ישראל – האמנם עם נבחר?
קטגוריות:
הברכה המסורתית שאומר העולה לתורה לקוחה מן התלמוד הבבלי (ברכות יב עמוד ב), ומברכת את האל
אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ.[1]
הנוסח העתיק הזה מופיע גם בסידור החדש של התנועה הרפורמית בישראל, שיצא לאור בשנת 2020.[2] בנוסף לנוסח זה, הכניסו עורכות הסידור דליה מרקס ואלונה ליסיסטה, שתי גרסאות חלופיות. בשתיהן נעשה שימוש בדימוי הבחירה האלוהית, אבל מסוג קצת שונה.
הנוסח המודרני הראשון מתרכז בייעודו של עם ישראל:
אשר בחר בנו ליחד את שמו וְקֵרְבָנוּ לעבודתו
הנוסח החלופי השני חדשני יותר, על אף שהוא מבוסס על מסורות ארצישראליות מן הגניזה הקהירית:
אשר בחר בתורה הזאת
ההצגה של מספר ניסוחים שונים מלמדת על הקושי שיש ליהודים רבים עם ההשלכות של הטענה המקראית המפורשת: אלוהים בחר בישראל. יש שדחו אותה לחלוטין. מרדכי קפלן (1983-1881), מייסד התנועה ליהדות מתחדשת, כתב זאת במפורש:
יש להבין כי הרעיון של עם ישראל כעם נבחר... שייך לעולם מחשבתי שאינו דרים בו עוד ... בימינו אנו עם המכנה עצמו "נבחר" חוטא בנרקיסיזם.[3]
על כל פנים, הבחירה בישראל היא אחד מרעיונות היסוד של המקרא.[4]
אלוהים בוחר בישראל: הניסוח של ספר דברים
במקומות רבים במקרא מתואר אלוהים כמי שבוחר – פעמים באנשים פרטיים, פעמים בקבוצות שלמות.[5] אמנם הביטוי המדויק "העם הנבחר" נעדר מן המקרא,[6] אך ספר דברים משתמש בשורש ב.ח.ר לתיאור מערכת היחסים של ה' וישראל.[7] לדוגמה:
דברים ז:ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְ־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:[8]
תקווה פריימר־קנסקי (2006-1943), שהייתה פרופסור לאשורולוגיה ולמקרא באוניברסיטת שיקגו, ציינה כי ההצהרה הזו מופיעה בתוך רצף של פסוקים שבו נמצאות "מרבית אבני היסוד של תפיסת ישראל אודות הקשר הייחודי שלו לאלוהים".[9]
הפסוק מתאר את ישראל בשני אופנים בנוסף לבחירת אלוהים בו: עם קדוש ועם סגולה.[10] שני המושגים הללו מופיעים יחד בהמשך בספר דברים. במקרה זה אין תיאור של ה' הבוחר בישראל, אלא של מערכת הדדית של יחסי גומלין בין ה' וישראל:
דברים כו:יז אֶת יְ־הֹוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: כו:יח וַי־הֹוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: כו:יט וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדשׁ לַי־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:[11]
התפיסה כי ה' וישראל נמצאים במערכת יחסים ייחודית היא חוט השזור לאורך המקרא כולו, אולם בספר דברים היא בולטת במיוחד – הן כתיאור של בחירה, והן ברמה ההצהרתית כמו בקטע שלעיל.[12]
עם קדוש
על פי ספר דברים עם ישראל הוא "עם קדוש".[13] קדושה משמעה נבדלות, מובחנות. כלומר, על פי ספר דברים עם ישראל הוא עם "מקודש" או "מוקדש" לה'.[14] עם זאת, מטרת הביטוי הזה אינה מחמאה גרידא - הוא מסביר את הדרישה מבני ישראל לשמור את מצוות ה'.[15]
במקום אחד בספר דברים מוזכר הנימוק הזה בצורה כללית:
דברים כח:ט יְקִימְךָ יְ־הֹוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְ־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:
אילו בשני מקומות אחרים משתמש ספר דברים בנימוק זה כדרך להסביר את החובה לשמור על חוק ספציפי:
דברים יד:כא לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ...
