האם אלוהים (אינו) סלחן?

הצהרה אלוהית תמוהה

לאחר שביקש סליחה עבור העם על חטא עגל הזהב, משה מבקש מהאלוהים להראות לו את דרכו.^[1] ה' מצווה על משה לעלות אל ההר, ואלוהים יורד לפגוש אותו. הכתוב מכריז כי י־הוה הוא חנון וארך אפיים:

‏^{שמות לד:ו} וַיַּעֲבֹר יְ־הוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא^[2] יְ־הוָה יְ־הוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. ^לד:ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה....

ואז הוא ממשיך, במה שלפי הפירוש המקובל של הכתוב נראה כאמירה סותרת לקודמתה:

‏^{שמות לד:ז} ...וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

בביטוי המפתח להבנת האמירה הזאת, "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", המושא של הפועל לְנַקּוֹת אינו מפורט, אך ההבנה המקובלת היא שמדובר ב"עונש" או, אולי, ב"חטא", ושמשמעות הביטוי היא ש־ה' אינו מוחל על העונש. אולם אם כן, איך מתיישבת רחמנותו של אלוהים, המוצהרת באמירה הראשונה, עם אי-וויתורו על העונש, המוצהר במילים "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה"?

הפרשנים לאורך הדורות נקטו דרכים שונות ליישב את המתח בין שני חלקי הכתוב, אולם לרוב הם נטו לראות את המילים "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" כהסתייגות: שה' אמנם סולח, אבל אינו סולח לגמרי (כדעת רש"י לגבי "פשוטו" של הביטוי להלן).^[3] אבל הסברים מהסוג הזה אינם מתיישבים עם התחביר של האמירה: מקור מוחלט, "נַקֵּה", ואחריו פועל נטוי מאותו השורש, "[לא] יְנַקֶּה": התבנית התחבירית הזאת נועדת בדרך כלל דווקא להוסיף נחרצות להצהרה, ומתפקדת כמעין סימן קריאה;^[4] ולכן ההבנה הטבעית של "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" היא "אל תחשוב בשום פנים ואופן שה' סולח על החטא!" מדובר אם כן בהצהרה ראשית, לא בהסתייגות משנית.^[5]

פתרון מפשר אצל חז"ל: פיצול טענה אחת לשתיים

כדי לפתור את הסתירה לכאורה, פרשנות המצויה בתלמוד מחלקת את הביטוי לשני חלקים וטוענת שכל חלק מייצג מצב שונה:

^{בבלי יומא פו ע"א} רבי אלעזר אומר: אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה, ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר נקה. הא כיצד? מנקה הוא לשבין ואינו מנקה לשאינן שבין.^[6]

פרשנות זו של הטקסט מופיעה עוד קודם לכן בתרגום אונקלוס (המאה ה–2 לספירה):^[7]

^{תרגום אנקלוס שמות לד:ז} ...סָלַח לִדתָּיְבִין לְאוֹרָיתֵיהּ וְדִלָא תָּיְבִין לָא מְזַכֵּי....

תרגום: ...הוא סולח לאלה ששבים לתורתו, ואת אלה שאינם שבים (אליה) אינו מזכה....

ההבנה הזאת של הכתוב הובאה על ידי פרשני מקרא קלאסיים רבים, וביניהם רש"י, אם כי הוא מציין במפורש שמדובר במדרש של חז"ל:

^{רש״י שמות לד:ז} לפי פשוטו משמע שאינו מוותר על העוון לגמרי אלא נפרע מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבין ולא ינקה לשאינן שבים.

השמטה אסטרטגית בתפילה

הפרשנות המחלקת את הביטוי לשניים מוצאת את ביטויה גם בליטורגיה היהודית. התיאור העצמי של אלוהים בשמות לד ידוע בכינוי "שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הַמִּדּוֹת" ונחשב זה מכבר כנוסחה ליטורגית שבאה לעורר את רחמי האל.^[8] עם זאת, כאשר הציטוט מופיע בתפילות, הוא נקטע לאחר המילה "וְנַקֵּה", שהיא המילה שלפי הפרשנות המחלקת את הביטוי מבטאת את הבטחת האל לנדיבות כלפי החוזרים בתשובה.

החלק הנותר בביטוי, "לֹא יְנַקֶּה", וההרחבה של העונש לדורות הבאים שבאה בהמשך, מושמטים, משום שהמילים "לֹא יְנַקֶּה", שהובנו כקביעת עונש לאלה שאינם חוזרים בתשובה, עלולות להוות הסחת דעת שלילית בעת הפנייה לרחמי האל ולסליחתו.

אולם, פיצול הביטוי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" אינו הגיוני מבחינה דקדוקית. בתבנית הזאת של פועל בצורת המקור המוחלט לצד פועל נטוי מאותו השורש, הפועל הנטוי אינו מתחיל פסוקית נפרדת. לפיכך, כשהיא מסתיימת במילה "וְנַקֵּה", הנוסחה הליטורגית תמה דווקא במקטע תחבירי קטוע ותלוי באוויר.

עריכה?

זאב פרבר טען כי חוסר העקביות הקיים כיום בין התכונות המיוחסות לאל אינו אלא תוצאה של עריכה – וכי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", יחד עם שאר פסוק ז, הוא תוספת מאוחרת לטקסט:

העריכה נוספה על ידי סופר שלא היה נוח לו עם הרעיון שי־הוה מכפר על חטאים, וסביר שהושפע מהתיאולוגיה הכהנית המאוחרת יותר, שלפיה חטאים מכתימים לעד עם או ארץ, ולא ניתן "לנקותם" בפשטות, אלא יש לכפר עליהם באמצעות טקס כגון הקרבת קרבן או עונש.^[9]

אי-הבנה

הסבר פשוט יותר הוא שהביטוי הנדון הובן שלא כהלכה, וכי המושא הלא מוגדר של "ניקויו" של י־הוה אינו עונש או חטא, אלא דווקא החוטא. במילים אחרות, פירוש "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" אינו ש־ה' אינו מוחל על העונש, אלא שבביטוי נוסף של נדיבותו, הוא אינו מכלה את החוטא.^[10] "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" אינו אפוא סטייה פתאומית ממניית תכונות הסליחה של ה', אלא המשך של אותו הנושא.

