עונה: חובת הבעל לספק יחסי מין?
חתונה יהודית, יוזף ישראלס, 1903. רייקסמוזאום
החוק בספר שמות מציין שאדם הקונה אמה עבריה כדי שתשמש אישה לו או לבנו, ולאחר מכן מבקש לשאת אישה שניה, חייב להמשיך למלא את חובותיו כבעל לאשתו הראשונה:
שׁמות כא:י אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.
מה משמעות המילה "עונה"?
יחסי מין
הפירוש המקובל למונח על פי חז"ל הוא "זכותה של האישה ליחסי מין".[1] בהתאמה, נוסח הכתובה המסורתית מימי חז"ל מונה שלוש חובות החלות על הבעל:
מזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ומיעל לותיכי כאורח כל ארעא
תרגום: [אספק לך את] מזונך, לבושך וצרכייך, ואבוא עלייך [כלומר, אקיים איתך יחסי מין] באורח המקובל.[2]
גרסאות של הביטוי "ומיעל לותיכי" – "אבוא עלייך" – כתרגום למונח "עונה" חוזרות בכל שלושת התרגומים הארץ-ישראליים לפסוק זה:
תרגום ניאופיטי: ומעלה ומפקה לוותה
התרגום המיוחס ליונתן: ומע{יי}לה
תרגום ירושלמי (קטעים): מעילה ומפקה לוותה
הפשיטתא הסורית מתרגמת אף היא את המונח באופן זה: "ומשכבה"[3] (ܘܡܫܟܒܗ݁), במשמעות של יחסי מין. תרגום השבעים מתרגם את "עונתה" באמצעות המילה ὁμιλίαν (בתעתיק: הומיליאן) שמשמעו "חברה" או "שיחה", וחוקרים סבורים שזוהי לשון נקייה לתיאור יחסי מין.[4]
עם זאת, כפי שמציין החוקר נחום סרנה (1923–2005) מאוניברסיטת ברנדייס, לפירוש המילה כמתארת את הזכות ליחסי מין "אין כל תימוכין פילולוגיים".[5] ואכן, חוקרים בני זמננו, כמו גם חלק מפרשני ימי הביניים, מציעים משמעויות אחרות למונח.
מעון
רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר; 1080 לערך–1160 לערך) מפרש את הביטוי "עונה" במשמעות של מעון ומחסה:[6]
ועונתה—בית דירה, לפי הפשט, לשון מעון, כי המ״ם של מעון כמו מ״ם של מקום ושל מלון שאינו עיקר. הרי מזון וכסות [ומדור].[7]
דוגמה לשימוש דומה במילה "מעון" נמצא בספר דברים בדברי הווידוי הנאמרים עם הבאת הביכורים:
דברים כו:טו ...הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם.
רשב"ם מסביר כי מקור המילה "מעון" בשורש עו"נ שמשמעו "לשכון, לדור". להסבר זה בסיס אטימולוגי, וחוקרים מודרניים כגון קסוטו ופון זודן אימצו אותו.[8]
יש היגיון ברשימת שלוש החובות – מזון, לבוש ומעון. כל אלו מאפשרים בסיס כלכלי ועונים על צרכים אנושיים בסיסיים. פירוש זה מתאים גם למקרה המתואר בחוק בספר שמות, הדואג לאמה העברייה שבעליה עשוי למאוס בה ולרצות להיפטר ממנה.
שמן סיכה
על סמך השוואה עם טקסטים מן המזרח הקדום, המתארים שלושה צרכים בסיסיים שיש להעניק לרעיה: "מזון, מלבוש ושמן סיכה", סבור אלישיב אורן (1924–1998, רב, מחנך וסופר ישראלי) כי המילה "עונה" משמשת במשמעות של "שמן סיכה".[9] לדוגמה, חוקי ליפית-אישתר מלך איסין (המאה ה-20 לפני הספירה) קובעים:
אם לא תלד לו אשתו בן, וזונה אחת תלד לו, עליו לתת לה תבואה ושמן ובגדים וילדיה יירשוהו, אבל הזונה אל תדור בביתו כל עוד אשתו חיה...[10]
אורן מוצא לתופעה זו מקבילה בהושע, בטקסט שבו הרעיה הבוגדנית מתארת את הצרכים המסופקים לה על ידי מאהביה:
הושע ב:ז ...כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי.