דברים יד:א בָּנִים אַתֶּם לַי־הוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. יד:ב כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְ־הוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
הרעיון מאחורי פסוקים אלה הוא שהתנהגויות מסוימות שנחשבו מקובלות לחלוטין בחברות אחרות אסורות על ישראל כיוון שהן מפרות את הנורמות המצופות על ידי ה' אלוהי ישראל, שבחר בהם להיות לו לעם.
גם כאן המונח "עם קדוש" מוזכר יחדיו עם המונח החידתי יותר "עם סגולה".
מה היא סגולה?
התפיסה המקובלת במחקר גורסת שסגולה משמעה "רכוש" או "אוצר", בהתבסס על השוואה למונחים מקבילים בשפות שמיות וכן של כמה מקבילות במקרא (ראו נספח).[16] כך למשל יש להבין את פסוקים אלו:
שמות יט:ה וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:[17]
מלאכי ג:יז וְהָיוּ לִי אָמַר יְ־הֹוָה צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ:
תהלים קלה:ד כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ:[18]
בספר דברים עם סגולה משמעו משהו מעין "עם־אוצר". ביטוי זה רומז הן על הערך הרב שיש לישראל בעיני ה' והן על כך שישראל הוא רכושו. בטקסטים אוגרתיים משמש המונח סגולה לתיאור שליט שהוא גם נתין לשליט בכיר יותר (ראו נספח), ונראה שגם משמעות זו רמוזה בביטוי "עם סגולה" בספר דברים. במילים אחרות, ישראל הוא רכושו של י־הוה באותה המידה שבה הוא נתין נאמן ויקר ערך עבורו ובאותה המידה שבה י־הוה הוא השליט האהוב של עמו.
בחירה על תנאי?
הפסוקים בספר דברים מתארים כי בעיני ה' לעם ישראל יש מעמד ייחודי. אולם המעמד הזה עשוי להיות תלוי בשמירה על מצוות ה'.[19] לכל הפחות, ה' מצהיר כי יעניש את ישראל באכזריות יוצאת דופן אם יעברו על מצוותיו,[20] אולם בד בבד מבטיח כי לאחר מכן תשוב מערכת היחסים המדוברת על כנה.[21]
תקדימים קדם־מודרניים לניסוח מחודש של מושג הבחירה
רעיונות מקראיים מרכזיים של בחירה זכו לכמה וכמה פירושים לאורך ההיסטוריה היהודית. המורכבות והערפל הטמונים במושג הנצחי הזה באו לידי ביטוי בדברי הספריי, הפירוש התנאי לספר דברים (שיב):
אין אנו יודעים אם המקום בחר לו ישראל לסגולתו, ואם [או] ישראל בחרו להקדוש ברוך הוא...
בהמשך הדברים מביא המדרש ראיה מקראית לכל אחת מן האפשרויות: מדברים יד:ב ברור כי אלוהים בחר בעמו, ואילו פסוק מספר ירמיהו משמש הוכחה לכך שיעקב הוא הבוחר באלוהיו.
אלף שנה מאוחר יותר, ביקש הפרשן וההוגה היהודי־איטלקי בן תקופת הרנסאנס, רבי עובדיה ספורנו (1550-1475), לפתור את הבעיה המחשבתית שצמחה בעקבות התפיסה שלאלוהי כל הבריאה יש עם אחד מועדף. בפירושו לדברים לג:ג הוא מסביר כי הביטוי "חובב עמים" הוא ראיה לכך שעבור האלוהים האנושות כולה היא "סגולה".
אף חבב עמים – ואף על פי שאתה חובב עמים, כאמרך "והייתם לי סגלה מכל העמים" (שמות יט:ה), ובזה הודעת שכל המין האנושי "סגולה" אצלך, כאמרם ז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג:יח), מכל מקום כל קדשיו בידיך – הנה אמרת שכל קדושיו של "קדש" של "אש דת" הם "בידיך" כצרור הכסף, שהם חביבים משאר המין, כאמרו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט:ו), כאמרם ז"ל: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" (אבות שם).
ספורנו דוחה את הטענה שאלוהים לא רואה את שאר העמים כ"סגולה", אולם עדיין נצמד לרעיון שאלוהים מעדיף את ישראל על פני עמים אחרים.
