קרבת אלוהים דרך מצוות והצורך בכפרה אישית

שתי צורות של קרבת אלוהים

במקרא אנו מוצאים שתי דרכים שבהן מביע האדם הפרטי את דבקותו באלוהיו: עבודת פולחן ושמירת מצוות.^[1]

פולחן

כבר בספר בראשית קין והבל מביאים מנחות מפרי עמלם (בראשית ד:ג–ד). נח מקריב קרבן מכל החיות הטהורות שהיו בתיבה (בראשית ח:כ). אברהם בונה מזבחות ברחבי כנען וקורא בשם י־הוה (בראשית יב ז–ח, יג:יח, כב:יג). יעקב נודר כי יקים "בית אלוהים" בבית-אל לכבוד אלוהיו (בראשית כח).

לאחר הקמת המשכן מגיע רצף של ארוך של דיני קורבנות (ויקרא א–ז), ובטקס חנוכתו מובאים קורבנות רבים להקדשתו ולהקדשת הכהנים (שמות כט–ל, ויקרא ח–ט). מזמורי תהילים רבים מזכירים את האושר המיוחד של עבודת אלוהים במזבח. הנה למשל תהילים מג:

^{תהלים מג:ג} שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ. ^מג:ד וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי.

שמירת מצוות

דבקותו של היחיד באלוהיו מתבטאת במקרא גם באמצעות שמירת מצוות. ^[2] לחלק מהמצוות אופי מוסרי-חברתי מובהק, למשל שמיטת חובות בכל שבע שנים (דברים טו:א–ג) ואילו למצוות אחרות דוגמת ברית מילה (בראשית יז), ציצית (במדבר טו:לז–מא) או אכילת מצות במשך שבעת ימי הפסח (שמות יב:טו, יח; כג:טו ועוד) אין הקשר מוסרי כזה. לחלק מן האיסורים במקרא, "מצוות לא תעשה" כמו לא תרצח ולא תגנוב, יש יסוד מוסרי ברור, אך לחלקם, דיני כשרות למשל, אין היבט כזה.

כאשר אדם מישראל מנהל את חייו בהתאם למצוות הללו, הוא מביע נאמנות ודבקות באל במסגרת שאינה פולחנית. מזמור קיט בתהילים מספק לנו דוגמה בולטת לדבקות דרך מצוות:

^קיט:לג הוֹרֵנִי יְ־הוָה דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב. קיט:לד הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב. קיט:לה הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְו‍ֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי.

כמו במזמור מג שהבאנו לעיל גם מחבר מזמור קיט מבקש מאלוהיו להנחות אותו בדרך שתוביל אותו לאושר רוחני, אולם במזמור מג המשורר כוסף אל "מזבח אלוהים" ואילו כאן בקשתו היא להגיע אל "נתיב מצוותיך".

מדבקות דרך פולחן לדבקות דרך מצוות

מהו היחס שבין שתי צורות הדבקות הללו? אין ספק שהשתיים יכולות לדור יחד בכפיפה אחת ובמידה מסוימת לפחות כך אכן היו הדברים. בתהילים פרק כו המשורר קורא בביטחון לה' לבחון את מעשיו וכוונותיו הפנימיות. לאחר שהוא מצהיר כי "עם רשעים לא אשב", הוא חותם את דבריו במילים:

^{תהלים כו:ו} אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְ־הוָה.

מזמור זה מתאר אפוא קרבת אלוהים המתבטאת ב"מידות הטובות" (גם אם באופן ראשוני) של האדם ולצידה גם את החשיבות של עבודת הפולחן על המזבח.^[3]

על אף כל האמור לדעתי אפשר להוכיח כי בתחילת הדרך זכו המצוות שאינן קשורות למקדש, בפרט אלו שאינן נוגעות למוסר, לתפקיד שולי יחסית. אט אט המצוות מן הסוג הזה הלכו והתרבו, חשיבותן גדלה, ועם הזמן הפכו למוחלטות, עצימות ומקיפות יותר.

הצורך בכפרה אישית

בהתאם להתפתחות זו ובמקביל לה קיבלה עבודת הפולחן במקדש מקום מרכזי הרבה יותר בחייו של הפרט משניתן לה במקור – בכפרתו מול אלוהיו. התפתחות זו משתקפת היטב בקטעים מתוך "המקור הכהני" העוסקים בקורבן חטאת.

קרבן חטאת על עבירות בשוגג – ויקרא ד

פרק ד בספר ויקרא עוסק בקורבנות השונים המובאים על חטאים שנעשו בשגגה. סוג הקרבן המדויק משתנה בהתאם למעמדו של החוטא: הכהן הגדול, עדת ישראל, נשיא שבט, או – החשוב ביותר לענייננו – היחיד.

^{ויקרא ד:כז} וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְ־הוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. ^ד:כח אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. ד:כט וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת... ^ד:לא... וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי־הוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ.

