ישראל – האמנם עם נבחר?

בספר דברים בוחר ה' בישראל להיות לו לעם קדוש ולעם סגולה. מה משמעות המושגים הללו בהקשרם המקורי, והאם ניתן ליישבם עם תפיסות אוניברסליות עכשוויות?

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

התמונה הותאמה לאתר 123rf/rawpixel

הברכה המסורתית שאומר העולה לתורה לקוחה מן התלמוד הבבלי (ברכות יב עמוד ב), ומברכת את האל

אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ.[1]

הנוסח העתיק הזה מופיע גם בסידור החדש של התנועה הרפורמית בישראל, שיצא לאור בשנת 2020.[2] בנוסף לנוסח זה, הכניסו עורכות הסידור דליה מרקס ואלונה ליסיסטה, שתי גרסאות חלופיות. בשתיהן נעשה שימוש בדימוי הבחירה האלוהית, אבל מסוג קצת שונה.

הנוסח המודרני הראשון מתרכז בייעודו של עם ישראל:

אשר בחר בנו ליחד את שמו וְקֵרְבָנוּ לעבודתו

הנוסח החלופי השני חדשני יותר, על אף שהוא מבוסס על מסורות ארצישראליות מן הגניזה הקהירית:

אשר בחר בתורה הזאת

ההצגה של מספר ניסוחים שונים מלמדת על הקושי שיש ליהודים רבים עם ההשלכות של הטענה המקראית המפורשת: אלוהים בחר בישראל. יש שדחו אותה לחלוטין. מרדכי קפלן (1983-1881), מייסד התנועה ליהדות מתחדשת, כתב זאת במפורש:

יש להבין כי הרעיון של עם ישראל כעם נבחר... שייך לעולם מחשבתי שאינו דרים בו  עוד ... בימינו אנו עם המכנה עצמו "נבחר" חוטא בנרקיסיזם.[3]

על כל פנים, הבחירה בישראל היא אחד מרעיונות היסוד של המקרא.[4]

אלוהים בוחר בישראל: הניסוח של ספר דברים

במקומות רבים במקרא מתואר אלוהים כמי שבוחר – פעמים באנשים פרטיים, פעמים בקבוצות שלמות.[5] אמנם הביטוי המדויק "העם הנבחר" נעדר מן המקרא,[6] אך ספר דברים משתמש בשורש ב.ח.ר לתיאור מערכת היחסים של ה' וישראל.[7] לדוגמה:

דברים ז:ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְ־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:[8]

תקווה פריימר־קנסקי (2006-1943), שהייתה פרופסור לאשורולוגיה ולמקרא באוניברסיטת שיקגו, ציינה כי ההצהרה הזו מופיעה בתוך רצף של פסוקים שבו נמצאות "מרבית אבני היסוד של תפיסת ישראל אודות הקשר הייחודי שלו לאלוהים".[9]

הפסוק מתאר את ישראל בשני אופנים בנוסף לבחירת אלוהים בו: עם קדוש ועם סגולה.[10] שני המושגים הללו מופיעים יחד בהמשך בספר דברים. במקרה זה אין תיאור של ה' הבוחר בישראל, אלא של מערכת הדדית של יחסי גומלין בין ה' וישראל:

דברים כו:יז אֶת יְ־הֹוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: כו:יח וַי־הֹוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: כו:יט וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדשׁ לַי־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:[11]

התפיסה כי ה' וישראל נמצאים במערכת יחסים ייחודית היא חוט השזור לאורך המקרא כולו, אולם בספר דברים היא בולטת במיוחד – הן כתיאור של בחירה, והן ברמה ההצהרתית כמו בקטע שלעיל.[12]

עם קדוש

על פי ספר דברים עם ישראל הוא "עם קדוש".[13] קדושה משמעה נבדלות, מובחנות. כלומר, על פי ספר דברים עם ישראל הוא עם "מקודש" או "מוקדש" לה'.[14] עם זאת, מטרת הביטוי הזה אינה מחמאה גרידא - הוא מסביר את הדרישה מבני ישראל לשמור את מצוות ה'.[15]

