מחבר המזמור, המום וחסר שינה, מחפש נחמה בנוכחותו של אלוהים

תהילים עז פותח במילים:

^{תהלים עז:א} לַמְנַצֵּחַ עַל (יְדִיתוּן) [יְדוּתוּן] לְאָסָף מִזְמוֹר.^[1]

לאחר כותרת זו, תהילים עז מכיל תהליך בין שלושה שלבים ונקודת מפנה אחת:

1: זיכרון האל בעת מצוקה (פסוקים א–ד)
2: זיכרון הימים הטובים (פסוקים ה–י)
* נקודת מפנה: אלוהים השתנה (פסוק יא)
3: זיכרון מעשי האל האדירים — חציית הים (פסוקים יב–כא)

שלבים אלה מסומנים על ידי מאפיינים ספרותיים, שמסייעים לבטא דינמיקה רגשית משתנה בכל שלב, המובילה לפתרון פוטנציאלי או לשיא.

שלב 1: זיכרון אלוהים בעת מצוקה

המזמור נפתח באמירה חסרת פועל "קולי אל אלוהים", המבטאת מצב של ייאוש. הקריאה חוזרת בשורה השנייה.

^{תהלים עז:ב} קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי.^[2]

הפועל הראשון וְאֶצְעָקָה אינו הצהרת עובדה או תחזית פשוטה אלא קריאת כוונה בצורת ציווי בגוף ראשון: "אני אזעק!"^[3] שום דבר לא יעצור אותי. הפסוק קובע את הטון של התחינה הנלהבת העתידה לבוא. חלקו השני של הפסוק מביע תחינה או דרישה, שהזעקה של הדובר אכן תישמע.

הדובר ממשיך בהצהרה על כוונתו להתפלל – למעשה, להמשיך להתפלל, שכן הוא מתפלל כבר זמן מה. מחבר המזמור ימשיך להרים את קולו אל אלוהים כי הוא שואף להישמע ולקבל תשובה.

^{תהלים עז:ג} בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי.

מחבר המזמור פנה אל אלוהים בלילה. מכיוון שהפועל נִגְּרָה, המתורגם כ"פרוש", מתייחס למשהו "שנשפך" או "זורם", רוברט אלטר מתקן את "יָדִי" ל"עֵינִי", ומציג את מחבר המזמור כמי שבכה כל הלילה.^[4] תיקון זה נתמך בתיאור דומה של בכי ממושך בספר איכה:

^{איכה ג:מט} עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת.^[5]

תרגום NJPS של תהילים עז:ג משלב את שתי הקריאות (והמילים המרומזות מופיעות באותיות נטויות): "בידי מורמת; עיניי זולגות כל הלילה ללא הפוגה." אף שהטקסט ותרגומו אינם ודאיים, ברור שזהו תיאור של אדם השרוי במצוקה עמוקה בשעות הלילה.

השלב הראשון של המזמור מסתיים באישור כוונתו של מחבר המזמור "לזכור" או להעלות בזיכרונו את אלוהים, ו"להתבונן", להרהר, או לשקול.

^{תהלים עז:ד} אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה.

כמו הפועל "לזעוק" בפסוק ב, גם הפעלים "זָכַר" ו"שִׂיחַ" הם בצורת ציווי, ומבטאים את נחישותו של מחבר המזמור: "אזכור את אלוהים" ו"אשקוד" (פסוק ד). שני פעלים אלה יבואו לידי ביטוי גם בשני החלקים הבאים של המזמור.

מיד לאחר הדרישה לזכור מופיע פועל נוסף בצורת ציווי – אֶהֱמָיָה, שמשמעותו האפשרית היא "להיאנח" או אפילו "לשאוג", אף על פי שלעתים קרובות הוא מתורגם כ"אקונן". הפועל מציג את מחבר המזמור כמי שנואש כל כך, עד שהוא מתכנן להרעיש כדי שאלוהים ישים לב אליו.

