האם אלוהים (אינו) סלחן?

הצהרה אלוהית תמוהה

לאחר שביקש סליחה עבור העם על חטא עגל הזהב, משה מבקש מי־הוה להראות לו את דרכו.^[1] י־הוה מצווה על משה לעלות אל ההר, וי־הוה יורד לפגוש אותו, ומכריז כי י־הוה הוא חנון, ארך אפיים וסלחן:

‏^{שמות לד:ו} וַיַּעֲבֹר יְ־הוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא^[2] יְ־הוָה יְ־הוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. ^לד:ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה....

ואז הוא ממשיך, במה שלפי הפירוש המקובל של הפסוק, נראה כאמירה סותרת לקודמתה:

‏^{שמות לד:ז} ...וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

ביטוי המפתח להבנת הפסוק, "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", מורכב מפועל בצורת המקור, נַקֵּה, ואחריו צורת פועל נטויה מאותו שורש הבאה בשלילה: "לֹא יְנַקֶּה" – מבנה המכונה "מושא פנימי". על אף שהמושא הדקדוקי של הפעלים אינו מפורט, ההבנה המקובלת היא שמדובר ב"עונש" או, אולי, ב"חטא", ומשמעות הביטוי היא שי־הוה אינו מוחל על העונש.

כדי למתן את חומרת אמירה זו, תרגום ה–NJPS מתרגם אותו כאומר שהאל "אינו מוחל על העונש כולו". תרגומים אחרים של הביטוי לאנגלית מוסיפים מילים שמשמעותן "לגמרי" או "באופן כוללני", שגם להן אין מקבילה בנוסח העברי. ניסיונות אלה להוסיף אלמנט של עמימות אינם משכנעים, משום שהמבנה הדקדוקי כאן – השימוש בצורת המקור עם מושא פנימי – בדרך כלל נועד דווקא להוסיף נחרצות להצהרה. נחרצות זו לעיתים קרובות באה לידי ביטוי בתרגומים על ידי הוספת מילה שמשמעותה "בוודאי" או "אכן".^[3]

אם כן, האם אלוהים סולח על חטאים, או לא? ואם הוא סולח, מה המשמעות של תכונתו שלא לוותר על העונש?

פתרון מפשר אצל חז"ל: פיצול קביעה אחת לשתיים

כדי לפתור את הסתירה לכאורה, פרשנות המצויה בתלמוד מחלקת את הביטוי לשני חלקים וטוענת שכל חלק מייצג מצב שונה:

^{בבלי יומא פו ע"א} רבי אלעזר אומר אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה, ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר נקה. הא כיצד? מנקה הוא לשבין ואינו מנקה לשאינן שבין.^[4]

פרשנות זו של הטקסט מופיעה עוד קודם לכן בתרגום אונקלוס (המאה ה–2 לספירה):^[5]

^{תרגום אנקלוס שמות לד:ז} ...סָלַח לִדתָּיְבִין לְאוֹרָיתֵיהּ וְדִלָא תָּיְבִין לָא מְזַכֵּי....

תרגום: ...הוא סולח לאלה ששבים לתורתו, ואת אלה שלא שבים (אליה) אין לא מזכה....

תרגום זה הובא על ידי פרשני מקרא קלאסיים רבים, וביניהם רש"י, אם כי הוא מציין במפורש שמדובר במדרש של חז"ל:

^{רש״י שמות לד:ז} לפי פשוטו משמע שאינו מוותר על העוון לגמרי אלא נפרע מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבין ולא ינקה לשאינן שבים.

השמטה אסטרטגית בליטורגיה

הפרשנות המחלקת את הביטוי לשניים מוצאת את ביטויה גם בליטורגיה היהודית. התיאור העצמי של אלוהים בשמות לד ידוע בכינוי "שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הַמִּדּוֹת" ונחשב זה מכבר כנוסחה ליטורגית שבאה לעורר את רחמי האל.^[6] עם זאת, כאשר הציטוט מופיע בתפילות, הוא נקטע לאחר המילה "וְנַקֵּה," שהיא המילה שלפי הפרשנות המחלקת את הביטוי המבטאת את הבטחתהאל לנדיבות כלפי החוזרים בתשובה.

