תהילים קד ומקבילותיו בהמנון של פרעה אחנתון

תהילים קד, מזמור ארוך יחסית בן 35 פסוקים, מורכב מחמישה חלקים:^[1]

א. אלוהים בשמים (פס' א–ד)

הפסוקים הפותחים מתארים את אלוהים בשמים, עטוף בהדר ובמלכות, עטוף בגלימת אור, פורש את השמים כמו בד של אוהל. אלוהים יושב על העננים, הרוחות והמים השמימיים, והופך את הרוח והלהבות הבוערות לשליחיו. מכאן עובר הפסוק ליצירת העולם הארצי, הנושא של החלק הבא.

ב. בריאת היבשה והמים (פס' ה–ט)

אלוהים מניח את יסודות הארץ ומכסה את רובה במים עמוקים. בניגוד לבראשית א, התהליך הוא לוחמני: פיצוץ וברק של אלוהים גורמים למים, שעמדו מעל ההרים, לברוח, ואז אלוהים קובע להם גבולות, כדי שהמים לא יציפו שוב את היבשה.

ג. החיים על פני האדמה (פס' י–יט)

תוך שימוש במי האוקיינוס כמעבר, המזמור מתאר כיצד אלוהים גורם למים מתוקים לזרום, ומאפשר לבעלי החיים לשתות ולציפורים לחיות לצדם על העצים (פסוקים י–יב). המים המתוקים זורמים במורד ההרים, משקים את האדמה, מאפשרים לעשב לצמוח למאכל לבקר, ולחקלאות לבני האדם, המייצרים יין, שמן ולחם (פסוקים יד–טו). העצים שותים את המים והציפורים מקננות בתוכם (פסוקים טז–יז), ואילו יעלים מתקיימים ב"הרים הגבוהים" והשפנים בסלעים (פסוק יח). הקטע מסתיים בהתייחסות לשמש ולירח בשמים, וכיצד הם קובעים את הזמנים על פני האדמה (פסוק יט).

שלושת הקטעים הראשונים עוברים מאלוהים השוכן בשמים, ליצירת העולם על ידי אלוהים, הכוללת את הפרדת המים מהיבשה, לאספקת מים כדי לאפשר חיים על פני האדמה,^[2] ועד לשיאם בבני האדם. אלה נושאים המוכרים ממקומות אחרים בתנ"ך.^[3] כך למשל, מוטיב המאבק של אלוהים בים הקדמון משקף דימוי נפוץ במזרח הקדום המכונה "מלחמה נגד הכאוס (Chaoskampf)". המוטיב מופיע מספר פעמים בתנ"ך, כמו בפסוק הבא מתהילים עד:

^{תהלים עד:יג} אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעׇזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל־הַמָּיִם אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים.^[4]

ד. הלילה מסוכן, היום מלא תקווה (פס' כ–ל)

החלק הרביעי של המזמור מביט באופן דינמי על החיים על פני האדמה, לא דרך הנוף, אלא דרך המשתנה של הזמן. הרעיון שהשמש והירח קובעים את הזמן על פני האדמה הוא דימוי מקראי המופיע בצורה המפורסמת ביותר בבראשית א:יד.^[5] בתהילים קד, לצד העיסוק במחזורי הירח והשמש (פס' יט), המשורר מתאר את הלילה כזמן שבו מסתובבים בעלי חיים מסוכנים:

^{תהלים קד:כ} תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר. ^קד:כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.

מוטיב זה אינו שכיח בתנ"ך, ויש לו מקבילה קרובה במיוחד בשיר מצרי עתיק בשם "ההמנון הגדול לאתון", שנכתב על ידי פרעה אחנתון (1353–1336 לפנה"ס),^[6] הנחשב המונותאיסט הראשון בעולם.^[7] ההמנון משבח את גלגל השמש האלוהי אתון, האל האמיתי היחיד על פי אמונתו של אחנתון,^[8] וככזה, מתאר את סכנות הלילה, המתרגשות לבוא בהיעדרו של האל. שימו לב לדמיון בין ההמנון לפסוקים בתהילים, הכולל התייחסות ספציפית לפרטים, כמו נוכחות האריות:

^13–23 עת תשקע במערב - על הארץ חושך וצלמות. בחדריהם בני אדם עטופים, אין רואה אחיו, ואם יגזלו כל מראשותם – לא יראו ולא יבינו. יוצא כפיר ממעונתו כל רומש על הארץ. חושך בכל ודומיה והיוצר נח במורד הר–האור!^[9]

הקבלות בין ההמנון המצרי למזמור מתהילים ניכרות גם בקטעים הבאים של כל אחד מהם. בתהילים קד היום מתואר כיחידת זמן של פעילות תוססת:

^{תהלים קד:כב} תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן [החיות] וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. ^קד:כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.