הפסוק מסתיים בהכרה בכך שהתפילה הייתה מתישה וקשה: לעומת קריאת האנחה, "אֶהְמַיָה", מחבר המזמור מצוי במצב של חולשה: וְתִתְעַטֵּף רוּחִי . אם מתייחסים לאמירה הזו כניגוד לאמירה הקודמת, כלומר ש־ו' החיבור מבטאת "אף כי", מתקבלת המשמעות הטובה ביותר לתנועת המזמור.

המילה "סלה" מופיעה שלוש פעמים במזמור.^[6] היא מסמנת את סוף שני החלקים העיקריים בסוף הפסוקים ד ו־י. בפסוק טז, היא מסמנת את המעבר מ"הביקולה" (טור שירי דו צלעי) של הפסוקים א–טז ל"טריקולה" (טור שירי תלת צלעי) בחלק האחרון של המזמור (פסוקים יז–כא).^[7]

שלב 2: זיכרון העבר – הימים הטובים ההם

החלק השני מתחיל כאשר המחבר אינו מסוגל לישון או לדבר. זוהי הפעם ראשונה (והיחידה באחד עשר הפסוקים הראשונים) שבה מופיעות מילים מתפילתו, המופנות ישירות לאלוהים:^[8]

^{תהלים עז:ה} אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר.

אף שהאמירה כי אלוהים אחז בשמורות (כלומר, עפעפיים), של עיניו עשויה להביע שאלוהים מכריח את המחבר לעצום את עיניו (כלומר, שהוא מותש ואינו יכול להישאר ער), הגיוני יותר להניח שהמסר הוא שאלוהים שומר על עיניו פקוחות: הוא מתקשה להירדם ומאשים את אלוהים בנדודי השינה שלו. אכן, הוא כל כך מוטרד או נסער ממחשבותיו על אלוהים, עד שהוא אינו מסוגל לדבר.

ואז עולה בזיכרונו של מחבר המזמור זיכרון מימים עברו.

^{תהילים עז:ו} חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים.

זה מוביל להתחייבות חדשה "לזכור" ו"להרהר", גם עם פעלים משותפים.

^{תהילים עז:ז} אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם־לְבָבִ֥י אָשִׂ֑יחָה וַיְחַפֵּ֥שׂ רוּחִֽי

בתקווה למצוא נחמה המחבר מתכוון לחפש בזיכרונו את הימים הטובים ההם, כמו הימים שבהם הלך לבית המקדש והשתתף בשירת הלל קהילתית.^[9] אולם הדבר אינו עוזר, אלא רק מעמיק את מצוקתו, שכן ההרהורים על העבר מובילים למודעות גדולה יותר לפער העצום שבין אז לעכשיו.^[10]

המחבר שואל את עצמו סדרה של שאלות רטוריות הקשורות לתחושתו כי רחמי האל כלפיו הסתיימו.

^{תהלים עז:ח} הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד. ^עז:ט הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר. ^עז:י הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה.^[12] 

הוא משתמש בביטויים מרובים המתארים משך זמן כדי למקד את הדיון בשאלה האם טובתו או חסדו של אלוהים בעבר ימשיכו גם בעתיד: "לעולמים" ו"לא יוסיף עוד" בפסוק ח, "לנצח" ו"לדור ודור" בפסוק ט.

השורה האחרונה מתורגמת בדרך כלל כשאלה: "האם קפץ באף רחמיו?" אולם, אם נקרא את השורה כפתיחה של משפט תנאי, אם–אז, אזי למשפט יהיה חסר חלק התוצאה: "אם קפץ באף רחמיו", אז..., כאילו נגמר למשורר האוויר, והוא בעצם שואל "אז מה עליי לעשות?"^[13]

נקודה מפנה: מחבר המזמור מכיר בכך שאלוהים השתנה

ההצהרה על הנושא המרכזי בפסוק הבא מהווה מעבר בין השלב השני לשלב השלישי של המזמור.

