העיבור האלוהי של יצחק?
אברהם, שרה ושלושת המלאכים, מארק שאגאל, 1966. וויקיארט
מדוע אלוהים ושני האנשים/המלאכים שאלו אודות שרה
ספר בראשית מספר שלאחר שאברהם מל את עצמו ואת אנשי ביתו, י־הוה מופיע בפניו בפתח אוהלו.[1] בהמשך נאמר שאברהם רואה שלושה אנשים ניצבים לצידו. בקריאה פשוטה.[2] לאחר שהללו אוכלים, הם שואלים לגבי ההיעדרות של שרה:
בראשית יח:ט וַיֹּאמְרוּ אֵׄלָׄיׄוׄ אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.
על אף שהפסוק רומז לכך שהאורחים מחפשים את שרה, הם ממשיכים, באופן תמוה למדי, לדבר אל אברהם בהמשך הסיפור:
יח:י וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו.
הדגשת צניעותה של שרה
חז"ל מבחינים , ומציעים מספר הצעות דרשניות (ב. בבא מציעא פז ע"א):
ויאמרו אליו: "איה שרה אשתך?" ויאמר: "הנה באהל" - להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יצחק: "יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי [השאלה שהובילה לתשובתו של אברהם] "באהל"? - כדי לחבבה על בעלה".
על פי תשובה זו, המלאכים בסך הכול הפנו את תשומת לבו של אברהם לעובדה ששרה לא נמצאת שם ביחד איתם בפתח האה, כדי לגרום לו לשים לב עד כמה היא צנועה.
לשגר לשרה "כוס של ברכה"
התלמוד מתעד תשובה נוספת:
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכה.
פירוש זה מציע כי המלאכים העבירו לשרה חזרה את כוס היין שהתקדשה במהלך הארוחה, בהתאם למנהג חז"לי המוכר מהתלמוד.
למרות שאף אחת מהתשובות הללו אינה תואמת את פשט הכתוב, הן מבליטות את הפער שברצף הסיפורי. מדוע לאחר שהאנשים שואלים היכן נמצאת שרה, הסיפור משנה מסלול וממשיך בשיחתם של האורחים עם אברהם?
האם מישהו נכנס לאוהל?
מילה "אליו" (פסוק ט) מסומנת בנוסח המסורה בנקודות עליונות. לדברי חז"ל, הנקודות הללו מבטאות ספק בנוגע לשייכות המילה או האות(יות) למקומן בפסוק.[3] מדרש בראשית רבה (מח:ט, תיאודור-אלבק) מפרש:
ויאמרו אליו: "איה שרה אשתך" [אותיות] אלף, יוד, וו נקוד, למד אינו נקוד,[4]
...אמר ר' עזריה כשם שאמרו לאברהם "איה שרה", כך אמרו לשרה "איו אברהם".[5]
ר' עזריה מניח שהנקודות כאן רומזות על סצנה חסרה, שבה המלאכים נכנסו לאוהל ודיברו ישירות עם שרה. השינוי בפועל מלשון רבים "וַיֹּאמְרוּ" בפסוק ט ללשון יחיד "וַיֹּאמֶר" בפסוק י מעיד אף הוא, לכאורה, על שינוי הסצנה.[6] בסצנה הראשונה כל שלושת המלאכים מדברים עם אברהם, ובסצנה הבאה, רק אחד מהם מכריז על הריונה של שרה ועל הולדתו העתידית של יצחק. בין שני הנאומים הללו המלאכים נכנסו לאוהל על מנת להיות עם שרה.
מדוע הטקסט רומז לסצנה בה שרה נמצאת לבד עם מלאכים? האם ייתכן שמטרת הביקור לא היתה רק להודיע ששרה תיכנס להריון, אלא גם לסייע לשרה ולהסביר כיצד אישה בגיל המעבר נכנסת באורח נס להריון?
וה' פקד את שרה
האפשרות המוזכרת לעיל עשויה לקבל חיזוק מתיאור לידתו של יצחק בפרק כא:
בראשית כא:א וַי־הוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר
וַיַּעַשׂ יְ־הוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
י־הוה פוקד את שרה ובכך מקיים את הבטחתו. לשורש פ.ק.ד יש טווח סמנטי רחב במקרא. בהקשר זה, פירושו יכול להיות "זכר", "דאג ל" או "ביקר".[7] הרעיון שאלוהים ביקר את שרה מתאים לפועל "ויעש" המופיע בצלע המקבילה.
