נישואי תערובת: ביהודה ואף בבבל

לפי המסופר במקרא, סביב שנת 458 לפני הספירה, שנים רבות אחרי שהגל הראשון של עולי בבל חזרו ליהודה ובנו את בית המקדש, אסף עזרא הסופר סביבו יהודאים רבים שעדיין חיו בבבל והנהיג אותם בשיבתם לארץ. הם הביאו למקדש את הכסף והזהב שנשאו מבבל והקריבו בו קורבנות (עזרא ח:ל–לה).

לאחר מכן, ניגשו שרי המקדש אל עזרא ובפיהם חדשות מטרידות:

^{עזרא ט:א} וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי. ^ט:ב כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם...

תלונת השרים על נישואי התערובת מהדהד חוק מדברים ז, שבו נאסר על בני ישראל לגלות רחמים כלפי העמים שישבו בארץ כנען טרם התנחלותם של בני ישראל בה או להינשא להם:

^{דברים ז:א} כִּי יְבִיאֲךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. ^ז:ב וּנְתָנָם יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. ^ז:ג וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ.^[1]

ברשימת העמים הזרים שבדברי השרים אל עזרא נמנים כמה עמים שכבר לא חיו בארץ בתקופת בית המקדש השני – הכנענים, החיתים, הפריזים, היבוסים והאמורים –. הם נזכרים לשם האפקט הספרותי.^[2]

זרע הקודש של עם הסגולה

השרים מוסיפים וטוענים שנישואי תערובת שכאלה מטמאים את זרע הקודש, הוא עם ישראל:

^{עזרא ט:ב} ...וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה.^[3]

גם בכך השרים מתבססים על דברים ז, שם משה מציג נימוק נוסף לאיסור על נישואים עם מי שאינם מישראל. לצד החשש מפני עבודה זרה, עם ישראל הוא קדוש לה' ועל כן, עליו להבדל משאר העמים:

^{דברים ז:ו} כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.^[4]

תוכחת עזרא

לשמע הדברים הללו עזרא מתאבל ומתפלל תפילות שעניינן הכאה על חטא (עזרא ט:ג–י:א). לאחר קומו מתפילתו, עזרא מקבץ אליו לירושלים את כל אנשי יהודה ומכריז שכל מי שלא יבוא ייבדל מקהילה. בבוא העם, הם יושבים ובוכים ומחכים לשמוע את דברי עזרא. והוא מוכיח אותם נחרצות:

^{עזרא י:י} …אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל. ^י:יא וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לַי־הוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת.

בסיפור זה, חוזרות צורות של השורש ב-ד-ל בבניין נפעל. החוקר אטילה מרוסי ציין שצורת נפעל בשורש זה היא צורה מאוחרת, המצויה בספרות המקרא בעיקר בעזרא–נחמיה לציון חובתם של אנשי יהודה להבדיל את עצמם מעמים אחרים.^[5] הקהל עונה בחיוב לדרישת עזרא (עזרא י:יב): "כֵּן כדבריך [ק: כִּדְבָרְךָ] עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת".

סיפור נוסף שבו אנשי יהודה מקהילת שבי ציון נפרדו מנשותיהם הנוכריות מצוי בספר נחמיה. לפיו, בתום מעמד הקריאה בתורה בציבור:

^{נחמיה ט:ב} וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲו‍ֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם.

בעיני הגולים השבים מבבל, נישואי התערובת מעמידים בסכנה את טוהר בני קהילתם, ובייחוד את שושלת (או שושלות) הכהונה.^[6] בעיני עזרא לסוגיות הללו יש השפעה מכרעת על עיצוב הזהות של העם כ"זרע קודש" שהבטחת האל יכולה להתגשם בו.

תוכחת נחמיה

גם נחמיה, בן זמנו של עזרא, מחה בתוקף נגד נישואי התערובת שהיו מקובלים ביהודה:

^{נחמיה יג:כג} גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות עמוניות [ק: אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת] מוֹאֲבִיּוֹת. ^יג:כד וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם. ^יג:כה וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם...

