האם ניתן לכפר ללא דם? מחלוקת יהודית–נוצרית

יהודים רבים מופתעים מן האמונה הנוצרית בכך שדמו של ישוע מכפר על חטאי האנושות. בה בעת, נוצרים רבים מאמינים שיהודים לא יכולים לכפר על חטאיהם מאז חרב בית המקדש ועבודת הקורבנות פסקה. כפרה לפי ספר ויקרא תלויה בהבאת קורבנות מן החי המלווה בשפיכת דם, אולם היהדות מדגישה את החרטה, התפילה, הצום ומעשים אחרים ככלי להשגתה. מנגד, אף שגם הנצרות מעודדת את עשיית המעשים הללו, היא מדגישה את הקשר בין כפרה ובין צליבת ישו. כיצד קרה שתפיסת הכפרה בשתי הקבוצות הללו, המבוססות שתיהן על התנ"ך, שונה כל כך?^[1]

הדם במקרא

במקרא הדם הוא כוח דינמי ורב עוצמה. הוא יכול לטמא אך גם לטהר; הוא סימן לחיים; דם שנשפך יכול אפילו לזעוק מן האדמה. באחת המצוות הראשונות במקרא, אלוהים מתיר לנח לאכול בעלי חיים אך מוסיף בתוקף: "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט:ד). הסבר דומה לאיסור על אכילת דם נאמר לבני ישראל בויקרא יז:יא: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא".

דם קורבן הפסח שנמרח על מזוזות בתי בני ישראל הציל את נפשותיהם בזמן מכת בכורות (שמות יב:ז, יג, כב–כג). כמה פרקים אחרי כן, משה משתמש בדם כדי לכרות ברית עם העם אחרי מתן תורה:

^{שמות כד:ח} וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְ־הוָה עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

בהמשך, התורה מתרה בבני ישראל לשפוט בצדק במקרי רצח. הפסוק "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" (במדבר לה:לג) מזהיר מפני שפיכות דמים המטמאת את האדמה.^[2]

כפרה באמצעות דם הקורבנות בדת הישראלית

לדם תפקיד חשוב במיוחד במערכת הקורבנות, משום שהבאת כל קורבן מן החי לוותה בהזאת דמו על המזבח.^[3] בתיאור קורבנות החטאת והאשם הדם נקשר במפורש לסליחה ולכפרה,^[4] כפי שנאמר כמה פעמים:

^{ויקרא ג:לה; ה:ט} וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.^[5]

בספר ויקרא הכפרה לא מושגת באמצעות תפילה, חרטה ו/או צום אלא באמצעות טקסי דם, בייחוד דם קורבן החטאת. מקובל לחשוב שקורבן זה מסיר מעל המביא אותו את החטא והשלכותיו.^[6] עם זאת, יעקב מילגרום טען בשנת 1976 שקורבן החטאת אינו מטהר את החוטא כי אם את הטומאה הדבקה במשכן, באוהל מועד ובמזבח בעקבות חטאי העם. לדברי מילגרום, חטאים הנעשים במזיד יוצרים טומאה הפוגעת במקדש, "ואם אין מסירים אותה במהירות, השכינה תעזוב אותו".^[7]

במרכז טיעונו של מילגרום עומדת ההבנה שמשמעות השורש כ-פ-ר היא "לטהר",^[8] על יסוד השורש האכדי הדומה שמשמעותו "למחוק" או "לנקות".^[9] הוא טבע את המונח "חומר ניקוי ריטואלי" (ritual detergent) כדי להסביר את תפקידו של הדם בטקס קורבן החטאת:^[10] כשם שחומרי ניקוי מסירים לכלוך מבגדים, כך הדם – כשנעשה בו שימוש כיאות – מסיר (או מטהר) את הטומאה מן המקדש.^[11]

יום הכיפורים

לשון הכפרה בולטת במיוחד בטקסטים המקראיים המתארים את עבודת יום הכיפורים, שבו מביאים כמה קורבנות חטאת כדי לכפר על חטאי הכוהן הגדול (ויקרא טז:ו, יא) ועל חטאי בני ישראל המטמאים את המשכן (פס' טו–טז):

^{ויקרא טז:טז} וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.^[12]

לאורך ויקרא טז הדם מופיע פעמים רבות – מזים אותו בתוך המשכן על הכפורת ועל הפרוכת.^[13] לפי מילגרום, משמעותו השם "יום כיפור" אינו "יום המחילה" אלא "יום הטיהור".