באופן דומה, ההמנון לאתון מתאר פעילות ביום, כולל התייחסות לאנשים היוצאים לעבודה:

^{המנון אתון 24–33} שמש זורח כלל היום, לנגה קרניך ינוס חושך, שתי הארצות שמחות, הן קמות ומתיצבות, כי אתה הרימותן. הן רוחצות ולובשות בגדיהן, בזרועותיהן הפרושות תברכנה אותך. כי יצאת על הארץ – והן יוצאות לפעלן. כל הבהמה תשיש לקראת החציר, עצים ועשב צומחים.^[10]

מכיוון שבתיאולוגיית ההמנון, גלגל השמש מזוהה עם האלוהות, שקיעת השמש מותירה את העולם ללא אלוהים. ואולם זריחת השמש למחרת בבוקר מחזירה את העולם לשכון תחת הגנה האלוהית.

כבר לפני מאה שנה, אגיפטולוג אמריקאי בשם ג'יימס הנרי בריסטד (1865–1935), שכתב את עבודת הדוקטורט שלו בגרמניה (בלטינית!) על פרעה אחנתון, הפנה את תשומת הלב לדמיון המדהים בין ההמנון לאתון לבין תהילים קד.^[11] התמקדות בפרטים נוספים בשני הטקסטים מלמדת כי ישנם מוטיבים משותפים רבים העומדים בסדר דומה, שחלקם אף אינם מופיעים במקומות אחרים בתנ"ך. בהתחשב בכך שההמנון קדום יותר מתהילים, זהו מקרה ברור של שאילה שנעשתה ממקור אחד לשני, דהיינו מחברי התנ"ך ששאלו מההמנון המצרי.

נושאים מקבילים נוספים

בנוסף לתיאור המשותף של הלילה כזמן מסוכן והיום כזמן של פעילות, הטקסטים חולקים כמה נושאים נוספים:

מה רבו מעשיך

לאחר הקטע על הלילה והיום, המשורר מביע את שבחו:

^{תהלים קד:כד} מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְ־הוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

אמירה דומה מצויה בהמנון לאתון:

^{המנון אתון 63–67} מה רבו מעשיך, נסתרו מעין אדם, אל יחיד אשר אין בלתו (nn ky wpw ḥr.f)! בחפציך עשית את הארץ לבדך, אדם ובהמה וחיה למניהם!

אכן, ההמנון המצרי מרחיק לכת בהצהירו כי אתון הוא האל היחיד הקיים.^[12]

הים

מזמור תהילים מתאר את יחסי האל עם הים ויצורי הים:

^{תהלים קד:כה} זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. ^קד:כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ.

גם זה מקביל להמנון לאתון:

^{המנון אתון 39–44} האוניות יהלכון ירוד ושוב בנהר. לאורך נפתח כל הדרך, אף דגים בים, לפניך קופצים כי אליהם חדרו קרניך.

תלויים באלוהים

המזמור ממשיך ומתאר כיצד יצירותיו של אלוהים תלויות בנוכחותו ותמיכתו:

^{תהלים קד:כז} כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. ^קד:כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.

גם כאן יש הקבלה בהמנון לאתון, אם כי הוא מתמקד בבני האדם בלבד:

^{המנון אתון 72–73} הכל עשית במקומו, נתת כל חפצם, לכולם נתת מחיה ולכל אדם מידת חייו.

היעדרותו של האל היא מוות, נוכחותו היא חיים

המזמור בתהילים מסתיים בנושא שבו נפתח, במשמעות היעדרותו של אלוהים:

^{תהלים קד:כט} תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. ^קד:ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.

מכיוון שההמנון לאתון מתאר את גלגל השמש כאתון, נושא זה מופיע גם בהמנון:

^{המנון אתון 112–113} תזרח – והם חיים; תשקע – והם מתים.

