טקס השעיר לעזאזל ומקבילותיו במזרח הקרוב הקדום

בשני טקסי טיהור מקראיים - טקס טיהור המשכן ביום הכיפורים וטקס טיהור המצורע – מורחקת הטומאה מחפץ או אדם על ידי בעל חיים המשולח הרחק ממקום יישוב. אף על פי שטקסים אלו חריגים בנוף המקראי, טקסים דומים להם נמצאו ברחבי המזרח הקרוב הקדום, כגון באבלה, חתי, אוגרית ואשור.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

שעיר המשתלח. ClipArt ETC/USF

טקס טיהור המשכן בויקרא טז

גולת הכותרת של טקס טיהור המשכן, אשר נקבע כריטואל חוזר מדי יום כיפור[1] היה שילוח השעיר החי (בלשון משנה: "שעיר המשתלח"). על פי הכתוב, צוּוה אהרן לקחת שני שעירי עיזים מאת עדת בני ישראל (פסוק ה) ולהעמידם מול פתח אוהל מועד (פסוק ז). על שני השעירים ייתן גורלות, אחד לי-הוה ואחד לעזאזל (פסוק ח). השעיר המיועד לי-הוה יעלה כקרבן חטאת[2] על המזבח (פסוק ט) ויכפר על הכהן, על משפחתו ועל כל קהל ישראל. ואילו השעיר השני – אשר גם הוא אמור לכפר על עוונות בני ישראל –ייוותר חי ויישלח למדבר.

ויקרא טז:י וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְ־הוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. ...

על שעיר זה יסמוך אהרן את ידיו, והוא יישא את עוונת בני ישראל עימו.

ויקרא טז:כא וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי (ידו) [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. טז:כב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר... טז:כו וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.

טקס זה יוצא דופן בקורפוס המקראי, שכן כפרה, במיוחד במקור הכוהני, קשורה לרוב לקורבנות העולים על המזבח (כפי שנעשה עם השעיר הראשון בטקס בויקרא טז). עם זאת, מוכרת היטב מקבילה יחידה נוספת במקור הכוהני, היא טקס טיהור המצורע, המתארת גם היא שילוח בעל חיים הרחק.

טקס טיהור המצורע (ויקרא יד)

טקס זה נערך לאחר שנרפא אדם מנגע הצרעת.[3] אז מצוּוה הכהן לקחת שני צפרים:

ויקרא יד:ד וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.

ציפור אחת תישחט, ואילו הציפור החיה, יחד עם הארז, שני התולעת והאזוב תיטבל בדם הציפור השחוטה. את הדם יזו על הנרפא מצרעת לשם טהרתו, ואת הציפור החיה ישלחו לשדה:

יד:ז ...וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

טקס זה, כמו טקס טיהור המשכן, יוצא דופן בקורפוס המקראי. אולם בניגוד לטקס טיהור המשכן, אשר בו מוקרב שעיר אחד לחטאת על המזבח ואילו השני משולח הרחק, בטקס טיהור המצורע גם שחיטת הצפור האחת אינה נעשית על גבי המזבח, אלא מחוץ למחנה (פסוק ג). על כן סברו חוקרים, ובצדק, כי טקס טיהור המצורע משקף שלב קדום יותר בתולדות החוק, אשר טרם חייב את הקרבת החטאת בתחומו.[4]

כיצד יש להבין את משמעותם של טקסי שילוח אלה?

טקסי שילוח בעלי חיים במזרח הקרוב הקדום

ריטואלים שונים מרחבי המזרח הקדום מתארים את שילוחם של בעלי חיים הנושאים על גופם רעות ערטילאיות – כגון טומאה, מילים רעות, קללות, וכדומה – או מגפות ומחלות, למקומות שוממים. רעות אלו עברו מבני האדם אל בעלי החיים המשתלחים באמצעים שונים, ועם שילוחם טוהרו בני האדם מאותן רעות.

ריטואל מאבלה: עז משולחת

הדוגמה הקדומה ביותר של טקס שילוח נחשפה בארכיון מהעיר אבלה (תל מרדיך בסוריה בת ימינו) מן המאה ה-כ"ד לפני הספירה. בטקס טיהור בית המתים, לפני חתונתה של המלכה, שולחה עז למדבר, ככתוב:

את בית המתים נטהר. לפני הכניסה (של האלים) כּוּרַה ובַּרַמַה, (עומדת) עז, ענק כסף (תלוי) על צוואר העז. למדבר של אַלִינִי נשלחנה.[5]

קרוב לוודא כי העז המשולחת, המקושטת בענק כסף,[6] נשאה איתה את הטומאה הלאה, ובכך איפשרה לאלים, ולאחר מכן למלך ולמלכה, להיכנס למבנה הקבר במהלך טקס הנישואין.