נחמיה חותם את נאומו בכך שתופעת נישואי התערובת לא פסחה אפילו על משפחות הכהונה:

^{נחמיה יג:כח} וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי. ^יג:כט זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם. ^יג:ל וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר...^[7]

בעזרא–נחמיה הבעיה מוצגת כבעיה ייחודית של יהודאים החיים ביהודה, שנישאו לנשים נוכריות החיות בארץ (עמוניות, מואביות, אדומיות וכולי). עם זאת, יהודים נישאו לנוכרים בתקופה זו גם בבבל.

נישואין בסגנון בבלי

מאות מסמכים הגיעו לידינו המתעדים את מנהגי הנישואין בבבל במהלך התקופה בת 140 השנה, מייסוד האימפריה הבבלית בידי נבופלסאר (626 לפני הספירה) ועד לשנה השנייה למלכות חשיארש מלך פרס (486–465 לפני הספירה).^[8] מכלל תעודות אלו, רק כשישים הן שטרי נישואין.

העדויות שהשתמרו משקפות כמה הגבלות חברתיות ומשפטיות בתחום הנישואין. מהן ניתן להבחין בארבע קטגוריות חברתיות של נישואין:

1. נישואי אליטה אנדוגמיים – נישואין בין בנים למשפחות אליטה בעלות שם משפחה, שהיו מקורבות לנושאי משרות הכהונה במקדשים.
2. נישואין אנדוגמיים מחוץ לאליטה – נישואין בין בני המעמדות העליונים, סוחרים או אנשי חצר המלוכה, שאינם נושאים שם משפחה. הם זכו למעמד בחברה בזכות משלח ידם, אך לא היו מקורבים לכהונה.

הנישואין האנדוגמיים (קטגוריות 1, 2) היו השכיחים ביותר.

3. נישואין אקסוגמיים – נישואין בין בני זוג, כשרק אחד מהם מן האליטה. זו היתה הצורה השכיחה ביותר של נישואי "תערובת".
4. נישואי תערובת בין עמים שונים – נישואין של בן זוג ממוצא בבלי עם בן/בת ממוצא לא־בבלי.^[9]

בממצא קיימים שישה שטרי נישואין מן התקופה הנאו־בבלית הנוגעים לנישואין בין אנשים ממוצא אתני שונה. בשניים מהם מתואר הסכם הנישואים בין יהודאים ובין בבלים.^[10] שניהם מתוארכים לשנת 534 לפני הספירה, השנה החמישית למלכות כורש מלך פרס, כמה שנים אחרי פרסום הצהרת כורש שהתירה לבני יהודה הגולים לשוב ליהודה.^[11]

נישואי נַנַיָא־כַּנַת לגבר בבלי שאינו בן האליטה

אחד משטרי הנישואין נכתב לרגל נישואי גבר בבלי ששמו נָבּוּ־בָּן־אַחִ, שאינו בן לאליטה (במסמך לא נרשם שם משפחתו), לאישה ששמה נַנַיָא־כַּנַת.^[12] המסמך נפתח בהסכם בין נָבּוּ־בָּן־אַחִ ובין אם האישה, דיבי; מכאן שיש להניח שהאב לא היה עוד בחיים:

נָבּוּ־בָּן־אַחִ בן כִּינַיָא אמר ל[דִי]בִּי בת דַנּיָא: "אנא תני לי את נַנַיָא־כַּנַת בתך הבתולה לאישה. לו תהי (לי) לאישה". דִבִּ הסכימה ל(הצעתו של) נָבּוּ־בָּן־אַחִ ונתנה את נַנַיָא־כַּנַת בתה הבתולה לאישה.

בהמשך השטר מתוארים החובות הכספיים שיחולו על הבעל במקרה של גירושין, מנהג בבלי המקביל לכתובה היהודית, המאוחרת יותר:

כי יגרש נָבּוּ־בָּן־אַחִ את נַנַיָא־כַּנַת, ויאמר: "היא איננה אשתי", יקשור 6 מנה כסף לשולי שמלתה. היא תוכל ללכת לא[ן] שתחפוץ.

הסעיף העוסק בגירושין בא להגן על האישה בנסיבות שבהן מצבה נחלש. הוא כופה את הבעל הרוצה לעזוב את אשתו לשלם קנס כספי כבד כל כך במטרה להניאו מכוונתו להתגרש.

