אמונה הכוללת את הספק – תהילים כז
תמונה: ד' בר-כהן
פרק כז בתהילים ("ה' אורי וישעי") הוא אחד ממזמורי התהילים המוכרים ביותר. האוחזים במסורת יהודי אשכנז נוהגים לומר את המזמור הזה פעמיים, בוקר וערב, בכל אחד מחמישים הימים מראש חודש אלול (כלומר חודש לפני ראש השנה) ועד הושענא רבה (היום שלפני שמחת תורה/שמיני עצרת). המזמור נאמר מאה פעמים בסך הכל. [1] זוהי שירה יפהפייה שגם נושאת בחובה עומקים מופלאים מעולמו האמוני והנפשי של האדם.
מביטחון לחסרון: המבנה המשולש של המזמור
מוטיב בולט בתהילים כז הוא התנועה מן הביטחון אל החיסרון, מההישענות על אלוהים אל הדאגה המתעוררת בהיעדרו. התנועה החיה הזו מחלקת את תהילים כז לשלושה בתים, כל אחד מהם עם הלך רוח משלו. מערכת היחסים שבין הבתים היא המפתח להבנת המשמעות המלאה של המזמור.
לכל אחד מהבתים סגנון משלו: בבית הראשון המאמין פונה לאלוהיו בגוף שלישי, בבית השני הוא עושה זאת בגוף שני, ובבית השלישי אלוהים שוב נזכר בגוף שלישי בלבד.
בבית הראשון (פסוקים א-ו) המאמין אחוז ביטחון:
תהילים כז:א יְ־הוָ֤ה ׀ אוֹרִ֣י וְ֭יִשְׁעִי מִמִּ֣י אִירָ֑א יְ־הוָ֥ה מָֽעוֹז־חַ֜יַּ֗י מִמִּ֥י אֶפְחָֽד: ...
כז:ג אִם־תַּחֲנֶ֬ה עָלַ֙י׀ מַחֲנֶה֘ לֹֽא־יִירָ֪א לִ֫בִּ֥י אִם־תָּק֣וּם עָ֭לַי מִלְחָמָ֑ה בְּ֜זֹ֗את אֲנִ֣י בוֹטֵֽחַ:
אולם בבית השני (ז-יב) המאמין שרוי במצוקה בעקבות היעדרותו של אלוהיו:
כז:ט אַל־תַּסְתֵּ֬ר פָּנֶ֙יךָ׀ מִמֶּנִּי֘ אַֽל־תַּט־בְּאַ֗ף עַ֫בְדֶּ֥ךָ עֶזְרָתִ֥י הָיִ֑יתָ אַֽל־תִּטְּשֵׁ֥נִי וְאַל־תַּֽ֜עַזְבֵ֗נִי אֱלֹהֵ֥י יִשְׁעִֽי: ...
כז:יב אַֽל־תִּ֭תְּנֵנִי בְּנֶ֣פֶשׁ צָרָ֑י כִּ֥י קָֽמוּ־בִ֥י עֵֽדֵי־שֶׁ֗֜קֶר וִיפֵ֥חַ חָמָֽס:
הבית השלישי (יג-יד) נושא מסר של תקווה, אך בצורה מרומזת גם מודה שאי אפשר לדעת בוודאות אם בסופו של דבר הישועה המיוחלת אכן תגיע.
כז:יג לוּלֵ֗א הֶ֭אֱמַנְתִּי לִרְא֥וֹת בְּֽטוּב־יְ־הוָ֗ה בְּאֶ֣רֶץ חַיִּֽים:
כז:יד קַוֵּ֗ה אֶל־יְ־ה֫וָ֥ה חֲ֭זַק וְיַאֲמֵ֣ץ לִבֶּ֑ךָ וְ֜קַוֵּ֗ה אֶל־יְ־הוָֽה:
ביטחון חלקי בה': הבית השלישי
בבית האחרון של המזמור אנחנו יכולים לחוש בניסיון לחזור לביטחון ולשאננות של הבית הראשון, אולם הניסיון הזה מצליח רק בחלקו. הטור הראשון[2] של הבית הזה מתחיל במילה "לולא" [=אם לא] אך לעולם לא מגיע אל ה"אז", כלומר המשפט כאילו נקטע באמצעו. אין ספק איך ה"אז" הנעלם הזה היה צריך להיראות – המשורר אמור היה לומר משהו כמו "לולא האמנתי לראות בטוב י־הוה, אזי אבדתי בעניי".