כוחו של הדם בברית החדשה

היהודים הראשונים שהלכו אחר ישוע עמדו על חשיבות הדם בתורה. הם אימצו ופיתחו את דימויי הדם שבמקרא, באופן בו התחיל ישוע עצמו.

דם הברית

ב"סעודה האחרונה" ישוע מגיש לתלמידיו גביע יין ומכריז: "כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית [הַחֲדָשָּׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי כו:28, והשוו מרקוס יד:24).^[14] בבשורה על פי יוחנן הציווי לשתות דם מפורש בצורה מוחשית עוד יותר:

^{יוחנן ו:53} אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא תֹּאכְלוּ אֶת בְּשַׂר בֶּן־הָאָדָם וְלֹא תִּשְׁתּוּ אֶת דָּמוֹ, אֵין לָכֶם חַיִּים בְּקִרְבְּכֶם. ^ו:54 הָאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרִי וְשׁוֹתֶה אֶת דָּמִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, ^ו:55 כִּי בְּשָׂרִי הוּא מַאֲכָל אֲמִתִּי וְדָמִי הוּא מַשְׁקֶה אֲמִתִּי. ^ו:56 הָאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרִי וְשׁוֹתֶה אֶת דָּמִי שׁוֹכֵן בִּי וַאֲנִי בּוֹ.

היות שישוע מת בפסח, חסידיו מצאו קשרים מיוחדים בין צליבתו ובין קורבן הפסח.^[15] יוחנן המטביל רואה את ישוע וקורא: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם." (יוחנן א:29 [השוו א:36]).^[16] למרות שקורבן הפסח אינו קורבן "חטאת", חסידיו של ישוע פירשו אותו כך.

באיגרת הראשונה לקורינתיים, פאולוס מזכיר לבני הקהילה הגויים ששתיית יין הקודש היא דרך להיכנס בברית עם ישוע:

^{אל הקורינתם א י:16} כּוֹס הַבְּרָכָה שֶׁאָנוּ מְבָרְכִים עָלֶיהָ, הַאֵין הִיא הִתְחַבְּרוּת לְדַם הַמָּשִׁיחַ? הַלֶּחֶם שֶׁאָנוּ בּוֹצְעִים, הַאֵין הוּא הִתְחַבְּרוּת לְגוּף הַמָּשִׁיחַ? ... ^יא:25 כֵּן גַּם לָקַח [יֵשוּעַ] אֶת הַכּוֹס לְאַחַר הַסְּעוּדָה וְאָמַר: "הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי, זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי בְּכָל עֵת שֶׁתִּשְׁתּוּ."

הברית החדשה שנכרתה בדמו של ישוע מזכירה אפוא את הדם בברית סיני.

קורבן לשם כפרה

ספרים אחרים בברית החדשה מדגישים את הכפרה שהושגה בזכות דמו השפוך של ישו. בספר מעשי השליחים פאולוס מייעץ:

^{מעשי השליחים כ:28} הַשְׁגִּיחוּ עַל עַצְמְכֶם וְעַל כָּל הָעֵדֶר אֲשֶׁר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שָׂמָה אֶתְכֶם לְמַנְהִיגִים בְּתוֹכוֹ, לִרְעוֹת אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים אֲשֶׁר קָנָה בְּדָמוֹ שֶׁלּו.

באגרות השונות פאולוס עומד על כך שישוע הוא "אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה^[17] בְּדָמוֹ, כַּפָּרָה עַל־יְסוֹד אֱמוּנָה." ( אל הרומים ג:25). הוא מכריז:

^{אל הרומים ה:9} וְכָעֵת, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֻצְדַּקְנוּ בְּדָמוֹ, בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁנִּוָּשַׁע עַל־יָדוֹ מִן הַזַּעַם.

האיגרת אל האפסים, המיוחסת לפאולוס אך מסתבר יותר שנכתבה בידי אחד מתלמידיו, מציגה את הדם כגורם מתווך ומפייס בין היהודים ובין הגויים. נאמר בה לקהל הנמענים הגויים:

^{אל האפסים ב:13} אֲבָל כָּעֵת, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אַתֶּם הָרְחוֹקִים בֶּעָבָר, נִהְיֵיתֶם קְרוֹבִים עַל־יְדֵי דַּם הַמָּשִׁיחַ.

באיגרת אל הקולסים, שייחוסה לפאולוס משכנע יותר, נאמר כי אלוהים נכון לפעול באמצעות ישוע:

^{אל הקולסים א:20} וּבְאֶמְצָעוּתוֹ לְרַצּוֹת אֶל עַצְמוֹ אֶת הַכֹּל. הֵן מַה שֶּׁבַּשָּׁמַיִם וְהֵן מַה שֶּׁבָּאָרֶץ, בְּאֶמְצָעוּתוֹ, בַּעֲשִׂיַּת שָׁלוֹם בְּדָמוֹ עַל הַצְּלָב.

