רות ונחמיה: גישות סותרות לנישואי תערובת

שבועות, כפי שהוא מוצג בתורה, הוא חג יוצא דופן. הוא נעדר זיקה לאירוע כלשהו מדברי ימי עם ישראל (בהשוואה לפסח, לדוגמה, שנקשר עם אירוע יציאת מצרים). ונראה שעמד בתחרות עם חגי קציר אחרים (חג הקציר, יום הביכורים), ללא תאריך קבוע של חודש ויום בחודש.^[1] מחוץ לחמשת חומשי התורה החג מוזכר רק פעם אחת, בדברי הימים ב ח:יג, ואינו מופיע למשל ברשימת החגים של יחזקאל (מה:יח–מו:ז; תקופת הגלות או ראשית תקופת בתר-הגלות).^[2]

כמו כל החגים במקרא, חג השבועות התפתח עם הזמן. יהיה מקורו אשר יהיה, סופרי המקרא הפכו אותו לאחד משלושת הרגלים שבהם על ישראל לעלות למקדש בירושלים.

בתקופה ההלניסטית כיתות שונות החלו לציין את שבועות כמועד המזכיר את חידוש הברית עם אלוהים (ראו ספר היובלים ומגילות ים המלח).^[3] הטעם לחג לא היה עוד קציר התבואה בלבד אלא גם סיפור הגאולה ההיסטורי, ובראש ובראשונה המסורת על אודות מתן תורה בהר סיני.

קריאת מגילת רות בשבועות: סיפור העומד בסתירה לתורה

חז"ל הורו לקרוא בשבועות לא רק את סיפור מתן תורה אלא גם את מגילת רות, סיפור המהלל אישה מואביה וגומל לה על מעשיה בהצבתה בתפקיד סבתו הגדולה של דוד המלך. בכך הותירו חז"ל את חותמם על החג. צירוף שני הסיפורים הללו אינו מתיישב יפה, ויחד עם זאת נראה שהדבר נעשה בכוונה תחילה.

התורה שלה אנו מחדשים את מחויבותנו בשבועות אומרת על המואבים כך:

^{דברים כג:ד} לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְ־הוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְ־הוָה עַד עוֹלָם.

הטקסט אינו משתמע לשתי פנים: אסור לשאת עמונים ומואבים. מדוע רצו חז"ל שקהל מרעיתם יקרא סיפור החותר תחת איסור תורה מפורש, ודווקא בחג המוקדש לקבלת התורה?

לקריאת מגילת רות בשבועות הוצעו סיבות שונות, ובהן היותו של החג יום הולדתו ומותו של דוד.^[4] אולם לדעתנו הסיבה המסתברת ביותר קשורה לאחת משיטות השיח המשפטי האופייניות לחז"ל: על כל איסור חד משמעי לכאורה יש שיטה אחרת וזווית ראיה שונה ("דבר אחר"). המסר הוא שכל דבר – אף כאשר הוא חד משמעי ומפורש, כמו ציווי התורה המובא לעיל – יכול לעמוד לדיון.^[5]

מואבי ולא מואבית

חז"ל לא חשו בנוח לנוכח הסתירה בין החוק בתורה ובין סיפורה של רות ויישבו את הדברים בטענה שהאיסור חל על מואבים זכרים בלבד, ומשום כך נישואין לאישה מואביה כגון רות אינם אסורים. פרשנות זו הפכה לפרשנות מקובלת כאשר נכללה במשנה יבמות (ח:ג):

עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות מיד

אולם ראיות מן המקרא מלמדות כי כבר בתקופה הפרסית היו קבוצות שקראו חוק זה כאיסור על נישואין עם נשים מואביות: ספר עזרא ונחמיה הבתר-גלותי אף מצטט את הטקסט מדברים כמעט מילה במילה, וגוזר ממנו כי נשים עמוניות ומואביות אסורות לנישואין לגברים יהודאים.

• נחמיה

^{נחמיה יג:א} בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נִקְרָ֛א בְּסֵ֥פֶר מֹשֶׁ֖ה בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְנִמְצָא֙ כָּת֣וּב בּ֔וֹ אֲ֠שֶׁר לֹא־יָב֨וֹא עַמֹּנִ֧י וּמֹאָבִ֛י בִּקְהַ֥ל הָאֱלֹהִ֖ים עַד־עוֹלָֽם: ^יג:ב כִּ֣י לֹ֧א קִדְּמ֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּלֶּ֣חֶם וּבַמָּ֑יִם וַיִּשְׂכֹּ֨ר עָלָ֤יו אֶת־בִּלְעָם֙ לְקַֽלְל֔וֹ וַיַּהֲפֹ֧ךְ אֱלֹהֵ֛ינוּ הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָֽה: ^יג:ג וַיְהִ֖י כְּשָׁמְעָ֣ם אֶת־הַתּוֹרָ֑ה וַיַּבְדִּ֥ילוּ כָל־עֵ֖רֶב מִיִּשְׂרָאֵֽל:

• דברים

^{דברים כג:ד} לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְ־הֹוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְ־הֹוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם: ^כג:ה עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ: ^כג:ו וְלֹֽא־אָבָ֞ה יְ־הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ יְ־הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ יְ־הֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: ^כג:ז לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כָּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם:

בהמשך העם מחליט כי שנשאו נשים נוכריות נדרשים לשלח את הנשים ואת ילדיהן (עזרא ט–י) ולהימנע מנישואין כאלו בעתיד (נחמיה יג:כג–כט).