הקטע הזה עוסק אפוא במקרים שבהם אדם עבר בשוגג על "אחת ממצוות י־הוה אשר לא תעשינה", למשל אם אכל חמץ באחד משבעת ימי חג המצות ועבר על האמור בשמות יב:טו. במקרה כזה, עליו להקריב שעיר עיזים כקרבן חטאת. הכהן מזה מדם החטאת על קרנות מזבח העולה, שופך את הדם הנותר אל יסוד המזבח, ומקטיר את החלב באש המזבח. בכך הוא משלים את תהליך כפרתו של החוטא: "ונסלח לו".

קרבן החטאת בבמדבר טו

הפרשייה בבמדבר טו:כב–לא (גם היא מהמקור הכהני) מרחיבה את האמור בויקרא ד בשני היבטים חדשים.^[4]

עבירה על מצוות עשה

הקטע מחיל את ההליך הפולחני המתואר בויקרא ד גם על מקרים שבהם אדם עבר בשגגה על מצוות עשה.^[5]

^{במדבר טו:כב} וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה. ^טו:כג אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

בניגוד לויקרא ד, שם הקורבן מובא עבור "מצוות אשר לא תעשינה", בפסוקים אלה הלשון היא "לא תעשו את כל המצוות האלה". גם ההקשר הרחב של הפרשייה מלמד שהחטאת הזו כוללת מצוות עשה, שכן היא מופיעה מיד לאחר הציווי להפריש תרומה מהבצק למקדש (מצוות חלה). אם נמשיך עם הדוגמא הקודמת, על פי האמור כאן אדם ששכח לאכול מצות במהלך החג (שמות יב:טו) יצטרך לבצע גם הוא את ההליך הפולחני המפורט בויקרא ד.

כרת

הטקסט מוסיף ומבהיר כי עבירה בזדון על כל מצווה שהיא אינה ניתנת לכפרה. החוטא, כך נמסר לנו באופן חד משמעי, ייענש בכרת (מיתה בידי שמים):

^{במדבר טו:ל} וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְ־הוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. ^טו:לא כִּי דְבַר יְ־הוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ.

כלומר אם נמשיך עם הדוגמא, יוצא מכאן כי אדם שבמודע נמנע מאכילת מצות במהלך החג לא יוכל לכפר על כך באמצעות קרבן, "ונכרתה הנפש ההיא".^[6]

עונש מוות על כל עבירה?

מיד לאחר חוק זה מגיע סיפור "המקושש", אדם שאסף עצים בשבת והוצא להורג (במדבר טו:לב–לו). הסמיכות בין הדברים רומזת כי מיתה בידי שמיים היא עונש המגיע רק בעבור עבירות שנעשו בסתר ולא התגלו, ואילו כאשר העבירה נודעה נראה כי מלאכת ההוצאה להורג מוטלת על העם (השבת, בהקשר זה, משמשת דוגמה להפרת אחת ממצוות י־הוה שנכונה גם לכל שאר המצוות).

משמעותה וצורכה של הכפרה

בקטעים כהניים אלה זוכות המצוות לחשיבות עליונה והפרתן גוררת סכנת חיים. הציות המוחלט נתפס כערך עליון. נוסף על כך המצוות נתפסות כולן כמקשה אחת: כולן ניתנו מאת ה' ואת כולן יש לקיים במחויבות מוחלטת.

אין לבלבל בין גישה זו לבין התפיסה המופיעה במשנה אבות ב:א בשם רבי יהודה הנשיא:

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.

הנחת היסוד של המשנה היא שהמצוות אינן שוות בחומרתן אולם אנו יושבי ארץ אינם יודעים חשבונות שמיים. מן הטקסטים הכהניים לעומת זאת נראה כי האל רואה את כל המצוות באותה מידה של חומרה. לפחות באופן תיאורטי בעיני ה' לא אמור להיות הבדל בין "לא תרצח" ובין "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט:טז) או לבישת שעטנז (בגד שמעורבים בו צמר ופשתן; ויקרא יט:יט).

ומכאן מתבררת הסיבה לחשיבותם הרבה של פולחני הכפרה בקרב אנשי האסכולה הכהנית. ללא האפשרות המתמדת לכפרה ולסליחה, לפחות על עבירות שנעשו בשוגג, החיים של רובינו היו אמורים להסתיים מוקדם למדי. מכאן גם הגיע יום הכיפורים, יום שבו כל העבירות בשוגג שהיחיד או הציבור לא הביאו קרבן חטאת בעבורך זוכות לכפרה.^[7] לשם ההשוואה אין במקרא ולו טקסט משפטי אחד שאינו כהני המחייב קורבן חטאת על עבירות או מזכיר את יום הכיפורים.