הקבלות הללו מחזקות את הטענה שמזמור קד נושא את חותמו העז של ההמנון של אחנתון.^[13] חוקרי מקרא וקוראים מסורתיים נוטים לחשוש מטענות על שאילה ישירה, מסיבות שונות, אך במקרה זה, יש לקחת בחשבון את עמדתו של פאול דיון, שאין אף הסבר חלופי לריכוז הקשרים בין שני המזמורים הללו, וההשוואות מדברות בעד עצמן.^[14]

בין השאר, תלותו של המזמור בהמנון המצרי מסבירה את הדגש על ברכת היום לעומת אופיה המפחיד של הלילה.^[15]

התיאולוגיה של אחנתון

ההמנון הגדול לאתון, המשתרע על פני 13 עמודות של טקסט הירוגליפי, התגלה באמרנה, או בשמו הקדום אַחֶתְאַתון (משמעות השם "האופק של אתון"), הבירה החדשה שהוקמה על ידי אחנתון. ההמנון התגלה בקבר של אדם בשם איי.^[16]

השיר סובב סביב שלושה נושאים מרכזיים: (א) נראות, (ב) בריאה יומית, ו–(ג) אנרגיה. הוא מתמודד תחילה עם הבעיה הנצחית של התעלותו ונוכחותו של האל, בטענה שלמרות שאתון רחוק, קרניו מגיעות לארץ. דימוי זה מתועד באופן חזותי באמנות אמארנה: כגלגל שמש בעל ידיים מושטות למטה כדי לגעת במאמיניו, דהיינו ב אחנתון, נפרטיטי ובני משפחתם.^[17]

מכיוון שגלגל השמש הוא האל היחיד, עם שקיעת השמש הכל נרדם, והארץ נראית מתה. תפיסה רדיקלית זו אינה חלק מהמחשבה המצרית המסורתית, שלפיה בכל לילה השמש עוברת דרך הדואת (Duat; העולם התחתון), תוך שהיא נמנעת מניסיונותיו של הנחש הגדול עאפפ (במצרית Apep או Apophis) לעצור אותה מלהתעורר. השמש מצליחה לזרוח למחרת בבוקר בעזרתו של אוסיריס, מלך העולם התחתון, שהיה האל האחראי על התחדשות ולידה מחדש.

במילים אחרות, הדת המצרית הקדומה הסטנדרטית הייתה רחוקה מלהיות מונותאיסטית. אלי השמש – שהיו יותר מאחד – היו חזקים, אך לא כל-יכולים, ואם רע היה עסוק בדואת בלילה, היו אלים אחרים שטיפלו בכדור הארץ באותה עת. אכן, האמינו שאוסיריס השתמש בכוחות ההתחדשות שלו בלילה והדבר איפשר לקוסמוס להתמלא מחדש לקראת היום הבא. אך עבור אחנתון, היעדרותו של אתון משמעותה היעדרות מוחלטת של האלוהות. היות שכוחות החיים באים רק מאתון, בהיעדרו, היה כדור הארץ דומם ומת.

ברגעים אלה, בהיעדר נוכחות אלוהית, כוחות הכאוס משתחררים, אלה הם האריות והנחשים, המדגימים ומסמלים את היעדר המאעת (mꜣʿt, צדק וסדר) בעולם ללא אתון.^[18] בסוף ההמנון, אחנתון יכנה את עצמו "המלך החי על פי מאעת", הרומזת שללא אתון, מאעת אינה אפשרית.

אכן, אחנתון היה כה קיצוני במונותיאיזם שלו, עד כי נראה שהוא התנגד למילה netjer "אל" כקטגוריה. בכתיבה המצרית יש בדרך כלל סימנים הנקראים "קובעים" או "מסווגים" בסוף המילים, המספקים מידע על המילה שרק נכתבה. בדרך כלל, אחרי כל שם של אל מופיע הסימן netjer, המסווג את המילה כ"אל", אך בכל הכתובות באמרנה, כולל ההמנון לאתון, הסיווג "אל" אינו מופיע לעולם, אפילו לא עבור אתון. כפי שציינה האגיפטולוגית הישראלית אורלי גולדוווסר, בתיאולוגיה של אחנתון לא קיימת כלל קטגוריה של "אלים".^[18]

