עשו, האב של רומא

עשו ויעקב: קנאת אחים

התורה מתארת את המאבק של יעקב ועשו, בניהם התאומים של רבקה ויצחק, עוד ברחם אמם:

^{בראשית כה:כב} וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ… ^כה:כג וַיֹּאמֶר יְ־הוָה לָהּ שְׁנֵי (גיים) [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

המאבק שהחל ברחם נמשך גם במהלך הלידה:

^כה:כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. ^כה:כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.^כה:כו וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב…

התחרות בין יעקב ועשו נמשכה גם עם התבגרותם. עשו היה איש ציד, ויעקב לעומתו יושב אוהלים. יום אחד, כאשר שב עשו מן הציד, שכנע יעקב את אחיו המותש למכור לו את זכות הבכורה תמורת נזיד עדשים. לאחר מכן הוליך יעקב שולל את אביהם הזקן והעיוור, קיבל ממנו את ברכות עשיו וכך גבר לבסוף על תאומו הבכור (כז:כט).

המעשה הותיר בידי עשו את "ברכת" השעבוד לאחיו הצעיר (כז:מ). זעמו על התחבולה של אחיו היה רב, ויעקב נמלט מפניו לחרן. עשרים שנה לאחר מכן שב יעקב לכנען והשניים התפייסו (בראשית לג). אף על פי כן, המשיך כל אחד מהם לדרכו – יעקב נשאר בכנען ועשו המשיך לשעיר, בדרום עבר הירדן:

^{בראשית לו:ו} וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו…. ^לו:ח וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.

אף שהסיפורים על יעקב ועשו עוסקים לכאורה ביחידים, כל אחד מן האחים מייצג קבוצה אתנית או פוליטית שהתקיימה בלבנט בתקופת המקרא. התיאור הפיזי של עשו כאדום ושעיר הוא רמז מטרים לעתידו כאב האומה האדומית שחיה בקרבת הר שעיר.^[1]

ישראל ואדום: קשר היסטורי

הטקסט המקראי מתאר את שתי הקבוצות, ישראל (=יעקב) ואדום (=עשו) כ"אחים". האדומים הם האח המבוגר יותר, כפי שמלמד המקרא בכמה טקסטים המתארים את אדום כממלכה, עוד לפני היות ממלכת ישראל (בראשית לו:לא–לט; במדבר כ:יד–כא; דברים ב:ב–ח). ואולם, ישראל עתידה למשול באדום. התגשמות שלטון ישראל על אדום החלה בניצחון דוד על האדומים (שמואל ב ח:יד; מלכים א יא:טו–טז) והסתיימה בהתקוממות של האדומים וזכייתם בעצמאות בימי מלכות יהורם מלך יהודה (מלכים ב ח:כ–כב).

יהודה ואידומיאה בימי בית שני

לאחר חורבן ממלכת יהודה בשנת 586 לפני הספירה הרחיבו האדומים, שהיו בני בריתם של הבבלים במסעות הכיבוש שלהם (תהילים קלז:ז), את שטחי ממלכתם מערבה עד אשקלון. הדומים שלטו במרבית חבל הארץ שהיה לפני כן דרום יהודה (ובכלל זאת חברון).^[2] כאשר החלו היהודאים לשוב לארץ בשלהי המאה הששית לפני הספירה, כבר היכו האדומים שורש עמוק בחבלי ארץ אלו ובין הקבוצות שררה יריבות עזה.

כמה מאות שנים לאחר מכן, כאשר מרדו המכבים בממלכה הסלאוקית היוונית-סורית בשנת 167 לפני הספירה, לחמו היהודאים גם באדומים (מקבים א ה:סה; תרגום כהנא):

ויצא יהודה ואחריו וילחמו את בני עשיו בארץ אשר אל הנגב ויך את חברון ואת בנותיהם ויהרוס את מבצריה ואת מגדליה שרפו מסביב.

