עונה: חובת הבעל לספק יחסי מין?

החוק בספר שמות מציין שאדם הקונה אמה עבריה כדי שתשמש אישה לו או לבנו, ולאחר מכן מבקש לשאת אישה שניה, חייב להמשיך למלא את חובותיו כבעל לאשתו הראשונה:

^{שׁמות כא:י} אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.

מה משמעות המילה "עונה"?

יחסי מין

הפירוש המקובל למונח על פי חז"ל הוא "זכותה של האישה ליחסי מין".^[1] בהתאמה, נוסח הכתובה המסורתית מימי חז"ל מונה שלוש חובות החלות על הבעל:

מזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ומיעל לותיכי כאורח כל ארעא

תרגום: [אספק לך את] מזונך, לבושך וצרכייך, ואבוא עלייך [כלומר, אקיים איתך יחסי מין] באורח המקובל.^[2]

גרסאות של הביטוי "ומיעל לותיכי" – "אבוא עלייך" – כתרגום למונח "עונה" חוזרות בכל שלושת התרגומים הארץ-ישראליים לפסוק זה:

תרגום ניאופיטי: ומעלה ומפקה לוותה

התרגום המיוחס ליונתן: ומע{יי}לה

תרגום ירושלמי (קטעים): מעילה ומפקה לוותה

הפשיטתא הסורית מתרגמת אף היא את המונח באופן זה: "ומשכבה"^[3] (ܘܡܫܟܒܗ݁), במשמעות של יחסי מין. תרגום השבעים מתרגם את "עונתה" באמצעות המילה ὁμιλίαν (בתעתיק: הומיליאן) שמשמעו "חברה" או "שיחה", וחוקרים סבורים שזוהי לשון נקייה לתיאור יחסי מין.^[4]

עם זאת, כפי שמציין החוקר נחום סרנה (1923–2005) מאוניברסיטת ברנדייס, לפירוש המילה כמתארת את הזכות ליחסי מין "אין כל תימוכין פילולוגיים".^[5] ואכן, חוקרים בני זמננו, כמו גם חלק מפרשני ימי הביניים, מציעים משמעויות אחרות למונח.

מעון

רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר; 1080 לערך–1160 לערך) מפרש את הביטוי "עונה" במשמעות של מעון ומחסה:^[6]

ועונתה—בית דירה, לפי הפשט, לשון מעון, כי המ״ם של מעון כמו מ״ם של מקום ושל מלון שאינו עיקר. הרי מזון וכסות [ומדור].^[7]

דוגמה לשימוש דומה במילה "מעון" נמצא בספר דברים בדברי הווידוי הנאמרים עם הבאת הביכורים:

^{דברים כו:טו} ...הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם.

רשב"ם מסביר כי מקור המילה "מעון" בשורש עו"נ שמשמעו "לשכון, לדור". להסבר זה בסיס אטימולוגי, וחוקרים מודרניים כגון קסוטו ופון זודן אימצו אותו.^[8]

יש היגיון ברשימת שלוש החובות – מזון, לבוש ומעון. כל אלו מאפשרים בסיס כלכלי ועונים על צרכים אנושיים בסיסיים. פירוש זה מתאים גם למקרה המתואר בחוק בספר שמות, הדואג לאמה העברייה שבעליה עשוי למאוס בה ולרצות להיפטר ממנה.

שמן סיכה

על סמך השוואה עם טקסטים מן המזרח הקדום, המתארים שלושה צרכים בסיסיים שיש להעניק לרעיה: "מזון, מלבוש ושמן סיכה", סבור אלישיב אורן (1924–1998, רב, מחנך וסופר ישראלי) כי המילה "עונה" משמשת במשמעות של "שמן סיכה".^[9] לדוגמה, חוקי ליפית-אישתר מלך איסין (המאה ה-20 לפני הספירה) קובעים:

אם לא תלד לו אשתו בן, וזונה אחת תלד לו, עליו לתת לה תבואה ושמן ובגדים וילדיה יירשוהו, אבל הזונה אל תדור בביתו כל עוד אשתו חיה...^[10]

אורן מוצא לתופעה זו מקבילה בהושע, בטקסט שבו הרעיה הבוגדנית מתארת את הצרכים המסופקים לה על ידי מאהביה:

^{הושע ב:ז} ...כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי.

רשימת הצרכים הזו מופיעה גם בדברי קהלת, בפירוט הנאות החיים החומריות:

^{קהלת ט:ז} לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. ^ט:ח בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.

זמן קצר לאחר שהתפרסם מאמרו של אורן, פרסם שלום פאול מן האוניברסיטה העברית מאמר המבסס טענה זו באורח שיטתי יותר, ובו ציין כי שלישיית הצרכים הללו רווחת בטקסטים משפטיים מן המזרח הקרוב הקדום, וכי יש לפרש את המילה "עונה" באופן דומה ל"פִּסַתֻם" האכדית, שמשמעה "שמן סיכה", אף ששורשה אינו ידוע.^[11] כך לדוגמה בחוקי אשנונה (1770 לפנה"ס לערך):

^{סעיף 32} איש המפקיד את ילדו להניקו ולגדלו אך אינו נותן את קצבת המזון, השמן והלבוש (לאומנת) למשך שלוש שנים, ישקול ויתן עשרה שקלים על שגידלה את ילדו...^[12]

סרנה מביא תימוכין נוספים לשיטה זו מן החיבור "אמרות פתחותפ" מימי הממלכה הישנה במצרים:

^{סעיף 21} כאשר תצליח ותקים את ביתך, ותאהב את אשתך בכל ליבך, מלא את בטנה, שים בגדים על גופה, סוך בשמן את אבריה, שמח את ליבה כל עוד אתה חי...^[13]

סרנה מסכם שהאפשרות שזוהי משמעות המילה "עונה" בפסוק בשמות "משכנעת, אף שאין לה עדיין בסיס פילולוגי של ממש".^[14]

שם כללי לצרכי מחיה

החוקר ג'ונתן פרדייז מאוניברסיטת מיניסוטה מציע פרשנות חלופית למילה, שלפיה "עונה" אינה מכוונת לדבר מה ספציפי אלא מתארת את כל צרכי המחיה.^[15] פרדייז מציין כי לצד השלישייה של "מזון, מלבוש ושמן" רווחת בטקסטים מן המזרח הקרוב הקדום שלישייה של "מלבוש, שמן וצרכי מחיה".^[16] פרדייז טוען כי השלישיה הזו יכולה להעיד על משמעות המילה "עונה", ומציע שהפסוק מוסר שעל הבן לספק לאישה את מזונה, מלבושה וצרכי מחייתה".^[17]

תימוכין לפרשנות חז"ל: אבן עזרא ורד"ק

כמצוין לעיל, סרנה טוען כי לפרשנות המסורתית אין תימוכין פילולוגיים. ויחד עם זאת, רבים בקרב חוקרי העברית המקראית בני זמננו מקבלים את הפרשנות הזו ומציעים לה ביסוסים אטימולוגיים.^[18] אחת ההצעות הרווחות , שנשמעה לראשונה מפי רבי אברהם אבן עזרא (1092–1167), קשרה בין המילה "עונה" למילה "עת", במשמעות זמן:

ופי[רוש] "וע[ו]נתה" על המשכב, שהוא "עֵת דֹּדִים." שמִלַּת עֵת בחסרון נו"ן כמו אמת [כלומר, הנו"ן השורשית נופלת, כמו במילה "אמת" הבאה משורש אמ"נ וגם בה אין הנו"ן נשמעת]. על כן נדגש תי"ו "וְהִנֵּה עִתֵּךְ" או עִתּוֹ... גם כן: עַתָּה. [הדגש בתי"ו במילים הללו, שכולן נטיות המילה "עת", הוא תשלום על הנ' החסרה].^[19]

רבי דוד קמחי (1160–1235) טען שהתורה עושה שימוש במילה שמשמעה "זמן קבוע" לשם תיאור יחסי מין, והדבר נובע מהעבודה שכפי שהמשנה כותבת ישנה תדירות קבועה לקיום מצווה זו.^[20]

שד"ל על סוגיית עונה

שד"ל (שמואל דוד לוצאטו; 1800–1865), איש אשכולות שלימד במשך שנים רבות מקרא ומחשבת ישראל בבית המדרש המודרני לרבנים בפדובה, איטליה,^[21] מזכיר את פרשנות רשב"ם, אולם חוזר לדברי הפרשנות הרווחים של חז"ל:

אומר אני כי "וע[ו]נתה" הוא התנאי הראוי לה [התנאים שהיא ראויה לקבל] במה שהיא אשה בעולת בעל [בהיותה אישה נשואה] והתנאי הזה הוא התשמיש [יחסי מין] בלא ספק.^[22]

שד"ל מקבל את האטימולוגיה של המילה כנגזרת מן המילה "עת", אולם מציע פרשנות אחרת לדקויותיה:

אמנם נראה לי כי מלת עת אין תחלת הוראתה על הזמן [משמעות המילה אינה קשורה לזמן], אך תחלת הוראתה כהוראת השרש אשר ממנו לוקחה; והנה שרש ענה הונח תחלה על הדבור המתיחס לדבור זולתנו, ומורה ג"כ זמרת ב' כתות בני אדם שמזמרין אלו כנגד אלו,^[23] ומורה ג"כ עשיית בקשת זולתנו ומלוי שאלתו... [כלומר, השורש מתאר מענה לדברי אדם אחר, ומכאן יכול גם לתאר מענה על צורך]

שד"ל חולק על הזיקה שיוצרים אבן עזרא ורד"ק בין זמנים קבועים ובין סיפוק יחסי מין בנישואין:

וזה דבר שאין הדעת סובלתו, שהתורה תְכַנֶה ביאת אדם אל אשתו בשם עת קבוע, מלבד שאין בכל התורה שום לוח הקביעות לענין זה.

