היווצרותו של סיפור נס פך השמן לנוכח פולחן האש הזורואסטרי

מרבית החוקרים בני זמננו סבורים כי סיפור נס פך השמן הוא תוספת מאוחרת למסורות החנוכה.^[1] מאמר זה מזהה מקור אפשרי לסיפור הכתוב ביוונית, ובוחן את התפקיד שממלאת הדת האיראנית, הדת הזורואסטרית, בשתי מסורות אלו שעניינן באש פלאית.

מקורות קלאסיים לסיפור נס פך השמן

נס פך השמן נעדר כליל מן המקורות הקדומים ביותר על אודות חנוכה. כתבי חז"ל לרוב אינם מעידים על היכרות עם הסיפור, ואף עולה מהם עניין מועט בלבד במנהג של הדלקת נרות החנוכה.

מקורות קדומים שהשתמרו ביוונית

המקורות הקדןצחפ ביותר שלנו, שנשתמרו ביוונית ונכתבו קרוב בזמן לסיפור חנוכה, כמעט ואינם מזכירים את המנורה ואינם מתעדים מנהג זיכרון של הדלקת נרות:

ספר מקבים א הוא חיבור היסטוריוגרפי מן המחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה, ששרד בשפה היוונית ומקורו העברי לא השתמר. במקבים א מתואר טיהור המקדש ושיקומו, ובייחוד חידוש הקורבנות על המזבח שנבנה מחדש (המזבח המקורי נחשב טמא ולפיכך פורק). מקבים א ד:סט מתאר את החג כ"ימי חנוכת המזבח" שיש לחוג אותם "ימים שמונה [...] בשמחה ובששון".^[2]

ספר מקבים ב, שנכתב במקור ביוונית על סמך ספר מקבים א בשלהי המאה השנייה לפני הספירה, מתאר אף הוא את חידוש הקורבנות, ומציין כיצד העלו היהודים "קטורת ונרות ומערכת כיכרות הלחם" (י:ג). מקבים ב מדגיש את טיהור הקודש, ומוסיף כי על החגיגות להימשך שמונה ימים כבחג הסוכות, שאותו לא יכלו החשמונאים לקיים כהלכה, משום שאז, זמנו המיועד של החג, הם היו "רועים במערות כדרך החיות" (י:ו).^[3]

יוספוס, בשלהי המאה הראשונה לספירה, כותב כי היהודים מכנים את חנוכה בשם "חג האורים". לפי יוספוס, שם זה אינו מתאר את סיפור המנורה או את נס פך השמן, אלא את הניצחון: "ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות [לעבוד את אלוהינו] הופיעה לנו בלי שקיווינו לה".^[4]

מקורות חז"ליים קלאסיים

חיבורים תנאיים, ובהם המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה, אינם מספרים כל סיפור על אודות חנוכה ואינם מזכירים שום חובה הלכתית להדליק נרות חנוכה. במקורות אלו, חנוכה, שמסמל את התאריך הרשמי שבו מתחיל החורף,^[5] הוא חג שבו אסור לצום ("להתענות") ולהתאבל.^[6] במהלך החג קוראים בתורה את פרשת קורבנות הנשיאים (במדבר ז),^[7] והיהודים נהגו להדליק נרות מחוץ לביתם.^[8]

מגלית תענית,^[9] חיבור ארמי המתוארך למאה הראשונה לספירה בקירוב, מכילה רשימת תאריכים שבהם אסורה התענית (ובנסיבות מסוימות, אסור גם ההספד) ומזכירה את חג החנוכה שאורכו שמונה ימים. כפי שהוכיחה ורד נעם,^[10] הגרסה המוקדמת ביותר של הפירוש האמוראי העברי על מגילת תענית, הידוע בשם סכוליון, כלל אינה מזכירה את נס פך השמן.