לאחר הקמת יהודה כישות מדינית עצמאית הביס הכהן הגדול לבית חשמונאי, יוחנן הורקנוס (134–104 לפני הספירה), את האדומים, וכפה עליהם להתגייר (פלביוס יוספוס, קדמוניות היהודים יג:ט). כך משל יעקב בעשו זו הפעם השנייה.

אדום ורומא

תרשים כללי זה של היחסים בין שתי הישויות המדיניות – ישראל/יהודה/יודיאה ואדום/אידומיאה – בימי המקרא ובימי בית שני מלמד על מרחב השליטה של אדום כישות מדינית בימי בית שני: חבל הארץ שבין הר שעיר, ואדי חסה (נחל זרד, מדרום מזרח לים המלח) שבירדן של ימינו ודרומה, עד אשקלון וחופי הים התיכון במערב, וצפונה עד חברון.

ואולם, מדרשי חז"ל קושרים את עשו ואת אדום עם אזור גיאוגרפי שונה לחלוטין – העיר רומא שבחצי האי האיטלקי – ומתייחס אל בני רומא כאל אדומים. כיצד קרה הדבר? אני סבורה כי שתי סיבות לדבר: הנצרות והורדוס.

כדי להבין את התפתחות הפירוש הזה של עשו ואדום, יש להביט בתהליך מקביל – האלגוריזציה של עשו ביצירתו המדרשית של שאול התרסי, הוא פאולוס, שליחו של ישו (5–64/67 בקירוב).

קריאות נוצריות מוקדמות של מטפורת יעקב-עשו

באיגרת אל הרומים מזכיר פאולוס לקוראיו כי אלוהים בחר מבין בני אברהם ביצחק על פני ישמעאל, משום שיצחק הוא "בן ההבטחה" ולא בן הבשר.^[3] כבר באיגרת אל הגלטים מכנה פאולוס את מתנגדיו "ישמעאל", כינוי הנרמז גם בראשית פרק ט באיגרת אל הרומים. לאחר שציין כי אלוהים בחר ביצחק, הוא מוסיף כי גם יעקב הוא בחיר האלוהים (רומים ט:י–יג, תרגום החברה לכתבי הקודש בישראל):

ולא זו בלבד, אלא גם רבקה בהיותה הרה לאיש אחד, ליצחק אבינו, בטרם נולדו בניה ובטרם עשו טוב או רע נאמר לה "ורב יעבד צעיר" (בראשית כה:כג), כדי שתִכּון תכנית אלהים המֻשתתת על בחירה, לא מתוך מעשים אלא לפי קריאתו של הקורא, ככתוב: "ואֹהַב את-יעקב, ואת-עשו שנאתי." (מלאכי א:ג)

הקישור בין הבחירה ביעקב ובין הבחירה ביצחק מרמז – גם אם פאולוס לא אומר זאת במפורש – שתלמידיו מזוהים עם יעקב ומתנגדיו, לעומתם, הם בני דמותו של עשו.

איגרת ברנבא

כמה עשורים לאחר פאולוס, בשלהי המאה הראשונה או בראשית המאה השניה לספירה, באיגרת החיצונית הידועה בשם "איגרת ברנבא" (חיבור הנחשב קנוני בקרב זרמים מסוימים בנצרות), משתמש המחבר בנבואה על אודות שני בניה של רבקה כדי לרמוז לשתי קבוצות בנות ימיו (ברנבא יג:א–ג):

אולם הנה ניווכח האם עם זה (=היהודים) הוא היורש, או האחר (=מאמיני ישוע), והאם הברית לנו היא או להם. הטו אוזן לדברי הכתוב על העם. יצחק העתיר עבור רבקה אשתו כי הייתה עקרה; והיא הרתה. וכן הלכה רבקה לדרוש את אלוהים, והאלוהים אמר לה "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו, ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר" (בראשית כה:כג). צא ולמד מיהו יצחק, מי רבקה, ועל מי אמר "לאום מלאום יאמץ."[4]

כאן רומז ברנבא כי מאמיני ישוע, קבוצה צעירה על בימת ההיסטוריה, הם יעקב, והיהודים, הקיימים זה עידן ועידנים, הם עשו. הדבר עומד בניגוד חריף להשקפתו של פאולוס, שבעיניו ההבחנה בין יעקב ועשו מקבילה להבחנה בין קבוצות שונות ממאמיני ישוע – כנסייתו שלו לעומת כנסיית מתנגדיו בירושלים. לא עלה על דעתו של פאולוס להוציא את היהודים מכלל הגדרת יעקב כפי שעשה ברנבא. את ההבדל ביניהם יש לתלות בקורות מאמיני ישוע לאחר ימי פאולוס ובהיותם לא-יהודים ברובם. לעתים קרובות ראו את היהודים כ"אחר".

"נגד היהודים" לטרטוליאנוס

אב הכנסייה הראשון שכתב במפורש כי יעקב מסמל את הכנסייה ועשו את היהודים הוא טרטוליאנוס מקרתגו (155–240 לספירה בקירוב), המכונה לעתים קרובות "אבי הנצרות הלטינית". טרטוליאנוס טוען בכתביו כי כוונת הנבואה שניתנה לרבקה, "ורב יעבד צעיר", היא תיאור היהודים, האומה הקדומה, שעתידים ביום מן הימים לשרת את האומה הנוצרית הצעירה מהם (נגד היהודים 1).^[5]

עוד כותב טרטוליאנוס כי האל הבטיח:

כי מרחמה של רבקה היו עתידים לצאת שני גויים ושני לאומים. אלו הם אל נכון היהודים, כלומר, ישראל – והנוכרים, כלומר, אנו… הנה כי כן, האל תיכן כי שני גויים ושני לאומים יצאו מרחמה של אישה אחת, ולהרעיף את חסדו לא לקרוי בשם זה או אחר אלא על פי סדר הלידה, והיוצא מן הרחם ראשון יהיה נתון למרותו של הצעיר – כלומר, הנולד אחרון…

ולפיכך, אף על פי שלאום או עם היהודים ותיק וקשיש ממנו, ובחלקו נפל החסד לנחול ראשון את התורה, עמנו נחשב כיאות לצעיר ממנו בתולדות העולם. ואכן כך, כי בתום עידן זה התבהר לנו עניין החמלה האלוהית. ללא כל ספק, כפי שנגזר משמים, העם הבכור, הראשון, כלומר, היהודים, יעבוד את הצעיר. העם הצעיר, כלומר הנוצרים, יגבר על הבכור…

ואכן, עמנו – העם הצעיר – פנה עורף אל האלילים שעבד בימים קדומים, ודבק באל שאותו זנח ישראל… הנה כי כן, העם הצעיר התנשא במעלה על העם הבכור וזכה לחסד האל שמפניו גורש ישראל.^[6]

גישה חדשה זו סללה את הדרך לקריאה כריסטולוגית, שהפכה לדפוס בחיבורים נוצריים שונים המצטטים את סיפורי האבות ואת הנבואות במקרא. לפי קריאה זו ביטול הברית עם ישראל וכריתת ברית חדשה עם הנוצרים הם חלק מהתוכנית המקורית של אלוהים, והנוצרים הם-הם עם ישראל האמיתי.

קול יעקב וידי עשו

מובן מאליו שחז"ל רואים ביעקב את אב האומה של עם ישראל. אולם במקום לראות בעשו את אבי הנוצרים, הם רואים בו את האב הקדמון של רומא. הדוגמה המוקדמת ביותר לזיקה זו בין עשו לרומא מופיעה בתלמוד ירושלמי (מאה רביעית/חמישית), בפירוש לסצנה שבה עוטה יעקב עורות עיזים שעירים כדי להתחזות לאחיו השעיר עשו, ויצחק, שהתעוור בזקנתו, בא במבוכה:

^{בראשית כז:כב} וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

התלמוד הירושלמי מסביר כי דבריו של עשו מרמזים לכאב שיסבו צאצאי עשו לצאצאי יעקב (ירושלמי תענית ד:ח, סח ע"ב):

תני: אמר רבי יהודה בי רבי אלעאי ברוך: "רבי היה דורש: 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו' (בראשית כז:כב) - קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של עשו בביתר."

דברים אלו מכוונים לעימות הרה האסון שהתחולל בין רומא ובין העם ביהודה בשנים 132–135 לספירה, עימות המכונה מרד בר כוכבא על שם מנהיג המרד שמעון בר כוכבא.

מלחמה זו הביאה להחרבת ירושלים עד היסוד בידי הרומאים ולחורבן ביתר, שבה סברו הרומאים כי מנהיגי המרד יושבים. האזכור לחורבן ביתר באגדתא תלמודית מלמד בברור כי התלמוד רואה קשר בין האימפריה הרומית ועשו, וכי בעיניו היהודים והרומאים הם אויבים נצחיים.

אדריאנוס מלך אדום

מדרש תנחומא (אמצע האלף הראשון לספירה) מגדיל לעשות וקושר בין אדום ובין אדריאנוס קיסר, שהכניע את מרד בר כוכבא (תנחומא בראשית ז):

אנדריאנוס מלך אדום, כיון שכבש את העולם כולו הלך לו לרומי, אמר לבני פלטרין שלו: "מבקש אני מכם שתעשו אותי אלוה, שהרי כבשתי את כל העולם." אמרו לו: "עדיין לא שלטת בעירו ובביתו." הלך, והספיקו בידו, והחריב בית המקדש, והגלה את ישראל וחזר לרומי. אמר להם: "כבר החרבתי ביתו, ושרפתי היכלו, והגל[ת]י עמו. עשו אותי אלוה."

מדרש תנחומא בדבריו אלו ממזג את המרד הגדול ברומא, שהוליך לחורבן בית שני בשנת 70 לספירה עם מרד בר כוכבא שארע כשישים שנה לאחר מכן, והופך את אדריאנוס – ולא את אספסיאנוס או טיטוס – למחריב המקדש.

גם בלי להידרש לדיוק ההיסטורי, אפשר לראות כיצד הופך המדרש את האומה החזקה בעולם לאומה היראה, או לכל הפחות מכבדת, את אלוהי ישראל. זאת ועוד, לפי המדרש, בעיני אנשי חצרו של אדריאנוס הקרב ה"אמיתי" בעולם ניטש בין רומא ויהודה, כלומר, בין עשו ויעקב.

גם מדרש שנמצא בבראשית רבה (אמצע האלף הראשון לספירה) קושר בין הקיסר אדריאנוס לעשו (שמות רבה סג:ז, מהדורת תיאודור-אלבק):

"שני גוים בבטנך" - שני גאי גוים בבטנך: זה מתגאה בעולמו [וזה מתגאה בעולמו, זה מתגאה במלכותו]^[7] וזה מתגאה במלכותו. שני גיאי גוים בבטנך^[8] - אדריינוס באומות, ושלמה בישראל.

המדרש מזהה את שני הגויים שברחמה של רבקה עם שלמה (המאה העשירית לפני הספירה) ואדריאנוס (המאה השנייה לספירה), ממלכיהן הגדולים של יהודה ושל רומא. תקופות שלטונם של שני השליטים רחוקות זו מזו מרחק רב, כמובן, אולם כל אחד מהם מייצג את ממלכתו בהיותה בשיא כוחה וגודלה.

אומות שנואות

המדרש בבראשית רבה ממשיך ומציע קריאה שונה, שלפיה שתי אומות אלו הן אומות שנואות:

שני שנאי גוים בבטנך - כל האומות שונאין את עשו, וכל האומות שונאין את ישראל. שנאיהון דבנייא [אלוה] במעייך, שנ’ "ואת עשו שנאתי" וגו’ (מלאכי א:ג).

אף שבניה התאומים של רבקה הם אבות של שתי אומות השנואות על אומות אחרות, רק אחד מן הבנים הללו שנוא גם על אלוהים. המדרש מתבסס על אותו פסוק ממלאכי שבו עושה פאולוס שימוש באיגרת אל הרומים: אלוהים שונא את עשו, אומר הנביא מלאכי, אולם במקרה זה עשו אינו רומז למתנגדיו של פאולוס אלא לאימפריה הרומית.