רשימת הצרכים הזו מופיעה גם בדברי קהלת, בפירוט הנאות החיים החומריות:
קהלת ט:ז לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. ט:ח בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.
זמן קצר לאחר שהתפרסם מאמרו של אורן, פרסם שלום פאול מן האוניברסיטה העברית מאמר המבסס טענה זו באורח שיטתי יותר, ובו ציין כי שלישיית הצרכים הללו רווחת בטקסטים משפטיים מן המזרח הקרוב הקדום, וכי יש לפרש את המילה "עונה" באופן דומה ל"פִּסַתֻם" האכדית, שמשמעה "שמן סיכה", אף ששורשה אינו ידוע.[11] כך לדוגמה בחוקי אשנונה (1770 לפנה"ס לערך):
סעיף 32 איש המפקיד את ילדו להניקו ולגדלו אך אינו נותן את קצבת המזון, השמן והלבוש (לאומנת) למשך שלוש שנים, ישקול ויתן עשרה שקלים על שגידלה את ילדו...[12]
סרנה מביא תימוכין נוספים לשיטה זו מן החיבור "אמרות פתחותפ" מימי הממלכה הישנה במצרים:
סעיף 21 כאשר תצליח ותקים את ביתך, ותאהב את אשתך בכל ליבך, מלא את בטנה, שים בגדים על גופה, סוך בשמן את אבריה, שמח את ליבה כל עוד אתה חי...[13]
סרנה מסכם שהאפשרות שזוהי משמעות המילה "עונה" בפסוק בשמות "משכנעת, אף שאין לה עדיין בסיס פילולוגי של ממש".[14]
שם כללי לצרכי מחיה
החוקר ג'ונתן פרדייז מאוניברסיטת מיניסוטה מציע פרשנות חלופית למילה, שלפיה "עונה" אינה מכוונת לדבר מה ספציפי אלא מתארת את כל צרכי המחיה.[15] פרדייז מציין כי לצד השלישייה של "מזון, מלבוש ושמן" רווחת בטקסטים מן המזרח הקרוב הקדום שלישייה של "מלבוש, שמן וצרכי מחיה".[16] פרדייז טוען כי השלישיה הזו יכולה להעיד על משמעות המילה "עונה", ומציע שהפסוק מוסר שעל הבן לספק לאישה את מזונה, מלבושה וצרכי מחייתה".[17]
תימוכין לפרשנות חז"ל: אבן עזרא ורד"ק
כמצוין לעיל, סרנה טוען כי לפרשנות המסורתית אין תימוכין פילולוגיים. ויחד עם זאת, רבים בקרב חוקרי העברית המקראית בני זמננו מקבלים את הפרשנות הזו ומציעים לה ביסוסים אטימולוגיים.[18] אחת ההצעות הרווחות , שנשמעה לראשונה מפי רבי אברהם אבן עזרא (1092–1167), קשרה בין המילה "עונה" למילה "עת", במשמעות זמן:
ופי[רוש] "וע[ו]נתה" על המשכב, שהוא "עֵת דֹּדִים." שמִלַּת עֵת בחסרון נו"ן כמו אמת [כלומר, הנו"ן השורשית נופלת, כמו במילה "אמת" הבאה משורש אמ"נ וגם בה אין הנו"ן נשמעת]. על כן נדגש תי"ו "וְהִנֵּה עִתֵּךְ" או עִתּוֹ... גם כן: עַתָּה. [הדגש בתי"ו במילים הללו, שכולן נטיות המילה "עת", הוא תשלום על הנ' החסרה].[19]
