מדוע המדרש מספר שנמרוד השליך את אברהם לכבשן האש

אברהם בכבשן האש: גרסת בראשית רבה

המדרש כולל סיפור מפורסם העוסק בילדותו ונערותו של אברהם, ומתאר את הצלתו בדרך נס מכבשן האש, שאליו הושלך בידי נמרוד – אותה דמות מקראית בבלית-אשורית הידועה לשמצה. אחת מגרסאות חז"ל המוקדמות לסיפור נשמרה בבראשית רבה (מהדורת תיאודור-אלבק, 363–364):

^{בראשית רבה לח:יא} נסתיה ומסרתיה לנמרוד, אמר ליה נסגוד לנורא, אמר ליה נסגוד למייא דמטפין לנורא, אמר ליה ונסגוד למיא, אמר ליה נסגוד לענני דטעני מיא, אמר ליה ונסגוד לעננא, אמר ליה נסגוד לרוחא דמובלי עננא, [אמר ליה] ונסגוד לרוחא, אמר ליה נסגוד לבר נשא דסביל רוחא, אמר ליה מלין את משתעי לא נסגוד אלא לאור הריני משליכך בו ויבוא אלהיך שאתה משתחוה לו ויצילך ממנו.

תרגום: לקח [תרח] אותו [את אברהם] ומסרו לנמרוד. אמר לו [נמרוד]: "הבה נסגוד לאש!" ענה לו [אברהם]: "הרי נסגוד למים שמכבים את האש. אמר לו [נמרוד]: "נסגוד אפוא למים." ענה לו [אברהם]: "הרי נסגוד לעננים הנושאים את המים." אמר לו [נמרוד]: "נסגוד אפוא לעננים." ענה לו [אברהם]: "הרי נסגוד לרוח המפזרת את העננים." אמר לו [נמרוד]: "נסגוד אפוא לרוח." ענה לו [אברהם]: "הרי נסגוד לאדם העומד ברוח." אמר לו [נמרוד]: "מכביר אתה מילים; נסגוד לאש ולה לבדה. הריני משליכך בה ויבוא אלוהיך שאתה משתחווה לו ויצילך ממנה."^[1]

הוה תמן הרן קאים פליג אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברם אנא, אם נצח נמרוד אמר אנא מנמרוד אנא, כיון שירד אברם לכבשן האש ונוצל אמ' ליה מן דמן את, אמר ליה מן דאברם, נטלוהו והשליכוהו באש ונחמרו מעיו ויצא ומת על פני אביו. הה"ד וימת הרן על פני תרח אביו.

תרגום: הרן [אחי אברהם] היה שם. אמר [בלבו]: "מה אעשה? אם ינצח אברהם אומר 'מ[חסידיו] של אברהם אני', אם ינצח נמרוד אומר 'מ[חסידיו] של נמרוד אני.'" כאשר הושלך אברהם לכבשן האש וניצל, שאלוהו: "[חסיד] של מי אתה?" "אמר להם "מ[חסידיו] של אברהם אני". לקחוהו והשליכוהו לאש, ונשרפו בני מעיו ומת בעוד אביו חי. הוא שכתוב "וימת הרן על פני תרח אביו" (בראשית יא:כח).

ההשראה לסיפור

לב לבו של הסיפור הוא מדרש שם המתייחס לשם העיר של אברהם, אור כשדים. הבנה מילולית של השם הובילה חלק מהפרשנים בעת העתיקה להצעה היצירתית שהיתה בעיר אש (בארמית: אור). כלומר, הם פירשו את הפסוק בבראשית טו:ז במשמעות "אני י־הוה אשר הוצאתיך מאש הכשדים".

טבעה של אש זו היה פתוח כמובן לפירושים שונים. חלק מן הפרשנים ראו בפסוק התייחסות להצלתו של אברהם מכבשן אש שהכינו הכשדים כדי לשרוף אותו.

אין ספק שפירוש זה נכתב בהשראת סיפורם של חנניה, מישאל ועזריה בספר דניאל (דניאל ג:יט–כג), בסיפור ששימש כדגם לסיפור אברהם בכבשן האש, משליך נבוכדנצר מלך בבל לכבשן האש שלושה נערים – חנניה, מישאל ועזריה – עקב סירובם לעבוד עבודה זרה, ולבסוף אלוהים מציל אותם.

יָקטן משליך את אברהם לאש: קדמוניות המקרא

העימות בין אברהם ונמרוד, התופס מקום כה חשוב סיפור בגירסת בראשית רבה, כלל לא קיים ככל הנראה בספרות בית שני. נראה שהטקסט הראשון הכולל מוטיב זה בסיפור הצלת אברהם מן הכבשן הוא קדמוניות המקרא מאת פסאודו-פילון (ו:טז–יז; המאה הראשונה או השניה לספירה לערך). כאן, האויב של אברהם אינו נמרוד אלא דמות מקראית אחרת, יָקטן.

ויקחו אותו (=את אברהם) ויבנו תנור ויסיקוהו באש וישימו בתנור אבנים שרופות באש, וימס לב יָקטן הראש (=המנהיג) ויקח את אברם וישלחהו עם הלבנים אל תנור האש. וירעש אלוהים את הארץ ברעדה גדולה ותקפוץ אש בלהבות ובניצוצות מן התנור ותשרוף את כל העומדים סביב לפני התנור. ויהיו כל הנשרפים ביום ההוא שלושה ושמונים אלף וחמש מאות ולאברם לא היה אף פגע קטן בשריפת האש.^[2]

אברהם שורף את אלילי אביו: ספר היובלים

נראה שהסיפור צמח על בסיס מדרש קדום יותר המציב את אברהם אל מול הרן. מדרש זה מופיע בחיבור המוקדם לקדמוניות בכמה מאות שנים, ספר היובלים (יב:יב–יד; המאה השניה לפני הספירה לערך), ובו אברהם מעלה את אלילי אביו באש ואילו הרן מת בניסיון להצילם:

ובשנה השישים לחיי אברם, הוא השבוע הרביעי בשנה הרביעית בו, קם אברם בלילה וישרוף את בית הפסילים וישרוף את כול אשר בבית ואין איש יודע. ויקומו לילה להציל את אליליהם מתוך האש. וימהר הרן להצילם ותאכל אותו האש וישרף באש וימות באור כשדים לפני תרח אביו ויקברו אותו באור כשדים.^[3]

רכיבים בגרסת בראשית רבה שאין להם תקדים במקורות יהודיים

על אף המוטיבים המשותפים לגרסת בראשית רבה ולגרסות מוקדמות יותר, יש בגרסה זו כמה רכיבי מפתח חדשים באופן מובהק:

• הזיהוי של נמרוד כעובד אש.
• שילוב וויכוח תיאולוגי בין אברהם ונמרוד על עבודת האש ואיתני טבע אחרים.
• תיאור נמרוד כאויב הקדמון של אברהם וכיריבו היחיד.

בהמשך המאמר נראה שאפשר לשפוך אור על חידושים אלו בגרסת חז"ל בעזרת מסורות איראניות ונוצריות העוסקות בדמותו של זרתוסטרה, המייסד המיתולוגי של הזורואסטריוּת,^[4] שגם עליו מסופר שיצא ללא פגע מן האש.

זרתוסטרה יוצא ללא פגע מן האש

בסיפור קצר המובא בטקסט משלהי המאה הראשונה או ראשית המאה השניה לספירה ("נאומים" מאת דיון כריסוסטומוס, 36.40), מתוארת אש היורדת מן השמיים ומסכנת את זרתוסטרה. לפי גרסה זו, זרתוסטרה יוצא מן האש ללא פגע באורח נס ומותיר רושם עמוק על מלך פרס:

כי הפרסים אומרים כי זרתוסטרה, מתוך תשוקתו לחוכמה ולצדק, נטש את חסידיו וגר לבדו על הר אחד; והם אומרים כי אז עלה ההר באש כי ירדה עליו להבה גדולה ונוראה מן השמים, ובערה ללא הרף. אז קרבו המלך והנאצלים מן הפרסים אל ההר כדי להתפלל אל האל; וזרתוסטרה בקע מן האש ללא פגע; ובהראותו להם את חסדו, ציווה עליהם לשמוח ולהקריב קרבנות על שהגיע האל לאותו מקום.^[5]

לפחות כמה מן הרכיבים הנמנים בסיפור שמביא דיון כריסוסטומוס חוזרים גם בגרסה הזורואסטרית לתולדות זרתוסטרה, המתארת את זרתוסטרה המושלך לכבשן האש ואת הצלתו מן הלהבות.

גרסה אחת של סיפור זה השתמרה בחיבור מן המאה ה-13 שנכתב בפרסית חדשה ושמו זרתושטנאמה (8:4):

המכשפים נתקפו בהילות ורשע, וגנבו את זרתוסטרה מאביו. אז יצאו אל המדבר וערמו הר של גזרי עץ. את הערימה הכהו בשחור הנפט ובצהוב הגופרית, הבעירו אש והשליכו עליה את זרתוסטרה. בגזירת האל המנצח לא סבל כל פגע מן הלהבה. האש המשתוללת נעשתה כמים, וזרתוסטרה נמנם בתוכה.