במקום אחד בספר דברים מוזכר הנימוק הזה בצורה כללית:

דברים כח:ט יְקִימְךָ יְ־הֹוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְ־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:

אילו בשני מקומות אחרים משתמש ספר דברים בנימוק זה כדרך להסביר את החובה לשמור על חוק ספציפי:

דברים יד:כא לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ...
דברים יד:א בָּנִים אַתֶּם לַי־הוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. יד:ב כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְ־הוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

הרעיון מאחורי פסוקים אלה הוא שהתנהגויות מסוימות שנחשבו מקובלות לחלוטין בחברות אחרות אסורות על ישראל כיוון שהן מפרות את הנורמות המצופות על ידי ה' אלוהי ישראל, שבחר בהם להיות לו לעם.

גם כאן המונח "עם קדוש" מוזכר יחדיו עם המונח החידתי יותר "עם סגולה".

מה היא סגולה?

התפיסה המקובלת במחקר גורסת שסגולה משמעה "רכוש" או "אוצר", בהתבסס על השוואה למונחים מקבילים בשפות שמיות וכן של כמה מקבילות במקרא (ראו נספח).[16] כך למשל יש להבין את פסוקים אלו:

שמות יט:ה וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:[17]
מלאכי ג:יז וְהָיוּ לִי אָמַר יְ־הֹוָה צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ:
תהלים קלה:ד כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ:[18]

בספר דברים עם סגולה משמעו משהו מעין "עם־אוצר". ביטוי זה רומז הן על הערך הרב שיש לישראל בעיני ה' והן על כך שישראל הוא רכושו. בטקסטים אוגרתיים משמש המונח סגולה לתיאור שליט שהוא גם נתין לשליט בכיר יותר (ראו נספח), ונראה שגם משמעות זו רמוזה בביטוי "עם סגולה" בספר דברים. במילים אחרות, ישראל הוא רכושו של י­־הוה באותה המידה שבה הוא נתין נאמן ויקר ערך עבורו ובאותה המידה שבה י­־הוה הוא השליט האהוב של עמו.

בחירה על תנאי?

הפסוקים בספר דברים מתארים כי בעיני ה' לעם ישראל יש מעמד ייחודי. אולם המעמד הזה עשוי להיות תלוי בשמירה על מצוות ה'.[19] לכל הפחות, ה' מצהיר כי יעניש את ישראל באכזריות יוצאת דופן אם יעברו על מצוותיו,[20] אולם בד בבד מבטיח כי לאחר מכן תשוב מערכת היחסים המדוברת על כנה.[21]

תקדימים קדם־מודרניים לניסוח מחודש של מושג הבחירה

רעיונות מקראיים מרכזיים של בחירה זכו לכמה וכמה פירושים לאורך ההיסטוריה היהודית. המורכבות והערפל הטמונים במושג הנצחי הזה באו לידי ביטוי בדברי הספריי, הפירוש התנאי לספר דברים (שיב):

אין אנו יודעים אם המקום בחר לו ישראל לסגולתו, ואם [או] ישראל בחרו להקדוש ברוך הוא...

בהמשך הדברים מביא המדרש ראיה מקראית לכל אחת מן האפשרויות: מדברים יד:ב ברור כי אלוהים בחר בעמו, ואילו פסוק מספר ירמיהו משמש הוכחה לכך שיעקב הוא הבוחר באלוהיו.

אלף שנה מאוחר יותר, ביקש הפרשן וההוגה היהודי־איטלקי בן תקופת הרנסאנס, רבי עובדיה ספורנו (1550-1475), לפתור את הבעיה המחשבתית שצמחה בעקבות התפיסה שלאלוהי כל הבריאה יש עם אחד מועדף. בפירושו לדברים לג:ג הוא מסביר כי הביטוי "חובב עמים" הוא ראיה לכך שעבור האלוהים האנושות כולה היא "סגולה".