בריטואל זה (כמו בריטואל מאוגרית שיוזכר בהמשך), לא מתוארת הסיבה לשילוח החיה, אולם על כך ניתן ללמוד מהריטואלים הרבים שתועדו בחתי, להלן.

ריטואל מחתי: בעלי חיים משולחים

בטקס חורו-חיתי לטיהור המלך והמלכה, המתוארך למחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה, אשר נמצא בארכיון בחתושה בירת החתים (בוגזקוי בטורקיה בת ימינו) נכתב:

[המלחש] ישחרר [פר אחד] בעבור [המלך], ואילו [בעב]ור כלי המלכה – פרה אחת, כבשה אחת ועז אחת, (כל אלה) בתור 'משולח'[7], ו[א]ז כך יאמר:
"כל מילה רעה, שבועת שקר, קללה (ו)[טו]מאה שנעשתה לפני האל, יישא-נא 'משולח' זה אותן הלאה מהאל. יהיו-נא מטוהרים האל ובעל הלחש (=האדם שבעבורו נערך הלחש), באמצעות מילים אלו!"[8]

בטקסט זה נאמר במפורש כי באמצעות שילוחם של בעלי חיים הנושאים הרחק מיני רעות ערטילאיות, נטהרים אלו שבעבורם נערך הלחש, וכן האל עצמו.[9]

ריטואל מחתי: עכבר משולח

בטקס לווי-חיתי מאותה תקופה, שנמסר בפי האישה הזקנה Ambazzi, מתואר כיצד כורכת המלחשת פתיל אדום סביב עכבר, פתיל שלופף קודם לכן סביב ידי בעלי הלחש (הם, כאמור, אלו שבעבורם נערך הלחש) ורגלם הימנית, ואז משלחת המלחשת את העכבר לארץ שממה, כדלקמן:

היא (=המלחשת) תסובב פתיל סביב מעט טין, ותכרוך אותו על ידי בעל[י (הלחש)] ורגלם הימנית. ואז תיקח אותו הלאה מהם ותכרוך אותו סביב העכבר (באומרה):
"לקחתי הלאה מכם את ה[ר]וע, כרכתי אותו סביב העכבר. את זה, יישא נא [עכ]בר [ז]ה, להרים הגבוהים, לעמקי[ם] הנמוכים, לדרכים הארוכות."

אז ישחררו הלאה את העכבר (באומרם):

"(האל) זַרְנִי[זַה] (או האל) תַרְפַּתַשִי,– אתה, קח זאת לעצמך, ונ[י]תן לך (דבר מה) [א]חר לאכול.”[10]

השוואתו של טקס "העכבר המשולח" לטקסי טיהור המשכן והמצורע הישראליים מעניינת בכמה מישורים: ראשית, העכבר נשלח לארץ לא-נושבת, בדומה לשילוח השעיר למדבר, והציפור לשדה, בטקסים המקראיים. הטקסט החתי מבהיר כי בארץ השוממה אמור להיות העכבר מאכל לאלים הזוטרים זרניזה או תרפתשי. כתוצאה מכך ייעלם – עם הטומאה שעליו – לחלוטין.[11]

שנית, טקס זה – בדומה לטקסים לוויים-חיתיים נוספים שאינם מוזכרים כאן – כולל ליפוף פתיל צמר סביב בעל החיים המשתלח. דברי המלחשת מבהירים כי באמצעות העברת הפתיל מבעלי הלחש לעכבר, מטוהרים בעלי הלחש מהרוע שאחז בהם.[12] בעוד שמנהג זה נעדר מטקס השעיר לעזאזל המקראי, הוא מהווה חלק מטקס השעיר המשתלח המשנאי (יומא ד:ב) וכבר נרמז בטקס טיהור המצורע המקראי (וקיים גם כן בגלגולו המשנאי).[13]

ריטואל מאוגרית: עז משולחת

גם באוגרית (ראס שמרה בסוריה בת ימינו), מהמחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה, מתועד מנהג שילוח בעל חיים בעת סכנה המאיימת על עיר ואזרחיה:

אם נכבשת עיר(או) אם אנשיה מתים, (כל) האנשים ייקחו עז ויובילו אותה הרחק.[14]

למנהג שילוח בהמה חיה לאזור בלתי מיושב לשם טיהור, נמצא גם ביטוי בתרבויות מסופוטמיה. אמנם בדרך כלל היה זה פגר של בעל חיים (או עורו) אשר באמצעותו הובלה הטומאה החוצה, ולא בהמה חיה,[15] אולם כמה טקסים נאו-אשוריים מלמדים כי אף באשור של האלף הראשון לפני הספירה התקיים נוהג קרוב לטקסים הסורו-אנטוליים שצוטטו למעלה.

