נחמיה ט: הסקירה ההיסטורית הראשונה המזכירה את מעמד הר סיני ומתן תורה

מעמד הר סיני הפך להיות סיפור ישראלי מרכזי בתקופה הפרסית. אין אף טקסט מקראי מחוץ לתורה המזכיר אותו, עד להכללתו הייחודית בהקדמה ההיסטורית לתפילת הלויים בנחמיה ט:יג–יד. סופר מאוחר ערך את 'פסוקי סיני' אלו כדי להדגיש את ההתייחסות לתורת משה.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

מעמד הר סיני, מתוך הגדת קופנהאגן, 1739, ע"י אורי פייבוש. הספריה המלכותית של דנמרק, באדיבות מכון Spertus ללימודי יהדות, שיקגו.

תפילת הלויים בנחמיה ט

פרק ט בספר נחמיה, שזמנו המאה ה־5 לפני הספירה, מתאר אסיפת־עם של יושבי יהודה, שהתרחשה בכ"ד תשרי. האנשים צמו (פס' א), לאחר שזה עתה נפרדו מנשותיהם הנכריות, והתוודו על חטאיהם (פס' ב). הם העבירו חלק מהיום בקריאה "בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְ־הוָה אֱלֹהֵיהֶם", ואת חלקו האחר בוידוי והשתחוויה לה' (פס' ג).

בנקודה זו, קבוצה של לויים עמדה על דוכן (פס' ד־ה1) ופתחה בתפילת־וידוי ארוכה (פס' ה2–לז)[1] הפותחת בסקירה היסטורית: הבריאה (פס' ו), לאחריה אברהם (פס' ז־ח), יציאת מצרים (פס' ט־יא), עמוד הענן והאש במדבר (פס' יב), ואז מתן התורה במעמד הר סיני  (פס' יג–יד)[2].

ההתייחסות הכפולה לחוקים ולמשפטים בשני פסוקים אלה מתמיהה:

נחמיה ט:יג וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְו‍ֹת טוֹבִים. ט:יד וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעַתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ.

מדוע לחזור פעמיים על אותו רעיון בשני פסוקים סמוכים?

שינוי מונחים בידי הסופרים

מספר חוקרים הציעו לפתור את הבעיה בהצעה לפיה פסוק יד2 היה במקורו די שונה מפס' יג2, וכי הוא התייחס רק ל"תוֹרָה... בְּיַד מֹשֶׁה", קרי – לחומש. המילים "וּמִצְווֹת וְחֻקִּים" הועתקו לכאן מפס' יג בשל הדמיון בין ה"תוֹרָה" בפס' יד לבין ה"תוֹרוֹת" בפס' יג.[3] אך זה אינו סביר, בין השאר בגלל שהביטוי "וּמִצְווֹת וְחֻקִּים" אינו זהה בשני הפסוקים, והוא אף מופיע בסדר הפוך.

תוספת עריכתית

נראה לי סביר יותר להציע שפסוק יד2 כולו הוא תוספת שמטרתה להציג את המסורת לפיה משה הוא נותן התורה, ובכך לשקף את מעמדה המרכזי של התורה בשלהי תקופת המקרא. כפי שצויין לעיל, פס' יד2 חוזר על יג2, אך באופן כיאסטי ומקוצר (עיבוד כיאסטי שכזה אופייני לציטוטים.[4])

פס' יג2

פס' יד2

1. וַתִּתֵּן לָהֶם

5. וּמִצְווֹת

2. מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים

4. וְחֻקִּים

3. וְתוֹרוֹת אֱמֶת

3. וְתוֹרָה

4. חֻקִּים

2. –

5. וּמִצְו‍ֹת טוֹבִים

1. צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ

פס' יד מעבד את פס' יג במספר דרכים המסגירות את אופן העיבוד:

מ"תורות" ל"תורה" – לשון הרבים "תורות" בפס' יג, שמשמעה הוראות והיא מקבילה  ל"משפטים", חוקים", ו"מצוות", משתנה בפס' יד ל"תורה" בלשון יחיד, המתייחסת לתורה הקנונית.[5] כלומר, המשמעות של "תורה" בפס' יד היא חמשה חומשי תורה ולא הוראה.

מנתינה לציווי – הפועל המתאר את מעשי ה' משתנה. פס' יג2 מתאר את מתן החוקים בשורש נת"ן, באותו אופן בו הוא נותן להם מים ומזון, ובהתאם לרוחו של הפרק, המדגיש את חסד האל לישראל. בפס' יד2, הפועל משתנה לצו"ה.