אף חבב עמים – ואף על פי שאתה חובב עמים, כאמרך "והייתם לי סגלה מכל העמים" (שמות יט:ה), ובזה הודעת שכל המין האנושי "סגולה" אצלך, כאמרם ז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג:יח), מכל מקום כל קדשיו בידיך – הנה אמרת שכל קדושיו של "קדש" של "אש דת" הם "בידיך" כצרור הכסף, שהם חביבים משאר המין, כאמרו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט:ו), כאמרם ז"ל: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" (אבות שם).

ספורנו דוחה את הטענה שאלוהים לא רואה את שאר העמים כ"סגולה", אולם עדיין נצמד לרעיון שאלוהים מעדיף את ישראל על פני עמים אחרים.

הסתירה הזו טיפוסית לדמותו של ספורנו:[22] מחד גיסא הוא נקט בתפיסות אוניברסליות, היה בעל השכלה כללית רחבה, ידע ערבית ולטינית, ולמד יחד עם כמרים קתוליים. את חיבורו הפילוסופי "אור עמים" ייעד לקהל קוראים יהודי ולא יהודי כאחד, תרגם ללטינית והקדיש את המהדורה הלטינית למלך צרפת הנרי השני (שלט בשנים 1559-1547). מאידך גיסא, בכמה מחיבוריו בעברית שמראש נועדו לעיני יהודים בלבד, כמו פירושו למקרא ובפרט בפירושו לתהילים, ספורנו תוקף כמה וכמה דוקטרינות נוצריות.[23]

ספורנו, בן המאה ה־16, לא הוטרד מהרעיון שעם ישראל הוא "ראשון בין שווים", אולם מאה אחת מאוחר יותר הוגה יהודי שאחז בתפיסות הרבה פחות מסורתיות איתגר את הרעיון הזה.

תגובתו של שפינוזה לטענת העם הנבחר

הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה (1677-1632) הוא כנראה הפרשן היהודי הראשון שחלק על טענת העם הנבחר. שפינוזה, שהיה בקיא היטב במקורות היסוד של המסורת שממנה הוחרם, לא הציע דחייה ישירה של הפסוקים בספר דברים המצביעים על קִרבה מיוחדת של אלוהים לישראל. במקום זאת, בפרק השלישי של חיבורו "מאמר תיאולוגי־מדיני", הוא טוען כי אין להבין את ההכרזות הללו באופן מילולי. לדבריו הטענות הללו הועלו על ידי משה למטרות שכנוע ועידוד העם ולא כדי לבטא את האמת.[24]

האלוהים של שפינוזה הוא שם נרדף לטבע. אלוהים בעל בחירה או העדפה איננו אלוהים, שכן בעוד האל/הטבע קיים, אך אין הוא נתון בידי שום גחמה או רצון. האמירה שהיהודים הם העם הנבחר היא דרך אחרת לומר שהטבע וההיסטוריה זיכו את היהודים בכרטיס הגרלה מיוחד. היו אחרים שהאמינו לאורך ההיסטוריה שהם בעלי גורל ייחודי, והאמונה הזו היא לא יותר ולא פחות מאשר האמירה: "תודה לאל שעד עכשיו הדברים עובדים טוב". כשהם יפסיקו לעבוד טוב – הטענה בדבר הבחירה משמיים פשוט תתפוגג.

שפינוזה השתמש בכמה וכמה פסוקים, ביניהם תהילים קמה:יח, כדי להראות כי המקרא עצמו מכיר בכך שחסדו של אלוהים פרוש על האנושות כולו.

תהלים קמה:יח קָרוֹב יְ־הוָה לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.[25]

לפיכך, אין להבין את טענת ספר דברים אודות היחס המיוחד של אלוהים לישראל כראייה לבחירה קפריזית משמיים, אלא כאמירה הקשורה בזמן ובמקום מסוימים.

גישות מודרניות לרעיון הבחירה בישראל

הוגים יהודיים מודרניים נקטו במגוון אסטרטגיות בתגובה לקשיים שהעלה שפינוזה בגינוי של ההבנה המילולית של רעיון הבחירה. בחוגים מסוימים, בחירה שווה לעליונות, באחרים – היא חלק ממערכת תובענית של חוקים ומחויבויות.