הסתירה הזו טיפוסית לדמותו של ספורנו:[22] מחד גיסא הוא נקט בתפיסות אוניברסליות, היה בעל השכלה כללית רחבה, ידע ערבית ולטינית, ולמד יחד עם כמרים קתוליים. את חיבורו הפילוסופי "אור עמים" ייעד לקהל קוראים יהודי ולא יהודי כאחד, תרגם ללטינית והקדיש את המהדורה הלטינית למלך צרפת הנרי השני (שלט בשנים 1559-1547). מאידך גיסא, בכמה מחיבוריו בעברית שמראש נועדו לעיני יהודים בלבד, כמו פירושו למקרא ובפרט בפירושו לתהילים, ספורנו תוקף כמה וכמה דוקטרינות נוצריות.[23]
ספורנו, בן המאה ה־16, לא הוטרד מהרעיון שעם ישראל הוא "ראשון בין שווים", אולם מאה אחת מאוחר יותר הוגה יהודי שאחז בתפיסות הרבה פחות מסורתיות איתגר את הרעיון הזה.
תגובתו של שפינוזה לטענת העם הנבחר
הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה (1677-1632) הוא כנראה הפרשן היהודי הראשון שחלק על טענת העם הנבחר. שפינוזה, שהיה בקיא היטב במקורות היסוד של המסורת שממנה הוחרם, לא הציע דחייה ישירה של הפסוקים בספר דברים המצביעים על קִרבה מיוחדת של אלוהים לישראל. במקום זאת, בפרק השלישי של חיבורו "מאמר תיאולוגי־מדיני", הוא טוען כי אין להבין את ההכרזות הללו באופן מילולי. לדבריו הטענות הללו הועלו על ידי משה למטרות שכנוע ועידוד העם ולא כדי לבטא את האמת.[24]
האלוהים של שפינוזה הוא שם נרדף לטבע. אלוהים בעל בחירה או העדפה איננו אלוהים, שכן בעוד האל/הטבע קיים, אך אין הוא נתון בידי שום גחמה או רצון. האמירה שהיהודים הם העם הנבחר היא דרך אחרת לומר שהטבע וההיסטוריה זיכו את היהודים בכרטיס הגרלה מיוחד. היו אחרים שהאמינו לאורך ההיסטוריה שהם בעלי גורל ייחודי, והאמונה הזו היא לא יותר ולא פחות מאשר האמירה: "תודה לאל שעד עכשיו הדברים עובדים טוב". כשהם יפסיקו לעבוד טוב – הטענה בדבר הבחירה משמיים פשוט תתפוגג.
שפינוזה השתמש בכמה וכמה פסוקים, ביניהם תהילים קמה:יח, כדי להראות כי המקרא עצמו מכיר בכך שחסדו של אלוהים פרוש על האנושות כולו.
תהלים קמה:יח קָרוֹב יְ־הוָה לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.[25]
לפיכך, אין להבין את טענת ספר דברים אודות היחס המיוחד של אלוהים לישראל כראייה לבחירה קפריזית משמיים, אלא כאמירה הקשורה בזמן ובמקום מסוימים.
גישות מודרניות לרעיון הבחירה בישראל
הוגים יהודיים מודרניים נקטו במגוון אסטרטגיות בתגובה לקשיים שהעלה שפינוזה בגינוי של ההבנה המילולית של רעיון הבחירה. בחוגים מסוימים, בחירה שווה לעליונות, באחרים – היא חלק ממערכת תובענית של חוקים ומחויבויות.
הוגים מסוימים כמו מרדכי קפלן[26] וג'ודית פלסקו[27] דוחים תפיסה היררכית ומטאפיזית שאין בידם לגבות ומחפשים מודלים חלופיים. אחרים כמו ג'ון לבנסון,[28] ויל הרברג[29] ומייקל וישוגרוד[30] לא מוטרדים מהמחשבה על אלוהים האוהב עם מסוים (יחד עם שאר העמים) ובא עימו בדרישות. הללו עומדים על כך כי עתיד של כנות וכבוד בין העמים השונים בהכרח דורש מאיתנו לאמץ בכל לב את הזהויות הייחודיות שלנו כפי שהן.
אסטרטגיה שלישית היא הקריאה לפרשנות מחודשת של הרעיון היסודי הזה. אליעזר שביד למשל, מבכירי הוגי המחשבה היהודית־ישראלית בני זמננו, קורא את המושגים הללו מתוך הפסוקים שבספר דברים כבסיס לפילוסופיה פוליטית יהודית קהילתנית.[31]
בכל אסטרטגיה שנבחר לאמץ נראה כי המונחים "עם סגולה ו"עם קדוש" המופיעים בספר דברים הם כר פורה לדיון באיזון העדין שבין שוויון לייחודיות.