היעדרו של ה"אז" הזה מעורר בי את הרושם כי הדובר מנסה לסיים את השורה כמצופה אך לא מצליח; המילים שאיתן פתח מקרבות אותו למקום רגשי שמסוכן מדי לפתוח אותו. הבית הזה נועד להביע תחושת ביטחון, אולם הדובר לא מסוגל להשלים את דבריו עד הסוף. אם כן בשורה בודדת זו טמון הרצוא והשוב של המזמור כולו: הביטחון של הבית הראשון והפחד של הבית השני באים שניהם לידי ביטוי במבע זה המבטא אמונה שאיננה שלמה.
קריאת העידוד – דברי הכהן או דברי המשורר?
ייתכן כי השורה השנייה והאחרונה של הבית השלישי (כלומר פסוק יד) נאמרה למשורר מפיו של נביא או כהן שעבד במקדש, מקום שבו בתקופת המקרא היו מזמורי תהילים נאמרים דרך קבע. אם אכן כך היה, יוצא שהסיום של המזמור הוא קולו של דובר חדש הדוחק במאמין לשמור על אמונתו. במילים אחרות המזמור מסתיים בהודאה מרומזת כי האמונה האיתנה של פסוקי הפתיחה הוחלפה בתחושות של ספק, בתקווה ובאומץ, אך איבדה את ביטחונה הגמור.
לחלופין יש שהציעו כי המאמין עצמו הוא שאומר את השורה הזו. למעשה, אפשר שזהו תיאור של תרחיש מוכר שבו אדם הנושא מזמור תהילים במקדש דוחק בקהל מאזיניו להאמין בכוחה של ישועה אלוהית. אולם תמיד במקרים כאלה המשורר פונה אל קהל השומעים בציווי בלשון רבים (ראו למשל תהילים ל:ה; שם ק:א-ד), ואילו בתהילים כז:יד פעלי הציווי כולם בלשון יחיד, כלומר אם המשורר הוא שאומר את הפסוק הזה, אזי הוא פונה אל לא אחר מאשר הוא עצמו.[3] במקרה הזה ניכר כי למאמין יש צורך – וגם כוח – לעודד את עצמו. הביטחון שלו איננו שלם ובכל זאת הוא דוחק בעצמו "קוה אל י־הוה". השורה הזו אפוא היא "תמצית הולמת של הלך הרוח הנפשי המאפיין את המזמור הזה"[4], שכן "זהו היגד נוסף העומד בתווך שבין תחינה לביטחון".[5]
שני מזמורים נפרדים?
כיצד נוכל ליישב את הניגוד החריף שבין הבית הראשון, שבו המאמין מצהיר בשמחה על הביטחון שלו באלוהיו, ובין שני הבתים שאחריו, שבהם המאמין מפחד שאלוהיו מרוחק ממנו?[6]
הרמן גונקל (1932-1862), חוקר גרמני דגול של ספר תהילים, סיפק תשובה פשוטה לשאלה הזו – הוא טען כי הפרק הזה כולל שני מזמורים נפרדים אשר חוברו יחד. הראשון (פסוקים א-ו) הוא שיר מלא אמונה ואילו השני (פסוקים ז-יד) הוא מזמור טיפוסי של תיאור מצוקה ותחינה.[7]
אין זה מן הנמנע שפרק בספר תהילים יכלול בתוכו יותר מיצירה אחת. אחרי הכל יש מקרים שבהם מזמור אחד מתפרש על פני יותר מפרק אחד: המזמור שמתחיל בפרק ט ממשיך בפרק י, פרקים מב-מג גם הם יצירה אחת עם פזמון חוזר (מב:ו, מב:יב, מג:ה). על כן, ללא ספק מתקבלת על הדעת תופעה הפוכה שבה שני מזמורים שונים מופיעים בתוך פרק אחד.
