עבודת יום הכיפורים כעיצוב מחודש של טקס טיהור המשכן

חלק ראשון

התפתחות ושכתוב הטקסט בויקרא טז

ויקרא טז מציג בפנינו תיאור מפורט של פעולות שיש לבצע ביום הכיפורים. הטקסט הזה נע סביב שני מוקדים: המשכן ומחוץ למשכן.

החלק המרכזי של הפרק  עוסק במעשי פולחן של הכהן הגדול בתוך המשכן, ובתוכם: הקרבת קורבנות הכפרה עבור הכהן ומשפחתו (פסוקים ו, יא, יז, כד) ועבור עם ישראל (פסוקים ה, יז, כד); הזאה של דם הקורבנות לצורך טיהור האזורים המקודשים וכלי הקודש מהזוהמה שדבקה בהם עקב טומאה דתית או חטאים של בני ישראל (פסוקים יד-יט); וכן ווידוי על חטאי ישראל על ראש השעיר, שנשלח לעזאזל המדברה (פסוקים כ-כב). הכהן הגדול מבצע את כל הפעולות הללו בשטח המשכן, מלבד שילוח השעיר לעזאזל.

המוקד השני של הטקסט הוא בפסוקים כט-לא, העוסקים בפעולות המוטלות על העם כולו מחוץ לשטח המשכן. על עם ישראל להימנע לחלוטין מכל מלאכה ביום זה, היום העשירי של החודש השביעי, שכן הוא "שבת שבתון". כמו כן עליהם "לענות את נפשם" בצום ובסיגופים, שכן ביום זה יזכו לכפרה ויטוהרו מכל עוונותיהם.

משמעות המילים "לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ" בסוף פסוק ל מעורפלת משהו. אפשר להבין אותן כהבטחה שבזכות עבודות הכפרה של הכהן יהפכו בני ישראל טהורים, בלי קשר למעשיהם (תטהרו = תזכו לטהרה); אפשר גם להבין אותן כקריאה לבני ישראל לטהרה פנימית ורוחנית (תטהרו = עליכם להיטהר) על מנת שעבודות הכהן יפעלו את פעולתן.^[1]

טהרת המשכן – טהרת עצמנו

טקסי הפולחן של הכהן מתייחסים לחטא ולטומאה כמציאות מוחשית, גם אם בלתי נראית, אשר מזהמת את המשכן ופוגעת בקדושתו. המקום המקודש חייב להיטהר באמצעות הַזָּאַת (התזת) דם כדי ששכינה האלוהית תמשיך לדור בו (פסוקים טז, יט, לג). הטענת השעיר לעזאזל בחטאי ישראל ושילוחו למדבר משקפים גם הם תפיסה של חטא כדבר ממשי ומוחשי שיש לסלקו בצורה פיזית.

לעומת פעולות אלה, המעשים המוטלים על העם מתייחסים לצדדים הפנימיים והמכוונים יותר שבחטא. השביתה ממלאכת היומיום, הצום והסיגופים מבטאים את החרטה והצער האישיים של כל אחד ואחד. הדגש בפסוק ל הוא על "כפרה" כהיטהרות של העם (לְטַהֵר אֶתְכֶם), לא של המשכן. רוצה לומר כי החטא מטמא את הפנימיות של אנשי "חולין", ולא רק של אנשים ועצמים בעלי קדושה מיוחדת. טהרה מסוג זה דורשת מאמץ מצד האינדיבידואל בנוסף לעבודת הכהן.

אין לטעות ולחשוב שמדובר בשני מוקדים סותרים. אדרבה, נראה כי שני הבטי הטהרה חופפים ואף מחזקים זה את זה. מסתבר כי הטהרה המוחשית יותר של המשכן וכליו עשויה לתרום לטהרה הפנימית והרוחנית של העם, וכן להיפך – התהליך הפנימי והרוחני שהעם מחויב לו עשוי לתרום לא רק לטהרתו שלו אלא אף לטהרת המשכן. העבודה המאומצת של הכוהנים במשכן והעבודה המאומצת של העם מחוצה לו מתאחדות על מנת לתרום לטהרה הכוללת של הפרט ושל הכלל.

