הנוסח השומרוני לתורה

ספר מלכים מתאר כיצד כל עשרת השבטים הוגלו על ידי האשורים והוחלפו בזרים, וספר עזרא-נחמיה דוחה אותם כלא-ישראלים. אולם כתבים מקראיים וכתבים מתקופת הבית השני, לצד ממצאים ארכיאולוגיים, מראים כי צאצאי ממלכת ישראל הצפונית המשיכו להתגורר בשומרון גם בתקופת הבית השני. השבטים הצפוניים לא נכחדו, אלא קיימו מקדש וכוהנים, שיתפו פעולה עם שכניהם הדרומיים ואף נטלו חלק בעיצוב חמשת חומשי התורה.

הר גריזים נזכר במקרא כהר הברכה וממלא תפקיד חשוב במסורת השומרונית. אולם במסגרת פולמוס שהחל לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, המסורת היהודית דוחקת הצידה את ההר ואת השומרונים עצמם.

הקורבן הנשרף כליל (עולה), המתואר כ" אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַי־הוָה", כולל תמיד מנחת סולת ונסך יין שהם "מנת תוספת" המשלימה סעודה מלאה. אך קורבן החטאת משמש לכיפור. האם גם עבורו נדרש נסך נלווה? נוסח המסורה של ספר במדבר כח–כט מספק תשובה לא עקבית, השונה מזו של תרגום השבעים ושל הנוסח השומרוני לתורה.