סימנים של אחדות
עם זאת, מספר חוקרים הפגינו סנגוריה מוצלחת לטובת אחדותו של פרק כז. פיטר קרייג ומרווין טייט הראו כי לשני הקטעים שגונקל חשב למזמורים נפרדים יש אוצר מילים משותף המחבר ביניהם: ישעי (פסוקים א, ט), צרי (ב, יב), לבי/לבך (ג, ח יד), ק.ו.מ (ג, יב), ב.ק.ש (ד, ח) וחיי/חיים (ד, יג), זאת בנוסף לדימוי של "לחזות בנעם י־הוה" (ד) ו"לראות בטוב י־הוה" (יג).[8]
יתרה מזאת הקביעה כי הבית הראשון אפוף לגמרי בביטחון ואילו השני והשלישי נעדרים מכל שמץ של אמונה איננה מדויקת. כמו כן, בבית הראשון כבר פזורים רמזים לאווירה הקודרת יותר של המשך המזמור. יעקב בילדשטיין מציין כי:
ההידרדרות המדורגת בטיבו של מרחב המחייה, מ"מעוז [=מבצר] חיי" אל "יצפנני בסכה" ולבסוף אל "אזבחה באהלו" – היא הצצה על המשבר שטרם הגיע.[9]
וכפי שג'ון גולדינגיי מציין בפיקחות ביחס לפסוק א, עצם האמירה "ממי אפחד" מביאה את הקורא להניח שככל הנראה המאמין אכן חושש מפני משהו.[10]
האריס בירקלנד טוען גם הוא לטובת אחדותו של הפרק ומראה כי מוטיבים של ביטחון נמצאים גם בבית השני והשלישי. [11] בשתי הצלעות[12] הראשונות של שני הטורים של פסוק ט, המאמין מתחנן לאלוהיו שלא יעזוב אותו, ואילו שתי הצלעות האחרונות מפגינות את הביטחון של המאמין באלוהיו – "עֶזְרָתִ֥י הָיִ֑יתָ... אֱלֹהֵ֥י יִשְׁעִֽי".
בסופו של דבר, הבית השלישי (בפסוק יג) לכל הפחות מנסה לשחזר את אווירת הביטחון של הבית הראשון, אם כי עושה זאת במשפט שלעולם לא מגיע לידי סיום.[13] כלל העובדות הללו מורות כי תהילים כז היא יחידה ספרותית שנועדה להתפרש כיחידה שלמה.[14]
לקרוא את המזמור כיחידה אחת
ראינו כי הבית הראשון רומז על המקור לפחד אף כי הוא מצהיר על ביטחון גמור באלוהים, וכי הבית השני חושף את הפחד מן האפשרות שאלוהים יסתיר פניו ובה בעת טוען כי אלוהים הוא עדיין מקור לישועה. לאחר מכן מגיע הבית השלישי ולא מסיים את המשפט שאיתו פתח – דבר שמלמדנו כי המשורר מודה באפשרות של חיים חסרי ביטחון באלוהים ובד בבד מורה כי התחושה המחייה של הביטחון קיימת בליבו.
המזמור מסתיים בציווי הקורא למאמין (ולנו) להמתין בתקווה לאלוהים. הצורך של המזמור בציווים הללו מלמד על קיומם של ספקות שיש להתגבר עליהם. במזמור תהילים אחד אנו זוכים לתמצית מזוקקת ויפהפייה של ספר תהילים כולו – ספר האמונה והספק. המזמור, הנע רצוא ושוב בין אמונה ופחד, "הוא ביטוי של אמיתה פסיכולוגית רבת עוצמה", מציין רוברט אלטר, שכן הצהרות האמונה שבו "לא שוללות תחושות של דחיפוּת ופחד בתוך תחינתו של הדובר לאלוהיו".[15]
הצעד הבלתי צפוי מן האמונה אל הספק
התנועה מן האמונה אל הספק הפוכה מציפיותיהם של הקוראים טקסט דתי. המאמין שלנו לא עולה בדרגת האמונה לאורך המזמור ואינו משליך מעליו את כל הספקות כדי שיוכל ללבוש בהצלחה את שכפ"ץ האמונה. במקום זאת, הוא מניח בצד אמונה אידאלית, לטובת אמונה מציאותית יותר.
בילדשטיין טוען כי המזמור מעביר ביקורת על האמונה הפשטנית של הבית הראשון, שבו אלוהי המשורר מצטייר כ"אלוהים ידי אדם, השלכה שטחית של המשורר מתוך חייו שלו".[16] בדומה לזאת אלן צ'רי טוען כי בבית הראשון המאמין סבור כי "אלוהים נמצא אצלו בכיס".[17] אף כי על פניו הצהרות האמונה נראות חזקות יותר בחלק הזה, האמת היא שהמאמין מדבר בהן על אלוהים אך ורק בגוף שלישי, כאדם ששמע עליו אך מעולם לא הכיר באמת.
