מדוע קוראים את איסורי העריות ביום כיפור?

להימנע מהליכה בדרכי הכנענים והמצרים

קריאת התורה למנחה של יום כיפור (ויקרא יח) פותחת באזהרה לישראל להבדל מן המצרים והכנענים, לא ללכת בחוקותיהם, אלא ללכת בחוקות התורה:

^{ויקרא יח:ג} כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: ^יח:ד אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם:

מכאן ואילך הקריאה מפרטת את החוקים המבדילים לכאורה את הדרך שנועדה לישראל מדרכי שכניהם הכנענים ומדרכי המצרים, מארחיהם לשעבר:

• חוקי עריות שונים (פס' ו–יח)
• ארבעה איסורים נוספים בתחום המיני (פס' יט, כב–כג)
• עבודת המולך (העלאת ילדים לקרבן? פס' כא)

הפרק חותם באזהרות נוספות ומסביר כי הארץ הקיאה את הכנענים משום שעברו על חוקים אלו:

^{ויקרא יח:כד} אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. ^יח:כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

קריאה ליום כיפור

לפי המנהג היהודי שמקורו בחז"ל, פרשיה זו נקראת בתפילת מנחה של יום כיפור. המנהג נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי (מגילה לא ע"א):

ביום הכפורים [בשחרית] קורין "אחרי מות" (=ויקרא טז) ומפטירין "כי כה אמר רם ונשא" (ישעיה נז:יד-נח:יד), ובמנחה קורין בעריות (=ויקרא יח) ומפטירין ביונה.

הקריאות האחרות מתיישבות היטב עם מהות היום. ויקרא טז הוא בחירה הולמת לתפילת שחרית משום שהוא מתאר את עבודת בית המקדש ביום כיפור. ישעיה נח מתאר כיצד אמור להראות צום שרצוי לאל, וספר יונה עוסק בתשובה. אולם הסיבה לקריאת פרשיה העוסקת בגילוי עריות אינה ברורה; מה הקשר בין עניין העריות ליום כיפור? במהלך השנים הוצעו הסברים רבים ושונים. כפי שקורה לעתים קרובות, ריבוי ההסברים מעיד על כך שאין תשובה אחת מכרעת.

לעורר את החוטאים לחרטה

בחיבורו "הלכות" (בתוך שאר הלכות יום כיפור) כותב ר' יצחק אבן גיאת (1038–1089):

ובמנחה מוציאין ספר תורה וקורין ג’ בעריות שמא יש אחד שנכשל (בעורה) [בעבירה] דערוה ושכח וכששומע נזכר וחוזר ומתודה עליה.

רמב"ם (1138–1204) אף הוא נוקט שיטה דומה, אולם סבור שהקריאה נועדה לבייש את החוטאים שבבית הכנסת ולהביא אותם לידי חרטה (משנה תורה, הלכות תפילה יג:יא):

כדי שיזכור ויכלם כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה.^[1]

גם רש"י (1040–1105) בסידור רש"י (סימן ריד) מסביר כי הקריאה נועדה לעורר מורא בלב השומעים ולהביא אותם לידי תשובה:

כדי שישמעו בה כריתות של עריות ויפרשו מהן.^[2]

ר' אברהם בן נתן הירחי (המאה ה-12), בחיבורו ספר המנהיג (הלכות יום כיפור, עמ' 354), מתאר מנהג שנלווה לקריאה:

והמנהג להודיע לרבים ולהזהיר על העריות, וכל מי שיש בו מאלה יקבל על עצמו לפרוש מהן ולהתוודות עליהן ויתכפר לו, כך קיבלתי מרבותיי בצרפת.

הקושי בכל הנימוקים הללו הוא שהם לא מסבירים מדוע נבחרו דווקא חטאים אלו ולא אחרים לקריאה ביום כיפור.

עבירות בענייני עריות הן עניין מצוי

רש"י, בפירושו לתלמוד (על הלכה זו), מסביר מדוע נבחרו דווקא עבירות אלו:

שמי שיש עבירות בידו יפרוש מהן, לפי שהעריות עבירה מצויה, שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו.^[3]

רבנו אשר בן יחיאל (רא"ש, 1250–1327) מציג טענה דומה (תוספות הרא"ש, על הלכה זו):

משום שזהו דבר שנפשו של אדם מתאוה ונכשלים בהם כל ימות השנה וגם ביום הכפורים… ולכך קורין בעונשין דעריות^[4] כדי שישימו לב ויחזרו בתשובה.

ה"סכנות" האורבות בבית הכנסת ביום כיפור

יישום יצירתי של רעיון זה מופיע בפירוש לתוספות על התלמוד (המאה ה-12 או ה-13, מסכת מגילה, על הלכה זו), המסביר מדוע קוראים על איסורים הנוגעים למין ביום כיפור:

לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן.