החלק הנותר בביטוי, לֹא יְנַקֶּה, וההרחבה של העונש לדורות הבאים שבאה מיד לאחר הפסוק, מושמטים, משום שהמילים "לֹא יְנַקֶּה," שהובנו כקביעת עונש לאלה שאינם חוזרים בתשובה, עלולות להוות הסחת דעת שלילית בעת הפנייה לרחמי האל ולסליחתו.

אולם, פיצול הביטוי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" אינו הגיוני מבחינה דקדוקית. במקרים מעין אלו, כאשר פועל בצורת המקור בא לצד פועל נטוי מאותו שורש, אין הדבר משפט נפרד. לפיכך, כשהיא מסתיימת במילה "וְנַקֵּה," הנוסחה הליטורגית תמה דווקא במקטע תחבירי קטוע ותלוי באוויר.

עריכה?

זאב פרבר טען כי חוסר העקביות הקיים כיום בין התכונות המיוחסות לאל אינו אלא תוצאה של עריכה – וכי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה," יחד עם שאר פסוק ז, הוא תוספת מאוחרת לטקסט:

העריכה נוספה על ידי סופר שלא היה נוח לו עם הרעיון שי־הוה מכפר על חטאים, וסביר שהושפע מהתיאולוגיה הכהנית המאוחרת יותר, שלפיה חטאים מכתימים לעד עם או ארץ, ולא ניתן "לנקותם"בפשטות, אלא יש לכפר עליהם באמצעות טקס כגון הקרבת קרבן או עונש.^[7]

אי-הבנה

הסבר פשוט יותר הוא שהביטוי הנדון הובן שלא כהלכה, וכי המושא הלא מוגדר של 'נקיונו' של י־הוה אינו עונש או חטא, אלא דווקא החוטא. במילים אחרות, פירוש "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" אינו שי־הוה אינו מוחל על העונש, אלא שבביטוי נוסף של נדיבותו, הוא אינו מכלה את החוטא.^[8] וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה אינו אפוא סטייה פתאומית ממניית תכונות הסליחה של י־הוה, אלא המשך של אותו נושא.

המשמעות הבסיסית של הפועל לְנַקּוֹת, שבא פעמיים בביטוי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה," היא "למחוק" או "לטהר", ואין ספק שהוא יכול להתייחס למחיקת עונשו של החוטא. כך לדוגמה, הדיבר שלא להזכיר את שמו של י־הוה לשווא קובע:

^{שמות כ:ז} לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְ־הוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

 אולם עונש אינו המושא היחיד של מחיקה שעשוי להיות מתואר באמצעות הפועל לְנַקּוֹת: פועל זה משמש גם בהקשר של שְׁבועות (בראשית כד:מא), קללות (במדבר ה:יט, כח) ודם (יואל ד:כב).^[9] ואכן, יונה אבן ג'נאח (990–1055 בקירוב), הרב, הרופא והבלשן החלוצי מאנדלוסיה שבספרד, הציע כי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" אינו מתייחס למחיקת העונש, אלא למחיקת החוטא עצמו.^[10] הבנה זו של "לְנַקּוֹת" אומצה בהמשך על ידי הרמב"ם:

^{מורה נבוכים א:נד} עם זאת, רצוי שמעשי החסד, הסליחה, הרחמים והרחמים הנובעים ממנהיג המדינה יעלו על מעשי העונש, משום ששלוש עשרה המידות הללו הן כולן מידות של רחמים, למעט אחת, שהיא "פוקד עוון אבות על בנים"; משום שמשמעותו של וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה היא "הוא אינו מעניש".... ^[11]

אותה משמעות סמנטית ניתנת גם לפועל נוסף, לִמְחוֹת. פועל זה מתייחס למחיקת דברים — באשר הם ובאופן ספציפי, למחיקת חטאים:^[12]

^{ישעיהו מד:כב} מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ.

 אולם, השימוש העיקרי בו הוא בהקשר של "מחיקת" אנשים:

^{בראשית ו:ז} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחמתי כי עשיתם.

במובן אחרון זה, עשויה המילה לְנַקּוֹת לשמש גם בספר שמות לד:ז.