הוגים מסוימים כמו מרדכי קפלן[26] וג'ודית פלסקו[27] דוחים תפיסה היררכית ומטאפיזית שאין בידם לגבות ומחפשים מודלים חלופיים. אחרים כמו ג'ון לבנסון,[28] ויל הרברג[29] ומייקל וישוגרוד[30] לא מוטרדים מהמחשבה על אלוהים האוהב עם מסוים (יחד עם שאר העמים) ובא עימו בדרישות. הללו עומדים על כך כי עתיד של כנות וכבוד בין העמים השונים בהכרח דורש מאיתנו לאמץ בכל לב את הזהויות הייחודיות שלנו כפי שהן.

אסטרטגיה שלישית היא הקריאה לפרשנות מחודשת של הרעיון היסודי הזה. אליעזר שביד למשל, מבכירי הוגי המחשבה היהודית־ישראלית בני זמננו, קורא את המושגים הללו מתוך הפסוקים שבספר דברים כבסיס לפילוסופיה פוליטית יהודית קהילתנית.[31]

בכל אסטרטגיה שנבחר לאמץ נראה כי המונחים "עם סגולה ו"עם קדוש" המופיעים בספר דברים הם כר פורה לדיון באיזון העדין שבין שוויון לייחודיות.

נספח

המונח "סגולה" במזרח הקדום

אחת מן הדרכים היעילות לזיהוי משמעות המונח "סגולה" היא השימוש הדומה בשורש זה בשפות שמיות אחרות.

שימוש ספרותי – באכדית, הפועל sakālu משמעו לרכוש או לצבור,[32] ובצורת שם העצם sikiltu(m) משמעו "נכסים (שנצברו), רכוש".[33] כך למשל חוק 141 בחוקי חמורבי עוסק במקרה שבו אישה מתכננת לעזוב את בעלה ו־sikiltam isakkil, "לוקחת לעצמה את הרכוש". באוגרתית, שפה הקרובה מאוד לעברית, המונח sglt משמעו "אוצר, רכוש פרטי".[34]

פירוש המילה במשמעות של "עושר" או "רכוש" מתאים היטב גם לשני מקורות מקראיים מאוחרים.[35] בספר דברי הימים, כאשר דוד ושלמה אוספים את המשאבים הדרושים לשלמה לבנות את המקדש, דוד מכריז לעם:

דברי הימים א כט:ג וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹהַי...

בדומה לכך בקהלת, חיבור שנועד לשקף את קולו של מלך ישראל, אומר הדובר כי:

קהלת ב:ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת...

שימוש מטאפורי – למונח סגולה גם היסטוריה ארוכה של שימוש מטאפורי. בטביעת חותם מתקופת הברונזה שנמצאה באללח' (דרום טורקיה של ימינו), הבעלים מתואר כ"משרתו של עדד, אהובו של עדד, sikiltum של עדד. לרכוש כאן יש ערך פוזיטיבי, מעין "אוצר". קרוב לוודאי שזו גם המשמעות של ממצא נוסף מאללח', השם התאופורי Sikultu-Adad, "אוצרו של הדד".[36]

בדומה למונח האכדי, גם למונח האוגרתי שימוש מטאפורי, והוא יכול לבטא קשר של נתין ואדון.[37] כך, במאה ה־12 לפני הספירה, המלך החיתי כותב לנתינו אממורפי, מלך אוגרית (RS 18.038):

עכשיו גם אתה שייך להוד מעלתו (מלך חתי), אדונך, אתה רכושו (סגולתו) ועבדו.[38]

על בסיס הראיה ההשוואתית הזו מציעים החוקרים שכאשר אלוהים מתייחס לבני ישראל במונח זה, המשמעות היא גם של רכוש פרטי שיש לו קונוטציה של דבר בעל ערך רב, ועל כן משמעו – "האוצר שלי", או "עמי־אוצרי".[39]

הערות שוליים