נספח
המונח "סגולה" במזרח הקדום
אחת מן הדרכים היעילות לזיהוי משמעות המונח "סגולה" היא השימוש הדומה בשורש זה בשפות שמיות אחרות.
שימוש ספרותי – באכדית, הפועל sakālu משמעו לרכוש או לצבור,[32] ובצורת שם העצם sikiltu(m) משמעו "נכסים (שנצברו), רכוש".[33] כך למשל חוק 141 בחוקי חמורבי עוסק במקרה שבו אישה מתכננת לעזוב את בעלה ו־sikiltam isakkil, "לוקחת לעצמה את הרכוש". באוגרתית, שפה הקרובה מאוד לעברית, המונח sglt משמעו "אוצר, רכוש פרטי".[34]
פירוש המילה במשמעות של "עושר" או "רכוש" מתאים היטב גם לשני מקורות מקראיים מאוחרים.[35] בספר דברי הימים, כאשר דוד ושלמה אוספים את המשאבים הדרושים לשלמה לבנות את המקדש, דוד מכריז לעם:
דברי הימים א כט:ג וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹהַי...
בדומה לכך בקהלת, חיבור שנועד לשקף את קולו של מלך ישראל, אומר הדובר כי:
קהלת ב:ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת...
שימוש מטאפורי – למונח סגולה גם היסטוריה ארוכה של שימוש מטאפורי. בטביעת חותם מתקופת הברונזה שנמצאה באללח' (דרום טורקיה של ימינו), הבעלים מתואר כ"משרתו של עדד, אהובו של עדד, sikiltum של עדד. לרכוש כאן יש ערך פוזיטיבי, מעין "אוצר". קרוב לוודאי שזו גם המשמעות של ממצא נוסף מאללח', השם התאופורי Sikultu-Adad, "אוצרו של הדד".[36]
בדומה למונח האכדי, גם למונח האוגרתי שימוש מטאפורי, והוא יכול לבטא קשר של נתין ואדון.[37] כך, במאה ה־12 לפני הספירה, המלך החיתי כותב לנתינו אממורפי, מלך אוגרית (RS 18.038):
עכשיו גם אתה שייך להוד מעלתו (מלך חתי), אדונך, אתה רכושו (סגולתו) ועבדו.[38]
על בסיס הראיה ההשוואתית הזו מציעים החוקרים שכאשר אלוהים מתייחס לבני ישראל במונח זה, המשמעות היא גם של רכוש פרטי שיש לו קונוטציה של דבר בעל ערך רב, ועל כן משמעו – "האוצר שלי", או "עמי־אוצרי".[39]
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
29 באוגוסט 2021
|
עודכן לאחרונה
23 בספטמבר 2024
מאמר זה הוא תרגום של "Israel, God’s Chosen People" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com בספטמבר 2020. תורגם על ידי צוות האתר.
רעיון דומה נמצא בקידוש לערב שבת נוסח אשכנז:
כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים
תפילת האדם, ירושלים, 2020.
מתוך
Mordecai M. Kaplan, The Future of the American Jew (New York: Macmillan, 1949), 211.
עם זאת קפלן האמין כי הניסוח המקראי של הבחירה נוצר על מנת להתנגד לשוביניזם – "על פי המקרא, ההנחה שישראל נבחר רק רומזת על כך שי־הוה, האלוהים שבו ישראל הכיר כאלוהיו, מופלא וגדול יותר מאלוהֵי כל שאר העמים בצורה שאיננה ברת השוואה, ועל כן בני ישראל צריכים לראות בעצמם ברי מזל על כך שהם עמו", שם, 212.
למעשה אפשר לזהות במקרא כמה תיאולוגיות שונות של בחירה, ועל כן החיפוש אחר "התפיסה המקראית" של הרעיון הזה סופו להכשל. מסיבה זאת אינני מנסה להציע הסתכלות מהותנית על הדברים, אלא בוחר לחקור במאמר זה את המונחים מספר דברים "עם סגולה ו־"עם קדוש", המציעים ביטויים משכנעים של בחירה.