ריטואל מאשור: צפרדע משולחת

בריטואל המתועד על גבי לוח נאו-אשורי מתואר כיצד מובאת צפרדע אל אדם חולה (במחלה המכונה 'לִיבּוּ'), המדקלם שלוש פעמים את הנוסח שלהלן:

"צפרדע, [את ידעת] את המחלה שתפסתני, [(ו) אני לא ידעתי]. צפרדע, [את ידעת] את המחלה שאחזה בי, [אך אני איני יודע אותה]. כאשר את תקפצי, ולמימייך תחזר[י, את...] למדברך תחזירי."[16]

לאחר שהחולה יורק שלוש פעמים לתוך פי הצפרדע, בהעבירו אליה (באופן סמלי) את חוליו באמצעות רוקו, ייקח המלחש את הצפרדע למדבר, שם יקשור לרגליה פתילים אדומים ולבנים ויהדקם בקוצים. כך תעביר הצפרדע המשתלחת את חוליו של האדם הלאה. יש לשים לב כי אף שמקום מחייתה של הצפרדע במים, כפי שנאמר בלחש, מכונה הוא שם גם בשם 'מדבר'.

ריטואל מאשור: תיש משולח

בטקס נאו-אשורי זה נקשר תיש למראשות מיטת החולה, ובבוקר שלמחרת הוא מובל בעודו חי למדבר – יחד עם ענף-עץ, מקל-עץ מקושט צמר אדום, וכוס מלאה מים. את המקל והמים מניחים בדרך, ואילו את הענף והתיש יש להביא לקצה הדרך. אז נשחט התיש, והטקס נמשך עם פגרו, כמקובל בטקסי טיהור מסופוטמיים.[17] אף כאן, הובלת התיש אל המדבר – כלומר, לקצה תחום הארץ הנושבת – בעודו חי, היא חריגה מן הנוהג המסופוטמי של העברת הטומאה, ומזכירה את שילוח בעל החיים החי למדבר, כפי שנעשה בטקסים המקראיים והסורו-אנאטוליים.[18]

טקסי שילוח מרחיקי רע מהמזרח הקרוב הקדום והטקסטים המקראיים

הדוגמאות מתרבויות המזרח הקרוב הקדום שנזכרו כאן מתארות את מנהג שילוח בעל חיים בעודו חי אל אזור בלתי מיושב כדי להדוף רוע, טומאה או מגפה מבני אדם. כפי שמלמדות הדוגמאות הללו (ואחרות, שלא צוינו כאן), תפקידם של בעלי החיים המשולחים הוא להעביר את הרוע, הטומאה או המגפה מגופם של הסובלים למקום מרוחק.

רעיון דומה חל בטקסי טיהור המצורע וטיהור המשכן המקראיים. אצל הראשון, מועברת טומאת האדם לציפור המשולחת לשדה, ואצל השני מועברת טומאת המקדש/חטאי בני האדם לשעיר המשולח למדבר. עם שילוחם של בעלי החיים למקום בלתי מיושב, עוברת הטומאה איתם וכבר אינה יכולה להזיק לבני האדם.

מסורת טקסים משותפת

יש שטענו כי ריטואל השעיר לעזאזל המקראי הושפע מן התרבות החיתית, אך הדבר אינו סביר, אם בשל המרחק הגיאוגרפי והכרונולוגי שבין שתי התרבויות, ואם בשל העדויות על קיומו של מנהג זה במקומות נוספים. סביר יותר שתפוצתו הרחבה של נוהג זה, למן המאה ה-כ"ד ואילך, הן בקרב אנשי אבלה ואוגרית, והן בקרב הלוּוים והחורים תושבי אנטוליה, מצביעה על מורשת משותפת למרחב הסורו-אנאטולי כולו,[19] מורשת שכללה גם טיהור באמצעות דם, שריפת קורבנות על המזבח, ועוד.[20] אחת מיורשותיה של מורשת זו במרחב הסורו-אנאטולי היתה התרבות הישראלית של האלף הראשון, ועל כן אין להתפלא כי בין השקיעים העתיקים ביותר שנמצאו בכתביה, נמצא גם מנהג שילוח החיה לשם טיהור.

הערות שוליים