אנטונינוס ומקומם של האדומים לעתיד לבוא

המטפורה המשווה את רומא לעשו לא התמקדה דווקא באדריאנוס או ברומאים שעוררו את חמתם של חז"ל. גם אישים רומאים שקשרו קשרי ידידות עם חז"ל נתפסים בספרות חז"ל כצאצאיו של עשו. התלמוד מספר על רומאי בשם אנטונינוס, ככל הנראה בן דמותו המשוער של הקיסר אנטונינוס פיוס,^[9] יורשו של אדריאנוס, המביע חשש שכיורשו של עשו לא תהיה לו גאולה (בבלי עבודה זרה דף י ע"ב):

אמר ליה: אתינא לעלמא דאתי? אמר ליה: אין. אמר ליה: והכתיב: לא יהיה שריד לבית עשו! (עובדיה א יח) בעושה מעשה עשו.

תרגום: אמר לו [אנטונינוס]: "אבוא בעולם הבא?" אמר לו [רבי יהודה הנשיא]: "הן". אמר לו [אנטונינוס]: "והכתוב 'לא יהיה שריד לבית עשו' (עובדיה א:יח)? [ענה רבי יהודה הנשיא: "[הכתוב מתייחס למי ש]עושה [כמו] מעשה עשו."

באגדה זו רואה אנטונינוס את עצמו כצאצא של עשו ומביע באוזני רבי יהודה הנשיא את דאגתו שזהותו זו תמנע ממנו לנחול חלק בעולם הבא, היות שהוא, בדומה לחז"ל, מפרש את נבואת הפסוק על מחִיית בית עשו כמתייחסת לעתיד לבוא (כלומר, לימות המשיח). רבי יהודה מבטיח לאנטונינוס כי מחִיית צאצאי עשו חלה רק על מי שהולך בדרכיו הנלוזות ואינה כוללת את צאצאיו יראי החטא.

הורדוס ומקורותיה של הזיקה בין אדום ורומא

מדוע קושרים חז"ל את רומא, עיר רבת כוח באיטליה ששלטה על כל אגן הים התיכון משלהי המאה הראשונה לפני הספירה עד שלהי המאה החמישית לספירה, עם אדום, חבל ארץ קטן מדרום מזרח ליהודה שאף אוטונומיה לא הייתה לו? הקשר נובע ככל הנראה מן המאורעות ההיסטוריים הסובבים את המלך הורדוס.

כמצוין לעיל, בשלהי המאה השניה לפני הספירה הביס יוחנן הורקנוס את אידומיאה, סיפח אותה ליהודה וייהד את תושביה בכפייה. גר אדומי אחד, אנטיפטר שמו, עלה לגדולה והפך לאיש סודו של הכהן הגדול הורקנוס (נכדו של יוחנן הורקנוס). בנו של אנטיפטר זה, הורדוס, נישא לבת כהונה ונעשה מלך יהודה.

הורדוס קיים קשרים אמיצים עם השלטונות הרומאים, וטיפח רצון עז להתקדם במעלה ההיררכיה של השלטון הרומי. הוא היה ידוע לשמצה כגחמני ופרנואיד, והוציא להורג כל אדם בן המשפחה החשמונאית שהיה עלול לאיים על שלטונו ולהחליפו על כס המלוכה, ובכלל זאת אחי אשתו בן ה-17, אריסטובולוס, שאותו הטביע במהלך משתה. בהמשך רצח הורדוס את אשתו, מרים, וכן את אמה ובני משפחה אחרים.

תחת שלטון הורדוס הייתה יהודה מדינת חסות של רומא, ושמרה על עצמאות חלקית בלבד. מעמד זה אבד מעט לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפני הספירה, ובשנת 6 לספירה סופחה יהודה לאימפריה.^[10] אולם המוניטין שיצא להורדוס כעריץ אכזר הונצח בכתבי חז"ל, וחז"ל קשרו את אסון הכיבוש הרומאי ביהודה ישירות בהורדוס.