בבית השני, המאמין עובר לגוף שני על מנת לפנות ישירות לאלוהיו, ורק אז זוכה למגע החישייחל לו:
תהילים כז:ד אַחַ֤ת׀ שָׁאַ֣לְתִּי מֵֽאֵת־יְ־הוָה֘ אוֹתָ֪הּ אֲבַ֫קֵּ֥שׁ שִׁבְתִּ֣י בְּבֵית־יְ֭־הוָה כָּל־יְמֵ֣י חַיַּ֑י לַחֲז֥וֹת בְּנֹֽעַם־יְ֜־הוָ֗ה וּלְבַקֵּ֥ר בְּהֵיכָלֽוֹ׃
הרגע שבו המאמין פונה ישירות לאלוהיו הוא גם בדיוק הרגע שבו הספק שלו נעשה בולט. אלוהים הוא כבר לא מישהו שהמאמין מכיר בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. אלא, אלוהים הוא שותף במערכת יחסים (אם כי השותף הבכיר מבין השניים), ומערכות יחסים מטבען הן דבר פתלתל ומעורפל שלא מסתדר עם האמונה הפשטנית של הבית הראשון.
מערכת יחסים בוגרת בין אדם לאלוהים
הדרך שהמזמור הולך בה היא עניין שאסור להמעיט מחשיבותו, שכן היא משרטטת דגם של מערכת יחסים בוגרת ואותנטית בין אדם ואלוהים.[18] אמונה תמימה שאין בה שאלות או חששות אינה אמונה שלמה. מערכת יחסים שבה אפשר לבטא את הפחד מפני ההתרחקות של האהוב או האהובה היא מערכת יחסים חזקה יותר. כפי שכותב צ'רי, המזמור הזה מספר לנו כי
תחושות לא נעימות הן לא דבר שיש לדחות כ'לא ראויות', אלא דבר שיש לרפא באמצעות דפוסי פעולה המציגים כיצד להתמודד איתן. המשורר מתיר לשומעי לקחו לחוות קונפליקט סוער בתוך מערכת היחסים שלהם עם האל. הוא לא דוחק בהם 'לחרוק שיניים' וגם לא 'לתת חיוך' ולא ממעיט בחשיבותו של פחד אמיתי מפני נטישה של אלוהיו...[19]
אמונה שלא נותנת מקום לספק היא גבהות לב: כשהיא מצהירה שהיא יודעת ללא ספק מה אלוהים רוצה ומה לא, היא למעשה מבטלת את חופש הבחירה ונשענת בצורה מוגזמת על תחושת הביטחון הבלתי מעורערת של המאמין. אמונה שכזו הוא ההיפך הגמור של דבקות אמיתית. האמונה המהוססת של תהילים כז צנועה וכנה הרבה יותר. במקום נאיביות או אופטימיות חסרת גבולות היא מאמצת עמדה מציאותית יותר בנוגע לתחושה שמפעם לפעם אלוהים נעדר.
סיומת של תקווה: אמונה יהודית טיפוסית
החתימה של הטקסט בהצהרת אמונה שאין בה פחד או ביטחון גמור אלא תקווה (פסוק יד) היא אופיינית ליהדות. הפסוק האחרון של תהילים כז מזכיר את הסיום של חמשת חומשי התורה, אשר אינו מתאר את הכניסה לארץ ישראל והתגשמותה של ההבטחה האלוהית. דברים לד לא מספר לנו על ניצחון הגיבור, משה, אלא על מותו. אולם הפרק הזה גם מותיר אותנו עם הציפייה שההבטחות האלוהיות למשה ולאבות יבואו לידי מימוש בשנים הבאות, עם נצחונו של הגיבור הבא, הלא הוא יהושע "משרת משה".
משה הצליח בחייו לא מפני שמילא את משימתו אלא מפני שלא עזב אותה. הוא חי בדרך שהתווה לנו תלמיד שלו, רבי טרפון, שנים רבות לאחר מכן (מסכת אבות ב:טז):
לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה.
העובדה שהתורה מסתיימת בתחושה של תקווה לעתיד ולא בתחושה של מימוש היא עניין מהותי בהשקפת עולמה של היהדות.[20] הנטייה הזו באה לידי ביטוי גם באימוץ הטבעי של ההמנון "התקווה" (ולא המנון בסגנון השם "הניצחון") בידי התנועה הציונית ומאוחר יותר בידי מדינת ישראל.
אם כן התקווה, ולא הביטחון נטול הספק, היא המאפיין של האמונה היהודית הבוגרת ביותר – זו שמוכנה להודות בפחד, שמביטה אל השמיים בתקווה ובה בעת זונחת את העמדה שיודעת מראש כל מה שאלוהים עומד לעשות. זו בדיוק האמונה שתהילים כז מציג בפנינו היטב במסע שהוא עובר: מחסידות פשטנית ומלאת ביטחון בבית הראשון אל הספק של הבית השני ולבסוף אל התקווה של הבית השלישי.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
22 בספטמבר 2022
|
עודכן לאחרונה
22 בספטמבר 2022
מאמר זה הוא תרגום של "A Faith that Includes Doubt – Psalm 27" אשר פורסם במקור על ידי TheTorah.com בינואר 2017. המאמר תורגם על ידי ALE עם הערות שוליים מקוצרות. לגרסה במלואה ראו את מאמר המקור.