רבי דוד קמחי (1160–1235) טען שהתורה עושה שימוש במילה שמשמעה "זמן קבוע" לשם תיאור יחסי מין, והדבר נובע מהעבודה שכפי שהמשנה כותבת ישנה תדירות קבועה לקיום מצווה זו.[20]
שד"ל על סוגיית עונה
שד"ל (שמואל דוד לוצאטו; 1800–1865), איש אשכולות שלימד במשך שנים רבות מקרא ומחשבת ישראל בבית המדרש המודרני לרבנים בפדובה, איטליה,[21] מזכיר את פרשנות רשב"ם, אולם חוזר לדברי הפרשנות הרווחים של חז"ל:
אומר אני כי "וע[ו]נתה" הוא התנאי הראוי לה [התנאים שהיא ראויה לקבל] במה שהיא אשה בעולת בעל [בהיותה אישה נשואה] והתנאי הזה הוא התשמיש [יחסי מין] בלא ספק.[22]
שד"ל מקבל את האטימולוגיה של המילה כנגזרת מן המילה "עת", אולם מציע פרשנות אחרת לדקויותיה:
אמנם נראה לי כי מלת עת אין תחלת הוראתה על הזמן [משמעות המילה אינה קשורה לזמן], אך תחלת הוראתה כהוראת השרש אשר ממנו לוקחה; והנה שרש ענה הונח תחלה על הדבור המתיחס לדבור זולתנו, ומורה ג"כ זמרת ב' כתות בני אדם שמזמרין אלו כנגד אלו,[23] ומורה ג"כ עשיית בקשת זולתנו ומלוי שאלתו... [כלומר, השורש מתאר מענה לדברי אדם אחר, ומכאן יכול גם לתאר מענה על צורך]
שד"ל חולק על הזיקה שיוצרים אבן עזרא ורד"ק בין זמנים קבועים ובין סיפוק יחסי מין בנישואין:
וזה דבר שאין הדעת סובלתו, שהתורה תְכַנֶה ביאת אדם אל אשתו בשם עת קבוע, מלבד שאין בכל התורה שום לוח הקביעות לענין זה.
אמנם שד"ל אינו מסביר מדוע פירוש זה לא יעלה על הדעת, אולם סביר שהמניע לגישתו זו היא ביקורת מודרנית ואפשר אפילו לומר – רומנטית, באשר לאפשרות לכפות זמנים קבועים ומוכתבים מראש ליחסי מין. כפי שכותב נעם ציון, איש מכון הרטמן: "למאמינים ברומנטיקה, יחסי מין שהם חובה ואשר יש להם לוח זמנים מוכתב מראש הם מעצם הגדרתם מעושים, מאולצים ופוגעים בצלם האדם, ולפיכך מרוקנים ממשמעותם כמעשה של אהבה".[24]
הקריאה הפרוטו-פמיניסטית של שד"ל בדברי חז"ל
על אף קביעתו הנחרצת של שד"ל כי המילה "עונה" אינה מתפרשת כ"עת קבועה", הוא מגן על חכמי המשנה ומסביר כי לחז"ל הייתה סיבה טובה לקבוע בחוק את תדירות יחסי המין, וזאת לצורך הגנה על זכויות האישה:
התורה לא נכנסה בפרטי הדברים שאין להם סוף. ורז"ל עשו (כתובות ס"ב ע"א) כמו שעשו בכל שאר חלקי התורה והגבילו השיעורים, שאם יפחות הבעל מהשיעור המוגבל לו לפי מה שהוא אדם, תוכל אשתו לבוא לצעוק חמס לפני ב"ד.[25]
לפי שד"ל, כוונת התורה במצוות עונה היא להגדיל את סיפוקה המיני של האישה במסגרת הנישואין:
והנה חז"ל בחכמתם ובצדקתם ראו כי האישה איננה כלי ולא נבראת לתועלת האיש ולהנאתו בלבד, אבל איש ואשתו שני שותפים, התחברו ברצונם לעזור איש את רעהו באהבה ואחוה.
ולא לבד השגיחו שלא יהיה האיש גורע חק אשתו [מונע מאשתו את המגיע לה], אבל השגיחו גם על הפרטים היותר קלים, לבלתי יהיה האיש גורע הנאת אשתו כגון אם אמר הוא בבגדו והיא בבגדה (כתובות מ״ח) [כלומר, ברגישותם לזכויות האישה פסקו חז"ל שאישה שבעלה מתעקש לקיים יחסי מין בבגדים זכאית להתגרש לקבל את הסכום הנקוב בכתובתה]. ומה נכבד מאמרם בשכר שמשהין עצמן... (נדה ל״א) [וכמה ראוי מה שאמרו חז"ל בשבח מי שמשהה את סיפוקו שלו ומחכה עד שאשתו תגיע לסיפוקה].
שתי גישות שגויות למיניות
שד"ל מגנה שתי גישות גבריות בלתי-מתקבלות על הדעת למיניות. ראשית הוא מזכיר גברים בוגדניים:
והפך מזה מצד אחד דרכי הנבלים שאינם מבקשים רק הנאת עצמם והם משוטטים תמיד לבקש זימה ונשיהם נמאסות בעיניהם ויושבות עגונות אלמנות חיות.
קטגוריה נוספת ששד"ל מגנה היא של גברים הרואים ביחסי מין כלי לסיפוק צרכיהם שלהם בלבד. בכך הוא מבקר את השקפתו של רמב"ם (1138–1204) בנושא:[26]
והפך מזה מצד אחר דרכי המתחכמים[27] אשר האשה היא להם כשפחה לשרתם, וכְסַם לשמירת בריאותם (לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר וכו' וכו'... [רמב"ם] הלכות דעות פרק ד').[28]
שד"ל רומז כי גישת רמב"ם למיניות מבוססת על אריסטו ועל פילוסופים גויים אחרים,[29] וכי רמב"ם זנח את ערכי היהדות האמיתיים. לפי שד"ל, אילו רמב"ם היה מאמץ את ערכי היהדות המסורתיים, היה מגיע למסקנות אחרות:
אבל מי שתורתו היא תורת משה והמשנה והתלמוד, הוא אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו.[30]
עמדה אתית עקרונית לגבי מיניות בנישואין
אמנם חוקי העבדות אינם רלוונטיים ליהודים זה מאות רבות, אולם הפסוק המונה את חובות הבעל לאשתו בנישואין עדיין ממלא תפקיד חשוב במערכת ההלכתית של ימינו. משכך, העיקרון שמבהיר שד"ל לגבי ערכי היהדות בתחום המיניות שריר, קיים ותקף.
תהיה אשר תהיה משמעותה המקורית של המילה "עונה" בשמות כא, במשך 2000 שנה לפחות יהודים האמינו כי משמעות המילה היא שלאישה נשואה עומדת הזכות לצפות שצרכיה המיניים יתמלאו. כפי שכתב נחום סרנה, אם זו הייתה משמעות המילה כבר בספר שמות, הרי ששמות כא:י "משקף הכרה יחידה במינה בקרב מערכות החוק הקדומות במזרח הקרוב, שלרעיה עומדת הזכות החוקית לסיפוק מיני".[31]
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
24 בפברואר 2025
|
עודכן לאחרונה
24 בפברואר 2025
מאמר זה הוא תרגום של "Onah: A Husband’s Conjugal Duties" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com בינואר 2022. תורגם על ידי ALE.
ראו מכילתא נזיקין ג; בבלי כתובות מז ע"ב. הביטוי "שאר כסות ועונה" נעשה רווח בספרות חז"ל וממשיכיהם. ראו לדוגמה רמב"ם, ספר המצוות, לאו רסב.
תרגום של צוות האתר. בספר השטרות לרב האי גאון ובמשנה תורה לרמב"ם (ספר נשים, הלכות יבום וחליצה ד:לג), נוסח הכתובה הוא "ומיעל עליכי כאורח כל ארעא", במקום "מיעל לותיכי". הביטוי "מיעל עלנא כאורח כל ארעא" מופיע בתרגום אונקלוס לבראשית יט:לא, כתרגום לדברי בת לוט לאחותה: "לבוא עלינו כדרך כל הארץ", המתארים יחסי מין באופן שאינו משתמע לשתי פנים. אני מודה לידידי, פרופ' רוברט ברודי, שהביא את הדברים לתשומת ליבי.