לבטל את האמונות הכוזבות – המאירי

רבי מנחם המאירי (1249–1310), בספרו "חיבור התשובה" (משיב נפש ב:ט) נוקט גישה שונה לחלוטין, ואינו עוסק כלל בפרטי האזהרות על קשרים מיניים שבפרק. במקום זאת הוא כותב שמכיוון שיום כיפור הוא יום שמטרתו להביא לשלמות האדם, עלינו להיפטר בו מאמונות כוזבות. לכך מתכוונת התורה בהזהירה שלא לעשות כמעשי הכנענים והמצרים – שלא נביט על העולם כמותם. במילים אחרות, הפרק נבחר משום שהוא מזכיר את דרכי הכנענים והמצרים ולא משום שהוא עוסק בעריות:

היום ההוא מוכן לכל שלמות, בהיותו משולל מכל ענין חמרי... מצורף אל מה שיחס לו בבואו בהקרבת כל אלו הקרבנות... שבהם הערה לכל בטול אמונה כוזבת כמו שאמר בפרוש, "ולא יזבחו עוד [לשעירים]" (ויקרא טז:ז) וגו’, וכן אמר "כמעשה ארץ מצרים" וגו’, כמו שידוע השתקעם שם באמונות כוזבות כמו שקדם.

המאירי מסיק שהפרק נקרא משום שהוא עוסק באמונה הראויה. מסקנה יוצאת דופן זו עולה בקנה אחד עם גישתו לקריאת התורה בשחרית של יום כיפור. הקריאה עוסקת בקורבנות היום ובעבודת בית המקדש ביום כיפור, ובכלל זאת השעיר לעזאזל; מטרתה למגר את האמונה בשעירים, שדים בדמות תיישים או עיזים, אמונה שלדעת רבים הייתה רווחת בימי המקרא.^[5] זו הסיבה שמיד אחרי תיאור עבודת בית המקדש ביום כיפור התורה מוסיפה:

 ^{ויקרא יז:ז} וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.^[6]

שכר ועונש משמים

זאת ועוד, כותב המאירי, ויקרא יח מלמד את עיקרון השכר והעונש, משום שהכנענים נענשו בחומרה על שחיתותם המוסרית:

והיא הסבה להיות כל קריאות היום הנכבד בזה הסדר בשחרית ובמנחה, בשחרית ספור עבודת היום, ובמנחה פרשת "כמעשה ארץ מצרים", כל זה הערה לבטול אמונה כוזבת מצורף אל הסכמת אמונת גמול וענש כמו שמיעד בספור פרשת עריות.

טענתו של המאירי מתבססת על כך שהפרשיה חותמת באזכור הכנענים, שעברו על איסורי עריות אלו ולפיכך הקיאה אותם הארץ; אם ברצונם של ישראל לזכות לגמול ולהישאר בארץ, עליהם למלא אחר חוקים אלו. בעיניו של המאירי, מטרת האזהרה ללמד את ישראל את נושא הגמול והעונש. לאחר שמיגרו את האמונות הכוזבות והאליליות באמצעות קריאת סדר עבודת הקורבנות של יום כיפור, יכולים ישראל ללמוד אמונת אמת מתוך קריאתם בתורה על הסכנה במעשי מצרים וכנען.

קריאה מטפורית – מדרש

גישה שונה מאוד נוקט מדרש שאבד, אולם מצוטט בחיבוריהם של כמה מחכמי ימי הביניים. המדרש מפרש את הקריאה בגישה מטפורית:

ובמדרש יש שלכך קורין בעריות לפי שישראל עושין רמז להקב”ה שכשם שהזהיר אותם שלא "לגלות ערוה" כך לא תגלה ערותם בעונותם.^[7]

חשיבותו של המספר 24 – הרוקח

ר' אלעזר מוורמס (1176–1278), צדיק ומקובל מאשכנז, נוקט בחיבורו "ספר הרוקח" (יום כיפור רטז) שיטה דומה. הוא מונה 24 אזכורים לאיסורי עריות בפרק ומייחס למספר זה חשיבות:

כי כ”ד עריות כתובים ב"אחרי מות" [וכ”ד כפרות כתובין בעניין יום הכפורים ב"אחרי מות"]^[8] וב"אמור אל הכהנים"^[9] [וב"פנחס" וב"אתה תצוה" ו"במדבר סיני"].^[10] ה’ מהם כפורים^[11] וה’ לכפר^[12] וט’ וכפר^[13] וד’ יכפר^[14] וא’ מכפר^[15] הרי כ”ד כפרות לכפר על כ”ד ערוה באחרי מות וכ”ד גילוין בעריות^[16] ולכפר על כל העובר כ”ד ספרים^[17] לכפר על כל כ”ד שעות ביום וכ”ד אכילות בבראשית מן ולכם יהיה לאכלה עד ואכל וחי לעולם.^[18]

ר' אלעזר עומד על ההתאמה שבין מספר איסורי העריות ומספר הפעמים שחוזר השורש כפ"ר בקטעים נבחרים הקשורים ליום כיפור, ורואה בכך ראיה לסגולתו של יום כיפור לכפר על חטאים בענייני עריות (וחטאים רבים אחרים, כפי שעולה מפרשנותו היצירתית למספר 24).^[19]