מתי התקיים הביקור הזה? רמב"ן (1270-1194) מציע כי הביקור התרחש זמן מה בין הביקור בפרק יח, כאשר הוכרז על הריונה העתידי של שרה, ובין מועד הלידה של שרה המתואר בפרק כא. הוא מסתמך על ההבטחה של ה' (או המלאך) בבראשית ח לביקור עתידי ("שוב אשוב אליך כעת חיה"), וטוען כי ללא ביקור ביניים ההבטחה לא תתממש:
...הקב״ה אמר לו בכאן: "למועד אשוב אליך" ובין במלאך או בהקב״ה, לא מצינו ששב אליו למועדו. אולי נכלל בלשון "וה' פקד את שרה כאשר אמר..." (רמב"ן לבראשית יח 10)[8]
מכל מקום, אפשר שבראשית כא:א מתייחס לביקור שמתואר בפרק יח (שני הטקסטים מיוחסים למקור J לפי ביקורת המקרא). על פי אפשרות זו, הפסוק מספר לנו שכאשר י־הוה ביקר את שרה, הוא גרם לה להרות. י־הוה מדגיש עובדה זו ביתר שאת בהבטחתו כי כאשר יחזור בעתיד, שרה כבר תהיה עם בן (בראשית יח:יד). במילים אחרות, הפסוק מאשר את מה שאלוהים עשה זה מכבר עבור שרה, כלומר שהוא גרם לה להיכנס להריון במהלך אותו הביקור.
כך או כך, הצפנת הרמז על כך שאלוהים ביקר את שרה מסמן שהמגע עם האלוהי או הקרבה אליו היה הכרחי לה בכדי להרות. אין צורך להבין זאת כמשהו מיני, בסגנון של אל המפתה אישה אנושית כפי שאנו מוצאים במיתוסים היווניים. למעשה, שום דבר בסיפור יצחק לא מרמז על תאווה מצד האלוהות, אלא רק חסד כלפי אישה מבוגרת, עקרה, הנשואה לאחד מעובדי י־הוה.
עיבורים אלוהיים
לידת יצחק אינה המקום היחיד במקרא בו משתמע סיפור על עיבור אלוהי או מלאכי.
- כאשר חווה מעניקה שם לקין (בראשית ד:א), היא מסבירה את שמו במילים "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְ־הוָה".[9]
- נאמר כי "בני האלוהים" באו במגע עם נשות האדם וילדו ענקים (בראשית ו:א-ד).
- ספרים מתקופת בית המקדש השני, כגון חנוך א (קו) והמגילה החיצונית לבראשית (טור ב) מתארים כיצד למך, אביו של נח, דאג שמא נח הוא בנו של ישות אלוהית ולא בנו שלו.
- קריאה צמודה בשופטים יג חושפת מסורת אפשרית לפיה שמשון נולד כתוצאה מאיחוד בין אשת מנוח לבין מלאך.[10]
בשונה מסיפור בני האלוהים בבראשית פרק ו, בסיפור יצחק לא נרמז שום דבר גופני, אלא רק ששרה שהתה בסמיכות פיזית לאלוהות על מנת שהעיבור הניסי יתרחש.
"תעלומת יצחק" של פילון
פילון האלכסנדרוני (בערך 20 לפני הספירה-50 לספירה), הפילוסוף ההלניסטי היהודי המשפיע ביותר, ציין במפורש שתיאור לידתו של יצחק מוצג כעיבור אלוהי. הוא האמין שטמונה בסיפור הולדתו של יצחק בספר בראשית "תעלומה" פילוסופית חשובה.[11] יצחק מייצג שמחה (שכן פירוש שמו הוא "צחוק") כיוון שהוא מאוחד עם הכוח שמאחורי היקום. הסיבה לכך היא שיצחק הוא למעשה בנו של אלוהים ולא בנו של אברהם:
כאשר נולד האושר היא אומרת בגאווה: 'צחק עשה לי אלוהים, כל השמע ישמח יחד עמי'. ועתה עשו אוזניכם כאפרכסת, אנשי הסוד, והקשיבו לרזים קדושים שבקדושים: 'הצחוק' הוא החדווה; 'עשה' שבפסוק פירושו 'הוליד'; אמור מעתה, פירוש הפסוק הוא: את יצחק הוליד ה'. (אליגוריות החוקים 219:3)
לדברים שאמרתי אביא את משה הקדוש בקדושים כערב שאין עליו עוררים, שהרי הוא מתאר את שרה שהיא מתעברת בשעה שהאל 'פוקד אותה' ביחידות. אלא שהיא יולדת לא ש'ביקר' אלא למי ששואף להשיג את החכמה, האיש הקרוי אברהם אברהם. (על הכרובים, 45).[12]
בקטע העוסק בשינוי שמות האבות (131), פילון אף מכנה את יצחק "בנו של אלוהים" (υἱὸς θεοῦ). האוורד שוורץ, חוקר מקרא ומחשבה יהודית, מסביר את פירושו של פילון:
כיצד פילון מגיע להסבר הזה? הוא מפרש את ההערה של שרה, "צחוק עשה לי אלוהים", (בראשית כא:ו) כאמירה לפיה ה' הוליד את יצחק. הוא מבין את המילה "עשה" במשפט במשמעות של "עיבר", והמילה "צחוק" מתייחסת ליצחק ורומזת לצחוקה של שרה בבראשית יח:יב, כאשר המלאך אמר שהיא תלד ילד למרות ששרה הייתה בת 90.[13]
אף שפילון מתעניין יותר בהשלכות הפילוסופיות של עיבור אלוהי זה, הוא מבסס אותן על קריאת הטקסט באופן דומה לקריאה שהצעתי לעיל.[14]
מפילון לפאולוס
נראה כי פאולוס (בערך 67-5 לספירה) היה שותף לרעיון זה. באגרת אל הגלטים נאמר:
22:4 הֲלֹא כָּתוּב שֶׁלְּאַבְרָהָם הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים, הָאֶחָד מִן הָאָמָה וְהַשֵּׁנִי מֵהָאִשָּׁה הַחָפְשִׁיָּה. 23:4 אַךְ בֵּן הָאָמָה נוֹלַד לְפִי הַבָּשָׂר, וְאִילוּ בֵּן הַחָפְשִׁיָּה עַל־פִּי הַהַבְטָחָה.
בהסברו לדבריו של פאולוס דניאל בויארין כותב:
יש לציין כי בטקסט המקראי לא נאמר כי אברהם "ידע את שרה אשתו" לאחר שניתנה לו הבשורה. אם כך, ייתכן אפילו שהייתה מסורת לפיה עיבור יצחק כולו היה דרך ההבטחה... מסורת כזו עשויה היתה ללמד שהגר קיימה יחסי מין עם גבר על מנת להיכנס להריון, בעוד ששרה לא נזקקה לעשות זאת![15]
סביר להניח שפאולוס הושפע מחשיבתו של פילון כאן, בין אם באופן ישיר (פילון היה בן דורו של פאולוס אך מבוגר ממנו) ובין אם משום שהאלגוריות של פילון היו "באוויר", כלומר ידועות בקרב יהודים הלניסטים הבקיאים בתורה.[16]
סילוק רעיון העיבור האלוהי מהיהדות
למרבה האירוניה, ברגע שפאולוס אימץ את פירושו של פילון ויישם את הרעיון על ישו, הוא חתם ככל הנראה את גורלו של הפירוש בקרב פרשנים יהודים. המסורות של הברית החדשה על לידתו של ישו ברוח הקודש (מתי א:18, לוקס, א:35) הפכו כל רעיון כזה למאוס, במיוחד אם הוא חל על יצחק ואפילו ללא הקונוטציות של האלוהות המוכרות מהתיאולוגיה הנוצרית. המסורת היהודית דחתה לצמיתות את "תעלומת יצחק" של פילון. עם זאת נותרו בטקסט רמזים מסוימים כעדות לאפשרות שפילון קרא את הסיפור נכון וזיהה מסורת קיימת.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
18 באוקטובר 2021
|
עודכן לאחרונה
17 באוקטובר 2021
אני מודה לעורכי TABS על ההצעות המועילות שלהם במהלך העריכה.
התלמוד מניח ששלושתם היו מלאכים. ראו: בבלי, בבא מציעה פו ע"ב. לדיון בנושא ראו:
Ben Zion Katz, "God's Appearance to Abraham: Vision or Visit?" TheTorah.com (2013); Benjamin Sommer, The Bodies of God and the World of Ancient Israel (Cambridge: Cambridge University Press, 2011), 3-5, 40-43, 132-133.
ראו:
Emanuel Tov, Textual Criticism of the Hebrew Bible, 2nd revised edition (Minneapolis: Fortress Press, 2001), pp. 55-57; ibid., Scribal Practices and Approaches Reflected in the Texts Found in the Judean Desert (Studies on the Texts of the Desert of Judah; Leiden: Brill, 2004).
בגרסת המסורה יש נקודות מעל כל ארבעת האותיות, אבל ברור כי זה לא הטקסט שעמד בפני מחבר המדרש הזה.
הקטע מכיל גם את העיקרון הכללי הזה (בקטע שהשמטנו לעיל בין הפתיחה למדרש ר' עזריה):
אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה - את דורש את הכתב; נקודה רבה על הכתב - אתה דורש את הנקודה. כאן שהנקודה רבה על הכתב את דורש את הנקודה איו אברהם.