לעומת זאת, אונקלוס מתרגם את המילה העברית למילה ארמית מקבילה, "ְועָנְתַהּ", שאין בה כדי להסביר לנו כיצד הבין את המונח.
הן תרגום NETS לתרגום השבעים והן הלקסיקונים המרכזיים לתרגום השבעים מתרגמים כך את המונח.
ראו:
NETS translation; Lust, Eynikel, & Hauspie’s, Greek-English Lexicon of the Septuagint; Muraoka’s Greek-English Lexicon of the Septuagint.
ראו:
Nahum Sarna, Exodus, The JPS Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1991), 121.
לניסיון להוכחה פילולוגית ראו:
Ariella Deem, “The Goddess Anath and Some Biblical Hebrew Cruces,” Journal of Semitic Studies 23 (1978): 25–30.
החוקר שלמה מורג מקבל את טענתה של דים ומפתח אותה. ראו שלמה מורג, המטפורה הגדולה של הושע: דברי הפיוס — עיון לשוני, תרביץ סח (תשנ"ב), 5–11. תודה למיטשל פירסט על שהביא את מאמרה של דים לתשומת ליבי ולפרופ' רוברט ברודי שהביא את מאמרו של מורג לתשומת ליבי.
המילה "מדור" נוספה על ידי רוזין במהדורת רשב"ם שהוציא בשנת 1882. זוהי הגהה מתקבלת על הדעת.
רשב"ם על שמות כא:י. לפני רשב"ם הציעו גישה זו גם מנחם אבן סרוק, בספרו מחברת, ערך "ענ", כאחת משתי אפשרויות (לצד הפרשנות הנפוצה מבית מדרשם של חז"ל) וכן הקראים. הפרשנות שלפיה משמעות המילה היא "מעון" הוצעה אחר כך גם בידי יוסף בכור שור ובידי מנחם בן חזקיה.
משה דוד קסוטו, פירוש על ספר שמות (ירושלים: מאגנס, 1942), עמ' 187;
Wolfram von Soden, “Zum hebräishen Wörterbuch” Ugarit Forschungen 13 (1981): 157–164 [159–160].
אלישיב אורן, "לענין 'שארה כסותה ועונתה'" (שמות כא, י), תרביץ לב (תשכ"ה), עמ' 317.
תרגום מאת פ. ארצי, "שני אוספים משפטיים חדשים מלפני תקופת ח'מורפי", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ט"ז (תשי"א) עמ' 30–37.
ראו:
Shalom Paul, “Exod. 21:10: A Threefold Maintenance Clause,” JNES 28 (1969): 48–53.
מנחם צבי קדרי, מילון העברית המקראית, ערך עונה, מזכיר פרשנות זו בהערה.
העברית על סמך התרגום האנגלי. ראו:
Roth, Law Collections, 64.
העברית על סמך התרגום האנגלי, ראו:
Miriam Lichtheim, Ancient Egyptian Literature (Berkeley, CA: University of California Press, 1973), 1.69.
ראו:
Sarna, Exodus, 121.
הערת העורך: אורן מודע לבעיה הפילולוגית, ולפיכך הוא מציע כי ייתכן שנפלה כאן טעות סופר וכי יש לקרוא "עִנֻּגָהּ", אך פאול דוחה את ההצעה הזו וקובע שאין לב בסיס בטקסט. את ההשראה להצעת הגהה זו שאב אורן מהצעתו של טור סיני, הסבור שיש לכתוב "עֻגָּתָהּ" (כלומר, מזונותיה). ראו נפתלי הרץ טור-סיני, פשוטו של מקרא (ירושלים: קרית ספר, 1967), 1.114–1.115. יש לציין שהצעות ההגהה של של אורן ושל טור-סיני כלולות במילון קליינס, Dictionary of Classical Hebrew, ערך עֹנָה.