קשיים בטקסט

על אף האחדות הבסיסית בשילוב הרכיבים הללו, יש בטקסט כמה וכמה מוזרויות שמצביעות על כך שהכתוב שלפנינו אינו יצירה של מחבר יחיד אלא עיבוד מחודש של עורך (או כמה עורכים). ההערות שלהלן יתמקדו בפסוקים כט-לד^א, ובהן אוכיח – ולא אהיה הראשון לעשות כן^[2] – שהחלק הראשון של ויקרא טז עליו דיברנו (אם כי לא בהכרח כולו) התקיים בעבר ללא החלק השני. החלק השני נכתב על ידי עורך ומאוחר שהוסיף על החומר המוקדם ונתן לו כיוון חדש ומקורי. אלו הן, כאמור, הראיות לכך:

א. שינוי בגוף הנמענים

ויקרא טז פותח בדיבור ישיר של אלוהים למשה בנוגע לחובות המוטלות על אהרן בגשתו אל האזור הקדוש ביותר המשכן. הכתוב בויקרא טז מתייחס אל אהרן בגוף שלישי ואל משה בגוף שני כמי נדרש למסור את המידע שקיבל לאהרן. לפתע בפסוקים כט-לד^א, אלוהים פונה ישירות אל העם בגוף שני רבים!

כמובן שיש הגיון מסוים לכך, שהרי ההוראות החדשות בפסוקים הללו נוגעות לעם יותר משהן נוגעות לאהרן. אולם ביצירה של מחבר אחד היינו מצפים למצוא הקדמה כלשהי לנושא החדש, משהו מעין "וְאֶל הָעָם תֹּאמַר" (ראו במדבר יא:יח). המעבר מפסוק כח ל־כט הוא כה חד עד שקשה לדמיין שהוא משקף עבודה של מחבר יחיד.

ב. מיקום משונה של מידע בסיסי

גם במונחים של תוכן, פסוקים כט-לד^א מנחיתים על הקוראים מידע פתאומי, שהיו מצפים למצוא קודם לכן. הדבר נכון בראש ובראשונה ביחס לעובדה שאת הטקסים המופיעים בויקרא טז יש לבצע בכל שנה, ביום העשירי של החודש השביעי.

^{ויקרא טז:כט} וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם...

אם מדובר בריטואל קבוע שיש לקיים בתאריך קבוע בכל שנה, מדוע לא שמענו על כך בראשית הדברים? למעשה הניסוח בפסוקים ב-ג רומז על כך שאהרן רשאי להיכנס אל הקודש בכל עת שהדבר נראה הכרחי:

^{ויקרא טז:ב}...דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכׇל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת... וְלֹא יָמוּת... ^טז:ג בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל־הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת...

אם לא כך הדבר, הרי שפסוקים ב-ג היו מנוסחים כך:

"דבר אל אהרן אחיך והאל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרכת...ולא ימות...בעת הזאת יבוא אל הקודש ולא יסף, בחדש השביעי בעשור לחודש".^[3]

כמו כן מפתיעה העובדה שאלוהים לא מתאר את חוקי הצום והשביתה ממלאכה ביום הכיפורים בפתיחת הדברים. בסופו של דבר החוקים הללו חלים על העם כולו, ואהרן בתוכם, וברור שהם בעלי חשיבות מרכזית.

ג. מתי קיים אהרן את הטקס?

בפסוק לד^ב כתוב "וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה." על אף ששמו של אהרן חסר, קשה לחשוב על מישהו אחר אותו מתאר הפועל הזה. כלומר, אהרן הוביל את הטקס הדתי הראשון של היום שמכונה בויקרא כג:כז "יום הכיפורים". משתמע מכך שמשה קיבל את הציווי בחודש השביעי או סמוך לו, ואהרן יישם את הדברים בפועל בעשרה לחודש.