העדר ה"משפטים" – השינוי השלישי משקף אולי את הקיצור בו נקט המחבר, אך סביר יותר כי הוא משקף את רצונו של המחבר להיצמד למבנה הכיאסטי ולסיים בשיא עם "וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ". הוספת "משפטים" לפני משפט הסיום, בהתאמה למבנה הכיאסטי, היתה מסיטה את הדגש ממרכזיותה של התורה, ומנתקת את הקשר שלה לתורה שניתנה על ידי משה.

משה – פס' יג2 אינו מזכיר כלל את תפקידו של משה, בהתאם לשאר הפרק המתמקד בלעדית בה'. פס' יד2, לעומתו, מכיל את האיזכור היחיד של משה בכל התפילה.

כדי להבין מדוע הוסיף העורך את המחצית הזו של הפסוק, עלינו להבין קודם לכן מדוע משה נעדר מתפילה זו.

היעדרו של משה

לאורך ההקדמה ההיסטורית בפסוקים עד כאן, ה' הוא גיבור הסיפור. ה' עושה את השמים ואת הארץ; ה' בוחר באברם; ה' רואה את מצוקת "אֲבֹתֵינוּ" במצרים; ה' בוקע את הים; ה' מוציא מים מן הסלע, וכן הלאה.[6] למרות שבתורה, חלק מהניסים בסיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר נעשו על ידי משה, אשר ניתן לטעון כי הוא מהווה את גיבורם של סיפורים אלו, הוא אינו מוזכר כאן בהקשר שכזה.

היעדרו של משה כאן מתאים ל"הרחקתו" מסיפורים מקראיים אחרים המתארים אירועים ניסיים, כגון הפרק ה"היסטורי" בתהלים עח.[7] גם שם, אלהים הוא גיבור הסיפור ותפקידו של משה אינו מוזכר.[8] המגמה הזו, של איזכורים מועטים בלבד של משה ואהרן מתוך רצון לפאר ולהלל את ה', ממשיכה גם בספרות חז"ל, כשהדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא היעדרם המוחלט של משה ואהרן מההגדה של פסח.[9]

זה מסביר מדוע התפילה שבנחמיה ט אינה מזכירה את משה, ומותירה את ה' כגיבור הסיפור. אם כך, מדוע החליט עורך מאוחר להוסיף את משה אל הטקסט, דווקא בפסקה המתארת את מתן התורה?

משה ותורתו בעזרא־נחמיה ובדברי הימים

בנקודת זמן מסוימת בתקופת המקדש השני, הרעיון לפיו כל חוקי ישראל ניתנו למשה בסיני ונכתבו בספרו, התורה, הפך לדומיננטי. מסורת זו, המעניקה למשה תפקיד מכריע במתן התורה ובהיותו מקור למגוון המצוות שבה, משתקפת במגוון הכינויים הניתנים לתורה בספרים הבתר־גלותיים עזרא־נחמיה ודברי הימים:[10]

  • תורת משה איש האלהים (עזרא ג:ב; דה"ב ל:טו);
  • תורת משה אשר נתן י־הוה אלהי ישראל (עזרא ז:ו);
  • תורת משה (דה"ב כג:יח);
  • ספר תורת משה אשר צוה י־הוה את ישראל (נחמיה ח:א);
  • ככתוב בתורה אשר צוה י־הוה ביד משה (נחמיה ח:יד);
  • בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים (נחמיה י:ל);
  • ספר משה (עזרא ו:יח [בארמית]; נחמיה יג:א; דה"ב לה:יב);
  • בתורה בספר משה (דה"ב כה:ד).

איזכורים אלה מסבירים מדוע אותו סופר מאוחר חש בחסרון האיזכור של משה ותורתו, והחליט להוסיף  אותו באמצעות עיבוד האיזכור הקודם של החוקים ועריכתו כך שיכלול את תורת משה.

מרכזיותה של התורה בספר נחמיה

התוספת של האיזכור הזה משתלבת במגמה הברורה והייחודית של נחמיה ט, להכליל את מעמד הר סיני בסקירה ההיסטורית שבו.[11] מחוץ לסיפורי התורה אודות ההתגלות בסיני או בחורב, רק קומץ של טקסטים מקראיים מזכירים מסורת כלשהי על סיני כמקום של נוכחות אלוהית (למשל דברים לג: ב; תהלים סח: ח־ט; יז והלאה). עם זאת, אף אחד מהם אינו מזכיר מתן תורה בסיני.[12]

כפי שהעירו מספר חוקרים, היעדרו של מעמד הר סיני\חורב מסקירות היסטוריות אחרות במקרא, משקף את חוסר חשיבותה של מסורת שכזו בחוגים בהם חוברו אותן סקירות.[13] מנגד, מיקומה של מסורת זו כאן מדגיש את מרכזיותו של הרעיון אודות מתן תורה בסיני בתקופה הפרסית.