בהכירם את הטקסטים הללו, חז"ל מודים בהבלעה כי ייחוד האיסור לגברים מואבים מעורר שאלות. לפיכך הם שמים את הדברים הבאים בדברי בועז לרות:

שאילו בא אצלינו מתמול שלשם לא היינו מקבלין אותך שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.^[6]

מחד גיסא יש בידינו סיפור המעלה על נס את מעשיה של אישה מואבית, ומאידך גיסא, נרטיב היסטורי על אודות השימוש של קהילה בתר-גלותית בחוק מספר דברים כדי להוכיח גברים שנשאו נשים מואביות (ובנות עמים אחרים). הבחירה לכלול את שני הטקסטים הללו בקורפוס המקראי הייתה אף היא מכוונת. לדעתנו היא נועדה לעורר את הקוראים להעמיק במסרים העולים משני הטקסטים.

עזרא ונחמיה לעומת רות

חוקרי מקרא בני זמננו נוטים לעמת את המסר של עזרא ונחמיה עם זה של מגילת רות: האחד מעודד לבדלנות לאומית, והשני "ליברלי". הטענה היא שסופרי עזרא ונחמיה שנאו זרים, בעוד שמחברי מגילת רות קידמו בברכה את האחר.^[7] קורסי מבוא למקרא משתמשים לא פעם בעימות הרעיוני הזה כדי להדגים את טבעה ה"דיאלוגי" וה"רב-קולי" של ספרות המקרא, הכוללת עמדות פוליטיות שונות, שלכאורה נוכל לבחור מתוכן. הטקסטים עוסקים בבעיה מוסרית מרכזית בחברה היהודאית ובכלל: התערותם של נכרים.

אין ספק שהטקסטים המקראיים והטקסטים מבית מדרשם של חז"ל, המעוררים שאלות במקום להציע גישה מוסכמת ואחידה, ממלאים מטרה חינוכית. אולם כמי שחוקרים רבות את ספר עזרא ונחמיה (ואחת מאיתנו אף כתבה פירוש למגילת רות^[8]), אנחנו מבקשים לערער על הגישה המעמתת בין רות לעזרא ונחמיה. בניגוד למקובל, הגישות העולות משני המקורות הללו בשאלת היחס למואבים וללא-ישראלים אחרים אינן סותרות.

נקודה ראשונה וחשובה ביותר היא שספר עזרא ונחמיה אינו טוען נגד נשים, מואביות או בנות לאומים אחרים. האשמים הם גברים. הספר אף אינו מתאר את שילוחן הממשי של נשים (ושל ילדיהן).^[9] המחברים מעוניינים יותר במיקוד תשומת הלב בבעיה ובפתרונה בתוך הקהילה. יש להדגיש כי הבעיה שבנישואין אלו אינה זהה לבעיה שבנישואין עם רות.

הפיכתה של רות לישראלית

רות מחליטה להשתייך לעמה של נעמי. שבועתה המובאת בפרק הראשון בספר מביעה את נחישותה להוציא לפועל החלטה זו:

^{רות א:טז} אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי: ^א:יז בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְ־הֹוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ:

הנרטיב של מגילת רות מורכב להפליא ומציג את הגיבורה העקשנית כמי שעוברת שינוי מ"רות המואביה" (ברות ד:י, למשל) ל"רות" ותו לא (לאחר שהעם מברך על הנישואין; ראו רות ד:יב–יג). רות, בנישואיה לבועז, מייסדת את השושלת שממנה יצא דוד המלך. ^[10]

נוכריותן של הנשים בעזרא ונחמיה

הנישואין הנידונים בעזרא ונחמיה שונים ביותר.^[11] כעסו של נחמיה מתייחס לעובדה שהנשים הנוכריות הנשואות לגברים יהודאים אינן עוברות שינוי בדומה לרות. נחמיה מוטרד פחות מן הנשים, ויותר מילדיהן, שתרבותו של העם זרה להם.