הורדוס כ"רומאי"

על אף מעמדו הרשמי כיהודי בן גרים, לא היה הורדוס יהודי בעיני חז"ל אלא רומאי ארכיטיפי שכבש אדמה יהודית, כפה את ערכיו על האוכלוסייה בכוח הזרוע והרג באויביו ללא רחם.^[11] חז"ל תיעבו אותו, ובתפיסתם עמד בשורה אחת עם שליטים הפכפכים אחרים שאכזריותם נעשתה למאפיין העיקרי של תקופת שלטונם, כגון קליגולה ונירון קיסר.

יהודים רבים ראו בהורדוס בן בריתה של רומא, ואכן, עשורים לאחר מותו, התנגדו ניניו אגריפס השני וברניקי למרד הגדול.^[12]

ההיכרות של חז"ל עם מוצאו האדומי של הורדוס הובילה בדרך הטבע לקשירה בין מנהיג "רומאי" זה, ובהרחבה, בין רומאים בכלל, ובין בני אדום. והיות שרומא הייתה הכוח החשוב באזור זה במהלך תקופתם של חז"ל, והרומאים הם שהחריבו את בית המקדש ואת יהודה כישות מדינית, נוצר קשר תפיסתי בין הנרטיב הרואה ביעקב "אנחנו" ובעשו "הם" ובין המציאות הפוליטית שבה היהודים הם "אנחנו" והרומאים "הם".

היחסים המורכבים שבין ישראל ובין אדום במקרא מקיימים מתאם ישר וקרוב עם היחסים המורכבים ששררו בין יהודים בראשית ימי חז"ל ובין הרומאים: אמנם היו מן היהודים שהעריצו היבטים שונים בתרבות רומא, אולם אחרים ראו ברומא כוח עצום ומאיים שעשוי להביא חורבן על העם היהודי. מרבית היהודים החזיקו מן הסתם בשתי התפיסות, והעריצו את התרבות הרומית בעודם חוששים מכוחה בעת ובעונה אחת.

אולם הקשר שבין הורדוס ואדום אינו חזות הכל.

היפוך המטפורה של עשו-יעקב בתפיסה הנוצרית

בימי הורדוס ולאחריו, בתקופת החורבן והכנעת מרד בר כוכבא, הייתה רומא תרבות פוליתאיסטית שעבדה את יופיטר ואלים רומים אחרים. אולם כאשר כתבו חז"ל את המדרשים המזהים אותה עם אדום כבר הייתה רומא נוצרית. זאת ועוד, האלגוריה של פאולוס ותחולתה על היהודים הייתה מן הסתם מוכרת לחז"ל הן בארץ ישראל הן בבבל, כי בשתיהן חיו בקרב קהילות נוצריות.

נראה שהזיהוי של רומא עם עשו בתפיסתם של חז"ל בא במידה מסוימת בתגובה לטענת הנוצרים כי עשו הוא אביהם הרוחני של היהודים. כלומר, אף שחז"ל קושרים את עשו במילים מפורשות עם רומא הפגאנית ומזכירים את אדריאנוס ואת אנטונינוס, את חורבן בית שני ואת הכנעת מרד כוכבא, כוונתם גם לרומא הנוצרית.

כאשר התירה רומא את הדת הנוצרית בחוק במאה הרביעית ואימצה אותה כדת המדינה, הפכה אדום לשם קוד לא רק לרומא כישות פוליטית אלא גם לנצרות כישות דתית. תפיסה זו של עשו ושל אדום שימשה מן הסתם כפירוש מנוגד, שקול בכוחו, ותשובה ניצחת בפולמוס מול פאולוס ואבות הכנסייה.