השתלשלות האירועים המקראית לא מצביעה בשום אופן שכך היו הדברים. להיפך, על פי שמות מ:יז, הקמת המשכן הסתיימה בחודש הראשון בשנה השנית ליציאת מצרים (א' בניסן). נדב ואביהו מתו ביום השמיני של שמונת ימי המילואים (ויקרא ח:לה; ט:א; י:א-ב), וכיוון שקשה מאוד להניח שימי ההכשרה הללו נערכו זמן רב אחרי הקמת המשכן, עלינו להניח כי נדב ואביהו מתו בניסן.^[4]  

לפי האמור בויקרא טז:א, הציווי על טהרת המשכן ניתן מיד אחרי מותם. במילים אחרות, גופותיהם של נדב ואביהו בתוך המשכן דרשו את הטיהור המיידי שלו. לא סביר בעליל לחשוב שאהרן חיכה עד העשרה בתשרי כדי לטהר את המשכן.^[5] באותה המידה לא סביר להציע כי הביצוע הראשון של יום הכיפורים, כולל שליחת השעיר לעזאזל, הצום והשביתה ממלאכה, התרחש בתאריך הלא נכון.

ניתן אם כן לומר די בבירור כי הקיבוע של טקס הטהרה בויקרא טז לתאריך עשרה בתשרי כפי שמופיע בחלק האחרון של הפרק, מתאים רק בקושי לפרק בכללותו.

ד. האזכור הפתאומי של הגֵר

עניין נוסף שמעלה חשד הוא ההתייחסות הפתאומית אל הגֵר בפסוק כט, הנכלל אף הוא בציווי על צום ושביתה ממלאכה. עד הפסוק הזה אין אף אזכור של הגר בפרק או בכל ספר ויקרא. לעומת זאת, בפרקים הבאים בספר הגֵר מוזכר שוב ושוב. בחקר המקרא מתייחסים לפרקים הללו כקובץ ייחודי של חוקים המכונה "ספר הקדושה" (ראו יז:ח, י, יג; יח:כז; יט:לג-לד; כ:ב וכדומה).

ה. אהרן בלבד?

לבסוף, התיאור של אהרן כמי שמבצע לבדו את הציווי האלוהי בפסוק לד^א מתעלם מהתפקיד המרכזי של העם בעבודת האלוהים השנתית של היום הקדוש.

טקס טיהור המשכן מעוצב מחדש כעבודת יום הכיפורים

הבעיות שהוצגו לעיל מלמדות כי הנוסח הנוכחי של ויקרא טז משקף עיבוד והתפתחות של מסורות טקסטואליות ורעיונות דתיים קדומים, וכי היצירה הסופית, בפרט התוספות של פסוקים כט-לד^א, חייבות להיות קשורות בדרך כלשהי לספר הקדושה הסמוך. במילים אחרות פס' כט-לד^א עוצבו כדי לגשר בין הנוסח הקדום של פרק טז ובין החלק שאחריו.

יהיה אשר יהיה אופיו המדויק של הטקס המתואר בויקרא טז על פי הנוסח(ים) וההקשר הקדומים, כעת הוא זוכה למשמעות רחבה ורוחנית יותר. הטהרה איננה רק מעשה טיהור "פיזי" של המשכן אלא כוללת גם טיהור רוחני של כל יחיד ויחיד. העם קיבל תפקיד חדש ומרכזי בתהליך הטהרה, וזאת מבלי לפגוע בתפקיד החשוב של הכהנים לשמש מתווכים בתהליך הכפרה.

נוסף על כך, טהרת המשכן והעם נקבעת לתאריך שנתי קבוע, העשרה בתשרי. את ציוויי יום הכיפורים יש לבצע כל שנה ללא רבב, אך לעולם לא יותר מיום אחד בשנה.^[6]

חלק שני

האם נוכל להיטהר בכוחות עצמנו? הבנת הטקס המתוקן

ההערכה לחידוש יוצא הדופן פרי עטו של העורך הסופי של ויקרא טז לא נובעת רק מההשוואה של הטקסט לנוסח(ים) הקודם שלו, אלא גם על ידי ההשוואה שלו למקורות מקראיים אחרים.

ספר דברים – התעלמות מיום כיפור

בספר דברים לדוגמא, אין אף התייחסות לעשרה בתשרי או למגוון העבודות הדתיות הקשורות בו. אם נשים רגע בצד שיקולים של כרונולוגיה והתפתחות היסטורית, השקט הזה מתאים היטב לתפיסה התיאולוגית הכוללת של ספר דברים, שכן פעמים רבות הוא מפחית בחשיבותם של ענייני פולחן כוהניים או מצייר אותם בצורה מופשטת ורעיונית יותר.^[7]

ספר דברים קורא לבני ישראל למאמץ רוחני עבור טהרת הלב (ד:לט; י:טז), וכאשר הוא עוסק בציות ובנאמנות לאל הוא מצהיר "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (ל:יד). כל שנדרש מישראל הוא הוא לחנך את בניהם בהתמדה ולשים את החוקים "עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם" (יא:יח). ואם ישראל יצאו לגלות בעקבות חטאיהם, הם ימצאו את אלוהים מחדש כאשר ידרשו אותו ויחזרו בתשובה שלמה (ד:כט-לא).

בקצרה, ספר דברים סובר כי על אף הפיתוי הממשי לחטוא, עם ישראל מסוגל להישאר נאמן לאלוהיו או לחלופין לשוב מדרכו הרעה ולחזור אליו בלב שלם. מסיבה זו עבודות הפולחן של הכוהנים לכפרה מקבלות לכל היותר מעמד משני. למעשה ייתכן מאוד שההמעטה בחשיבות עבודת הכוהנים במשכן משקפת את פוטנציאל הסכנה הרוחנית הטמון בה. אם הכהנים מסוגלים לגרום למחילה אלוהית על חטאים בפעילות יומיומית, הרי שיש כאן פתח גדול לעלייתה של תחושת שאננות, ושום תיקון אמיתי לא עתיד להגיע. הסכנה הרוחנית בכפרה מעשה ידי הכוהנים היא בפגיעה בתחושת הדחיפות לתיקון ולתשובה.^[8]

יום כיפור נוסח יחזקאל

בניגוד לספר דברים, יחזקאל מה:יח-כ כן כולל סדרה של מעשי פולחן המקבילים לאלו שתוארו בויקרא טז. על פי יחזקאל מה:יח-כ המקדש העתידי יטוהר בידי הכהן באמצעות הָזָאַת דם של פר חטאת אחד (ראו ויקרא טז:ג, כה). ההיטהרות הזו אמורה (לפי תרגום השבעים לפסוק כ) להיערך באחד בניסן ובאחד בתשרי. לפי שיטה זו לפנינו לא יום אחד כי אם שני ימים קבועים בהם מטוהר המקדש!

על אף שאין ביחזקאל אזכור לעשרה בתשרי, השימוש בדם במקדש טרם החגים המתחילים בחמישה עשר לחודש מקביל באופן כללי לויקרא טז. יתר על כן, על פי פסוקים כא-כב ביום ארבעה עשר בניסן, חג הפסח, הנשיא (הכינוי של יחזקאל למלך מבית דוד שהודח מכסאו) מקריב פר חטאת עבורו ועבור העם. גם כאן יש הקבלה לקורבנות הכהן בויקרא טז, שנעשים גם הם עבורו ועבור העם.

שאלת סדר הזמנים בין הכתוב ביחזקאל ובין הנוסח הסופי של ויקרא טז משנית בחשיבותה ביחס לתמונה התיאולוגית הרחבה המתקבלת בהשוואה בין הטקסטים.^[9] הכתוב ביחזקאל מצווה על מעשי פולחן של הכהנים לטיהור המקדש שאין להם שום קשר להיטהרות של העם עצמו. זאת ועוד – הוא חף מכל אזכור של צום, שביתה ממלאכה או פעילות אחרת שדורשת את מעורבות העם. אפילו כאשר המטרה היא להביא לכפרה של העם, כפי שכתוב בפסוק כב, הדבר היחיד הנדרש לכפרה הזו הוא קורבן, ואילו על העם לא מוטלת חובה ישירה או אישית כלשהי.