התלמוד הירושלמי, שלא כמו המקורות התנאיים, מאזכר את מנהג הדלקת הנרות בחנוכה ואת התוקף שהעניקו לו חז"ל. עם זאת, ניכר בו חוסר עניין מופגן בפרטים. הירושלמי מביא דיון קצר בשאלת השימוש בשמן שריפה – שמן תרומה שנטמא לשם הדלקת נרות חנוכה, ^[11] דיון קצר בשאלת הברכה שיש לברך על ההדלקה,^[12] מסורת אחת שעל פיה אסור להשתמש באור הנרות לבדיקת מטבעות,^[13] ותו לא.

טקסטים ליטורגיים משלהי העת העתיקה, ובכללם פיוטים ותפילת "על הנסים" שהתחברו בארץ ישראל, גם הם אינם מזכירים את הנס.

מקורם של סיפור נס פך השמן ושל הלכות חנוכה

סיפור נס הבעירה של השמן במשך שמונה ימים מצוי בתלמוד הבבלי:

^{בבלי שבת כא ע”א} מאי חנוכה דתנו רבנן בכ”ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. [מהו חנוכה? אמרו חכמים: בכ"ה בכסליו מתחילים שמונת ימי החנוכה, שבהם אין מספידים את המתים ואין מתענים].^[14] שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

סיפור זה מופיע לקראת סופה של "מסכת בזעיר אנפין" שאורכה שלושה דפים, ואשר השתמרה בפרק ב במסכת שבת בתלמוד הבבלי (כ ע"ב–כג ע"ב), המפרטת בהרחבה את הלכות הדלקת נרות חנוכה.^[15] זהו טקסט יחיד מסוגו; זהו האזכור היחיד לנס פך השמן במקורות חז"ליים קלאסיים, והמקום היחיד שבו חז"ל מקדישים תשומת לב מיוחדת להלכות הדלקת הנרות.

הסיבה לדגש המושם בבבלי על הדלקת נרות חנוכה ונס פך השמן

חוקרים שונים סבורים שסיפור נס פך השמן שבתלמוד הבבלי והדגש המושם בו על הלכות הדלקת נרות חנוכה מלמדים על גלגול חדש של החג החשמונאי הקדום.

הקטנת חשיבותו של הניצחון הצבאי של החשמונאים

הסבר אפשרי אחד להתייחסות המצויה בתלמוד הבבלי הוא שבאמצעות סיפור נס פך השמן, חכמי התלמוד הבבלי "מיתגו את החג מחדש, ובמקום להעלות על נס את ההישג הצבאי של החשמונאים, [... מציין ה]חג את האור האלוהי המופלא שניתן ליהודים ללא תנאי ושעליו הם יכולים לסמוך תמיד, גם בתקופות אפלות וקודרות."^[16] אם יש אמת היסטורית בטענה זו, עולה השאלה מדוע אין הנס נזכר בשום מקום אחר בספרות חז"ל.

חנוכה וההקשר הזורואסטרי של התלמוד הבבלי

גישה חדשה יותר לסוגייה זו מייחסת אותה להקשר הזורואסטרי של יצירת התלמוד הבבלי.^[17] יהודי בבל חיו בליבה המנהלתי של ממלכת פרס הסאסאנית ולצד דוברי פרסית שדתם הייתה הדת הזורואסטרית. אחד ממאפייניה הבולטים של הזורואסטריות הוא פולחן האש ועיסוק רב ביסוד מקודש זה, שיש להגן עליו מטומאה ולכבדו. רקע תרבותי זה עשוי להסביר כמה מהטקסטים התלמודיים המתארים כוהני דת זורואסטריים המבקשים להחרים חנוכיות מחכמים, אולי משום שחששו שהאש לא תקבל את הכבוד הראוי לה. מקור אחד מציין שמותר לטלטל חנוכיות אפילו בשבת כדי להגן עליהם מהכוהנים הזורואסטרים הקנאים:

^{בבלי שבת מה ע”א} בעו מיניה דרב מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא ואמר להו שפיר דמי.

תרגום: שאלו את רב: האם מותר לטלטל נר חנוכה בשבת כדי להרחיקו מכהני דת זורואסטריים (="חברי")?^[18] אמר להם, נכון הדבר (לעשותו).