הדוגמות כוללות את אברהם (נחמיה ט:ז), יעקב (ישעיהו מא:ח), משה ואהרון (נרמז בבמדבר:טז ו־יז, בהתאמה). את הצלחתם של שלושה מלכים מייחס הכתוב לבחירה בהם – שאול (שמואל א י:כד), דוד (לדוגמא שמואל ב ו:כא; מלכים א ח:יח; שם יא:לד-לו; מלכים ב כג:כו; תהילים עח:ע) ושלמה (דברי הימים א כח:ה-י; שם כט:א). על פי חגי גם זרובבל נבחר בידי אלוהים (חגי ב:כג). נבחרים נוספים הם שבט יהודה (תהילים עח:סח), הכהנים (דברים יח:ה; שם כא:ה), ירושלים (מלכים א ח:נד; שם יא:יב-יג; שם כא:ז) והמקדש (דברי הימים ב ז:יב,טו). אלוהים מתואר גם כמי שמציע ומשכנע את ישראל לבחור בחיים (ל:יט), לבחור באלוהים (יהושע כד:כב) ולבחור באשר חפץ ו"להחזיק בבריתו" (ישעיהו נו:ד).
המושג הקרוב ביותר במקרא למונח "העם הנבחר" נמצא כנראה בביטוי "עמי בחירי" (ישעיהו מג:כ), שעל פי תרגום השבעים הוא genos eklekton. הביטוי הזה מצא את דרכו גם אל הברית החדשה (ראו איגרת פטרוס הראשונה ב:ט-י), שם הוא משמש לתאר "עם נבחר חדש". ראו:
William, W. Klein, ‘The New Chosen People’: A Corporate View of Election (Eugene OR: Wipf & Stock, 2015).
ראוי לציין כי הביטוי העברי "העם הנבחר" נעדר גם מן הספרות הרבנית, אולי בתגובה לשימוש הפולמוסי שעשתה בו הנצרות. אפשר למצוא דיון בהיר ברעיונות הללו בשלוש המסורות המונותיאיסטיות בספר:
Reuven Firestone, Who Are the Real Chosen People? The Meaning of Chosenness in Judaism, Christianity and Islam (Woodstock VT: SkyPaths, 2008).
המונח העברי כן מופיע בכמה טקסטים מימי הביניים, דוגמת פרקי משיח ופירוש הרלב"ג. על חשיבות התפיסה הזו אצל רלב"ג, ראו:
Robert Eisen, Gersonides on Providence, Covenant and the Chosen People (Albany NY: State University of New York Press, 1995).
השורש הזה מופיע יותר מ־170 פעמים במקרא.
בהמשך הדברים חוזר הכתוב על עניין הבחירה בישראל ומסביר שהיא לא נובעת מחשיבותו:
דברים ז:ז לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְ־הֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים:
ראו:
Tikva Frymer-Kensky, “Biblical Voices on Chosenness”, in: em>Covenant and Chosenness in Judaism and Mormonism, ed. Raphael Jospe, Truman G. Madsen & Seth Ward (Madison: Farleigh Dickinson University Press, 2001), 23.
במקום אחר משתמש ספר דברים במונח עַם נַחֲלָה:
דברים ד:כ וְאֶתְכֶם לָקַח יְ־הֹוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:
אנו רואים את התפיסה הזו שוב כמה פרקים לאחר מכן, כאשר משה מסביר כי י־הוה כורת ברית עם כל עם ישראל:
דברים כט:יב לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
התפיסה הזו לפיה י־הוה ייעד את עם ישראל להיות לו לעם נזכרת לאורך כל התורה ובדרך כלל מי שמבטא אותה הוא י־הוה, בגוף ראשון. למשל בנאום השני בו הוא מציג עצמו למשה בספר שמות:
שמות ו:ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם...
חוקרים חשובים מזהים את הטקסט הזה עם אסכולת הקדושה (H), זרם כוהני שהושפע מספר דברים. ראו: ישראל קנוהל, מקדש הדממה: עיון ברובדי היצירה הכוהנית שבתורה, ירושלים: מאגנס, 1992. דוגמות אחרות הן ויקרא כו:יב; ירמיהו ז:כג; שם יא:ד; כד:ז; ל:כב; לא:א,לג; כב: כח; יחזקאל כא:כ; שם יד:יא; לו:כח; לז:כג,כז; זכריה ח:ח.
מחוץ לספר דברים מופיע הביטוי בדניאל יב:ז. הניסוח "עם הקודש" מוזכר בישעיהו נב:יב ו"עם קדשך" בישעיהו נג:יח.
המילה "עם" בשפות פרוטו־שמיות משמעה "דוד מצד האב" (לפרטים נוספים קראו את הערך המילוני ב־HALOT), וכך גם בערבית ימינו (عم) יחד עם ח'ל (خال), דוד מצד האם. באופן רחב יותר, בתרבויות שמיות עתיקות משפחת האב נקראה 'עם' או 'שבט'. על אף שבמקרא התופעה הזו נדירה, המשמעות המקראית המוכרת של המילה "עם" נגזרת ממנה. בנוגע למילה קדושה ולמשמעות שלה במקרא ראו את הדיון אצל ישראל קנוהל:
“The Concept of Kedushah (Sanctity),” TheTorah (2014).
להשוואה בין תפיסת הקדושה של ספר דברים כאן ובין זו של האסכולות הכוהניות, ראו:
Eyal Regev, “Priestly Dynamic Holiness and Deuteronomic Static Holiness,” Vetus Testamentum 51.2 (2001): 243–261.
ראו יגאל בלוך, "עיון מחודש במשמעות המונח סגולה", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כא (2012), 140-111, וגם:
Harold O. Forshey, “Segulah and Nachalah as Designations of the Covenant Community,” Hebrew Abstracts 15 (1974): 85-86; Moshe Greenberg, “Hebrew segulla: Akkadian sikiltu,” Journal of the American Oriental Society3 (1951): 172-174; Moshe Held, “A Faithful Lover in an Old Babylonian Dialogue,” Journal of Cuneiform Studies 15.1 (1961): 1-26; Samuel E. Loewenstamm, “Am S’gulla,” in: From Babylon to Cannan: Studies in the Bible and Its Oriental Background (Jerusalem: Magnes, 1992), 268-279.
במכילתא מסכתא בחדש יתרו פרשה ב על הפסוק הזה, רבי יהושע בן קרחה יוצא מגדרו כדי להדגיש שמערכת היחסים של ישראל ואלוהים אינה דומה לסיטואציות אחרות של סגולה כמו אישה שצוברת אט אט את הכסף שנתן לה בעלה או בן שעושה זאת בכסף שקיבל מאביו. כל הבריאה כבר שייכת לאלוהים, והשימוש בטרמינולוגיה של רכוש שנצבר במשך הזמן נעשה רק כדי למשוך את תשומת לב השומעים.
מרבית הפירושים המסורתיים של המילה בספרות הרבנית מפרשים את המילה על פי ההקשר שבה היא מופיעה במקרא – אוצר חבוי, דבר מענג או מעמד שבו לאדם קשר ישיר לאלוהים שאין לשום "בירוקרטיה שמימית" רשות להתערב בו. לאורך השנים נוצרו מן השורש ס.ג.ל מילים שונות כמו סֶגֶל, מסוגל והפעלים לסגל ולהסתגל.
ראו:
Joel S. Kaminsky, “Can Election Be Forfeited?”, in The Call of Abraham – Essays on the Election of Israel in Honor of Jon D. Levenson, ed. Joel S. Kaminsky & Gary A. Anderson (Notre Dame: University of Notre Dame Press, 2013): 44–66.
זהו חלק סטנדרטי מחוזי נתינים במזרח הקדום. לדיון אודות השימוש של ספר דברים בשפה של חוזי נתינים, ראו:
Deena Grant, “Loving God Beyond the Way You Love Ashurbanipal,” TheTorah (2016); Jon Levenson, “The Shema and the Commandment to Love God in Its Ancient Contexts,” TheTorah (2016); Pamela Barmash, “The Novel Introduction of Blessings into Our Treaty with God,” TheTorah (2014).
השאלה אם ההבטחה העתידית הזו היא חלק מקורי מספר דברים או תוספת מאוחרת יותר נתונה לוויכוח. ראו את הדיון אצל
Marc Zvi Brettler, “Comparing Curses,” TheTorah (2016).
לדיון אודות הסתירה בין האוניברסליות והפרטיקולריות בהגותו של ספורנו ראו משה רחימי, “'הכומר הצועק נגדי': פולמוס יהודי-נוצרי בפירוש ר' עובדיה ספורנו לתהלים”, Hebrew Union College Annual 82–83 (2011–2012): 79–111.
