המהפכה הפרשנית של רש"י הייתה הסטייה מן המדרש. מדוע?

פירושו של רש"י לתורה (טרואה, 1040/1–1105)^[1] הפך זה מכבר לאבן יסוד בלימוד התורה עד כי רבים מהלומדים בימינו מתקשים לדמיין עיון בחומש בלעדיו. עם זאת וכפי שמעיד נכדו של רש"י, רשב"ם  (ר' שלמה בן מאיר, בקירוב 1080–1160) בזמנו נתפס הפירוש של סבו כחידוש מהפכני:

^{רשב"ם בראשית לז:ב} והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא... וגם רבנו שלמה [כלומר רש"י] אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא.^[2]

ואכן רש"י עצמו מצהיר בפירושו כי יסטה מן המסורת הדרשנית של חז״ל ויתבסס בעיקר על פשוטו של מקרא:

^{רש"י על בראשית ג:ח} יש מדרשי אגדה רבים, וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ושאר מדרשות. ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא ושמועו, "דבר דבור על אפניו"^[3] (משלי כה:יא).

רש"י כותב דברים דומים גם במקומות נוספים בפירושו,^[4] ולעיתים מצטט את הכלל התלמודי כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו."^[5] אף שבתלמוד היה זה כלל די זניח^[6] אצל רש״י הפך לעיקרון מרכזי, עדות נאמנה כי רש"י אכן ראה את עצמו כפרשן על דרך הפשט, "פשטן."

רש"י – דרשן המתחשב בפשט

אבל האמת היא שפירושו של רש"י נראה הרבה כפירוש על דרך הדרש ונשען בעיקר על מקורות מדרשיים.^[7] כיצד יש להסביר את הפער שבין הצהרתו של רש"י על ההיצמדות לפשט הכתוב ובין הסתמכותו התכופה על דברי המדרש? מפרשיו של רש"י מן המאה ה־15 ואילך טענו כי הפנייה אל המדרש הייתה דרכו להתמודד עם קשיים או פגמים בקריאת הכתוב כפשוטו.

כלומר כאשר רש"י כתב כי ישתמש בפירושו גם ב"אגדה המיישבת דברי המקרא," כוונתו הייתה שלעיתים הקריאה המילולית של הדברים "לא מתיישבת," משהו עדיין חסר או לא ברור וכעת בא המדרש "ומיישב" את הדברים. נחמה ליבוביץ' (1997–1905) הרחיבה את הגישה הזו וטענה כי רבים מפירושיו "הדרשניים" של רש"י משקפים רגישות לדקויות בתוך הטקסט ולכן יש לראותם כפשט.^[8]

שרה קמין (1989–1938) מהאוניברסיטה העברית הציעה הסבר משכנע יותר לטעמי: רש"י מעולם לא התכוון לחבר פירוש המבוסס על הפשט בלבד. באמירה "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא" מוזכרות שתי מטרות: (1) לבאר פשוטו של מקרא; (2) להוסיף עליו פרשנויות מדרשיות נבחרות "המיישבות דברי המקרא" — כלומר כאלה שמתאימות ללשון הפסוקים ולרצף הדברים.^[9] כך גם מוסברת הסלקטיביות של רש"י בהבאה של מדרשים: חלק מן המדרשים קיבל, חלקם דחה ובמקרים מסוימים ערך את המדרש כדי להתאימו טוב יותר ללשון הכתוב.

מדוע הסברה של קמין משכנע יותר? משום שבמקרים רבים נראה שפנייתו של רש"י אל המדרש לא הגיעה מקושי בקריאת הפשט אלא ממניעים אחרים. אין ספק שפעמים רבות רש"י אכן נעזר במדרש כדי לפתור בעיה פרשנית אולם ודאי שאין זו הסיבה היחידה שבגללה שילב מדרשים בפירושיו.