המשמעות הבסיסית של הפועל לְנַקּוֹת, שבא פעמיים בביטוי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", היא "למחוק" או "לטהר", ואין ספק שהפועל יכול להתייחס למחיקת עונשו של החוטא. כך לדוגמה, הדיבר האוסר להישבע בשם י־הוה לשווא קובע:

^{שמות כ:ז} לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְ־הוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

 אולם עונש אינו המושא היחיד של מחיקה שעשויה להיות מובעת באמצעות הפועל לְנַקּוֹת: פועל זה משמש גם בהקשר של שְׁבועות (בראשית כד:מא), קללות (במדבר ה:יט, כח) ודם (יואל ד:כב).^[11] ואכן, יונה אבן ג'נאח (990–1055 בקירוב), הרב, הרופא והבלשן החלוצי מאנדלוסיה שבספרד, הציע כי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" אינו מתייחס למחיקת העונש, אלא למחיקת החוטא עצמו.^[12] הבנה זו של "לְנַקּוֹת" אומצה בהמשך על ידי הרמב"ם:

^{מורה נבוכים א:נד} עם כל זה ראוי שיהיו פעולות הרחמים והמחילה והחמלה והחנינה היוצאות ממנהיג המדינה מרובות הרבה יותר מפעולות העונש, משום שאותן שלש עשרה מדות כולן מדות רחמים הן מלבד אחת, והיא "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים". כי דבריו "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" פירושם "וְשָׁרֵשׁ לא ישרש".... ^[13]

הסמנטיקה נראית בפועל שני, לִמְחוֹת. פועל זה מתייחס למחיקת דברים שונים, ביניהם חטאים:^[14]

^{ישעיהו מד:כב} מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ.

 אולם, השימוש העיקרי בו הוא בהקשר של "מחיקת" אנשים:

^{בראשית ו:ז} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחמתי כי עשיתם.

בשימוש אחרון זה עשויה המילה לְנַקּוֹת לשמש גם בספר שמות לד:ז.

מקבילות בכתובים אחרים במקרא

שתי היקרויות של הביטוי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" בספר ירמיה, הבאות עם שינויים קלים,^[15] תומכות בקריאה כי כוונתו היא למחוק את החוטא:^[16]

^{ירמיהו ל:יא} כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְ־הוָה לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ.

^{ירמיהו מו:כח} אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְ־הוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ.

פסוקים אלה מופיעים בנבואות נגד אויבי ישראל; ה' אומר שהוא יכלה את האויבים, אך לא את ישראל. אין זה הגיוני שהנביא "יקלקל" את דברי הנחמה שלו על ידי הוספה מיותרת ש־ה' לא יניח לישראל ללא עונש.^[17] סביר יותר ש־ה' דווקא יחזור וידגיש שהוא ייסר את ישראל, אך לא יכחיד אותו.^[18]

ואכן, בפסוקים אלה, פרשנים רבים מפרשים את הביטוי כמתייחס לאי-מחיקת ישראל ולא כאי-וויתור על העונש. תרגום יונתן, למשל, מתרגם את הביטוי כ"וְשֵׁיצָאָה לָא אֲשֵׁיצֵינָךְ", כלומר, "ולא אשמידך". רש"י מצטט את תרגום יונתן על ירמיה מו:כח תוך הסכמה ומפרש את "וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ" בשני הפסוקים בירמיה במילים "לְשׁוֹן טִיאוּט הַשְׁמֵד". פרשנים מסורתיים רבים אחרים נוקטים בגישה דומה.

קריאה זו של "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" מתאימה גם לשמות לד.^[19]

קושי אחרון?

אם "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" פירושו "הוא לא מוחק [את החוטא]", כיצד מתייחס אליו החלק הבא והאחרון של ההכרזה – "פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים"?^[20]

את חלקו האחרון של התיאור ניתן לקרוא כהרחבה של "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", כשמשמעותו היא אחת משתי אפשרויות: ה' אינו מוחק את החוטא, אלא "מדלל" את העונש על ידי פריסתו על פני ארבעת הדורות הבאים; או ש־ה' אינו מוחק את החוטא ומשאיר את שושלת צאצאיו על כנה, גם אם העונש נמשך עד ארבעה דורות נוספים.^[21]

אלוהים סולח ולא ישמיד את החוטא

מפרשים התמודדו רבות עם הדיסוננס הקוגניטיבי שבין פירוט תכונותיו הרחומות של י־הוה לבין האזהרה, לכאורה, כי י־הוה אינו סולח לחלוטין. פתרון יצירתי, אך לא סביר מבחינה דקדוקית, פתר את הבעיה על ידי פרשנות האזהרה כמיועדת רק לקבוצה ספציפית של חוטאים, תוך אשרור סליחתו של האל בכל המקרים האחרים. עם זאת, פרשנות חלופית, שהוצעה בין היתר על ידי הרמב"ם, ונתמכת על ידי הופעות נוספות של הביטוי המרכזי במקומות אחרים במקרא, מציעה הסבר פשוט יותר: אין זאת שהאל נמנע מלהעניק סליחה, אלא שהוא, דווקא בהתאם לרחמיו, נמנע מלהשמיד את החוטא.