בטקסט המוכר בשם "האיגרת אל העברים" – אף שלמעשה אינו איגרת, לא נכתב בידי פאולוס ולא ידוע אם נמעניו המקוריים היו יהודים – נטען שיש צורך בדם כדי לכרות ברית (אל העברים ט:18), "וּבְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה" (ט:22), ושקורבן הדם האמיתי היחיד שהשפעתו חלה לעד הוא קורבנו של ישוע. לדמו של ישוע, שיחד עם בשרו מעיד על אנושיותו (ב:14), יש ערך ייחודי:

^{אל עברים ט:13} שֶׁכֵּן אִם דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים וְאֵפֶר הַפָּרָה, בְּהִזָּרְקָם עַל הַטְּמֵאִים, יְקַדְּשׁוּ עַד כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הַגּוּף, ^ט:14 עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הִקְרִיב עַצְמוֹ לֵאלֹהִים בְּרוּחַ עוֹלָמִים וּבְלֹא מוּם - יְטַהֵר אֶת מַצְפּוּנֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי מָוֶת כְּדֵי שֶׁנַּעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים חַיִּים.^[18] 

האיגרת הראשונה לפטרוס נוקטת מונחים דומים למונחי הקורבנות שבאיגרת אל העבריים, ומדובר בה על "דָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" (פטרוס א א:19). באיגרת הראשונה ליוחנן נאמר שדמו של ישוע מטהר מכל חטא (איגרת יוחנן א א:7; השוו ה:6, 8). בהתגלות ליוחנן, הספר האחרון בברית החדשה, נאמר "כִּי אַתָּה [השה] נִשְׁחַטְתָּ וּבְדָמְךָ קָנִיתָ לֵאלֹהִים" (ההתגלות ה:9; השוו יב:11); מדובר שם אפילו על כושר הטיהור של "דַם הַשֶֹה" (ז:14), על פי המודל של קורבן החטאת.^[19]

כמו המקרא, גם הברית החדשה לא מסבירה כיצד הדם מועיל לכריתת הברית או לכפרה על חטאים; אין לה צורך בכך. הן במזרח הקדום והן בעולם הרומי במאה הראשונה לספירה, קורבנות היו רעיון דתי שכיח; הוא היה ידוע לכול והכול הכירו בערכו. הקורבן היה נורמה דתית בקרב היהודים ועובדי האלילים גם יחד.

כפרה ביהדות ללא קורבנות

לאחר חורבן המקדש, כאשר הבאת קורבן חטאת (או אשם) לא הייתה אפשרית עוד, היהדות הרבנית נזקקה לגישה חדשה לכפרה שאינה כוללת דם. יתרה מכך, היה צורך לעצב מחדש את דמותו של יום הכיפורים, משום שהטקסים המרכזיים שנעשו בו, שכללו כפרה באמצעות דם, חדלו להתקיים.

חז"ל הסכימו שדם הקורבנות מכפר על חטאים (למשל בבלי זבחים ז ע"ב), אך הם הסכימו גם שתורת הקורבנות המקראית מלמדת שאפשר להשיג כפרה ללא דם.^[20] לדוגמה, בתיאור הקורבן^[21] שיש להביא בעקבות חטאים מסוימים, נאמר בויקרא ה:א–יג שאפשר להביא מנחת סולת במקום קורבן מן החי:

^{ויקרא ה:יא} וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא... ^ה:יג וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ...

מנחת הסולת, שאינה כרוכה בשפיכת דם, יכולה אפוא לכפר על חטא. בבואם לעצב את דמות היהדות שאחרי החורבן, חז"ל מצאו אם כן בתורה, ובייחוד בספר דברים, תקדימים לכפרה ללא קורבנות.

ספר דברים והשיבה לאלוהים

בניגוד לטקסטים הכוהניים שהדגישו את חשיבות קורבן החטאת, ספר דברים לעולם לא מדבר על קורבנות שמטרתם לכפר. תחת זאת הוא שם את הדגש בשיבה אל אלוהים, רעיון חדש שלא הוצג באופן זה בספרים הקודמים בתורה.^[22] נאמר שם למשל, שישראל יכולים לשוב אל אלוהים תמיד, אפילו בהיותם בגלות:

^{דברים ד:כט} וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. ^ד:ל בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.