מדרג המצוות בקבצי חוק לא כהניים

בניגוד למקורות הכהניים שהוזכרו לעיל, במקורות שאינם כהניים נראה כי יש מדרג חשיבות מסוים בין המצוות. חוקי "ספר הברית" בפרשת משפטים (שמות כא:א–כג:יט) אינם מציינים עונש כלשהו על אי־הבאת בכור בהמה לה' במועדו (שמות כב:כח–כט), על אכילת בשר טריפה (כב:ל), או על מניעה מן העבדים לשבות מעבודתם בשבת (כג:יב), ועם זאת מדגישים את החובה להוציא להורג מכשפות, בועלי בהמה ועובדי עבודה זרה (שמות כב:יז–יט), וקובעים כי ה' עצמו ימית את מי שידכא אלמנות ויתומים (שמות כב:כא–כג).^[8]

^{שמות כב:כא} כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. ^כב:כב אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. ^כב:כג וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.

יתר העבירות בקובץ הזה אינן כרוכות בעונשים דומים או בביטויי חוסר שביעות רצון אלוהית כאלה, דבר המרמז כי לא כל החוקים שווים בחומרתם.

שמירת מצוות בספר דברים

גם בספר דברים אין חשיבות זהה לכל המצוות. אף שספר זה קורא לישראל לשמור על כלל המצוות, הדוגמא שלו למצב ההפכי היא כמעט תמיד עבודת אלוהים אחרים (דברים ח:יט–כ; יא:יג–טז, כו–כח; כט:כג–כה; ל:טו–כ. ויוצא דופן בדברים כח). עבודת אלילים נתפסת כחטא החמור ביותר, חטא המאיים על קיומו של העם בארצו. אין מצווה אחרת, לרבות הדרישה החוזרת ונשנית לעבוד את ה' רק במקום אשר יבחר (דברים יב ובמקומות נוספים), שזוכה למעמד דומה.

ואף שספר דברים מתאמץ לעודד את הפרט מישראל לשמור על מספר מצוות "מוסריות" באמצעות הבטחות לתגמול אישי משמיים (כגון שילוח הקן – דברים כב:ו–ז; השבת העבוט [משכון] ללווה העני – דברים כד:יב–יג), המצוות ה"פולחניות" שלו, שאינן קשורות למוסר, לא זוכות לשכר דומה וגם לא מותנות בעונש משמיים.^[9] ברור אפוא שגם בעיני ספר דברים "יש מצוות ששוות יותר".

חוקי פולחן שאינם תלויים במקדש

נוסף על כך, רוב רובן של העבירות בפרשת משפטים קשורות ליחסים שבין אדם לחברו ומלבד עבודה זרה ורק איסורים פולחניים מועטים נזכרים בה.^[10] בספר דברים היסוד הפולחני אמנם ניכר יותר ועם זאת אפשר לומר כי באופן כללי קובצי החוקים הלא כהניים קרובים הרבה יותר לעולם של "משפט אזרחי", וזאת בניגוד לחקיקה הכהנית, הרוויה בדינים פולחניים.

וחשוב מכך: רק במקורות הכהניים אנו מוצאים מצוות "בין אדם למקום" שאינן זקוקות לאתר פולחן כלשהו, כגון ברית מילה (בראשית יז), לבישת ציצית (במדבר טו:לז–מא) או ישיבה בסוכה (ויקרא כג:מב).^[11] האסכולה הכהנית גם מציגה שורה של איסורי "בין אדם למקום" שאינם קשורים לפולחן המקדשי ומייחסת להם חומרה רבה.^[12] אם כן המקורות הכהניים המאוחרים תרמו ליצירתה של מציאות שבה "הקדושה הבלתי פולחנית" כוללת בתוכה היבטים רבים נוספים בחיי הפרט.

מרכזיותם של היחיד ומצוותיו בטקסטים הכהניים המאוחרים

הדגש על "דבקות דרך מצוות" בעולמו של היחיד מחוץ להקשר הפולחני בולט במיוחד בטקסטים הכהניים המאוחרים. בשלב זה, כל מצווה נתפסה כהוראה אלוהית מחייבת לכל פרט וכמטרה בפני עצמה, ואילו המשמעות או התכלית המיוחדת לכל מצווה ומצווה נתפסו כעניין משני

התפתחות זו הצריכה משקל רב יותר לכפרתו של היחיד ולתפקיד שיש לו בהשגתה, שכן בעזרתה יוכל להינצל בקלות מן הסכנות הכרוכות בתפיסת הקדושה החדשה, לפיה כל עבירה דינה מוות. התוצאה הייתה דתיות המאופיינת בהקפדה יתרה על החוק, כפי שמשתקף היטב בדברי המשורר בתהילים יט:יב–יד:

^{תהלים יט:יב} גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב. ^יט:יג שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. ^יט:יד גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב.

התפתחותה והתגברותה של אדיקות כזו, שאינה תלויה בפולחן ושמה דגש רב על פעולותיו של הפרט, הייתה ללא ספק אחד מן מהגורמים שאפשרו לעם ישראל לשרוד לאחר חורבן המקדש.