^{נחמיה יג:כג} גַּ֣ם׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם רָאִ֤יתִי אֶת הַיְּהוּדִים֙ הֹשִׁ֗יבוּ נָשִׁים֙ (אשדודיות) אַשְׁדֳּדִיּ֔וֹת (עמוניות) עַמֳּנִיּ֖וֹת מוֹאֲבִיּֽוֹת: ^יג:כד וּבְנֵיהֶ֗ם חֲצִי֙ מְדַבֵּ֣ר אַשְׁדּוֹדִ֔ית וְאֵינָ֥ם מַכִּירִ֖ים לְדַבֵּ֣ר יְהוּדִ֑ית וְכִלְשׁ֖וֹן עַ֥ם וָעָֽם: ^יג:כה וָאָרִ֤יב עִמָּם֙ וָאֲקַֽלְלֵ֔ם וָאַכֶּ֥ה מֵהֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים וָֽאֶמְרְטֵ֑ם וָאַשְׁבִּיעֵ֣ם בֵּֽאלֹהִ֗ים אִם תִּתְּנ֤וּ בְנֹֽתֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וְאִם תִּשְׂאוּ֙ מִבְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם לִבְנֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם: ^יג:כו הֲל֣וֹא עַל אֵ֣לֶּה חָטָֽא שְׁלֹמֹ֣ה מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֡ל וּבַגּוֹיִ֣ם הָרַבִּים֩ לֹֽא הָיָ֨ה מֶ֜לֶךְ כָּמֹ֗הוּ וְאָה֤וּב לֵֽאלֹהָיו֙ הָיָ֔ה וַיִּתְּנֵ֣הוּ אֱלֹהִ֔ים מֶ֖לֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵ֑ל גַּם אוֹת֣וֹ הֶחֱטִ֔יאוּ הַנָּשִׁ֖ים הַנָּכְרִיּֽוֹת: ^יג:כז וְלָכֶ֣ם הֲנִשְׁמַ֗ע לַעֲשֹׂת֙ אֵ֣ת כָּל הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את לִמְעֹ֖ל בֵּֽאלֹהֵ֑ינוּ לְהֹשִׁ֖יב נָשִׁ֥ים נָכְרִיּֽוֹת:

נחמיה מדגיש כי הילדים מנישואין אלו "אינם מכירים לדבר יהודית".^[12] (המונח "יהודית" אינו מתאר רק את שפת העם; יש להניח שהכוונה למה שמכונה בפינו "תרבות"). אילו התערו הנשים לחלוטין בחברה היהודאית לא הייתה מתעוררת כל בעיה.

על חברות משתקמות וחברות משגשגות

התנאים החברתיים המתוארים במגילת רות שונים מן התנאים שבהם מתרחשים המאורעות שבספר עזרא ונחמיה. ספר עזרא ונחמיה מתאר את השיבה ליהודה לאחר החורבן. האזור נתון בתהליך רצוף טלטלות, שבמהלכו שבטים שונים התגבשו מחדש לכדי קהילה בעלת חזון משותף. יושבי הארץ עודם מנסים לברר את המשמעות של זהותם היהודאית. ניסיונם של אנשי יהודה לבסס לעצמם מוניטין באמצעות נישואין לנשים ממשפחות נוכריות מכובדות חתר תחת מאמצי גיבוש אלו.

במגילת רות, לעומת זאת, החברה ביהודה היא חברה מבוססת, שבעיניה הנישואין לאדם המבקש להתערות בקהילה אינם בגדר איום. כדי להדגיש את ההבדל שבין החברות, מחברי מגילת רות, שפעלו ככל הנראה לאחר תקופת עזרא ונחמיה, בשלב שבו יהודה הייתה מבוססת יותר, מיקמו את סיפור המגילה בעידן מוקדם בתולדות עם ישראל ("בימי שפוט השופטים", רות א:א).

סופרי מגילת רות מתבססים על הישגיהם של עזרא ונחמיה ומתקדמים הלאה מנקודה זו. בדמותה של הגיבורה מציגים סופרי המגילה דגם לקבלת האחר לחברה היהודאית שאך זה התגבשה. בחלוף השנים חז"ל הסתמכו על רות כפרדיגמה לדגם חדש משלהם לקבלת זרים לחברה (גיור).^[13]

עם מלוכד אך מגוון

בסופו של דבר, המודל שמציע ספר עזרא ונחמיה הוא דגם בר-קיימא לשיקום זהות. זאת משום שבמרכז הנרטיב עומד סיפורו של עם ישראל המתכנס בירושלים ומפציר בעזרא לקרוא בתורה באוזני העם (נחמיה ח). באותו אופן שחוקת ארצות הברית נועדה לשמש כגורם מלכד בין קבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות בצפון אמריקה,^[14] כך דברי התורה בנחמיה נועדו לשמש ציר המלכד סביבו קבוצות שונות בחברה היהודאית שהתקבצו יחד והביעו את נאמנותן ההדדית.

לאור זאת, אפשר לפרש את קריאת מגילת רות בשבועות כמעשה שכוונתו לחגוג את מתן תורה ואת היות התורה בסיס להשתייכות לעם מלוכד, אך מגוון. מי שרואים ברות, בעקבות חז"ל, מצטרפת חדשה לאמונה המונותאיסטית, המביעה את מחויבותה לשמירת תורה ומצוות,^[15] רואים בחג השבועות לא רק חג אתני חקלאי, אלא מדגישים גם את מרכזיותן של התורה והמצוות בחיי הקהילה.