העורך חיזק את ההיבט הייחודי הזה בתפילה, באמצעות ההדגשה כי ה"תורות", ה"חוקים" וה"מצוות" שניתנו בסיני הם־הם תורת משה. הדגשה זו ממחישה את ביסוסה הסמכותי של תורת משה בחיים הישראליים בתקופת שיבת ציון, ואת החשיבות שהוענקה לה על ידי הקראתה ולימודה בפומבי, כפי שמשתקף בנחמיה ח:א–ט:ד; י:ל; יג:א–ג.[14]

האיזכור של מעמד הר סיני ומתן התורה בנחמיה ט מדגיש את מקורה האלוהי של התורה ואת המאפיינים החיוביים המיוחסים לתורות, לחוקים ולמצוות, שנתפסו כמחייבים בעיני יהודים רבים בתקופה הפרסית. וכפי שמציין דייוויד קאר (Carr), חוקר מקרא מה־ Union Theological Seminary:

ניתן להבין את ההיסטוריה של הספרות הישראלית כמתפתחת מתבניות ישנות של ספרות חינוכית, לעבר 'תכנית לימודים' ייחודית המתרכזת בתורה.[15]

התפתחות זו לא היתה תוצאתם של גורמים פנימיים בלבד, אלא הושפעה גם מגורמים חיצוניים הקשורים למדיניות השלטון הפרסי באותה תקופה.[16] לא זו בלבד שספרי עזרא ונחמיה – שזמנם הוא התקופה הפרסית – עושים שימוש במצוותיה וסיפוריה של התורה, אלא שהם אף מפגינים היכרות קרובה עם התורה בכללותה.[17] בתקופה זו התורה הוגדרה בדרכים ששיקפו את מקורה האלוהי, את מסירתה על ידי משה ואת מתכונתה הכתובה. היא הפכה לקנון סמכותי ומקודש.[18]

שבועות: מעמד הר סיני זוכה לחג משלו

התורה אינה נוקבת בתאריך של מעמד הר סיני, ואף טקסט מקראי אינו משייך את האירוע לחג כלשהו.[19] עם זאת, בשלהי תקופת המקדש השני, שבועות נתפס כחג המציין את האירוע הזה,[20] וזוהי גם הנחת היסוד של חז"ל,[21] שקבעו את הביטוי "חג מתן תורתנו" כתיאורו הרשמי של שבועות בטקסט התפילה הרשמי.[22]

למרות היעדרן של אסוציאציות כאלו בכתבי הקודש, קשר שכזה יכול להיות מובן כשיאו של התהליך שתואר לעיל, כלומר, התפתחות בהבנת חשיבותה של התורה ומרכזיותו ההולכת ומתחזקת של מעמד הר סיני, כפי שמעידה תפילת הלויים בנחמיה ט. אירוע רב־חשיבות שכזה היה ראוי ללא ספק להכרה בלוח השנה המקודש!

נספח

מצוות, חוקים ושבת

מדוע פסוק יד מציין בייחוד את השבת מייד לאחר הפסוק שהזכיר את כל החוקים בכללם?[23] הבלטתה של השבת בנפרד מכלל החוקים אינה ייחודית רק לתפילת הלויים בנחמיה, והיא מתרחשת גם ביחזקאל כ. לדוגמה, לאחר התיאור של קורות בני ישראל לאחר הוצאתם ממצרים, ה' אומר ליחזקאל:

יחזקאל כ:יא וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. כ:יב וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְ־הוָה מְקַדְּשָׁם.[24]

הבלטה זו של שמירת השבת, המופיעה גם במקור הכהני ובספר הקדושה (שמות לא:יג–יז; לה:ב–ג; ויקרא יט:ג; ל; כו:ב), היתה חלק מהתחיה הדתית בתקופת שיבת ציון.

מכיוון שכך, אנו עדים להדגשת מעמדה של השבת בחציו האחרון של ספר ישעיה (נו:ב, ד, ו), ובספר נחמיה עצמו (י:לב; יג:טו–כב) כאשר נחמיה גוער באנשים המחללים את השבת,[25] ומצהיר כי זו הסיבה בגינה נענש עם ישראל בחורבן המקדש וירושלים בשנת 586 לפני הספירה:[26]

נחמיה יג:יח הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת.

הצגתה של השבת בתפילת הלויים ממחישה את הרעיון הנגדי: יחד עם המזון והמים, השבת היא אחת המתנות שקיבלו בני ישראל במדבר, יחד עם שאר חוקי ה' ומצוותיו.

הערות שוליים