במילים אחרות, פרק מה ביחזקאל מתאר אירוע מקביל למתואר בויקרא טז, אך בצורתו הקדומה, לפני התוספת של פסוקים כט-לד^א. מנקודת מבט דתית הוא מייצג את ההיפך הגמור מספר דברים.

האם עם ישראל יכול להיטהר בעצמו: יחזקאל לעומת דברים

ייתכן שקטע זה ביחזקאל קשור לסתירה שבין ספר דברים ובין טקסט אחר ביחזקאל לו:טז-לא. ספר דברים מאמין ביכולת של עם ישראל לטהר עצמו ולחזור בתשובה ואילו פרק לו ביחזקאל כופר באמונה הזו. עם ישראל שקוע כה עמוק בחטאו עד שאלוהים יהיה מוכרח לגאול אותו ללא תשובה, רק למען שמו. אם יגיע עם ישראל לידי טהרה יהיה זה אך ורק בהתערבות אלוהית. הכתוב מספר לנו כי אלוהים יוציא את ישראל בכוחו מן הגלות ויביא אותו לארצו, אז יזֶה עליו מים טהורים ויטהר אותו מכל טומאותיו וחטאיו. את לב האבן שלו יחליף בלב בשר וייתן בקרבו רוח חדשה, ובדרך זו יוכל ישראל לשמור את מצוותיו ולהישאר נאמן לו.

התיאור הזה מספק לנו מידת מה של הסבר לדגש החזק שמקבלת עבודת הפולחן המקבילה ליום הכיפורים ביחזקאל מה. אם העם לא מסוגל לתשובה אמיתית הרי שאין טעם לצוות עליו להתאים את מעשי הטהרה הפנימיים שלו לעבודות הכהנים במקדש. הטהרה חייבת להגיע אך ורק מן המרחב הכוהני-אלוהי.

הנוסח הסופי של ויקרא טז – גישה מאוזנת ליום כיפור

ברקע הטקסטים הללו ניכרת הסינתזה הדתית הייחודית שבנוסח הסופי של ויקרא טז. בשונה מיחזקאל, ויקרא טז מלמד שאכן אנו מסוגלים לתיקון ולטהרה עצמית. פעולות הטהרה והכפרה של הכהנים חסרות ערך אם אינן משלבות באופן פעיל את העם, ועבודת אלוהים שלא באה יחד עם הדרישה לתשובה ולחרטה יכולה להביא לידי סכנה של שאננות רוחנית וקפאון מוסרי.

בשונה מספר דברים והאמונה האופטימית שלו ביכולת האדם לטהר את ליבו, ויקרא טז מודה בעובדה שצייתנות אמתית ותשובה מעמיקה הן ממש לא עניין של מה בכך. נראה כי ויקרא טז הולך בקו דומה לזה של יחזקאל ומכיר בכך שבמידה רבה לבבות בני אדם עשויים אבן. אם הכפרה והטהרה היו תלויות אך ורק במאמצים שלנו לשינוי פנימי, הסיכויים לתיקון אישי ולמציאת חן מחודשת בעיני אלוהים נמוכים.

ויקרא טז מצדד אפוא בגישה שונה. מחד עלינו לעשות כמיטב יכולתנו כדי לחולל שינוי פנימי ולטהר עצמנו, ועל כן עלינו לצום ולהימנע ממלאכה ביום הכיפורים. מאידך אל לנו להיכנע לזחיחות הרוחנית שבאה יחד עם האמונה ביכולתנו להשפיע על הטהרה שלנו, ובד בבד לא להגיע לידי ייאוש מוחלט עקב הסיאוב הגדול שהעם לוקה בו.

סיכום

הדרך הטובה ביותר לסכם את המסר של הנוסח הסופי של ויקרא טז היא בדברי המשנה במסכת אבות (ב:טז):

לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה.

עלינו להאמין כי אלוהים יטהר אותנו באמצעים שאינם תלויים ביכולת האנושית המוגבלת שלנו לשנות את דרכינו. בה בעת אנו מעיזים שלא להישען על כפרה מובטחת מראש – עלינו לעשות כל מאמץ לקיים את חלקנו בטהרתנו: לפני ה' תטהרו!