נראה שסיפורים אלו מבוססים על גרסה (זורואסטרית) מוקדמת יותר, שגוללה את סיפור הצלתו של זרתוסטרה מן הלהבות.^[6]

אברהם וזרתוסטרה

מחברים מוסלמים וזרואסטרים שונים זיהו את זרתוסטרה, מייסד הזורואסטריות, עם הנביא המונותאיסטי הראשון, אברהם/אברהים. לנוכח שאיפתן הטבעית של תרבויות שונות החיות בכפיפה אחת ליצור נרטיב היסטורי משותף, אין פלא שסיפוריהם של אברהם וזרתוסטרה התמזגו. קשה לקבוע האם סיפור אחד השפיע על השני, האם התרחשה שאילה הדדית או האם דמיון המוטיבים הוא רק צירוף מקרים. כך או כך, לשני האבות המייסדים רכיבים ביוגרפיים דומים:

• שניהם ניצלו מן האש באורח נס.
• שניהם התמודדו עם מלך רשע.
• שניהם נולדו לאבות עובדי אלילים.
• על שניהם מסופר שעסקו באסטרונומיה ובאסטרולוגיה.
• על שניהם מסופר שמרדו בעבודת האלילים שעליה חונכו וניתצו את אלילי משפחתם ועירם.

תגובת נגד סינקרטיסטית: זרתוסטרה אינו אברהם אלא נמרוד

אף שרק מקורות מוסלמיים וזורואסטריים מאוחרים יותר מזהים את הדמויות זו עם זו במפורש, מסורות יווניות-נוצריות מסוימות מן התקופה הקדם-מוסלמית, כגון כתבי אוסביוס^[7] ממקמות את זרתוסטרה בזמנו של אברהם, אך לא ממזגות את הדמויות לכדי אדם אחד. זאת ועוד, מתקבל על הדעת שהזיקה בין אברהם וזרתוסטרה נוצרה לא בתקופה המוסלמית כי אם בתקופה מוקדמת יותר, שבה התגבשו האגדות סביב שתי הדמויות. לפיכך, סביר להניח שהזיקה בין אברהם וזרתוסטרה הייתה מוכרת לכותבים יהודים ונוצרים בשלהי העת העתיקה.

עוד סביר להניח שאף שיהודים ונוצרים מסוימים היו עשויים לקבל את הקשר הסינקרטי בין אחד מאבותיה המייסדים של דתם ובין דמות איראנית דתית חשובה, זרתוסטרה. אחרים, שהיו קנאים יותר למעמדו המיוחד של גיבור דתם, היו מתרעמים על זיקה זו. אני סבור כי נקודת מבט קנאית זו עשויה הייתה להצמיח את זיהויו החליפי של זרתוסטרה כנמרוד במקום כאברהם.

זרתוסטרה-נמרוד נשרף בלהבות (פסאודו-קלמנס)

בדרשות המיוחסות לפסאודו-קלמנס (9.4), טקסט נוצרי משלהי העת העתיקה, מופיע זיהוי מפורש של נמרוד עם זרתוסטרה.^[8] עוד מוזכר כי נמרוד קיבל את השם זרתוסטרה לאחר שמת באש שאליה השליך אותו מלך רשע:

בתורו בסדר הירושה, אדם אחד ממשפחה זו [משפחתו של חם] ושמו נברוד [=נמרוד] קיבל את אומנויות הכישוף כענק ותיכן תוכניות נגד האל; והוא האדם שמכונה בפי היוונים זרתוסטרה. לאחר המבול החל לחמוד את המלוכה, ונעשה רב-מג, ובכשפיו שבה את מזלו של המלך הרשע שישב אז על כס המלוכה כדי לתת את המלוכה בידיו שלו. אולם המלך, משום שהיה שליט ובידיו היה הכוח על עושי רע, הביא עליו [על נמרוד] את אש המלוכה כדי שיעמוד בשבועתו ולמען הענש אותו על ששבה את מזלו. וכך, לאחר שנהרג נברוד המג בידי הברק שנורה משמים לארץ שונה שמו לזרתוסטרה, על שום זרם האש מן הכוכב [ביוונית: אסטר] החי שנפל עליו.^[9]

גרסת פסאודו-קלמנס לא מסתיימת בהצלה פלאית של הגיבור (זרתוסטרה) מן האש כפי שראינו אצל דיון כריסוסטומוס לעיל. פסאודו-קלמנס מפגין אמביוולנטיות כלפי נמרוד-זרתוסטרה. מחד גיסא הוא לוחם במלך רשע, אולם מאידך גיסא הוא מתואר כמי שמתכנן תוכניות נגד האל, חומד כוח, עוסק בכישוף ובסופו של דבר הכישוף שחולל מתהפך, בא על ראשו שלו והורג אותו.