 התיאולוגיה של אחנתון משתקפת בעוד חלקים במזמור תהילים קד:

האנושות

תהילים קד מזכיר בני אדם באמצעות המונחים אָדָם ו-אֱנוֹשׁ, בניגוד ל"עמך ישראל" או ביטויים דומים. התייחסות זו מזכירה את תפיסת עולמו האוניברסליסטית של אחנתון הבאה לידי ביטוי בהמנון.^[20] אחנתון אמנם מייחס לעצמו תפקיד ייחודי, כבנו של האל, ולמלכתו נפרטיטי (ראו תמונה למעלה), אך הוא אינו סבור כי לאתון יש קשר הדוק יותר עם מצרים מאשר עם כל עם או ארץ אחרים:

^{המנון אתון 81–91} כחפצך עשית הארץ לבדך, אדם ובהמה וחיה למניהם, כל הולך על רגליו וכל מעופף ברקיע, את הררי סוריא ונוביאה ואת עמך מצרים, הכל עשית במקומו, נתת כל חפצם, לכולם נתת מחיה וכל אדם מידת ימיו. הפרדת לשונות בני אדם וצלמי תבניתם, גם עור בשרם שינית בהפרידך לאומים.

ההמנון והמזמור שותפים אפוא בתפיסתם האוניברסלית, אם כי הם מביעים זאת בדרכים שונות.

מים

המזמור מתייחס למים מתוקים מספר פעמים, בין אם הם זורמים מההרים או עולים ממעיינות. ראוי לציין שאחנתון מקדיש שורות רבות למים, ובהתאם להשקפתו האוניברסלית, הוא משבח את אתון על האופן שבו המצרים משיגים מים מהנילוס (שהם האמינו שמקורו בעולם התחתון), כמו גם על האופן שבו עמים אחרים משיגים מים מהגשם (הנילוס מהשמים, כביכול):

^{המנון אתון 77–90} עשית את היאור במעמקי הארץ, הבאת אותו כחפצך, להחיות בני אדם, כאשר עשיתם, אדון כולם! עשית יאור בשמים יורד על ההרים, מכה גלים כים, מרוה ארצות ומצמיחן. את היאור במקום נתת לארצות, ולחיה אשר בהדרים מעונתה. ואת היאור אשר בארץ מתחתיות מצרים זורם קרני ארוך מיניקות, מחיות כל הצמחים. בצאתך הם חיים וגדלים לפניך.

עבור מצרי, זהו מעשה מדהים של חסד של יצירת "יאור בשמים", המטפטף מים על אנשים במקומות אחרים, כולל אלה שלא היו ברי מזל מספיק כדי לקבל נהר נילוס רגיל באדמה.^[21]

כיצד הגיעו רעיונות מההמנון לאתון לבעל המזמור בישראל?

לאחר מותו רעיונותיו של אחנתון נאסרו, והאל אתון, כמו גם עירו של אחנתון, וסגנון האמנות שלו – ננטשו לצמיתות, ושמו של המלך נמחק מההיסטוריה. ארכיאולוגים גילו אותו מחדש רק בסוף המאה ה–19. איך ייתכן אפוא שההמנון המצרי הגיע למשוררים הישראלים מאות שנים לאחר מכן? ישנן שתי אפשרויות.

ייתכן שרעיונותיו של אחנתון שרדו במצרים זמן רב יותר ממה שנהוג לסבור, דרך מאמיני אתון מחתרתיים שהמשיכו לקיים את האמונה. אם כך היה, ייתכן שההמנון שרד במצרים מספיק זמן כדי לצאת ממצרים עם בני ישראל ששהו שם במהלך מאה ומאתיים השנים הבאות. כך הציע זיגמונד פרויד, אך תיאוריה זו סובלת מבעיות היסטוריות רבות מדי מכדי שניתן יהיה לראות בה הסבר סביר.^[22]

האלטרנטיבה היא להניח שהתיאולוגיה והספרות האתוניסטית הגיעו לכנען עוד בימי חייו של אחנתון.מצרים שלטה בכנען בתקופת אחנתון, ולכן הדבר אפשרי בהחלט. ראיה אחת להשערה זו היא מכתב מאבי-מילקי (Abimilki) שולט צור לאחנתון (מכתב אל-עמרנה 147), הפותח בהמנון שבח למלך:^[23]

למלך, אדוני, אלוהי, שמש שלי: הודעה מאבי-מילקי, עבדך. אדוני הוא השמש, זה שיוצא על פני הארצות יום אחר יום. כמו סימן השמש, אביו הטוב שמחייה, בנשימתו הטובה וחוזר עם רוח הצפון, זה שהביא את כל הארצות למנוחה בכוחו העצום, שרגם^[24] בשמים כמו בעל.

