משכב בהמה בחוק המקראי ובחוק החתי
123rf מותאם.
משכב בהמה נחשבת סטייה בוטה מהמסגרת הנורמטיבית של קיום יחסי מין כמעט בכל חברה לאורך ההיסטוריה האנושית.
מאחורי ההתנגדות הרווחת למשכב בהמה עומדים גורמים חברתיים ותרבותיים רבים, שכן היא מערערת את הגבולות שבין הקטגוריות של האנושי והלא-אנושי. במזרח הקרוב הקדום, ההתנגדות הזו קיבלה ביטוי בחוק הפורמלי, בקובצי החוקים החתיים והמקראיים.
משכב בהמה בחוק החתי
החתים היו עם הודו-אירופאי שחי באזור אנטוליה – כיום חלק ממרכז טורקיה – במהלך האלף השני לפני הספירה. קובץ החוקים שלהם חובר, ככל הנראה, בין השנים 1650–1600 לפנה"ס (ואולי אף מאוחר יותר, סביבות 1500 לפנה"ס), ולפיכך הוא מקדים את חוקי המקרא במאות שנים.
דינים קפז, קפח, קצט ו־ר1 עוסקים במשכב בהמה. במקום לקבוע איסור גורף עם עונש אחיד על משכב בהמה, החוקים מבחינים בין מקרים שונים שבהם אדם מקיים יחסי מין עם בעל חיים מסוים. ראוי לציין כי החוקים אינם מקיפים, כלומר, אין בהם חוק הקובע באופן כללי: "אסור לשכב עם כל בעלי החיים", ועד כה לא הוסבר בצורה משכנעת מדוע החקיקה מתייחסת דווקא לבעלי חיים מסוימים אלו.
פרה
הדין הראשון קובע:[1]
החוק החתי, סעיף קפז אם אדם חו[טא] עם פרה: זוהי תועבה. הוא יומת. הם יובילו (אותו) לשער המלך. המלך רשאי להמית אותו, [המל]ך רשאי לחון [אותו], אבל אסור לו לגשת אל המלך.[2]
המעשה מוגדר כ"לחטוא" (waštai-) ונחשב ל"תועבה" (ḫurkel). כפי שכבר העירו חוקרים רבים,[3] שני מונחים אלו נחשבים מקבילותיהם של המונחים המקראיים "חטא" ו"תועבה", בהתאמה. הביטוי "הוא יומת" חושף שמדובר בעבירה שעונשה מוות, שהוא דבר נדיר בחוקים החתיים, המעדיפים בדרך כלל להטיל פיצוי כספי, אפילו על רצח. בפועל, העבריין נשפט על ידי המלך עצמו, שרשאי להחליט אם להוציאו להורג או לחוס על חייו.
יתרה מכך, אסור לעבריין לגשת אל המלך במהלך משפטו. האדם שביצע את המעשה נחשב לטמא, ויש להרחיק את טומאתו מהמלך, ששימש גם ככהן הראשי של הממלכה – תפקיד שחייב אותו להיות טהור באופן תמידי.
כבש
הדין הבא קובע:
החוקים החתיים, סעיף קצח אם אדם ח[וט]א עם כבש: זוהי תועבה. הוא יומת. הם יובילו (אותו) [לשער המלך]. המלך רשאי להמית אותו, [המל]ך רשאי לח[ון] או[תו], אבל אסור לו לגשת אל המלך.[4]
דין זה זהה לקודמו אך מדובר בפרה במקום כבש. בקר וכבשים היו בעלי חיים מרכזיים בגידול עדרים, ולכן לעיתים הם הופיעו בחוק ביחד. עם זאת, בניגוד למונח העברי המקראי "צאן", הכולל כבשים ועזים, המילה השומרית המופיעה כאן, UDU, מתייחסת אך ורק לכבשים. המונח המציין עז הוא UZ6, ואינו נזכר בחוקים החתיים בעניין במשכב בהמה, אף על פי שגם העז היה בעל חיים מרכזי בגידול עדרים, ואף על פי שמקורות מאגיים חתיים מסוימים מעידים על איסור קיום יחסי מין עם עזים.[5]
חזיר או כלב
הדין השלישי אומר:
החוקים החתיים, סעיף קצט אם מישהו חוטא עם חזיר (או) כלב: הוא יומת. יובילו אותו לשער הארמון. המלך רשאי להמית אותם, המ[ל]ך רשאי לחון אותם, אבל אסור לו לגשת אל המלך.[6]
כאן בעלי החיים האסורים הם כלב וחזיר. מאחר שדין זה קובע שהמלך רשאי להמית או לחון "אותם" (-uš- / aš), ולא "אותו" כמו בדינים הקודמים, מתברר שעונש המוות חל לא רק על האדם אלא גם על בעל החיים.[7] החזיר והכלב שניהם בעלי חיים מבויתים, ושניהם שימשו כקורבנות פולחניים, אך סיבת שיוכם יחדיו בדין זה נותרה בגדר תעלומה.