ההסכם כולל גם עונש חמור שיושת על האישה אם תנאף:

כ[י נַנַיָא־כַּנַת תי]מצא עם גבר אח[ר], בפגיון תומת.

סעיף הגירושין ועונש "פגיון הברזל" היו מקובלים בנישואין לכלות שאינן בנות האליטה.^[13]

שטרי הנישואין של האליטה העירונית התמקדו אך ורק בתכולת הנדוניה של הכלה, והם משקפים את החשיבות שיוחסה לשימור הון והמעמד החברתי. העובדה שמשפחת הכלה אינה מביאה נדוניה מלמדת שהם לא היו אמידים. במקרה זה החתן מעניק מתנה לאם הכלה:

בבגד ה־KUR.RA, ששוויו 5 שקלים, מתנה בעבור נַנַיָא־כַּנַת, [נָבּוּ]־בָּן־אַחִ יכסה את דִבִּ.

בסעיף האחרון בשטר מפורטות הקללות שיחולו על ראשו של מי שיפר את ההסכם:

לו יכריזו האלים מַרדֻכּ וצַרְפַּנִתֻ על הכחדתו של המטיל דופי [בהסכם זה]. לו נָבּוּ, סופר האֶסַגִּיל, יקצר אורך [י]מיו. לו [הוד רומ]מותו של כורש, מלך בבל והארצות, יביא אותו לתת דין וחשבון.^[14]

פרטי שטר הנישואין עד כה אינם מעידים שהיא ממוצא יהודאי – אף לא שם האישה. אולם מסתבר שזה היה מוצאה לאור העובדה שרבים מן העדים נקראו בשמות יהודאיים – בעיקר שמות המכילים את היסוד התאופורי "יה" – והעובדה שהשטר נכתב בעיר יהודאית בבבל, שבה יהודאים חיו מראשית ימי הגלות (להלן מצוינות גם הגרסאות העבריות המקובלות של השמות היהודאיים). בעת החתימה בפני:

מֻכִּין־אַפְּלִ בן אַחֻ־[...] שִלֶמ־יָה (שֶׁלֶמְיָהוּ) בן נַדַבּ־יָה (נְדַבְיָהוּ), יָרִמ־יָה (יִרְמְיָהוּ) בן פַּדָ (פְּדָיָ[הוּ]), נַתַנּ־יָה (נְתַנְיָהוּ) בן בַּרִכִּ־יָה (בֶּרֶכְיָהוּ), צִדִק־יָה (צִדְקִיָּהוּ) בן נַתִין (נָתָן), מֻשַלַּם (מְשֻׁלָּם) בן [...], אַצִלְ־יָה (אֲצַלְיָהוּ )בן [...], פִּלִלְ־יָה (פְּלַלְיָהוּ) בן [...], והסופר: אַדַד־שַמָע^[15] בן שַ[...] ממשפחת בָּסִיַא, עיר יהודה. X באדר, [שנת] 5 לכורש [מלך בבל והארצות], בנוכחות מְשַלַּם, אחיה של נַנַ[יָא־כַּנַת]. ^[16]

רק העד הראשון (מֻכִּין־אַפְּלִ) נקרא בשם אכדי. בניגוד לאבי הכלה, מְשַלַּם אחי הכלה עודנו בחיים, ובסוף המסמך הוא נזכר כעד להסכם. בשטרי נישואין בבליים, אימהות ואחים שימשו כשליחי הכלה אם האב נפטר. בנסיבות שכאלה, כוחה של האם מיופה לקבל הצעת נישואין.^[17]

נישואי כַּשָּיַא לגבר בבלי מן האליטה

שטר נישואין נוסף נכתב לרגל נישואיה של כַּשָּיַא, בתו של איש יהודאי ששמו אַמֻשֶ (=הושע) בן אַרִח (אָרַח) לחתן בבלי ששמו גוּזָנֻ בן קִרִבְּתֻ ממשפחת האליטה העירונית אררו ("טוחן").^[19] שניים מדודי האישה, שמוצאה יהודאי היו סוחרים מלכותיים. דבר זה מעיד על מעמדה הגבוה של המשפחה (אף שלא השתייכו לאליטה).