מקבילות בכתובים אחרים בתנ"ך

שתי היקרויות של הביטוי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" בספר ירמיה, הבאות עם שינויים קלים,^[13] תומכות בקריאה כי כוונתו אינה למחוק את החוטא:^[14]

^{ירמיהו ל:יא} כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְ־הוָה לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ.

^{ירמיהו מו:כח} אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְ־הוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָ.

פסוקים אלה מופיעים בנבואות נגד אויבי ישראל; י־הוה אומר שהוא יכלה את האויבים, אך לא את ישראל. אין זה הגיוני שהנביא "יקלקל" את דברי הנחמה שלו על ידי הוספה מיותרת שי־הוה לא יניח לישראל ללא עונש.^[15] סביר יותר שי־הוה דווקא יחזור וידגיש שהוא ייסר את עם ישראל, אך לא יכחיד אותו.

ככל הנראה, מתרגמי תרגום ה–NJPS חשו בקושי זה, משום שהם עשו שינוי עדין אך משמעותי בתרגום הפסוקים מספר ירמיה, בכך שהפכו את סדר שני המשפטים האחרונים. לדוגמה:

^{Jer 46:28} ...I will not leave you unpunished, but I will chastise you in measure.

^{ירמיהו מו:כח} ...וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָ.

שינוי זה מעוות באופן משמעותי את משמעות הטקסט: המילים "וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט", כלומר, אענישך במידה, כעת מתארות את "וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָ", כאומרות, "לא אשאירך ללא עונש, אך אענישך במידה". אך היחס הנכון בין המשפטים הוא הפוך: "וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָ" הוא זה שנוסף על הקביעה המאיימת לכאורה כי י־הוה יעניש את ישראל בצדק, ומספק הרגעה מסויימת לקהל השומעים.^[16]

ואכן, ב פסוקים אלה, פרשנים רבים מפרשים את הביטוי כמתייחס לאי-מחיקת ישראל ולא כוויתור על העונש. תרגום יונתן, למשל, מתרגם את הביטוי כ"וְשֵׁיצָאָה לָא אֲשֵׁיצֵינָךְ", כלומר, "ולא אשמידך". רש"י מצטט את תרגום יונתן על ירמיה מו:כח תוך הסכמה ומפרש את "וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ" בשני הפסוקים בירמיה במילים"לְשׁוֹן טִיאוּט הַשְׁמֵד" ". פרשנים מסורתיים רבים אחרים נוקטים בגישה דומה.

קריאה זו של "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" מתאימה גם לשמות לד. ^[17]

חספוס אחרון?

אם "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" פירושו "הוא לא מוחק [את החוטא]", כיצד מתייחס אליו החלק הבא והאחרון של ההכרזה – "פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים"?^[18]

את חלקו האחרון של התיאור ניתן לקרוא כהרחבה של "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", כשמשמעותו היא אחת משתי אפשרויות: י־הוה אינו מוחק את החוטא, אלא "מדלל" את העונש על ידי פריסתו על פני ארבעת הדורות הבאים; או שי־הוה אינו מוחק את החוטא ומשאיר את שושלת צאצאיו על כנה, גם אם העונש נמשך עד ארבעה דורות נוספים. ^[19]

אלוהים סולח ולא ישמיד את החוטא

מפרשים התמודדו רבות עם הדיסוננס הקוגניטיבי שבין פירוט תכונותיו הרחומות של י־הוה לבין האזהרה, לכאורה, כי י־הוה אינו סולח לחלוטין. פתרון ראוי ויצירתי, אך לא סביר מבחינה דקדוקית, פתר את הבעיה על ידי פרשנות האזהרה כמיועדת רק לקבוצה ספציפית של חוטאים, תוך אשרור סליחתו של האל בכל המקרים האחרים. עם זאת, פרשנות חלופית, שהוצעה בין היתר על ידי הרמב"ם, ונתמכת על ידי הופעות נוספות של הביטוי המרכזי במקומות אחרים במקרא, מציעה הסבר פשוט יותר: אין זאת שהאל נמנע מלהעניק סליחה, אלא, דווקא בהתאם לרחמיו, נמנע מלהשמיד את החוטא.