יש חשיבות לכך שהדברים נכתבו בידי סופר נוצרי, שייתכן שהיה לו מניע להכפיש את זרתוסטרה כמייסד דת מתחרה. בין שזו הייתה כוונתו של פסאודו-קלמנס ובין שלא, הסיפור רחוק מאוד מן הנרטיב ההירואי של זרתוסטרה השורד באש בדרך נס בדומה למסופר על אברהם.

נמרוד כעובד אש

ייתכן שזיהויו של נמרוד-זרתוסטרה התקבל בחוגים רחבים, ויש לו רמזים במקורות יהודיים ונוצריים כאחד שאינם מזכירים את השם זרתוסטרה במפורש. המפתח לכך הוא עבודת האש. אחד המאפיינים הבולטים של הדת הזורואסטרית בעיני סופרים בעולם העתיק היה עניינה הרב של הדת באש. מתנגדי הזורואסטריות הגדירו (או הגכיחו) אותה כ"עבודת אש". תיאור אדם כעובד אש היה זהה לתיאורו כזורואסטרי.

כך, ייתכן שטקסטים המתארים את נמרוד כעובד-אש, כמו בראשית רבה ו"הכרוֹת" הפסאודו-קלמנסי, רומזים להיותו זורואסטרי ואולי זרתוסטרה עצמו.

בראשית רבה (לח:יא, בתרגום עברי)

אמר לו [נמרוד]: מכביר אתה מילים; נסגוד לאש ולה לבדה. הריני משליכך בה ויבוא אלוהיך שאתה משתחווה לו ויצילך ממנה.

הכרוֹת, פסאודו-קלמנס (1.30)

בדור השבעה-עשר היה נמרוד הראשון שמלך בבבל, ויבנה בה עיר; ממנה יצא לפרס ולימד את הפרסים את עבודת האש.

ההיפוך הפולמוסי של חז"ל: נמרוד-זרתוסטרה בדמות הנבל

חז"ל בבראשית רבה לא טוענים במפורש שנמרוד היה זורואסטרי או זרתוסטרה עצמו. אולם, כמוסבר לעיל, נראה שדי בטענה שנמרוד היה עובד-אש כדי להסיק שזו כוונת הטקסט. אם כך הדבר, ראוי להבחין שיחסו של בראשית רבה לנמרוד (זרתוסטרה) שלילי יותר מן היחס האמביוולנטי שמפגין פסאודו-קלמנס, משום שחז"ל ערכו כאן היפוך תפקידים חתרני.

לפי פסאודו-קלמנס, נמרוד קורא תיגר על המלך הרשע. אף שהוא יוצא וידו על התחתונה, ואינו מתואר באופן מחמיא, נמרוד-זרתוסטרה אינו הנבל בגרסה זו. אולם לפי המדרש, נמרוד הוא עצמו המלך הרשע המבקש להשליך לכבשן האש את אברהם, הקורא עליו תיגר ומציג בפניו סתירה תיאולוגית.

אם נשווה את המדרש לגרסת דיון כריסוסטומוס, הניגוד חד אף יותר, משום שכריסוסטומוס מתאר את זרתוסטרה כגיבור שניצל באורח נס מן הלהבות, בעוד המדרש מייחד תפקיד זה לאברהם ומתאר את נמרוד (=זרתוסטרה) כנבל שביקש להשליך את אברהם אל כבשן האש.

הצבת האבות המייסדים של היהדות ושל הזורואסטריוּת כהפכים

כך, בהצגתו של אברהם כגיבור שניצל מן האש, ושל נמרוד עובד האש (=זרתוסטרה) כמלך הרשע שהשליך את אברהם אל הלהבות, הופכים מחברי המדרש את הזיקה, שהייתה ככל הנראה תפיסה רווחת, בין אברהם, הנביא המונותאיסטי ה"אמיתי", ובין זרתוסטרה, המתואר כעת כמלך רשע ועובד אלילים.