המנהג להוסיף את תהילים כז לסדר התפילה מקורו בימי הביניים, והוא אינו מקובל בכל מסורות ישראל. במנהג זה קיימים הבדלים לא רק בין חמשת מסורות התפילה המרכזיות (אשכנז/ספרד, עדות המזרח, איטליה, תימן, רומניא) אלא גם בתוך המסורות עצמן. לעיסוק נרחב בנושא אמירת תהילים כז ראו משה חלמיש, חקרי קבלה ותפילה (באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב), 185-175.
בשירה המקראית כל שורה נקראת טור, וכל טור מורכב מכמה צלעות. במרבית השירה העברית העתיקה כל טור עשוי משתי צלעות, אולם יש גם טורים העשויים שלוש צלעות. במזמור שלפנינו כל טור משולש צלעות בא לסמן סיום של בית. שימוש זהה בטורים משולשי צלעות לסימון חתימה של בתים במזמור שכולו טורים של שתי צלעות נמצא גם בתהילים יט; ראו:
Benjamin Sommer, “Nature, Revelation, and Grace in Psalm 19: Toward a Theological Reading of Scripture,” Harvard Theological Review 108 (2015), 380.
למקרים דומים ראו את הפתיחה והסיום של תהילים קג וגם קד, שם המאמין פונה אל נשמתו שלו.
ראו:
Robert Alter, The Book of Psalms: A Translation with Commentary [New York: W. W. Norton, 2007], 94.
ראו:
John Goldingay, Psalms 1–41 [Grand Rapids, Mich.: Baker Academic, 2006], 400.
על הביטוי הקיצוני של הניגוד הזה בפסוק ז ראו:
Jacob (Gerald) Blidstein, “T’hillim 27,” Yavneh Review, Spring 1965, 21–23; Ellen Charry, Psalms 1–50 (Grand Rapids, MI: Baker Publishing Group, 2015), 139–41.
הפתרון הזה מופיע אצל:
Hermann Gunkel, Die Psalmen (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 1968), 112–118.
ראו:
Peter Craigie and Marvin Tate in Psalms 1–50, 2d. ed. [N.p.: Thomas Nelson, 2004], pp. 230-31.
ראו:
Blidstein, “T’hillim 27,” 22.
ראו:
Goldingay, Psalms 1–41, 392.
ראו:
Harris Birkeland, “Die Einheitlichkeit von Ps 27,” Zeitschrift für die alttestamentliche Wissenschaft 51 (1933): 218.
על מונח זה ראו הערה 2.
גונקל גם מראה כי פסוק ו כולל בתוכו נדר – דרך מקובלת לחתימת "מזמור ביטחון", ואילו פסוק ז הוא פתיחה אופיינית למזמור של מצוקה ותחינה. לטענתו כל זה מוכיח כי בפסוק ו נגמר מזמור אחד ובפסוק ז מתחיל מזמור אחר. ראו:
Gunkel, Psalmen, 114 and 116.
והשוו עם:
Hermann Gunkel, Introduction to Psalms: The Genres of the Religious Lyric of Israel, completed by Joachim Begrich, trans. James D. Nogalski (Macon, Ga.: Mercer University Press, 1998), 177, 184.
אין לשלול את האפשרות שבעבר כל אחד מהחלקים עמד בפני עצמו, וכי עורך אשר שם לב ליסודות המשותפים שלהם איחד אותם בכוונה תחילה כדי ליצור את הדבר שאנו מכירים כתהילים כז. אפילו אם כך היה הדבר אנחנו עדיין מחויבים להבין מה העורך ניסה להשיג באיחוד של שני החלקים, בייחוד בסדר שבו הם נמצאים לפנינו.
ראו:
Alter, The Book of Psalms: A Translation with Commentary, 91.
ראו:
Blidstein, “T’hillim 27,” 23.
ראו:
Charry, Psalms 1–50, 139.
הערת העורך: לדיון במוטיב דומה בספר ירמיהו, ראו:
Andrea Weiss, “Jeremiah’s Teaching of the Trees,” TheTorah (2018).
ראו:
Charry, Psalms 1–50, 141.
על חשיבותו של המוטיב הזה ראו:
James Sanders, Torah and Canon (Philadelphia: Fortress Press, 1972), 50-51, 91-92.
מאמרים קשורים :