שינוי זה מלשון רבים ליחיד במסורה ובתרגום השבעים (בתרגום השבעים שניהם בלשון יחיד) הוא הבסיס להצעה של חז"ל שלכל אחד משלושת המלאכים הייתה משימה ספציפית (בראשית רבה נ:ב):
תנא אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת... אלא מיכאל אמר בשורתו ונסתלק, גבריאל נשתלח להפוך את סדום, ורפאל להציל את לוט.
בלשון חז"ל הפועל פק"ד שימש כלשון נקיה לאינטימיות זוגית, ראו למשל, יבמות סב ע"ב:
אמר ריב"ל: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה - נקרא חוטא... ואמר ריב"ל: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך.
הערה זו הוצעה על ידי חוקר השפות השמיות גיאו וידנגרן (1907-1996) בדיון בעניין לידתו של יצחק:
העברית משתמשת בפועל "פקד "לא רק במובן של 'ביקור', אלא גם עם משמעות של לבקר אישה במובן המיני של המילה.
ראו:
Geo Widengren, “Early Hebrew Myths and Their Interpretation,” in Myth, Ritual, and Kingship: Essays on the Theory and Practice of Kingship in the Ancient Near East (ed. Samuel Henry Hooke; Oxford: Clarendon Press, 1958), 184.
יש לציין כי סיפור חנה משתמש בשפה דומה (שמואל א ב:כא). עם זאת, נראה שהמקרא אינו משתמש במילה במובן של לשון נקיה (השוו לעומת זאת שופטים טו:א).
רמב"ן מציע בפירושו על בראשית כא:א כי פ.ק.ד פירושו רק "להיזכר", אך ע-ש-ה הוא הפועל המראה שאלוהים עשה באופן פעיל את מה שהבטיח, כלומר גרם להריונה של שרה, לכאורה במהלך הביקור המובטח שאינו רשום בתורה.
ראו:
David E. Bokovoy, “Did Eve Acquire, Create, or Procreate with Yahweh? A Grammatical and Contextual Reassessment of קנה in Genesis 4:1,” Vetus Testamentum 63 (2013): 19-35.
ראו דיון בתוך:
Marc Z. Brettler, "Who Was Samson's Real Father?" TheTorah (2017).
למרות שכתביו של פילון בנושא הם חידתיים ומתפשטים לאורך כל יצירותיו, חוקרים המשיכו לנסות להבין את משמעותם הכללית. ארווין גודנו (1893-1965) הציע כי ייתכן שלפילון הייתה פעם מסכת המוקדשת לכך (De Isaaco). ראו:
Erwin Ramsdell Goodenough By Light, Light: The Mystic Gospel of Hellenistic Judaism (New Haven: Yale University Press, 1935), 153-166.
פילון האלכסנדרוני, כתבים - כרך רביעי: חלק ראשון - פירוש אליגורי לבראשית א-ה, בעריכת יהושע עמיר, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1997, עמודים 162; 134.
ראו:
Howard Schwartz, Tree of Souls: The Mythology of Judaism (Oxford: Oxford University Press, 2004), 336.
שוורץ גם מפנה ליהושע כד:ג "ואתן לו את יצחק" כתמיכה בפילון; לא ברור אם זה הרעיון שלו או שהוא מצא את זה בפילון או אפילו במדרש.
ראו קריאה עכשווית המחזקת את האפשרות הזו:
Bokovoy, “Did Eve Acquire, Create, or Procreate with Yahweh?” 34-35.
ראו:
Daniel Boyarin, A Radical Jew: Paul and the Politics of Identity (Contraversions: Critical Studies in Jewish Literature, Culture, and Society; Berkeley: University of California Press, 1997), 269, endnote 44.
בויארין מסיים את הערתו בדיון בפילון:
"בנוגע ללידות בתולין של נשות האבות בהן אלוהים הרה את הילדים! "
אף כי בויארין צודק שפילון אכן מיישם את האלגוריה של הבתולים על שלושת האבות ועל משה (כרובים 1: 40-41), עניינו בחלק זה ביצחק, ""(כרובים 45:1). כיוון שפילון מעלה זאת מספר פעמים בהתייחסות ספציפית ליצחק, נראה כי התפיסה של יצחק כבן האלוהים היתה המודל הדומיננטי עליו נבנתה כל התייחסות אחרת לרעיון של עיבור אלוהי.
לדיונים על האפשרות כי פאולוס נסמך כאן על פילון ראו:
Matthew Thiessen, Paul and the Gentile Problem (Oxford: Oxford University Press, 2016), 90-91; Hans J. Schoeps, Paul: The Theology of the Apostle in Light of Jewish Religious History (trans. Harold Knight; Library of Theological Translations; Cambridge: James Clark, 2002 (1961; orig. 1959)), 141-143.
מאמרים קשורים :