כוונות אנטי-נוצריות פולמוסיות נסתרות

כך, כאשר אנטונינוס אומר לרבי יהודה הנשיא כי הוא חושש שלא יורשה לנחול חלק לעתיד לבוא משום שהנביא עובדיה התנבא כי "לא יהיה שריד לבית עשו", מתכוונים חז"ל לומר כי הנוצרים לא ינחלו חלק לעתיד לבוא, אף ש"רומאים" חסידים הנוהגים יפה ביהודים ייגאלו. אף שאנטונינוס חי לפני שהפכה הנצרות לדת המדינה ברומא, ואף שאנטונינוס פיוס ההיסטורי לא היה נוצרי, קוראיו היהודים של התלמוד הבבלי יודעים מה מסמלת רומא.

בדומה לכך, כאשר בראשית רבה מצטט את הפסוק "ואת עשו שנאתי", מיד לאחר המדרש הטוען שהנבואה על עשו כוונה לקיסר אדריאנוס, יש כאן פולמוס עם פאולוס המצטט את הפסוק באיגרת אל הרומים. שנאתו של אלוהים לעשו משמעה שהוא שונא את הרומאים, אומרים חז"ל, ומכאן שכוונת הפסוק שהוא שונא את הנוצרים. ושוב, אף שאדריאנוס חי לפני שרומא הפכה לנוצרית ולא היה נוצרי, קוראי בראשית רבה היהודים ידעו לפענח מה מסמלת רומא.

פולמוס מפורש בימי הביניים

הטענות הפולמוסיות המשתמעות הפכו לטענות מפורשות אצל פרשנים יהודיים בימי הביניים. האחרונים השתמשו בשם אדום כשם קוד לנצרות אף בלא תיווכה של רומא הפגאנית. לדוגמה, נבואה על חורבן אדום בישעיהו סג:א פותחת בחיזיון של אדם (או ישות) בבגדים מגואלים בדם:

^{ישעיה סג:א} מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ…

כאשר אדם זה נשאל מדוע לבושו אדום, הוא עונה כי רמס עמים בחמתו וכי בגדיו מגואלים בדמם. בפירושו לפסוק זה כותב אברהם אבן עזרא (1089–1167 בקירוב) כי הישות היא אלוהים בכבודו ובעצמו,

…והטעם על הגזרה שגזר על אדום, וזאת היא מלכות רומא וקוסטנטינא, ונקראו אדומים בעבור שנכנסו בתורת אדום (=הנצרות). וזאת התורה נקראה על שם אדום, שהאדומיים האמינו בתחילה בתורת האיש הידוע (ישוע):

נניח לטענה כי האדומים הקדומים אימצו את הנצרות, טענה מפוקפקת מן הבחינה ההיסטורית; אבן עזרא אומר כי "אדומי" הוא בראש ובראשונה שם קוד לדת הנוצרית ורק מכאן נגזרת הכוונה גם לרומא, שאימצה דת זו.^[13]

נקודת מבט שונה על טענות פולמוסיות אלו

קוראי המדרשים שהובאו לעיל עשויים להניח כי הזיקה שיצרו חז"ל בין עשו ובין רומא מלמדת על התנערותו הגורפת של אלוהים מרומא ומן הנצרות. בדיוק כפי שעשו היה הבן הדחוי שלא ירש כל הבטחה לברית עם האל, כך רומא והנצרות נדחו מלפני האל שהעדיף לבוא בברית עם היהודים. אולם אם כוונת חז"ל הייתה לרמוז כי רומא והנצרות אינן ראויות לדבר מלבד בוז ודחייה, היה הגיוני יותר לצקת אותן בדמותם של נבלים שאין להם כל קשר משפחתי לעם ישראל.

ההתייחסות לרומא ולנצרות כעשו מעידה שרומא, ואף יותר מכך הנצרות, מקיימות קשר של אחאות עִם עַם ישראל. אף שלדידם של חז"ל אין לאלוהים כל ברית עם רומא והנצרות, ליהודים יש, בעל כורחם, קשר אחאוּת תאולוגי עם רומא והנצרות.

ההיבט החשוב ביותר של הזיקה בין עשו ובין רומא והנצרות בעיני חז"ל הוא שבמופעו האחרון של עשו במקרא הוא מתפייס עם אחיו יעקב; הם חיים בשכנות, הגם שלא זה עם זה, והם עושים זאת בשלום.