הטקסט נפתח בהצעה ובהסכם. גם במקרה זה נראה שאבי הכלה נפטר, ואף נכתב במפורש שאחי הכלה שותף לאם במילוי תפקידה בהסדרת הנישואין:

[גוּ]זָנֻ, בן קִרִבְּתֻ, משושלת אררו אמר לבֵּל־אֻבַּלִּט, בן אַמֻשֶ (הושע) ולגֻדַדַּדִיתֻ אימו: "אנא תנו לי את כַּשָּיַא בתך (ואחותך) הבתולה לאישה. לו תהי לי לאישה". בֵּל־אֻבַּלִּט וגֻדַדַּדִיתֻ הקשיבו לו ונתנו את כַּשָּיַא בתם (ואחותו) הבתולה לו לאישה.

כמו בדוגמה הקודמת, השטר מפרט את ההתחייבויות הכספיות החלות על הבעל ואת העונש שיושת על האישה אם תנאף, אך בסדר הפוך:

כי כַּשָּיַא תימצא עם גבר אחר, בפגיון ברזל תומת. כי יגרש גוּזָנֻ את כַּשָּיַא ויקח אישה אחרת על פניה, ישלם לה 6 מנה כסף והיא תוכל ללכת לבית אביה.

בדרך כלל, סעיף פגיון הברזל היה סימן לכך שהכלה הייתה בת למשפחה שלא השתייכה לאליטה, שכן, שטר הנישואין של כלה בבלית אמידה לא יכיל סעיף מסוג זה. במקרה שלפנינו, סעיף זה מחזק את הרושם שאף שמשפחתה הייתה אמידה, בהיותם יהודאים, הם נתפסים כזרים מבחינה חברתית. ראיה נוספת לעושרה של משפחתה של כשיא מצויה בסעיף הבא, שבו מתוארת הנדוניה שניתנה לחתן:

בֵּל־אֻבַּלִּט וגֻדַדַּדִי<תֻ> נתנו כנדוניה עם כַּשָּיַא בתה (ואחותו) לגוּזָנֻ בן קִרִבְּתֻ משושלת אררו: שליש השקל תכשיטים (מזהב?), זוג עגילי זהב ששוויים שקל, מיטה אכדית אחת, 5 כסאות, שולחן אחד, גביע ומגש מברונזה.

כמו בדוגמה הקודמת, גם בסעיף האחרון של שטר זה מפורטות הקללות שיחולו על מפרי ההסכם:

המטיל דופי במילים אלה (של ההסכם) – לו מַרדֻכּ וצַרְפַּנִתֻ יכריזו על הכחדתו, לו נָבּוּ סופר האֶסַגִּיל יקצר אורך ימיו.

בשונה מהשטר הקודם שראינו, שמרבית החתומים עליו נקראו בשמות יהודאיים, כאן כל השמות בבליים. אפילו בנו של אַמֻשֶ (=הושע) נקרא בשם בבלי – בֵּל־אֻבַּלִּט, שמשמעותו "האדון (האל מרדוך) מחייה" – ושם הכלה, כַּשָּיַא, הוא כשמה של אחת מבנותיו של נבוכדנצר מלך בבל.

משלח ידם של בני המשפחה וכינוי שניים מדודי הכלה בתואר "סוחר מלכותי" מעידים על השתייכותם לחוגים חברתיים וכלכליים גבוהים בחברה הבבלית. אימוץ שמות בבליים ונישואי הבת לחתן בבלי נועדו לסייע בביצור מעמד המשפחה בחברה הבבלית.

נוסחי הקללות בשטרי הנישואין שלעיל מזכירים אלים בבליים, כפי שהיה מקובל בשטרות בבליים. הדבר לא מלמד בהכרח שהמשפחות היהודאיות שחתמו על ההסכמים זנחו את דת אבותיהן (אף שאין בידינו עדויות למנהגיהם הדתיים).

היהודאים כאליטה למחצה

נוכחות סעיפי "פגיון הברזל" והגירושין מלמדת שמעמדה החברתי של כַּשָּיַא היה נמוך משל בעלה (בהיותה זרה), ואילו הנדוניה שהביאה עימה משקפת את עושרה של משפחת סוחרים מלכותיים. אומנם בניו של ארח עשו חיל, אך שטר הנישואין של כשיא מוכיח שבתקופה זו, אפילו בקרב משפחות אמידות בחוגים הגבוהים של החברה, גולי יהודה וצאצאיהם נותרו בחזקת זרים.