מי שנבעל על ידי פר או חזיר
לאחר מכן, מופיעים שני מקרים מסקרנים,
אם שור עולה [על] א[דם]: השור יומת, אך האדם לא י[ומת]. הם י[קחו] כבשה אחת במקום האדם, וימיתו אותה. אם חזיר עול[ה] על אדם: אין בכך עבירה.[8]
במקרה זה, פר או חזיר "עולה" (watkuzi) על אדם ואונס אותו (אינני יודע אם מקרה כזה בכלל אפשרי, אבל כך קובע החוק). מאחר שהפר נתפס כגורם התוקף, הוא יומת. האדם בסיטואציה הזו נחשב קורבן חף מפשע, אך עליו להביא כבשה כקורבן כפרה. המקרה השני, שבו אדם מותקף על ידי חזיר, נחשב ל"מקרה שאין בו עבירה" (natta ḫaratar), על כן החזיר לא יומת ואין צורך בקרבן כפרה.
סוס או פרד
הדין האחרון קבוע:
החוקים החתיים, סעיף ר1 אם אדם חוטא עם סוס או עם פרד: אין בכך עבירה. אך לא ייגש אל המלך, ולא ישמש ככהן.[9]
בדין אחרון זה, סוסים ופרדים – שניהם בהמות משא – נידונים יחדיו. אמנם חמורים הם גם בהמות משא, אך הם אינם נכללים ברשימה. יחסי מין בין גבר לסוס או פרד נחשבים ל"מקרה שאין בו עבירה" (natta ḫaratar), ולכן לא נקבע עונש לאדם או לבעל החיים.
אף על פי כן, נאסר על האדם שביצע את המעשה לגשת אל המלך או לשמש ככהן בעתיד. דבר זה נובע, ככל הנראה, מהתפיסה שמשכב בהמה מטמא את האדם, ושמי שעושה זאת עלול לטמא את סביבתו. הפועל המשמש לתיאור המעשה הוא "לחטוא" ,(waštai-) דבר המצביע בבירור על כך ש"אי-עבירה" זו בכל זאת נחשבה סוג של חטא. סעיף ר1 של החוקים החתיים אינו מתיר משכב סוס או פרד,[10] הוא רק פוטר את העבריין ואת בעל החיים מעונש מוות.[11]
הרהורים על האיסורים הללו
לא קל לענות על השאלה מדוע החתים אסרו על משכב בהמה. בניגוד למצוי בספר ויקרא, החתים לא סיפקו הסבר לחוקים אלו. ניתן רק לשער כי משכב בהמה היה אסור באופן כללי בממלכת חת, והאיסורים השונים המפורטים בארבעת החוקים הרלוונטיים נועדו לשקף את עקרון האיסור הכללי. ייתכן שהחוקים פירטו דווקא ביחס לאותם בעלי חיים שהיו מבויתים ונפוצים בעולם החתי, ולכן נגישים במיוחד למעשים מסוג זה.
יתרה מכן, ייתכן שהחוקים הללו נועדו לבטא עיקרון כללי ולא טרחו על פירוט כל המקרים האפשריים. לדוגמה, אף על פי שהחוק מזכיר כבשים במפורש, סביר להניח שהוא חל גם על עזים הדומות להם עד מאוד, במיוחד לאור העובדה שטקסטים חתיים מאגיים מסוימים אוסרים על קיום יחסי מין עם עזים. באופן דומה, ייתכן שהחוק האוסר על קיום יחסי מין עם בהמות משא חל גם על חמורים, על אף פי שאינם מוזכרים במפורש.
מכאן עולה הצורך להיזהר מהבנה מילולית מדי של החוקים: ייתכן שהם אינם משקפים חשיבה שיטתית ורציונלית, אלא מציגים מספר דוגמאות לאיסור כללי. אולם בהשערה זו אין כדי להסביר את ההקלות המסתוריות בחלק מהמקרים הנידונים בחוק, כמו המקרה שבו חזיר "עולה" על אדם, ואת הגישה הסלחנית כלפי קיום יחסים עם סוסים ופרדים.
משכב בהמה בחוק המקראי
החוק המקראי מגנה משכב בהמה בארבעה מקומות, הפזורים על פני כל שלושת קובצי החוקים המרכזיים: ספר הברית, קובץ החוקים של ספר דברים וספר הקדושה.[12]
התיעוד הקדום ביותר למשכב בהמה מופיע בספר הברית, כחלק מאוסף קטן של עבירות שעונשן מוות (שמות כב:יז–יט):
שמות כב:יח כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת.