יום של שידוכים – המשנה

לדברי המשנה האחרונה במסכת תענית (ד:ח) הייתה רוחו של יום כיפור שונה מאוד בעבר:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם… יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות: בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, 'שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל'" (משלי לא:ל).^[20]

במאמר שנדפס בכתב העת "בית תלמוד" בשנת 1882, טען יעקב טאפראווער מלייפציג כי היות שיום כיפור היה בעבר יום לעריכת שידוכים, מתקבל על הדעת לקרוא בציבור פרשיה מן התורה המזכירה למי אפשר להינשא, וחשוב יותר, למי אסור להינשא.^[21]

קריאה לפי סדר הפרשיות

הסבר פשוט הרבה יותר הציע לראשונה רבי יצחק משה אלבוגן (1874–1943), חוקר תפילה ופיוט חשוב. חוקרים יהודים אחרים בני זמננו הלכו בדרכו, ובהם עזרא פליישר, משה דוד הר ויוסף תבורי.^[22] אלבוגן מציין שבבוקר יום כיפור קוראים מויקרא טז. אף שהמנהג הרווח בימינו הוא לעצור בסוף הפרק, כמה פוסקי הלכה מימי הביניים מזכירים את המנהג לקרוא בשחרית של יום כיפור את פרקים טז ויז.

שני ספרי הלכה שנכתבו בעילום שם, תניא רבתי המתוארך למאה ה-13 (הלכות יום כיפור פא) וספר כלבו המתוארך למאה ה-14 (כ) מתארים מנהג זה כמנהג הקבוע והרווח:

תניא רבתי

וקורין בפרשת אחרי מות עד "כמעשה ארץ מצרים" (פרק יח).

ספר כלבו

באחד קורין ו' בסדר אחרי מות כל ענין יום הכפורים עד "כמעשה ארץ מצרים" (פרק יח).

ר' צדקיה בן אברהם עניו (1210–1280 בקירוב), עוסק בחיבורו שיבולי הלקט (סדר יום כיפור שכ) בשאלת הנקודה שבה עוצרים את הקריאה כעניין שנוי במחלוקת, ור' יצחק מווינה (1200–1270 בקירוב), בחיבורו "אור זרוע" (הלכות קריאת מועדים והפטרות שצג), פוסק כי נקודת הסיום של הקריאה תלויה ביום שבו חל יום כיפור – במהלך השבוע או בשבת:

שיבולי הלקט

וקורין פרשת אחרי מות עד "כמעשה ארץ מצרים" (פרק יח) ויש (שמדלגין) [שרגילין] לקרות פסקא ראשונה לבד מתחילת הפרשה עד "ויעש כאשר צוה ה’ את משה" (כל פרק טז) לפי שזה הוא סדר עניינו של יום ולא יותר.

אור זרוע

ביוה”כ קרו ו’ גברי מן אחרי מות עד "ויעש כאשר צוה ה’ את משה" (סוף פרק טז) וכד מיקלע בשבתא קרו ז’ גברי מן אחרי מות עד "כמעשה ארץ מצרים" (פרק יח).

חוקר ורב גרמני נוסף בן תקופתו של אלבוגן, אברהם ביכלר (1867–1939), השווה את קריאות יום כיפור לקריאות ראש השנה העוקבות זו לזו.^[23] קריאת היום הראשון בראש השנה היא בראשית כא (לידת יצחק) וקריאת היום השני היא בראשית כב (העקדה), הממשיכה מן הנקודה שבה חותמת קריאת היום הראשון. במקרה זה הקשר בין העקדה וראש השנה נדון אצל חז"ל.

לפי גישה זו, הקשר בין איסורי עריות ובין יום כיפור טכני בלבד – זוהי הפרשיה העוקבת לקריאה של שחרית. אף על פי כן, הסבר זה לא מכריע, משום שאיננו יודעים כמה קדום מנהג קריאת שני הפרקים, טז ויז, בשחרית, והתלמוד אינו מציין היכן נפסקת הקריאה.

נימוק חדש

במאמרי (באנגלית) "מדוע אוסרת התורה על גילוי עריות" (TheTorah, 2017) אני מביא את גישתם של ר' נסים ממרסיי (המאה ה-14) ושד"ל (1800–1856) שהציעו שניהם פרשנות חברתית-פוליטית לחוקים אלו. לשיטתם מטרת החוקים היא להביא את הבריות להינשא מחוץ למשפחתם הגרעינית, ליצור קשרים בין משפחות ובכך להביא לאחדות המין האנושי (ראו מאמרי להרחבה). על פי היגיון זה, ייתכן שקריאת החוקים היא מסר ראוי לחתימת יום כיפור.

גישה זו מתיישבת היטב עם ההפטרה של מנחה שבה שולח האל את יונה, נביא מישראל, לקרוא לבני נינווה האשורים לחזור בתשובה. היא אף מתיישבת היטב עם ההפטרה של שחרית של יום כיפור, שבה אמנם מזהיר ישעיה "ומבשרך לא תתעלם" (נח:ז) אולם תובע מאיתנו גם לרדוף צדק ולדאוג גם למי שאינו שאר בשר קרוב:

^{ישעיהו נח:ו} הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: ^נח:ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: