בויקרא טו חוקי הנידה עוסקים בטהרה. בויקרא יח ו־כ לעומת זאת נאסרו קיום יחסי מין עם הנידה. חז"ל, שבפניהם עמדו שני הטקסטים האלה, יצרו רעיון חדש המשלב ביניהם: איסור על יחסי מין עם אישה בזמן שהיא בטומאת נידה.

אם לאיש או לאישה הסובלים ממחלת העור המוכרת בשם צרעת יש שערות שהפכו להיות בצבע "צהוב", הם טמאים. בעברית מודרנית, משמעות המילה "צהוב" היא הצבע כפשוטו, אבל האם זו גם משמעות המילה במקרא?

ההלכה מחייבת כל אישה לטבול לטהרתה בסוף ימי הוסת שלה. עם זאת מניתוח מערכתי של פרק טו בספר ויקרא עולה כי החיוב הזה אינו מן התורה.

התורה מתירה להוציא כלים מן הבית לפני שהכוהן סוגר ומבודד את הבית בגלל צרעת. מכך אנחנו למדים שהטומאה לא נובעת ממציאות גשמית אלא מהכרזה אנושית. חז"ל פיתחו את הרעיון הזה והחילו אותו על תחומים נוספים בהלכה.

הממצאים הארכיאולוגיים והטקסטואליים

טקסטים גינקולוגיים מסופוטמיים והידע שיש לנו על ההפרשה הבתר־לידתית מאפשרים לפענח את הביטוי "דְמֵי טָהֳרָה", הביטוי שבו נוקט הכתוב בויקרא יב כדי לתאר את השלב השני של הדימום הבתר־לידתי

למרות שהתורה דנה באריכות בנושא הצרעת, היא אינה עוסקת כלל בגורם למחלה, במידת ההדבקה שלה ובדרכי הטיפול בה. ההשוואה לטקסים מסופוטמיים הנוגעים למחלה אחרת, דומה מאוד (Saḫaršubbû) מעלה כי השמטות אלה אינן מקריות כלל.

לפי ויקרא טו:כד, יחסי מין עם אישה בשעת וסתה אמנם מביאים לטומאה זמנית, אך לא נראה משם שהם אסורים. על פי ויקרא יח:יט ו- כ:יח, לעומת זאת, הדבר אסור בתכלית האיסור. איך אפשר להסביר את ההבדל שבין שתי הגישות הללו?

ויקרא טו מתאר שני סוגים של דימום נשי טמא: מחזור הווסת (נידה), ודימום ש"בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ" (זבה). חז"ל מנסים להגדיר את ההבדל בצורה מופשטת, ובכך מבליעים את השוני.