אצל קוראים שהורגלו בפרשני הפשט המאוחרים יותר כגון רשב"ם, אבן עזרא, רד"ק ורמב"ן, השאלה "מדוע רש״י בוחר לדרוש את הכתוב במקום להיצמד לפשט"? זועקת. מכאן צמחה ההנחה שבפשט היה קושי כלשהו שבגללו פנה רש"י אל המדרש, כאילו נזקק 
ל"היתר" כלשהו כדי להשתמש במדרשים. אולם, עלינו לזכור שבמקומו ובתקופתו של רש"י הפרשנות המדרשית הייתה הנורמה המקובלת בלימוד המקרא.^[10] הדרש היה ברירת המחדל ולא נצרך לשום צידוק. אם רש"י נזקק להצדיק משהו הייתה זו דווקא נטייתו לפשט, וכך אכן עשה שוב ושוב לאורך פירושיו.

כשהפשט מסתדר לבד, רש"י מתנצל: מקרה בוחן

דוגמה מצוינת הממחישה את סדר העדיפויות הזה בהשקפתו של רש"י היא דבריו על שמות ו:ב–ט. לאחר שרש"י מציע פירוש לפסוקים אלה הוא מביא מדרש ומקדים לו את ההסתייגות הבאה:

^{רש"י שמות ו:ט} ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים.

ראשית, מסביר רש"י, המדרש הזה אינו תואם את לשון הכתוב. שנית, הקריאה המדרשית הזו אינה משתלבת בהקשר:

ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן?

רש"י מסיים באומרו:

לכך אני אומר: יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו (משלי כה:יא), והדרשה תדרש, שנאמר: הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיהו כג:כט) – מתחלק לכמה ניצוצות.

בעיני רש"י פסוק זה יכול "להתיישב", כלומר להתפרש כראוי בהקשרו, רק "על פי פשוטו", כפי שעשה הוא.^[11]

מכאן ניכר היטב שרש"י לא הביא את המדרש כדי לפתור קושי מסוים בפסוק – הרי המדרש דווקא מנוגד לפתרון שהוא מציע. נראה כי הציפייה של הקוראים לפגוש במדרש המוכר הזה היא שגרמה לרש"י לפתוח במעין "התנצלות" על שלא השתמש בו. רש"י לא מצדיק את הפנייה אל המדרש בצורך "ליישב" את לשון הכתוב (כפי שסברה נחמה ליבוביץ') שכן בעיניו הבאה של מדרש אינה צריכה צידוק כלשהו. זוהי בסך הכל אמת המידה שרש"י קבע לעצמו להכנסת מדרשים לפירושו.

מדוע השתמש רש"י בפרשנות מדרשית? משום שזו הייתה הדרך המקובלת בישראל ללימוד הכתובים, דרך שרש"י היה נאמן לה לחלוטין. על פי תפיסה זו מדרשי האגדה וההלכה של חז"ל טמונים בתוך סיפורי התורה וחוקיה; מזמורי התהלים הם תפילות הנוגעות לעתידו של עם ישראל )ולא רק תפילות אישיות של דוד המלך;( שיר השירים הוא משל לאהבה שבין עם ישראל ואלוהיו ועוד. בעיני רש"י מדרשים אלה לא נבעו מ"קשיים" כלשהם בטקסט; הם פשוט משקפים את כוונת המקרא לפי התפיסה היהודית, ועל כן בחר לשלב אותם בפירושיו.

מה עורר את המהפכה הפרשנית של רש"י?

בימיו של רש"י לא היה כל צורך להצדיק שימוש בדרש שכן זו הייתה דרך הפרשנות הרווחת והמקובלת בזמנו ובמקומו. הדברים שכן היה צריך להצדיק היו הבחירה להעניק לפשט מעמד עצמאי והפיכתו לקנה מידה לברירת מדרשים. מכאן עולה השאלה ההפוכה: מה גרם לרש"י להקנות לפשט מעמד פרשני עליון? ובלשונו של אלעזר טויטו ,(2010–1929) חוקר פרשנות המקרא בימי הביניים מאוניברסיטת בר־אילן:

מה נשתנה בחברה היהודית בצרפת-אשכנז בסוף המאה האחת עשרה, שגרם לשינוי בתכנית הלימודים? אילו צרכים חדשים התעוררו?... במה היה עשוי פירוש רש"י... למלא צרכים חדשים אלה?^[12]

לשאלות אלה הוצעו מספר תשובות:

הפרשנות לתלמוד – עיסוקו האינטנסיבי של רש"י בפירוש התלמוד, עוד מתחילת דרכו בישיבות חבל הריין, הרגיל אותו לניתוח ענייני של הפשט מתוך רגישות להקשר הלשוני והספרותי, והביא אותו ליישם מתודה דומה גם בפירושו למקרא.^[13]

הפילולוגיה האנדלוסית – רש"י הושפע מעבודתם הפילולוגית של מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, אנשי אל־אנדלוס (ספרד המוסלמית), והוא מרבה לצטט את חיבוריהם הבלשניים (הכתובים עברית). יש מן החוקרים שהציעו כי רש"י הכיר גם את החיבורים הלשוניים-פרשניים המאוחרים והמפותחים יותר של יונה אבן ג׳נאח, משה אבן ג'י ָקטילה ויהודה אבן בלעם. אולם חיבורים אלו כתובים בערבית ואינם נזכרים כלל אצל רש"י או בני חוגו, ולפיכך הנחה זו נראית לי בלתי סבירה.^[14]

הפרשנות הביזנטית – לאחרונה התגלו פירושים בלתי מוכרים למקרא המתוארכים למאה ה־10 בביזנטיון.פירושים אלה כתובים עברית ומציגים גישה פרשנית פילולוגית, והטענה היא שרש"י הושפע גם מהם.^[15] אלא שגם כאן מתעוררת בעיה – רש"י ותלמידיו לא מזכירים את הפירושים הללו בשום מקום.

ברור שחיבוריהם הבלשניים של דונש ומנחם והזמן שעשה אצל רבותיו בישיבות חבל הריין העניקו לרש"י את כלי הניתוח הפילולוגי, כלומר הפשטי, שעליהם נסמך בפירושיו למקרא. אך השאלה המרכזית נותרת בעינה: מה גרם לרש"י מלכתחילה לבחור לסטות מדרך הדרש, הדרך היהודית המקובלת להבנת המקרא?

במילים אחרות גם אם לרש"י היו האמצעים הפילולוגיים, מה היה המניע שלו לעסוק בפרשנות הפשט ולהפוך אותה לקנה המידה החדש לברירה ביקורתית בין מדרשים? כדי להשיב על שאלה זו אני סבור שיש לפנות להתפתחויות ההיסטוריות בזמנו ובמקומו של רש"י, כלומר להקשר האינטלקטואלי הנוצרי של צפון צרפת במאה האחת־עשרה.

ידוע כי לעיתים הפירוש שרש"י מציע אינו אלא קריאה חלופית בתגובה לפרשנות נוצרית.^[16] אך טענתי כאן רחבה יותר: אני מציע שעצם המניע לשיטה הפרשנית החדשנית של רש"י טמון במגמות אינטלקטואליות־תרבותיות כלליות יותר בקרב שכניו הנוצרים.

הדרך הלטינית: פרשנות מילולית והיסטורית

בריל סמולי, חוקרת בריטית של ימי הביניים,(1984–1905)  ניתחה את העלייה במעמדה של הפרשנות ה"מילולית" או ה"היסטורית" של המקרא בבתי הספר הקתדרליים במערב אירופה, שהייתה חלק ממגמה רחבה יותר של התעניינות מחודשת בבלשנות, ברטוריקה ובלוגיקה, תופעה שכונתה לימים בשם "הרנסנס של המאה השתים־עשרה."^[17]

סמולי הדגישה במיוחד את עבודתו של איג מסן־ויקטור ,(1141–1096) שטען כי המישור המילולי או ההיסטורי של הכתוב הוא יסוד הכרחי לכל פרשנות. לדעתה של סמולי אלו היו הניצנים של "גישה מדעית" הבוחנת את המקרא בעין פילולוגית־היסטורית, תהליך שהגיע לצורתו השלמה בכתביהם של תומאס אקווינס (1225–1274 בערך) וניקולאס מלירה (1270–1349).

לשם השוואה, הפרשנות הנוצרית טרום תקופה זו נטתה להזניח את הרובד המילולי של הכתוב ולהתמקד במישורים "המיסטיים" או "הרוחניים" שלו, שנקשרו לישו ולכנסייה, גישה שבה נדרש הקורא "לחפש את מה שמעבר לטקסט במקום לקרוא אותו." הפרשנות הדתית הזו, בלשונה של  סמולי, "בנויה לרוב מהגיגי אמונה ומסרים דתיים, כאשר הטקסט עצמו משמש רק כנקודת מוצא נוחה."
^[18]

בשנות ה־80 של המאה העשרים הציעו אלעזר טויטו ולאחריו גם שרה קמין כי ההתפתחויות המתוארות בדרך הלימוד הנוצרית הן שדרבנו את רש"י להעמיד את הפשט בלב עבודתו הפרשנית.^[19] אף שהמחשבה על הפשט ככלי מלחמתו של רש"י אל מול הפרשנות הנוצרית מתקבלת על הדעת, התיאוריה הזו ניצבת בפני שני קשיים בולטים.

1. רש"י אינו פשטן

בהשוואה למפרשים אחרים, קשה להגדיר את רש"י כפשטן מובהק. הנה למשל דברי אבן עזרא, אשר תקף הוא גם את הפרשנות הנוצרית למקרא, וראה בה "דרך חושך ואפלה":

^{אבן עזרא הקדמה לפירוש התורה, שיטה אחרת}  האומרים כי כל התורה חידות ומשלים.... גם מספר השבטים, רמז למנין התלמידים השטים =]שנים עשר השליחים.[ וכל אלה דברי תהו... והאמת לפרש כל מצוה ודבר ומלה כאשר הם כתובים, אם המה אל הדעת קרובים.^[20]

תשובתו של אבן עזרא לאיום הנוצרי הייתה ברורה: דבקותו ב"דרך הפשט", עד כדי התעלמות תכופה מדברי המדרש " אפשרה לו להפריך את הקריאה האזוטרית הנוצרית של המקרא.^[21] קשה לזהות אצל רש"י שאיפה דומה – הוא עצמו פירש פעמים רבות את הכתוב בצורה דרשנית כדי להפיק ממנו לקחים מוסריים, רעיוניים והלכתיים או ליצור ממנו פרשנות "אקטואלית" הנוגעת במישרין למציאות ההיסטורית של עם ישראל בזמנו.^[22]

2. זו לא התקופה הנכונה

רש"י נפטר בשנת ,1105 עוד לפני ההתפתחויות של המאה השתים־עשרה שתיארה סמולי, ולכן לא ייתכן שהושפע מהן. אברהם גרוסמן, היסטוריון איש האוניברסיטה העברית ,(2024–1936) דחה אפוא את ההשערה על השפעה נוצרית:

על אף העניין הרב שיש בתיאוריה זו, טויטו לא הביא לה הוכחות משכנעות לגבי המאה ה־...11 לשווא נחפש עדויות מפורשות בפירוש  רש״י למקרא שמקורן ברנסנס זה, אם כי ייתכן שהיו השפעות מסוימות שלא נזכרו במפורש.^[23]

יש לציין כי לא קמין ולא טויטו טענו שרש"י הושפע מאיג מסן־ויקטור או מבן דורו. הם רק שיערו כי האקלים האינטלקטואלי שעודד את ההתעניינות הנוצרית החדשה בפשט היה משותף גם לפרשנים יהודים. בלשונו של סטיבן יגר במחקרו על ההשכלה הלטינית במאה האחת־עשרה, טויטו וקמין ביקשו (בהתחשב במקורות שהיו זמינים לפניהם) "לחפש דבר שאבד במקום מואר אפילו כשאבד במקום חשוך."^[24]

במילים אחרות, אף שהייתה להם האינטואיציה כי מפעלו של רש"י קשור להתפתחויות הפרשניות בעולם הלטיני של זמנו, הם לא הצליחו להצביע על מחבר מסוים שעשוי היה לשמש מקבילה או מקור השראה למהפכה שחולל רש"י בפרשנות המקרא באשכנז.

כיום לעומת זאת נמצא בפרשנות המקרא הלטינית של המאה האחת-עשרה מועמד אפשרי ל"חוליה חסרה" הזו: ברונו הקדוש הקרטוזיאני (1101–1030).^[25] חיבורו הפרשני החדשני ורב־ההשפעה היה המוקד של סדרת מחקרים של אנדרו קראבל וקונסטנט מיוז משנת 2009 ואילך.^[26]

ברונו הקדוש הקרטוזיאני

ברונו, יליד קלן, נכנס בצעירותו לשערי בית-הספר הקתדרלי בריימס )כ־100 ק״מ מטרואה(, ומאמצע שנות ה־50 של המאה ה־11 ועד 1080 בערך עמד בראשות בית הספר וזכה למוניטיןכמורה ל״גרמטיקה״ )הקריאה והפרשנות של המשוררים הקלאסיים( ולספר תהילים. לאחר שעזב את ריימס ייסד את המסדר הקרטוזיאני, ומכאן כינויו "ברונו הקדוש הקרטוזיאני."

ברונו חיבר פירוש מקיף לספר תהילים, ספר שבעולם הנוצרי־לטיני של ימי הביניים )בדומה למעמד התורה ביהדות) זכה ליותר פירושים מכל שאר ספרי המקרא, שכן נתפס כספר נבואה העוסק בעיקר בענייני הכנסייה וישו.^[27] אצל אבות הכנסייה שעסקו בספר תהילים המסרים האלה באו כמעט אך ורק דרך קריאה אלגורית או "מיסטית" של הכתוב.

ברונו לעומתם שילב בפירושו לתהילים את שיטת ה״גרמטיקה״, ורתם לטובתו את מדעי הלשון של העולם הקלאסי, ששימשו עד אז לשירת חולין. שיטה זו כונתה poetarum enarratio ")פרשנות המשוררים(" ותכליתה הייתה לגלות את כוונותיהם של מחברי השירה הלטינית הקלאסית.^[28]  ברונו מגלה לעיתים את פשוטו של מקרא בפירושים חדשים שאין להם תקדים בפירושי תהילים הנוצריים שקדמו לו. אך אין זו מגמתו העיקרית. לרוב ברונו בוחר מבין פירושי אבות הכנסייה את הפירושים הכריסטולוגיים המתאימים ביותר בעיניו ללשון הפסוקים ולסדר הדברים.

בדומה למדרשי חז"ל הקלאסיים, נטו אבות הכנסייה דוגמת אוגוסטינוס וקאסיודורוס )בפירושיהם רבי-ההשפעה לתהילים( לבאר כל פסוק בנפרד. ברונו לעומת זאת יישם את מה שאנדרו קראבל מכנה "פרשנות שירה קוהרנטית," כלומר שיטה שבה פסוקי המזמור משתלבים זה בזה ומתבארים זה לאור זה, בדומה לקריאה ה"גרמטית" של שירת החולין.^[29] ברונו משלב בפרשנותו מדברי הפרשנות הנוצרית המקובלת רק כאשר הדבר נראה לו לנכון ולעיתים מעיר על פירושים של אבות הכנסייה שאינם עומדים בסטנדרטים הפרשניים שלו, ממש כשם שרש"י מותח ביקורת על מדרשים שאינם מתיישבים עם לשון הכתוב וסדרו.^[31]

המקבילות בין רש"י לברונו מרתקות. שניהם לא הסתפקו בפירוש המקרא על פי פשוטו בלבד, אלא יצאו מנקודת המוצא המסורתית בדרכם של חז"ל/אבות הכנסייה ולפיה הכתוב טומן בחובו משמעויות נבואיות עמוקות רלוונטיות לאמונתם.

בה בעת היו רש"י וברונו חדשנים – שניהם השתמשו בכלים של ניתוח פילולוגי וספרותי כדי ליצור אמת מידה רציונלית לברירה בין פרשנויות מסורתיות: אצל רש"י היו אלה מדרשי חז"ל ואצל ברונו אבות הכנסייה. ברונו זיהה כלים אלה עם הגרמטיקה הלטינית, ואילו רש"י השתמש במושג התלמודי "פשוטו של מקרא" בצורה שיטתית חדשה.

"השפעה" על רש"י?

האם סביר להניח שברונו, ראש בית הספר הקתדרלי של ריימס, אכן השפיע על החשיבה הפרשנית של רש"י, בן דורו הצעיר מטרואה השכנה? כדי להשיב על שאלה זו, יש לבחון שתי שאלות: (1) האם ייתכן שרש"י נחשף לדבריו של ברונו? (2) האם הייתה לו סיבה לשאוב מהם השראה לפרשנותו?

1. גישה

רש"י כמעט בוודאות לא ידע לקרוא לטינית. עם זאת סביר להניח כי ניהל שיחות על המקרא עם נוצרים בצרפתית עתיקה, שבה השתמש לעיתים תכופות גם בכתביו. ייתכן שבין נוצרים אלה נמנו גם תלמידיו של ברונו.

עדות להשפעתו של ברונו עולה מתוך "מגילת ההספדים" עליו שנערכה לאחר מותו בשנת 1101 וכללה כמעט 180 הספדים מפי תלמידיו לשעבר ומוקיריו מרחבי צפון-מערב אירופה.^[32] בתיאורים אלו הם משבחים את ברונו כ"מורה לגרמטיקנים רבים," "משורר בקיא, גדול בחוכמה ובפיקחות," אדם ש"נשא בו את תבונת וחכמת המדעים... מורה עליון לכנסיית ריימס, חריף גדול בספר תהילים ובשאר המדעים".^[33]

ב"מגילת ההספדים" מופיעים שלושה קטעים מאזור טרואה: אחד מקתדרלת סן-פייר שבעיר עצמה, והשניים האחרים מן המנזרים הבנדיקטיניים מונייה־לה־סל וסן־פייר שבמונטיארמי.^[34] את טרואה של המאה האחת־עשרה, העיר העתיקה של טרואה של ימינו, אפשר לחצות ברגל בעשר דקות, ולכן סביר להניח שרש"י פגש תדיר תלמידים של ברונו בעירו ובסביבותיה, ובהתדיינו עמם ייתכן שנחשף לשיטות הפרשניות החדשניות של רבם.

ואכן יש בידינו עדות מפורשת לשיחותיו של רש"י עם נוצרים בענייני פרשנות המקרא: באחת ההגהות של תלמיד רש"י, שמעיה כנראה, נכתב כי רש״י "נהנה" מתובנה ששמע מנוצרי אחד באשר לסיבה שהכתוב מכנה את יחזקאל בשם "בן אדם".

^{רש"י יחזקאל ב:א} [הגהה] מין אחד הטעים כן לרבינו והנאהו.^[35]

נראה אפוא כי רש"י היה מודע למגמות בפרשנות הנוצרית למקרא בזמנו.

2. מניע

אך האם יעלה על הדעת שהחכם הרבני מטרואה באמת ביקש לאמץ את שיטות הפרשנות של ראש בית הספר הקתדרלי בריימס? העובדה שרש"י נהנה מהסבר נוצרי לפסוק ביחזקאל אכן ראויה לציון אך יש לזכור כי מדובר במקרה חריג. ככלל רש"י שלל לחלוטין את עצם הפרשנות הנוצרית למקרא. הנוצרים ובתוכם גם ברונו פירשו את "הברית הישנה" כדברי נבואה על ישו והכנסייה — דבר שללא ספק היה מוקצה מחמת מיאוס בעיני רש"י. כפי שהעיר אברהם גרוסמן, יחסו של רש"י לקריאה הנוצרית בא לידי

ביטוי ברור בפירושו לספר משלי:

^{משלי ב:יא} מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה. ^ב:יב לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת... ^ב:טז לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.

על המילים "ִֵמאי ׁש ְַמֵדּבר ְַּתֻּהפכוֹת" כותב רש"י:

^{רש"י משלי ב:יב} הם המינים המסיתים את ישראל לעבודה זרה ומהפכים את התורה לרעה.

ועל "אישה זרה" הוא כותב:

^{רש"י משלי ב:טז} ...כנסיא של עבודה זרה, היא המינות... שהיא פריקת עול כל המצות.

ככלל רש"י ראה בפרשנות הנוצרית עיוות או סילוף של הכתובים. הוא אומר זאת במפורש בפירושו למילה "מינים" בתלמוד:

^{רש"י ראש השנה יז ע"א} "המינין" — תלמידי ישו הנוצרי אשר הפכו דברי אלהים חיים לרעה.

ועוד חריף מזה הוא פירושו למונח "מינות:"

^{רש"י ברכות יב ע"ב} "מינות" — אותם תלמידי ישו הנוצרי ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל.

ראינו אפוא כי רש"י לא נמנע מלבקר במפורש את הפרשנות הנוצרית למקרא. אם כן, כיצד ייתכן להעלות על הדעת שרש"י יפנה אל ברונו או לכל פרשן נוצרי אחר כמקור השראה לגיטימי לפרשנות המקרא?

הערותיו הפולמוסיות של רש"י קוראות לנו להתבונן בצורה אחרת על ההשפעה האפשרית של ברונו על מחשבתו הפרשנית של רש"י. כפי שכתב גרוסמן בנחרצות, רש"י ראה בניסיונות המיסיון הנוצריים איום רוחני ממשי על הקהילה היהודית בדורו וראה חובה להיאבק בהם באמצעות פירושיו.

האיום שבפירושיו המחוכמים של ברונו

פירושיו של ברונו הביאו בחשבון את הסדר ההגיוני של הכתוב.על כן קשה היה לדחות אותם בקלות כ"מדרש טעות ואליל " ולכן היו יכולים להיתפס כ"איום" על הקהילה היהודית, קהילה שכלי הפרשנות היחיד שעמד לרשותה היה הקריאה המדרשית המסורתית.

אחרי הכל רבים מפירושי חז״ל רחוקים גם הם לא-פעם מן הפשט, למשל כשהם מבקשים למצוא את הלכות חז"ל בתוך מילות הכתוב או לראות בהן רמזים לאירועים "אקטואליים," ולעיתים דחוקים לא פחות מן הקריאות הנוצריות הרואות בספר תהילים את קורות חייו של ישו ובשיר השירים את נישואיו עם הכנסייה.

ייתכן שכאן טמון ההסבר למתודולוגיה הפרשנית החדשה של רש"י: בחירה קפדנית של מדרשים ה"מתיישבים על לשון המקרא וסדר המקראות" (כלשון רש"י בהקדמתו לשיר השירים) ועיצובם מחדש. זו הייתה דרכו של רש"י להראות כי פרשנות המקרא המסורתית, זו הרואה בכתובים את הלכות התלמוד,  במזמורי התהלים את תפילות עם ישראל בגלות ובשיר השירים סיפור אהבה בין ה׳ לישראל, מבוססת למעשה על היגיון רב ומעוגנת ב"פשוטו של מקרא."^[37]