שיר זה דומה באופן מדהים למזמור קצר שנמצא באמרנה עצמה, בקבר של אדם בשם פאנחסי (Panehesy)^[25], שהכתובת שלו נמצאת כיום בלובר:

הערצה להוראכתי כאשר הוא עולה באופק, המעניק את יופיו לכל הארץ: "אדם חי לאחר שהוא מעניק את קרניו, והארץ מוארת עם לידתך בכל יום, כדי לגרום לכל אשר ברא לחיות".^[26]

נראה אם כן סביר שהדימויים של אחנתון, ואולי אף ההמנון עצמו, הופצו בכנען מהמאה ה–14, ככל הנראה בתרגום. טקסטים ורעיונות אלה חדרו לחוגים הישראליים במאות הבאות, אך באותה עת הם לא זוהו כ"מצריים".

ה. ברכה לאלוהים ולארץ: הסיום הישראלי (פסוקים לא–לה)

בנוסף להעתקת הדימויים של אתון, תהילים קד משתמש בדימויים ובביטויים העוסקים בשבח האל בכל הקטעים מלבד הקטע הרביעי.^[27] אופייה הישראלי של המזמור בולט בקטע זה, שבו המשורר מגיע לנקודה העיקרית, השבח המגיע לאל בזכות הטבע.

^{תהלים קד:לא} יְהִי כְבוֹד יְ־הוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְ־הוָה בְּמַעֲשָׂיו.

המשורר מתאר כיצד הארץ רועדת כאשר אלוהים מביט בה, ולבסוף מסכם בנימה אישית:

^{תהלים קד:לג} אָשִׁירָה לַי־הוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי. ^קד:לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּי־הוָה. ^קד:לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְ־הוָה הַלְלוּ יָהּ.^[28]

הסיום כאן מתאים לשיח המזמורים האחרים בתהילים, שבו הדובר פונה ישירות לאלוהים, בתקווה שהתפילה תישמע. האופי הישראלי של חלק זה של המזמור מסגיר את מקורותיו המצריים של ליבת המזמור.

ההמנון הגדול של ראש חודש

באופרה "אחנתון" מאת פיליפ גלאס, ההמנון לאל מבוצע על ידי המלך עצמו; זהו הקטע היחיד באופרה המבוצע בשפת הקהל, ולא בשפות המקוריות, כגון מצרית עתיקה.^[29] עם תום ההמנון, מקהלה מחוץ לבמה מבצעת קטעים מתהילים קד בעברית. על המסך מופיעות המילים: "מורשת מצרים במוזיקה ובפרוזה משתרעת עד למילותיו של מזמור קד בתהילים." אבל אפשר אף להיות יותר ספציפיים: מורשתו של אחנתון חיה במילים אלה, הנמצאות בספרי התנ"ך של כל היהודים והנוצרים, ומוקראות על ידי יהודים ברחבי העולם בכל ראש חודש (ירח חדש), משום שתהילים קד הוא שיר של יום לראש חודש.^[30]

נספח

ההמנון הגדול לאתון (תרגום אסמן)

שיר 1: המחזור היומי

בוקר – יופי

^{המנון אתון 1–5} בהדרך אתה מופיע במרומי אור השמים, שמי חי מני אז, אתה יוצר במרום אור במזרח, מיפעתך מלאה הארץ.

צהריים – שלטון

^{המנון אתון 6–12} יפה אתה, גדול, מזהיר מעל לכל הארצות, קרניך חובקות האדמה עד אפסי כל היצורים. את רי, הפורץ עד קצה הארץ, כובש אותה למען בנך. רחוק אתה, וקרניך על הארץ, בפני אדם אתה, ואורחותיך לא נודעו.