בה בעת, ייתכן שהסגידה הזורואסטרית לאש יצרה סביבה תרבותית שבה מעריצים את האש ומייחסים לה קדושה. יתכן שעל קרקע פורייה זו צמחו כמה מן ההחמרות של התלמוד הבבלי באשר לקדושת נרות חנוכה, החמרות הגובלות בפולחן הנרות הדולקים.

שני הגורמים גם יחד עשויים היו למלא תפקיד בהופעתו של סיפור נס פך השמן בתלמוד הבבלי, המדגיש את חשיבותה של האש – אש ניסית – במאורעות שלזכרם נחוג החג. ראשית, אם הדלקת המנורה אכן הייתה מרכיב מרכזי בסיפור החנוכה, הדבר איפשר ליהודים לנמק את מנהגם להדליק נרות אפילו בפני הזורואסטרים הקנאים לאש.^[19] שנית, סביר שסיפור ניסי על אש במקדש התקבל היטב בקרב יהודי בבל שחיו בעולם של מקדשי אש ופולחן אש. 

סיפור נס פך השמן בתלמוד הבבלי ומסורת חנוכה של נחמיה בספר מקבים ב 

אומנם אין בגישות האנטי-חשמונאיות והזורואסטריות בכדי ללמד על מקורו ועל התפתחותו של סיפור נס פך השמן, אולם טקסטים קדומים אחרים עשויים להציע רמזים לכך.^[20]

ראשית, הבה נסכם את מרכיביו העיקריים של הסיפור בתלמוד הבבלי:

1. היהודים שבים אל המקדש לאחר הגלות, אולם הם אינם יכולים לקיים אחד מטקסי הפולחן החשובים – הדלקת המנורה – משום שאין בידיהם חומר בעירה מתאים.
2. הם מחפשים ומוצאים מעט שמן.
3. חדורי תקווה ואמונה, הם מדליקים את השמן וזוכים לראותו בוער בדרך נס זמן ארוך בהרבה מן הצפוי.
4. לפיכך הם ממשיכים להלל ולהודות גם בדורות הבאים.

נחמיה חונך מחדש את המזבח של בית המקדש השני בכ"ה בכסלו

הפרק השני בספר מקבים ב מביא סיפור המורכב מיסודות זהים, על אף שהוא מתאר חנוכה מחודשת של המזבח ולא של המנורה. סיפור זה מופיע במכתב שנשלח לכאורה ליהודי אלכסנדריה כדי לבקש מהם לחוג את חג החנוכה מדי שנה בשנה. אחת ממטרותיו העיקריות של המכתב היא לאזכר חנוכה מוקדמת יותר, כדי שחג החנוכה המקבי לא ייתפס כחידוש ללא תקדים אלא כמנהג שלו שורשים עמוקים בתולדות עם ישראל.

בסיפור אותה חנוכה הקודמת לחנוכה החשמונאית, הטקסט מתאר את מאמציו של נחמיה לחדש את עבודת הקורבנות בשנותיו הראשונות של בית המקדש השני, לאחר השיבה מגלות בבל. כמו במנורה, האש היא יסוד חשוב הנדרש לפולחן המתקיים על גבי המזבח, וכמו במנורה, שלהדלקתה יש צורך בשמן חתום בחותמו של כהן גדול, כפי שמעיד התלמוד הבבלי, גם על גבי המזבח אי אפשר להדליק כל אש שהיא אלא רק אש שממשיכה את האש המקורית שבערה על גבי המזבח במקדש מאז ומתמיד.^[21] לפיכך, כאשר נחמיה מבקש לחדש את הקרבת הקורבנות, עליו להשיב באופן כלשהו את האש שבערה על המזבח בימי בית ראשון. מובן שהאש ההיא כבתה, אולם שארית ממנה המשיכה להתקיים במחבוא, שם הטמינו אותה הכוהנים, ומשם היה אפשר להשיבה אל המזבח. במחבוא נמצאו "מים סמיכים", נפטא, שבדרך נס בערו על גבי המזבח וכילו את הקורבנות, וכך נחנך המזבח מחדש .מאורעות אלו הובילו את העם לומר דברי הלל והודיה.

וכך אפשר לסכם סיפור זה לארבעה שלבים עיקריים המקבילים לסיפור החנוכה החשמונאית:

1. היהודים שבים אל המקדש לאחר שהורחקו ממנו, אולם אין בידם אפשרות לקיים אחד מן הפולחנים החשובים – הקרבת קורבנות על המזבח – משום שאין להם חומר בעירה מתאים.

^{מקבים ב א:יח} מאחר שאנחנו עומדים לחגוג בעשרים וחמישה בכסלו את טיהור המקדש, חשבנו שמן ההכרח להבהיר (זאת) לכם - כדי שגם אתם תחגגוהו כימי (חג) הסוכות והאש בזמן שנחמיה, לאחר שבנה את המקדש ואת המזבח, הביא קרבנות. ^א:יט שהרי כאשר באו אבותינו לארץ הפרסית, הכוהנים היראים דאז לקחו מאש המזבח ובחשאי החביאו אותה בחלל של בור יבש, ובו הפקידוה בביטחון באופן שהמקום היה בלתי ידוע לכול.^[22]

2. הם מחפשים ומוצאים מעט חומר בעירה ראוי.

^{מקבים ב א:כ1} אחרי שחלפו די שנים, כפי שחשב האלוהים, שיגר נחמיה - שנשלח על ידי מלך פרס - את צאצאי הכוהנים שהחביאוה, כדי (להביא) את האש.

3. בתקווה הנובעת מאמונה הם מדליקים את החומר וזוכים לראותו בוער ומכלה את הקורבן.

^{מקבים ב א:כ2} אשר הם הבהירו (לו), שהם באמת לא מצאו אש, כי אם מים סמיכים , הוא ציווה אותם לשאבם ולהביאם. ^א:כא וכאשר הובאו הדברים השייכים לקרבנות, ציווה נחמיה על הכוהנים לשפוך מים על העצים ועל הדברים המונחים עליהם. ^א:כב וכאשר נעשה הדבר ועבר זמן מה והשמש - שקודם לכן הייתה מכוסה בעננים - הפציעה וזרחה, פרצה אש גדולה כך שהתפלאו כולם.

4. לפיכך הם ממשיכים להלל ולהודות גם בדורות הבאים.

^{מקבים ב א:כג} ובעת שנאכל הקרבן עשו הכוהנים תפילה - הכוהנים וכל האחרים: יונתן פתח וכל השאר, לרבות נחמיה, הצטרפו בקולם^[23]

ההקבלה המבנית בין סיפור חנוכת המזבח של נחמיה ובין סיפור נס פך השמן בתלמוד הבבלי ברורה לחלוטין. אולם האם יש זיקה בין הסיפורים?

לשאלת ההקבלה בין הסיפורים

ספר מקבים ב נכתב ביוונית ולא נכלל בקאנון החז"לי; אף אין ראיות שחז"ל הכירו את הטקסט. אולם סיפור הנס שארע לנחמיה באש המזבח הכלול בטקסט הכתוב יוונית הוא מסוג המסורות שבעל פה שרווחו בעת העתיקה. סביר שסיפור נס הדלקת המנורה בתלמוד הבבלי, ובו דגשים דומים על שיבה מן הגלות, חיפוש אחר חומר בעירה, והדלקה ניסית, נולד מתוך מסורת קודמת זו. אפשרות אחת היא שחז"ל הכירו את מסורת חנוכת המזבח המחודשת והתאימו אותה לסיפור המתמקד במנורה; אפשרות שנייה היא שזוהי מסורת קדם-חז"לית שעברה בעל פה לצד סיפור הנס של נחמיה, אולם מעולם לא הועלתה על הכתב.

קשר זורואסטרי בין שני הסיפורים?

יתרת הסיפור במקבים ב מתארת קשר זורואסטרי למסורת על אודות נחמיה. זיקה זו מעמיקה ומבססת את הקשר שבין מסורת המזבח של נחמיה למסורת שבתלמוד הבבלי בדבר חנוכה:

^{מקבים ב א:לא} וכאשר הובערו הדברים השייכים לקרבן, ציווה נחמיה לשפוך את שארית המים על אבנים גדולות. ^א:לב בהיעשות הדבר פרצה להבה, ונאכל האור העולה מן המזבח שממול. ^א:לג כאשר נתגלה המעשה (ברבים), סופר למלך הפרסים כי באותו מקום אשר בו החביאו הכוהנים הגולים את האש, (שם) נתגלו המים אשר בהם קידשו אנשי נחמיה את הדברים השייכים לקרבן. ^א:לד המלך, לאחר שבחן את המעשה, גדר (את המקום) מסביב ועשה מקדש. ^א:לה והמלך לקח כספים רבים ונתנם לו לאלה ששאבו (את הנוזלים) החוצה. ^א:לו ואנשי נחמיה כינו אותו 'נפתר', אשר תרגומו 'טיהור', אך בפי הרבים הוא קרוי 'נפתא' (תרגום דניאל שוורץ. ירושלים: יד בן צבי, 2004).

תגובה זורואסטרית לנס האש

הטקסט ממשיך ומספר כי לאחר שהדליק נחמיה מחדש את אש המזבח, הגיב מלך אחמני ששמו אינו נקוב בחיוב לנס זה, ואף "גָדַר מסביב ועשה מקדש". הקדשת המקום מעוררת פליאה, משום שהיהודים כבר ראו במקום אתר מקודש, שהרי היה בתחומי בית המקדש שנחנך מחדש. נראה שמחבר מקבים ב ידע שהאחמנים היו זורואסטרים ותיאר מעשה שעל פי השערתו היה יכול להתרחש – גידור מקום של אש כדי לקדשו. כך יכלו הן היהודים הן הזורואסטרים לרחוש כבוד לאש שהושבה אל המזבח.

אמנם התלמוד הבבלי אינו מזכיר תגובה זורואסטרית לנס, אולם, כפי שראינו, עצם הסיפור בהקשר זורואסטרי ראוי לציון. בפרטו את הלכות הדלקת נרות חנוכה ובהוסיפו סיפור על בעירה ניסית, התלמוד הבבלי רומז בין השורות על קיומו של עולם שבו הן יהודים הן זורואסטרים יכולים יחדיו להלל את האש הבוערת בַּנרות – "הנרות הללו קודש הם".

נספח

מקור סיפור חנוכה שבנוסח הסכוליון

הנוסח המודפס של הסכוליון -- טקסט פרשני על מגילת תענית מתקופת האמוראים, וכן כמה כתבי יד שלו, משמרים נוסח כמעט זהה של סיפור נס פך השמן המופיע בתלמוד הבבלי:

^{תענית ט:כה} שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול שלא נטמא ולא היה בו להדליק אלא יום אחד נעשה בו נס והדליקו שמונה ימים…

עם זאת, במחקרה המכונן על מגילת תענית והסכוליון,^[24] ורד נעם מוכיחה כי נוסח הסכוליון המקורי אינו מתייחס לסיפור נס פך השמן.^[25] וכך היא משחזרת את המקור, על סמך כת"י אוקספורד:

בימים ראשונים חנוכת משה זאת חנוכת מזבח. משלמה ואילך חנוכת משה וחנוכתו, שנ’ כי חנוכת המזבח שבעת ימים ושמונה משנטל בית הלבנון. חנוכת בית חשמונאי לדורות. ולמה נוהגת לדורות? שעשאום בצאתם מצרה לרוחה ואמרו הלל והדליקו בה נרות בטהרה…

הטקסט מאזכר אומנם את הדלקת הנרות של החשמונאים, אך הוא מתמקד בגאולת המקדש ובחנוכתו מחדש, שהיא שאיפשרה להדליק נרות בטהרה. שלא כמו הטקסטים הקדומים יותר שבמקבים א, במקבים ב ואצל יוספוס, המדגישים את חנוכת המזבח מחדש, נוסח זה של הסכוליון מבליט דווקא את הדלקת הנרות. ייתכן שיש בכך ללמד כי מנהג הדלקת הנרות התקבל בשדרות הרחבות של העם. עם זאת, יש לציין שהסכוליון אינו מזכיר את נס בעירת השמן במשך שמונה ימים.