בדברים ל מוצג עיקרון פשוט של מידה כנגד מידה: אם ישראל ישובו אל אלוהים, אלוהים ישוב אליהם:

^{דברים ל:ב} וְשַׁבְתָּ עַד יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. ^ל:ג וְשָׁב יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

אפשר למצוא את הרעיון של כפרה דרך תשובה (כלומר, שינוי המעשים) אפילו במקומות שאפשר היה לצפות למצוא בהם דגש על חשיבות הקורבנות.

תפילת שלמה

בספר מלכים א ח, סיפור מתקופת הגלות הקשור לאסכולה של ספר דברים, מייחס לשלמה תפילה שנאמרה עם השלמת בניית המקדש.^[23] אף שהפרק מזכיר בקצרה מספר עצום של קורבנות שהובאו בחנוכת המקדש (מלכים א ח:סג), הוא מתמקד בתפילה ובהשפעותיה. ראוי לציין את השימוש בפעלים הכוהניים "לחטוא" ו"לסלוח" לצד הדגש הדויטרונומיסטי על השיבה לאלוהים:

^{מלכים א ח:מו} כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. ^ח:מז וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ... ^ח:מט וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם. ^ח:נ וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם.

בשונה מן הרעיונות העולים מן הספרות הכוהנית, כאן הסליחה מושגת ללא קורבנות או דם. התפיסה הדויטרונומיסטית הזו באה לידי ביטוי גם בטקסטים נבואיים רבים.^[24]

חז"ל, כפרה ותפילה

חז"ל המשיכו את המסורת הדויטרונומיסטית שראתה בחרטה כלי להשגת כפרה ומחילה שלמה, שאינה מלווה בדם קורבנות. אולם בעוד שבמקרא מדובר על שיבה – פנייה או חזרה לעמוד לפני י־הוה (כלומר פעולה חיצונית), חז"ל הדגישו את התשובה במובן של חרטה וצער פנימיים.^[25]

כמה מראשוני חז"ל טוענים שהתפילות הנאמרות מדי יום ביומו, יחד עם החרטה והצדקה, ממלאות את מקום קורבן התמיד שהובא במקדש בבוקר ובין הערביים.^[26] רעיון זה בא לידי ביטוי גם בליטורגיה היהודית, למשל בתשובת הקהל בפיוט "ונתנה תוקף" שנכתב בימי הביניים, אחת התפילות המרכזיות הנאמרות בראש השנה וביום הכיפורים:

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה.^[27]

בטקסטים אחרים בספרות חז"ל נאמר שהצום ולימוד התורה מכפרים,^[28] ועל פי אחרים "מיתתן של צדיקים מכפרת".^[29] בשום טקסט בקורפוס העצום של ספרות חז"ל לא נאמר שמעת שחרב בית המקדש ועבודת הקורבנות המלווה בדם פסקה, אי אפשר עוד לכפר על חטאים.^[30] כאשר חז"ל מדברים על הדם ככלי לכפרה, מדובר על עבודת המקדש בעבר, לא על המציאות שאחרי החורבן.

הבנת הדרכים הבלתי סלולות

תפיסת הכפרה של חז"ל, המבוססת בעיקר על הקורפוס הדויטרונומיסטי, יוצאת מנקודת הנחה שאף שעבודת הקורבנות הועילה לשם כפרה, הקורבנות אינם הדרך היחידה ואף לא העיקרית לזכות במחילה. בניגוד לכך, המסורת הנוצרית התמקדה בקורפוס הכוהני, ובייחוד בשימוש הריטואלי בדם לשם כפרה, אך היא המירה את הצורך המתמשך להביא קורבנות בצליבת ישוע, המשמשת כמעין קורבן חטאת עבור המאמינים בעבר, בהווה ובעתיד.

אם יהודים יתוודעו לאופן שבו חסידיו הראשונים של ישוע הבינו את צליבתו לאור תפקיד הדם לכפר על חטאים (המוכר היטב ממקורות פגאניים ויהודיים גם יחד) הם ייטיבו להבין כיצד דימוי דמו של ישוע קנה לו מעמד חשוב כל כך בנצרות. אם נוצרים יכירו את הדגש המושם בספר דברים על חרטה ללא דם, ואת האופן שבו היהדות צמצמה את חשיבות קורבנות הדם אחרי חורבן המקדש בירושלים, הם יבינו מדוע היהדות אינה רואה צורך בדם לשם כפרה, משום שאלוהים נכון תמיד לקבל את החוטא העושה תשובה.