לילה – תוהו ובוהו

^{המנון אתון 13–23} עת תשקע במערב – על הארץ חושך וצלמות. בחדריהם בני אדם עטופים, אין רואה אחיו, ואם יגזלו כל מראשותם – לא יראו ולא יבינו. יוצא כפיר ממעונתו כל רומש על הארץ. חושך בכל ודומיה והיוצר נח במורד הר האור.

בוקר – לידה מחדש

^{המנון אתון 24–44} שמש זורח כלל היום, לנגה קרניך ינוס חושך, שתי הארצות שמחות, הן קמות ומתיצבות, כי אתה הרימותן. הן רוחצות ולובשות בגדיהן, בזרועותיהן הפרושות תברכנה אותך. כי יצאת על הארץ – והן יוצאות לפעלן. כל הבהמה תשיש לקראת החציר, עצים ועשב צומחים. וציפורים מקניהן עפות, מברכות אותך בכנפיהן, רוקדת כל חיה וכל עוף פורח – חייהם הם – כי אורך עליהם זרח. האוניות יהלכון ירוד ושוב בנהר, לאורך נפתח כל הדרך, אף דגים בים לפניך קופצים כי אליהם חדרו קרניך.

שיר 2: בריאה

הילד

^{המנון אתון 45–54} יוצר אתה פרי בטן לנשים הרות ועושה זרע לאנשים, שומר חיי הבן בבטן אמו, משוה נפשו לבן יבכה, אומן בבטן! נותן רוח חיים לכל יצור בצאתו מרחם, פותח פיו לדבר ונותן לי כל צרכו.

התרנגולת בביצה

^{המנון אתון 55–62} לאפרוח בתוך קלפית ביצתו אתה נותן אויר לחיותו, חוק שמת לו לשבור קליפתו בעיתו. לצאת, לפצות פה ולנתר על הארץ.

הבריאה הקוסמית – ריבוי וגיוון

^{המנון אתון 63–76} מה רבו מעשיך, נסתרו מעין אדם, אל יחיד אשר אין בלתו! בחפציך עשית את הארץ לבדך, אדם ובהמה וחיה למניהם, כל הולך על רגליו וכל מעופף ברקיע, את הררי סוריא ונוביאה ואת עמך מצרים, הכל עשית במקומו, נתת כל חפצם, לכולם נתת מחיה וכל אדם מידת ימיו. הפרדת לשונות בני אדם וצלמי תבניתם, גם עור בשרם שינית בהפרידך לאומים.

שני הנילים

^{המנון אתון 77–90} עשית את היאור במעמקי הארץ, הבאת אותו כחפצך, להחיות בני אדם, כאשר עשיתם, אדון כולם! עשית יאור בשמים יורד על ההרים, מכה גלים כים, מרוה ארצות ומצמיחן. את היאור במקום נתת לארצות, ולחיה אשר בהדרים מעונתה. ואת היאור אשר בארץ מתחתיות מצרים זורם. 

שיר 3: טרנספורמציות: אלוהים, הטבע והמלך

עונות השנה

^{המנון אתון 91–95} קרני ארוך מיניקות, מחיות כל הצמחים. בצאתך הם חיים וגדלים לפניך. את תקופות השנה עשית לחדש מעשיך. חורף, קר וחום, ושמים רחבים לנגהך.

שינויים בשמים ובארץ

^{המנון אתון 96–105} בהעלותך כשמש חי להתבונן במעשיך! אלפי רבבות תמונות יצרת מתוכך, בערים, בכפרים, בשדות, בדרכים ובנהרות – רואה אותם כל עין יען כי אורך זורח!

המלך, היודע היחיד

^{המנון אתון 106–110} אין יודע אותך כמו בנך אחנ-אטון, אותו הודעת דרכך. 

זמן – פעולה ושליטה

^{המנון אתון 111–127} בידך אתה מחזיק הארץ אשר עשית. תזרח – והם חיים, תשקע – והם מתים. אתה חיי הדורות ובך כל החיים. כל העיניים תחזנה הדרך עד – שקעך, בזרחך כל ידיים תעבודנה למען המלך וכל רגלים תחשינה. מיום יצרת ארץ אתה משנא אותם למען בנך אשר יצא ממך המלך אחנ-אטון והמלכה נפרתיתי.