רחימי, שם, עמ' 89 הערה 57.
הערת העורך: לקריאה נוספת על גישתו של שפינוזה למקרא, ראו:
Steven Nadler, “Spinoza: Who Wrote the Bible Determines How We Read It,” TheTorah (2020).
בנוסף הוא מצטט פסוק קודם באותו הפרק (קמה:ט) וכן את תהילים לג:טז, איוב כט:כח ויונה ד:ב.
לדוגמא אחת מני רבות לדחייה של קפלן את רעיון הבחירה משמיים, ראו:
Mordecai M. Kaplan, The Future of the American Jew (New York: Macmillan, 1949), 211-231.
ראו:
Judith Plaskow, Standing Again at Sinai: Judaism From a Feminist Perspective (San Francisco: Harper & Row), 96-107.
ראו:
Jon D. Levenson, “The Universal Horizon of Biblical Particularism”, in Mark G. Brett, Ethnicity and the Bible (Boston/Leiden: Brill, 2002), 143-169; “Chosenness and Its Enemies”, Commentary, December 2008, 25-31; “Miscategorizing Chosenness”, in: Shelley L. Birdsong & Serge Frolov (eds.), Partners With God: Theological and Critical Reading of the Bible in Honor of Marvin A. Sweeney (Claremont CA: Claremont Press, 2017), 327-343.
ראו:
Will Herberg, “The ‘Chosenness’ of Israel and the Jew of Today” in Arguments and Doctrines: A Reader of Jewish Thinking in the Aftermath of the Holocaust, ed. Arthur A. Cohen, (New York: Harper & Row, 1970), 267-283.
ראו:
Michael Wyschogrod, The Body of Faith: Judaism as Corporal Election (New York: Seabury Press, 1983), 58-70.
אליעזר שביד, רעיון העם הנבחר והליברליות החדשה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2016.
הצליל של האות ג (עיצור וילוני, סותם, קולי) והצליל של האות ק (עיצור וילוני, סותם, אוטם) דומים זה לזה ולעיתים מחליפים זה את זה במעבר בין שפות. כך העיר אגאדה ידועה גם כאכּד, והמילה השומרת אֶגל הופכת באכדית ל־ekallu, וכו'.
הגדרות אלו לפי:
Jeremy Black, Andrew George, Nicholas Postgate, A Concise Dictionary of Akkadian (CDA), 2nd ed., Santag 5 (Wiesbaden: Harrassowitz,1999), 312, 322.
הגדרה זו לפי:
Gregorio del Olme Lette and Joaquin Sanmartin, A Dictionary of the Ugaritic Language in the Alphabetic Tradition, trans. Wilfred Watson, Handbook of Oriental Studies 67 (Leiden: Brill, 2003), 2.754.
משמעות זהה למושג מצויה גם בתלמוד בבבא קמא דף פז עמוד ב, שם נאמר כי הפיצוי המוטל על הפוגע בקטין הוא "לעשות סגולה", כלומר להעניק לו מתנה שככל הנראה תניב עבורו רווח יציב לאורך זמן. האמוראים מציעים שתי דוגמות של דבר שעשוי להיות השקעה לטווח ארוך – ספר תורה או אשכול תמרים. בכל אחת מהן מתגלה כי המשמעות של סגולה היא משהו שיש לשמור בצד על מנת שיצבור רווחים לאורך זמן. זו מתנה שממשיכה לתת לבעליה.
לדיון בדברים אלו ראו:
Daniel I. Block, How I Love Your Torah, O LORD!: Studies in the Book of Deuteronomy (Wipf and Stock, 2011), 152–153 [n 33].
בנימין אופנהיימר, "סגולה", בית מקרא 4 (1977), 434-427. המובן המקורי של המילה מתואר היטב גם אצל משה ויינפלד, שהציע כי "המשמעות המקורית של השורש sakalu היא הקצאה של דבר או רכוש מסוים בין אם מתוך כוונות טובות...ובין אם מתוך כוונות רעות". מתוך:
Moshe Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School (London: Oxford University Press, 1972), 226 n.2.
התרגום לעברית נערך בידי ד"ר בועז סתוי.
אני נותן בזאת את תודתי הכנה לעורכי האתר על הדרכים השונות שבעזרתן העשירו את המאמר הזה. תרומתם היא בגדר דברים שאין להם שיעור.
מאמרים קשורים :