אמנם שד"ל אינו מסביר מדוע פירוש זה לא יעלה על הדעת, אולם סביר שהמניע לגישתו זו היא ביקורת מודרנית ואפשר אפילו לומר – רומנטית, באשר לאפשרות לכפות זמנים קבועים ומוכתבים מראש ליחסי מין. כפי שכותב נעם ציון, איש מכון הרטמן: "למאמינים ברומנטיקה, יחסי מין שהם חובה ואשר יש להם לוח זמנים מוכתב מראש הם מעצם הגדרתם מעושים, מאולצים ופוגעים בצלם האדם, ולפיכך מרוקנים ממשמעותם כמעשה של אהבה".^[24]

הקריאה הפרוטו-פמיניסטית של שד"ל בדברי חז"ל

על אף קביעתו הנחרצת של שד"ל כי המילה "עונה" אינה מתפרשת כ"עת קבועה", הוא מגן על חכמי המשנה ומסביר כי לחז"ל הייתה סיבה טובה לקבוע בחוק את תדירות יחסי המין, וזאת לצורך הגנה על זכויות האישה:

התורה לא נכנסה בפרטי הדברים שאין להם סוף. ורז"ל עשו (כתובות ס"ב ע"א) כמו שעשו בכל שאר חלקי התורה והגבילו השיעורים, שאם יפחות הבעל מהשיעור המוגבל לו לפי מה שהוא אדם, תוכל אשתו לבוא לצעוק חמס לפני ב"ד.^[25]

לפי שד"ל, כוונת התורה במצוות עונה היא להגדיל את סיפוקה המיני של האישה במסגרת הנישואין:

והנה חז"ל בחכמתם ובצדקתם ראו כי האישה איננה כלי ולא נבראת לתועלת האיש ולהנאתו בלבד, אבל איש ואשתו שני שותפים, התחברו ברצונם לעזור איש את רעהו באהבה ואחוה.

ולא לבד השגיחו שלא יהיה האיש גורע חק אשתו [מונע מאשתו את המגיע לה], אבל השגיחו גם על הפרטים היותר קלים, לבלתי יהיה האיש גורע הנאת אשתו כגון אם אמר הוא בבגדו והיא בבגדה (כתובות מ״ח) [כלומר, ברגישותם לזכויות האישה פסקו חז"ל שאישה שבעלה מתעקש לקיים יחסי מין בבגדים זכאית להתגרש לקבל את הסכום הנקוב בכתובתה]. ומה נכבד מאמרם בשכר שמשהין עצמן... (נדה ל״א) [וכמה ראוי מה שאמרו חז"ל בשבח מי שמשהה את סיפוקו שלו ומחכה עד שאשתו תגיע לסיפוקה].

שתי גישות שגויות למיניות

שד"ל מגנה שתי גישות גבריות בלתי-מתקבלות על הדעת למיניות. ראשית הוא מזכיר גברים בוגדניים:

והפך מזה מצד אחד דרכי הנבלים שאינם מבקשים רק הנאת עצמם והם משוטטים תמיד לבקש זימה ונשיהם נמאסות בעיניהם ויושבות עגונות אלמנות חיות.

קטגוריה נוספת ששד"ל מגנה היא של גברים הרואים ביחסי מין כלי לסיפוק צרכיהם שלהם בלבד. בכך הוא מבקר את השקפתו של רמב"ם (1138–1204) בנושא:^[26]

והפך מזה מצד אחר דרכי המתחכמים^[27] אשר האשה היא להם כשפחה לשרתם, וכְסַם לשמירת בריאותם (לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר וכו' וכו'... [רמב"ם] הלכות דעות פרק ד').^[28]

שד"ל רומז כי גישת רמב"ם למיניות מבוססת על אריסטו ועל פילוסופים גויים אחרים,^[29] וכי רמב"ם זנח את ערכי היהדות האמיתיים. לפי שד"ל, אילו רמב"ם היה מאמץ את ערכי היהדות המסורתיים, היה מגיע למסקנות אחרות:

אבל מי שתורתו היא תורת משה והמשנה והתלמוד, הוא אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו.^[30]

עמדה אתית עקרונית לגבי מיניות בנישואין

אמנם חוקי העבדות אינם רלוונטיים ליהודים זה מאות רבות, אולם הפסוק המונה את חובות הבעל לאשתו בנישואין עדיין ממלא תפקיד חשוב במערכת ההלכתית של ימינו. משכך, העיקרון שמבהיר שד"ל לגבי ערכי היהדות בתחום המיניות שריר, קיים ותקף.

תהיה אשר תהיה משמעותה המקורית של המילה "עונה" בשמות כא, במשך 2000 שנה לפחות יהודים האמינו כי משמעות המילה היא שלאישה נשואה עומדת הזכות לצפות שצרכיה המיניים יתמלאו. כפי שכתב נחום סרנה, אם זו הייתה משמעות המילה כבר בספר שמות, הרי ששמות כא:י "משקף הכרה יחידה במינה בקרב מערכות החוק הקדומות במזרח הקרוב, שלרעיה עומדת הזכות החוקית לסיפוק מיני".^[31]