^{תהלים עז:יא} וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן.

ה־NJPS מתרגם את חַלּוֹתִי הִיא כ"זו אשמתי", ורוברט אלטר מתרגם באופן דומה "זהו כישלוני", בהתייחסות למשורר.^[14] אך ההצעות הללו אינן מתאימות להקשר. כוונת המחבר היא ש"ימינו" של אלוהים — כוחו וחסדו — אינם באים עוד לידי ביטוי בחייו.^[15]

שלב 3: זיכרון מעשי האל האדירים – חציית הים

עד כה, הפעם היחידה שבה המחבר פנה ישירות לאלוהים הייתה בפסוק ה, אך מכאן והלאה, שאר המזמור הוא תפילה המופנית לאל שלדעתו נטש אותו. ברור שהמחבר לא ויתר על אלוהים. מעבר משמעותי זה מסומן פעם נוספת על ידי פעלי המפתח זכר ושיח (פס' יב, יג), שהמחבר השתמש בהם פעמיים קודם לכן (פסוקים ד, ז).^[16]

^{תהלים עז:יב} (אַזְכִּיר) [אֶזְכּוֹר] מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ. ^עז:יג וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ ובמעללותיך אשוח.^[17]

במקום לחשוב על סיפורו האישי, מחבר המזמור מחליט כעת להיזכר ב"פעולות" ב"עלילות", ב"פלא" וב"דרכו" של אלוהים דרך הסיפור הקהילתי של גאולת ישראל.^[18] כאשר הוא אומר "אזכור מעשי יה", הוא משתמש בצורתו המקוצרת של השם המפורש. זהו אחד מהשימושים המשותפים עם שירת הים, ששר משה בעת חציית הים.^[19]

^{שמות טו:ב} עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.

לאחר מכן, המחבר מתמקד באופיו הייחודי של אלוהי ישראל.

אופיו של אלוהים בים

המחבר מספר שאלוהי ישראל, שהוא קדוש, כלומר ייחודי ושונה משאר האלים, גילה את כוחו בקרב העמים.

^{תהלים עז:יד} אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים. ^עז:טו אַתָּה הָאֵל עֹשֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ.^[20]

המחבר חוזר על האמירה המהללת את ייחודו של י־הוה המופיעה בשירת הים, תוך שימוש בביטויים "בַּקֹּדֶשׁ" ו"עֹשֵׂה פֶלֶא":

^{שמות טו:יא} מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְ־הוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא.

גם סופרים מקראיים אחרים מתמקדים בייחודו של י־הוה. חלקם קובעים באופן מפורש כי אלוהי ישראל הוא יחיד במינו (מלכים א ח:כג; ירמיה י:א–טז; תהילים פו:ח), ואחרים מאשרים את ייחודו של אלוהים באמצעות שאלות רטוריות המופנות ישירות לאלוהים (למשל: שמות טו:יא; תהילים לה:יא; תהילים פט:ט; מיכה ז:יח) או מנוסחות בגוף שלישי (תהילים עז:יד, פט:ז, קיג:ה–ח).^[21]

בכל הטקסטים הללו, קדושתו הייחודית של י־הוה מתבטאת בסינרגיה בין כוחו הבלתי נתפס לבין הסולידריות הייחודית שלו עם עמו, שיש בכוחה להביא לישועת ישראל.^[22] תוצאה זו מוזכרת במפורש הן בתהילים עז והן בשמות טו.

^{תהלים עז:טז} גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה.^[23]

^{שמות טו:יג} נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.

תגובת המים לבואו של אלוהים להציל את ישראל

לאחר ה"סלה" בסוף פסוק טז, המחבר עובר מביקולה לטריקולה (פסוקים בני שלוש שורות), של תיאור פיוטי ומרהיב של האופן שבו אלוהים גילה את תפארתו וכוחו בים.

^{תהילים עז:יז} רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת.

 ב"שירת הים" המים משמשים ככלי של אלוהים לדין נגד פרעה וצבאו.^[24] בגרסתו של המחבר לחציית הים, המים עצמם מתפתלים ורועדים כאילו הם מפחדים מאלוהים. לצד זה מתוארת סערה עזה עם רעם וברקים, הפועלים כחצי אלוהים:

^{תהלים עז:יח} זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ.

הרעמים והברקים מלווים ב"גלגל", אולי בדמיון לגלגל במרכבת האל,^[25] והארץ רועדת עם בוא האל להציל את עמו.^[26]

^{תהלים עז:יט} קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ.

 סוג זה של חופש פיוטי בתיאור חציית הים מהדהד לדימויים המופיעים במקומות אחרים (ראו נספח להלן), אך נשאלת השאלה מדוע מחבר תהילים עז זוכר את חציית הים באופן זה. מהי זווית הראייה הייחודית שלו?

אלוהים הוביל את ישראל דרך מי תוהו

סביר להניח שמחבר המזמור חווה את חייו כטבועים בחוויה של בלבול, שאין מהם מוצא, ולכן הוא מתמקד לא בניצחונו של אלוהים על צבא פרעה (המוקד של שמות טו), אלא באלוהים שסלל דרך בתוך מה שנראה כמו מבוי סתום בלתי עביר עבור ישראל.

הפסוק הבא הוא מפתח למזמור:

^{תהילים עז:כ} בַּיָּם דַּרְכֶּךָ (וּשְׁבִילֶיךָ) [וּשְׁבִילְךָ] בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ.

יש לשים לב לזיקה בין כוחו של אלוהים לסולידריות שלו כלפי עם ישראל. המחבר מדבר פעמיים על "דרכו" של אלוהים; לצד היותה "בקודש" (פס' יד) דרכו היא גם "דרך הים" (פס' כ), בקרבה לישראל, שהיו גם הם בתוך הים. הרעיון עומד בהתאמה לאמירות אחרות בתהלים שלפיהן י־הוה נבדל מאלוהים אחרים בין השאר בדאגתו לישראל (תהילים לה:י, קיג:ה–ח).

אך זהו אינו סוף הפסוק. המשפט האחרון מוסיף: "אך עקבותיך לא נודעו". בעוד שהמים ראו את אלוהים (נאמר בהדגשה בפס' יז), בני אדם לא ראו אותו. אפילו במעבר הים, הנהגתו של אלוהים הייתה מסתורית. וזה מתאים גם לחוויה של המחבר; הוא אינו יכול לראות היכן ניתן למצוא את אלוהים בחייו.

אך גם אם ישראל לא יכול היה לראות את עקבותיו של אלוהים בים, הפסוק האחרון בתהילים מאשר את נוכחותו של אלוהים:

^{תהילים עז:כא} אנָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.^[27]

סוף לא גמור

אלה הם המילים האחרונות של המזמור, ונראה כי מדובר בסוף פתאומי. כן, אלוהים הוביל את עמו דרך הים. אך האם זיכרון זה מסייע למשורר בדרך כלשהי? אני סבור שמחבר המזמור קיווה שאלוהים ייקח אותו ביד ויוביל אותו דרך החושך והבלבול אל עבר הצד השני. אך הוא אינו אומר זאת במפורש. הוא אינו מקשר את הסיפור הגדול לחוויה האישית שלו.

לכן הצעתי היא שהמזמור אינו גמור. ואכן, גם מבחינה טכנית של סידור השורות מתקבל הרושם שהמזמור אינו שלם. עד פסוק טז (למעט יוצא מן הכלל אחד) המזמור מורכב משתי שורות, אך החל מפסוק יז יש לנו שלוש שורות.^[28] הפסוק האחרון (פסוק כא) חוזר לשתי שורות וחסרה השורה השלישית.

אולי אפשר להציע שהמזמור אינו גמור כדי שהקוראים יוכלו לכתוב את השורה האחרונה בעצמם.