ראו:
Jonathan Paradise, “What Did Laban Demand of Jacob? A New Reading of Genesis 31:50 and Exodus 21:10,” in Tehillah le-Moshe Biblical and Judaic Studies in Honor of Moshe Greenberg, ed. Mordechai Cogan, Barry L. Eichler, Jeffrey H. Tigay (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 1997), 91–98.
פרדייז מציע לנקד את המילה עֲנֻתָהּ, ולקשור אותה עם אזהרת לבן ליעקב בעת המשא ומתן שניהלו:
בראשית לא:נ אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי...
לרוב מפרשים דברים אלו כפשוטם, אולם פרדייז מפרש "אם תמנע מבנותי את צורכי מחייתן". ראו שם לנימוקיו.
כך לדוגמה בטקסט מהעיר סיפר נזכרת אישה בשם הליאתום אשר בחרה ליורשתה אישה אחרת בשם אמת-שמש, בהנחה שהיורשת תפרנס אותה לעת זקנתה. אמת-שמש לא סיפקה לה כסות, שמן סיכה ומחיה ולפיכך הירושה לא הגיעה לידיה. המילה השלישית, פִּקִתַסָּה, שהיא קוגנט לשורש העברי פק"ד, היא ביטוי כללי המתאר דאגה לצורכי מחייתה של המורישה, הליאתום.
הערת העורך: פרשנות ברוח זו עשויה להיות הבסיס לתרגום השומרוני לפסוק בשמות: "עמירה כסואה ואתלבטתה לא יתבצר", "מזונה, כסותה וסבלה לא ימנע". התרגום מפרש את המילה השלישית כלקוחה משורש ענ"י, ענ"ה, מלשון עינוי. בהקשר זה מסביר החוקר אברהם טל מאוניברסיטת תל אביב (A Dictionary of Samaritan Aramaic [Leiden: Brill, 2000] 1.424 ערך לבט) כי "סבלה" הוא לשון נקיה ל"מחייתה המינימלית". התרגום השומרוני השני שונה מעט אולם דומה במשמעו: "עמירה תכסיתה ולבטה לא יבצר", כלומר: "מזונה, כסותה וסבלה לא יגרע". פרשנות שונה למונח מציע הירונימוס בתרגום הוולגטה. הוא מתרגם pretium pudicitiae, "מחיר צניעותה", כלומר מוהר הנישואין המוענק לכלה על הסכמתה להינשא.
ראו:
Jakob Barth, Etymologische Studien zum Semitischen Insbesondere zum Hebräischen Lexicon [Etymological Studies on the Semitic, Especially on the Hebrew Lexicon] (Berlin: Itzkowski, 1893), 17–18. See also the BDB, HALOT, Clines, and Kaddari dictionaries, all s.v. עֹנָה.
מתוך פירושו הארוך של אבן עזרא. הדבר מופיע גם בפירוש הקצר, שם הוא מציין גם את הפרשנות החלופית והאטימולוגיה החלופית של רשב"ם.
הסברו של רד"ק מופיע בספר השורשים ערך עון. פסיקת ההלכה של חז"ל הקובעת את תדירות יחסי המין מצויה במשנה כתובות ה ו.
שד"ל היה בקי הן בפרשנות המסורתית והן בפרשנות המודרנית למקרא. הוא היה סנגור נלהב של המסורת, אולם אימץ גם גישות ביקורתיות מודרניות לחקר המקרא. להרחבה על שד"ל ראו שמואל ורגון, שמואל דוד לוצאטו: ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא (רמת גן: בר אילן, 2013). ראו גם את ההקדמה לשלושת כרכי התרגום האנגלי שיצאו עד כה לפירוש שד"ל על התורה מאת דניאל קליין, הוצאת קודש. כמו כן ראו מאמריי:
“Peshat vs. Halakha Dilemma: Shadal and Tradition,” TheTorah (2016); “The Mitzvah to Love God: Shadal’s Polemic against the Philosophical Interpretation,” TheTorah (2016); and “Shadal: Translated, Elucidated, and Uncensored at Last,” The Lehrhaus (2021).