איסור זה מנוסח בצורה קצרנית ולקונית, ומתייחס ככל הנראה הן לגברים הן לנשים.
התיעוד השני מופיע בקובץ החוקים של ספר דברים:
דברים כז:כא אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אזכור זה של משכב בהמה כלול ברשימת הקללות המופיעה לאחר גרעין החוקים המרכזי של ספר דברים. האיסור מופיע לצד איסורים מיניים אחרים (פס' כ–כג), שכולם מופנים לזכרים. רבים מהאיסורים מתייחסים לעבירות שעונשן מוות במקומות אחרים במקרא, אך כאן מלבד הקללה לא מוזכר עונש נוסף.
שני ביטויים נוספים של האיסור מופיעים בספר ויקרא פרקים יח ו־כ, בספר הקדושה. שני הפרקים חופפים, וייתכן שהם לקוחים ממקור משותף. כך כתוב:
ויקרא יח:כג וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא.
הפסוק מורכב משני חלקים מקבילים: איסור על גברים לבעול בעלי חיים, המופנה לקורא זכר בגוף שני יחיד, ואיסור על נשים לעסוק במשכב בהמות, הנכתב בגוף שלישי יחידה (כלומר, הפסוק אינו פונה ישירות אל הקוראת הנקבה, אלא מדבר עליה, ככל הנראה בתיווך של קורא זכר). בניגוד לחוק בדברים כז:כא, שבו האיסור מופנה לגברים בלבד, כאן החוק חל על גברים ונשים כאחד.
החוק העוסק באישה המקיימת יחסי מין עם בעל חיים מזכיר את חלקו השני של סעיף קצט בחוקי החתים, שבו שור "עולה" על אדם. עם זאת, בחוק החתי הצד הפסיבי הוא גבר, ואילו החוק המקראי מציג אישה כצד הפסיבי. שנית, החוק החתי מניח כי השור הוא העבריין היחיד והאדם נוטל חלק במקרה בניגוד לרצונו, ואילו החוק המקראי מתאר את האישה כיוזמת את המעשה.
המעשה האסור מוגדר כמטמא (“לְטָמְאָה בָהּ”) וכ"תבל", כלומר: "תועבה".[13] עם זאת, בהתאם לשאר הפרק, חקיקה זו אינה מציינת עונש על העבירות הללו.
המופע השני של איסור משכב בהמה בספר הקדושה הוא המפורט מבין האיסורים המקראיים:
ויקרא כ:טו וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.
פסקה זו מציגה שני דינים מקבילים. בדין הראשון, העבריין הוא גבר, ואילו בשני מדובר באישה. ואף על פי שהמעשה אינו מוגדר כחטא או כתועבה, הפסקה מוסיפה רכיב חדש לעונש: לא רק האדם יומת אלא גם בעל החיים שהיה מעורב במעשה האסור.
אף פסקה מקראית אחרת אינה מתייחסת במפורש לגורלו של בעל החיים. הדבר מזכיר את החלק הראשון של סעיף קצט בחוק החתי, שבו החזיר והכלב נידונים למוות יחד עם האדם. נראה כי בחוק זה בעל החיים נתפס כשותף לחטא.
הסיבה ליתר פירוט והחמרה באיסור שבספר הקדושה עשויה להיות הדגש החזק על קדושה וטהרה במקור מקראי זה.
פירוש האיסורים המקראיים
העובדה שכל שלושת קובצי החוקים המקראיים התייחסו לאיסור משכב בהמה עשויה להעיד על דרגת חומרת המעשה.[14] אולם לא ברור מדוע המעשה נחשב לעבירה חמורה כל כך. חוקרים מקראיים מודרניים הציעו הסברים שונים באשר ליסודו של האיסור הנחרץ הזה.
מלחמה נגד הפגאניות – נחום סרנה (1923–2005), פרופסור ללימודי יהדות והמזרח הקרוב באוניברסיטת ברנדייס, הציע כי איסורים אלו נועדו לשרש "מנהגים אליליים בפולחן הפגאני הרשמי או בפולחן העממי, שלא תועדו במקורות אחרים".[15] הצעות מסוג זה, לגבי מנהגים פולחניים אפשריים שלא תועדו, אינן ניתנות להוכחה או להפרכה, והן נותרות בגדר פרשנות סובייקטיבית.
כדי לבדל את ישראל הקדומה משכנותיה – גרסה מעט שונה של טיעון זה מתבססת על ההכרזה בויקרא יח:כד (ספר הקדושה), המופיעה לאחר איסור משכב בהמה, שלפיה על בני ישראל להימנע ממעשיהם המטמאים של העמים הכנעניים שישבו בארץ לפני בואם של בני ישראל.
במילים אחרות, ספר הקדושה ראה באיסור משכב בהמה אמצעי להגדרה עצמית. לעיתים קרובות, קבוצות חברתיות מגדירות את זהותן העצמית באמצעות תפיסה מתנגדת, המעמידה אותן בניגוד לדמותו של ה"אחר".
חוקים ייחודיים המגדירים את הנורמות בתוך הקבוצה מסמנים את הדרך הראויה להתנהגות חבריה, ולהבחנה מחברי קבוצות אחרות, המתנהגים באופן שונה.[16] במקרה זה, משכב בהמה הוגדר כמעשה מקובל אצל הכנענים, שמהם בני ישראל הקדמונים ביקשו להיבדל – בין אם מעשה זה באמת היה אופייני לכנענים ובין אם לא.[17] אך גם אם זו תפיסתו של ספר הקדושה, אין זה בהכרח משקף את הסיבות לאיסור במקורות הקדומים יותר.
פריצת קטגוריות – מארי דאגלס (1921–2007), אנתרופולוגית שגישתה לספר ויקרא ולחוקיו הייתה בעלת השפעה רבה, הבינה שבישראל הקדומה הצלחה ושגשוג נחשבו התוצאה של ברכה אלוהית, ושהאל, בהיותו מושלם, ייצג את רעיון השלמות והתום.
לפיכך, בתודעתם של בני ישראל הקדומים, היה צורך להימנע מערבוב קטגוריות, משום שהוא נתפס כמנוגד לעצם רעיון השלמות האלוהית. בעיני דאגלס, איסור משכב בהמה משקף בעיקר את האיסורים הכלליים נגד פריצת קטגוריות.[18]
הפרדת האדם מבעלי החיים – קאלום קרמייקל, פרופסור אמריטוס לספרות השוואתית ולמשפטים מאוניברסיטת קורנל, הניח כי החוקים האוסרים משכב בהמה נועדו לחזק את ההבחנה בין בני אדם לבעלי חיים.[19] באופן דומה, קורנליס האוטמן, פרופסור אמריטוס למקרא מהאוניברסיטה התיאולוגית קמפן, מציע כי התפיסה העומדת ביסוד החוק בשמות כב:יח הייתה ש"בעל החיים איננו שותף מתאים לאדם (השוו: בראשית ב:יח–כד). סודומיה [=משכב בהמה] מרמזת על הפיכת האדם ללא-אנושי, זוהי הפרת הקדושה של בני אדם (השוו: כב:ל)".[20]
ייחודיותם של האיסורים החתיים והמקראיים נגד משכב בהמה
האפשרות שהמחוקקים הישראליים הקדומים היו מודעים לחוקי החתים בנוגע למשכב בהמה והושפעו מהם נראית בלתי סבירה. עם זאת, מחקר השוואתי של תרבויות קדומות מלמד שתופעות דומות אינן מחייבות הנחת מוצא משותף.
במילים אחרות, קבוצות חברתיות יכולות להתנהג באופן דומה ללא תלות בהפצת רעיונות, חיקוי או שאילה. בדרך כלל, חברות אנושיות רואות במשכב בהמה התנהגות בלתי מקובלת, אך לא תמיד מבטאות זאת בחקיקה רשמית האוסרת על כך. במזרח הקדום, רק החוק החתי והחוק המקראי אסרו עליה במפורש.
חוקרים שונים הסבירו את הדמיון בין החקיקה החתית לזו המקראית בנוגע למשכב בהמה בדרכים שונות. נראה שמה שקושר בין שתי התרבויות הוא הדגש על הפרדת קטגוריות.
כשבוחנים חוקים קדומים אלה, יש לשים לב לחוסר העקביות שהם מגלים לעיתים ולהבדלים הקיימים בתוך קובצי החוקים עצמם. החוקים החתיים לא היו זהים זה לזה, ושלושת קובצי החוקים המקראיים אינם מציגות תמונה אחידה. הבדלים אלה עשויים לנבוע מהתהליכים הספרותיים-היסטוריים שעיצבו את הטקסטים הללו: בידינו תוצרים סופיים של תהליכי כתיבה ממושכים, שעל רובם איננו יודעים הרבה.
לסיכום, הטאבו של משכב בהמה הוא כמעט אוניברסלי. עם זאת, תיעודו כמערכת איסורים המשולבת בחוק הרשמי מייחד את קובצי החוקים החתיים והמקראיים בנוף המזרח הקדום.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
מאמרים קשורים :