קריסת האליטה הבבלית בתקופה הפרסית

החל משנת 490 לפני הספירה לערך, לקראת סוף מלכות דריוש הראשון (550–486 לפני הספירה), ניכרים שינויים בנוסחם ובתוכנם של שטרי הנישואין, המבטאים תמורות בנסיבות החברתיות והכלכליות. סעיפים העוסקים בניאוף ובגירושין וכן שמות משפחה כבר לא נכללו, ומנגד, נדוניות הוזכרו בשטרות של בני כל המעמדות. שינויים אלה מעידים על נטישה של מערכת הנישואין הדו-ראשית שביטאה את ההבחנה החדה בין נישואין בתוך האליטה העירונית ובין נישואין מחוץ לאליטה.

בשנת 484 לפני הספירה, השנה השנייה למלכות חשיארש (486–465 לפני הספירה), פקידי המקדשים והמרכזים הדתיים בבבל חדלו לכתוב שטרות שנשמרו בגנזכים. יוהן האקל מעיר שהשינוי נבע במידת מה מארגון מחדש של המקדש המרכזי בבבל, ומציע שהדבר עשוי להעיד על "קריסה של 'מערכת המשפחות' הכוהנית, כנראה משום שרכושם של בני המעמד הזה נלקח מהם (והם גורשו מהערים?) באותה העת...". השינויים הללו הובילו להיעלמות היוקרה, האוטונומיה והיתרונות הכלכליים הנובעים ממילוי תפקידים דתיים שהיו מנת חלקם של בני האליטה העירונית, ובעקבות זאת היטשטשו הגבולות החברתיים והמשפטיים בין האליטה העירונית ובין שאר העם.

אף שנישואי תערובת בין בבלים ובין לא־בבלים התקיימו בתקופה הנאו־בבלית ובראשית התקופה הפרסית, בפועל נאסר על משפחות הכהונה הבבליות להינשא לזרים, ועונשים קשים הושתו על העבריינים משני הצדדים. עם זאת, דיכוי האליטה הכוהנית הוותיקה בידי חשיארש גרמה בפועל לביטול האיסורים על נישואין בין מעמד הכוהנים ובין שאר העם. כך באו אל קיצם מנהגי ההפרדה שהיו מושרשים בחברה, ואפילו האליטה הכוהנית נפתחה לאפשרות של נישואי תערובת.

סביר שבתקופת עזרא ונחמיה, שפעלו בימי מלכות ארתחששתא (465–424 לפני הספירה), נישואי תערובת בין צאצאי בני יהודה ובין שכניהם בבבל הפכו שכיחים יותר. הבנת ההתפתחות החברתית הרחבה הזאת שחלה בבבל של התקופה הפרסית מדגישה ביתר שאת את טיבו הקיצוני של החוק שעזרא ונחמיה ניסו לאכוף ביהודה.

אכיפה תקיפה ביהודה בניגוד למצב בבבל

עזרא ונחמיה נעדרו סמכויות בכדי למנוע נישואי תערובת בבבל, אך ביהודה, שבה היו בידיהם סמכויות שלטון בהיותם ממונים מטעם מלך פרס, הם נקטו אמצעים תקיפים כדי לעשות כן. למול נישואי התערובת ביהודה ארץ אבותיהם, אכפו עזרא ונחמיה אתוס חלופי המבוסס על פרשנות מחמירה של חובתם של היהודאים "להיבדל" מן העמים שסביבם כדי להגן על מעמדם כ"זרע קודש".^[20]

ראוי לעמוד על כך שספר עזרא–נחמיה לא מזכיר כלל נישואין בין יהודאים ובבלים בבבל, ולפיכך הקורא עשוי להסיק מתדהמתם של עזרא ונחמיה שהמציאות שעולים אלו מבבל ראו ביהודה היתה ייחודית או חריגה. אולם לאור מה שראינו בשטרות שקדמו לשנת 490 לפני הספירה מגנזכי בבל, ולאור מה שידוע לנו על מנהגי הנישואין בבבל לאחר תקופה זו, ייתכן שיש בדברי עזרא ונחמיה תגובת נגד למציאות המתירנית בבבל, בתקווה לעצב אתוס ראוי יותר ביהודה.