הסוף שלי למזמור

אני תוהה איזה סוג של סיום היה כותב המחבר. כמובן, אין דרך לדעת זאת בוודאות, אבל אולי אפשר להציע. חשבתי על משהו כמו:

אולי אתי אל היבשה תנהל.

התעמקות בתהילים עז פירושה להאט את הקצב ולהקדיש זמן ותשומת לב ליהנות ממשמעות הטקסט. קל מדי לנסוע במהירות, ולהתפעל מהנוף המקראי מרחוק. מה קורה כשאנחנו יוצאים מהמכונית והולכים לאט לאורך הטקסט, במסע עלייה לרגל בשביליו המדהימים?^[30]

במסע שלי, התאהבתי במזמור עז.^[31]

נספח

דימויים פיוטיים משותפים עם התגלויות אל אחרות

דימויים דומים לאלה שבמזמור עז נמצאים גם במזמורים יח (עם הטקסט המקביל בספר שמואל ב כב) ותהלים קיד ובחבקוק ג. עשרים הפסוקים הראשונים של מזמור יח מכילים תיאור של אלוהים הבא משמים כדי להציל אדם מהבור או מהמים. תהילים קיד, המתאר בקצרה את המסע ממצרים לארץ המובטחת, משלב את חציית הים והירדן ושואל באופן פיוטי את המים וההרים מדוע ברחו מאלוהים. חבקוק ג מתאר את אלוהים הבא מתימן ופארן כדי לגאול את עמו (פס' יג).^[32] בתיאופניות (מופעי האל) אלה, אלוהים הבא להציל את עמו (בין אם אדם בודד או אומה שלמה) מתואר כמי שמציל אותם ממימי הכאוס המציפים אותם. והמים מאופיינים כבעלי תכונות אנושיות.

קיימים קישורים נושאיים ואף לקסיקליים רבים בין תהילים עז לשלושת הטקסטים התיאופניים הללו. לדוגמה, חבקוק ג:י מציין שההרים ראו את אלוהים והתפתלו (חָלָה, מהשורש ח.י.ל), בעוד תהילים עז יז מדבר על המים המביטים באלוהים ומתפתלים (בשימוש באותם פעלים). השורש ח.י.ל משמש גם בתהילים קיד:ז לתיאור רעד האדמה מפני אלוהים.^[33]

הפעלים המתארים רעידת אדמה ורעידת ההרים (ר.ג.ז, ר.ע.ש) בתהלים עז יז ו־יט מוכרים מתיאור רעידת או רעד המעמקים והאדמה בתהילים יח:ח. גם חבקוק ג:ז משתמש בפועל רגז לתיאור רעד "יריעות ארץ מדין", ופעמיים בפסוק טז לתיאור רעד המחבר עצמו בתגובה להתגלות האל. ^[34]

יש דמיון גם בשימוש בדימויי סערה – רעם, ענני גשם וברקים. במזמור יח נאמר שאלוהים רועם (פס' יד) בדומה לתיאור במזמור עז:יט; ובתהילים יח:יב–יג, עז:יח משתמשים באותם מינוחים, עבים ושחקים, לתיאור עננים. ובעוד שהתהום משמיע את קולו בחבקוק ג:י, העננים משמיעים את קולם בתהילים עז:יח בשימוש באותן מילים ל"לתת" ו"קול".

חיצי האלוהים הנעים (בהתייחס לברקים) מוזכרים בחבקוק ג:יא ובתהילים עז:יח, לצד הפועל הלך, ומצבו הקשה של המחבר מתואר בתהילים יח:יז וכן עז:כ כמים רבים המקביל לסערת הים.

קשרים לקסיקליים אלה אינם מעידים על כך שמחבר תהילים עז שאב השראה מטקסטים אלה (או להיפך, שאחד מהטקסטים הללו שאב השראה מתהילים עז). סביר יותר להניח שכולם הכירו מאגר משותף של דימויים פיוטיים ששימש את המחברים הישראלים הקדומים לתיאור התגלויות אלוהיות.^[35]