הערות המתרגמת בסוגריים.
ראו שד"ל על שמות טו:כא, שבו הוא מסביר כי שורש ענ"ה יכול לתאר שירה של שתי קבוצות, ומביא דוגמאות.
ראו:
Noam Sachs Zion, Sanctified Sex: The Two-Thousand-Year Jewish Debate on Marital Intimacy (Philadelphia: Jewish Publication Society, 2021), 28.
ציון מבטא גם ביקורת מודרנית וליברלית על האפשרות שיחסי המין יוכתבו ויתקיימו בלוח זמנים קבוע מראש: "ההתנגדות הליברלית לחקיקה המשנאית מבליטה את הפגיעה בחירות הפרט ואת הפלישה של ההלכה לעניינים של טעם אישי". לא סביר ששד"ל היה מצטרף לביקורת זו.
שד"ל משיב לשאלה מדוע התורה מציינת חובה זו רק בעניין אמה עברייה:
והנה התורה הזהירה את האדון שלקח את אמתו לאשה, שאף אם יקח לו עוד אשה אחרת אינו רשאי לגרוע חקה של זו, ולא מפני שאביה עני עד שהוכרח למכרה לו לאמה תהיה קלה בעיניו מהאחרת שאביה עשיר, אך ראוי לו שיזכור תמיד כי כשלקח הראשונה השתעבד לה בכל ממונו ובכל כחותיו, וקודם שיקח השניה צריך שיראה אם ממונו וכחותיו כדאי לשתי נשים, ואם לאו אין לו ליקח אשה שניה. וכל זה אמרה תורה במי שנשא את אמתו, וקל וחומר במי שנשא בת חורין, שהוא חייב בלא ספק בשארה כסותה ועונתה.
יש לציין כי אהרן ארליך, בחיבורו "מקרא כפשוטו" (ניו יורק, כתב: 1969 [הדפסה חוזרת של מהדורת 1899]), טוען כי החוק העוסק בזכות ליחסי מין הנזכר כאן עוסק רק באדם שיש לו שתי נשים:
ואיש שאין לו כי אם אשה אחת, ולה כל לבו, חזקה לו שלא יגרע עונתה מפני שהיא גם עונתו, ובכגון זה לא דברה תורה.
זה אינו המקום היחיד בפירושו לתורה שבו שד"ל מתנגד בתוקף לדברי רמב"ם. ראו מאמרי בעניין ביקורתו של שד"ל על תפיסת אהבת האל של רמב"ם:
“The Mitzvah to Love God: Shadal’s Polemic against the Philosophical Interpretation,” TheTorah (2016).
מן ההקשר מובן שכוונתו כאן לגנות פילוסופים יהודים.
המובאה מתוך דברי שד"ל. במרבית מהדורות משנה תורה טקסט הסוגייה הזו נמצאת בהלכות דעות ד יט. בכותבו "וכו' וכו'" שד"ל מכוון להמשך הטקסט. בהמשך רמב"ם מתאר בפרוטרוט את מצבו הגופני של אדם החש דחף עז לקיים יחסי מין, וכותב "זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעל".
לעיון ביחסו של רמב"ם למיניות והקשר לאריסטו, ראו:
Zion, Sanctified Sex, passim and esp. pp. 91–93.
ראו בבלי יבמות סב ע"ב. ייתכן שמילים אלו, "שתורתו היא תורת משה", נבחרו כעקיצה נוספת לרמב"ם שלפי שד"ל נטש את תורת משה המקראי והלך אחר אריסטו. כדי לנהוג ברמב"ם בהגינות יש לציין שהוא מצטט גם את דברי מסכת יבמות על אהבת הרעיה וכבודה (משנה תורה ספר נשים הלכות אישות טו יט), אולם הוא אינו קושר את האמירות הללו לרעיון שלפיו יש למלא את צרכיה המיניים של בת הזוג כפי שעושה שד"ל.
ראו:
Sarna, Exodus, 121.
מאמרים קשורים :
