מדוע ניטלה ממשה הכהונה

לאחר שציווה ה' את משה על מלאכת המשכן וכל כליו, הוא מצווה אותו לקדש את אהרון ואת בניו בטקס מילואים הנמשך שבעת ימים (שמות כט:לה). משה פותח את ימי המילואים בהקרבת פר חטאת וקורבן עולה; הוא אף זורק את הדם על המזבח כמו כהן (ויקרא ח:יד–כא).

לאחר מכן, משה מקריב את איל המילואים, מקדש את אהרון ובניו, מושח שמן על ראשם ובגדיהם, ונותן מן הדם על תנוך אוזנם הימנית ובוהן רגלם הימנית (ויקרא ח:כ–ל). משה מצווה על אהרון ובניו להישאר באוהל מועד במשך ימי המילואים (ח:לא–לב), ובתום שבעת הימים הם נעשים כוהנים בפועל, ויכולים להקריב קרבנות בעצמם:

^{ויקרא ט:א} וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ^ט:ב וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְ־הוָה.

 התורה אינה משתמשת במונח "כהן" לתיאור משה, אך מעשיו דומים לאלה של כהן. אכן, ספר תהילים מתייחס הן לאהרון והן למשה ככהני אלוהים:

^{תהילים צט:ו} מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יְ־הוָה וְהוּא יַעֲנֵם.^[1]

משה ככהן: התלמוד והמדרש

דעה אחת במדרש ויקרא רבה (המאה ה־5 לספירה) מציגה את משה ככהן גדול במשך כל תקופת המדבר:

^{ויקרא רבה (מרגליות) פרשת שמיני פרשה יא} ר' יודן בש' ר' יוסי בר' יהודה ור' ברכיה בש' ר' יהושע בן קרחה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה...

לעומת זאת, חכמים אחרים סבורים שהוא שימש ככהן רק במשך שבעת ימי המילואים, אך הם חלוקים בשאלה אם שימש אז בבגדי הכהן הגדול או רק בבגדי הלבן:

אמ[ר] ר' אלעזר בר' יוסי: פשוט הוא לן שבחלוק לבן שימש משה כל שבעה...^[2] ר' תנחום בר' יודן תני כן כל שבעת ימי המילואים היה משה משתמש בכהונה גדולה ולא שרת[ה] שכינה עליו.

משה איבד את הכהונה: התלמוד הבבלי

גם התלמוד הבבלי מציג את משה כמי ששימש ככהן במשך שבעה ימים:

^{בבלי זבחים קב ע"א} וחכמים אומרים: לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד.

אולם, משה לא הורשה להחזיק במעמדו זה, אלא נדרש להעבירו לאחיו אהרון. הסיבה לכך נעוצה בחטאו, כאשר סירב תחילה להיענות לצו האל ללכת אל פרעה ולדרוש ממנו לשלח את בני ישראל, דבר שעורר את חרון אפו של ה':

^{שמות ד:יג} וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. ^ד:יד וַיִּחַר אַף יְ־הוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא....

 בהתייחסו לכך שאהרון מונה כאן לדובר כתוצאה מכעסו של אלוהים, התלמוד קושר בין הדברים:

^{בבלי זבחים [כת"י וטיקן 120–121] קב ע"א} "ויחר אף יי במשה" (שמות ד:יד)—ר' יהושע בן קרחה אומ[ר]: כל חרון אף שבתורה נאמ[ר] בו רושם וזה לא נאמ[ר] בו רושם. א[מר] ר שמע[ון] בן יוחי: אף זה נאמ[ר] בו רושם, שנ[אמר] (שמות ד:יד): 'הלא אהרן אחיך הלוי', והלא כהן הוא? אלא אני אמרתי אתה כהן [והוא]^[3] לוי, ועכשיו הוא כהן ואתה לוי."^[4]

אבן עזרא: משה היה הכהן המקורי

גם ר' אברהם אבן עזרא (1089–1167) מציג את משה ככהן זמני. הוא מסביר זאת בפסוק שבו התורה מציגה את מינוי אהרון ובניו לכהונה:

^{שמות כח:א} וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן.^[5]

אבן עזרא מסביר מדוע הציווי למשה מנוסח כ־"הַקְרֵב אֵלֶיךָ":

^{אבן עזרא שמות [ארוך] כח:א} בעבור היות משה כהן הכהנים בתחלה על כן טעם הקרב אליך^[6]

הביטוי "כהן הכהנים" יכול להתפרש כתואר-על, כגון "כהן עליון" או ככינוי לכהן שעמד בראש המהלך שמכונן את הכהונה. אבן עזרא חוזר על ביטוי זה בפרק הבא, שבו התורה מתארת כיצד משה היה אמור לאכול את חזה הקרבן (מילואים), אשר בדרך כלל שמור לכוהנים:

^{אבן עזרא שמות [ארוך] כט:כב} והשוק והחזה יהיו מהיום נתונים לאהרן ולבניו מזבחי שלמי בני ישראל (ויקרא י:יד). רק החזה מאיל המלואים – משה לבדו יאכלנו, כי הוא כהן הכהנים.

לפיכך, על פי אבן עזרא, משה היה כהן במשך שבעת ימי המילואים.

המשפחה המיוחדת של אלישבע, אשת אהרון

במקום אחר בפירושו, אבן עזרא מסביר מדוע משה איבד את הכהונה. לשיטתו יש לאורך פירושו רמזים למה שהוא מכנה "סוד הכהונה".^[7]

האזכור הראשון של "סוד הכהונה" מופיע בפירושו לגנאלוגיה של צאצאי לוי:

^{שמות ו:כג} וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.

אבן עזרא מסביר מדוע התורה כוללת מידע שנראה לכאורה לא רלוונטי, על אשת אהרון,^[8] אמו של הכהן הגדול לעתיד, אלעזר, ואחיה נחשון:

^{אבן עזרא שמות [פירוש הארוך] ו:כג} הזכיר אשת אהרן בעבור כבוד אלעזר והזכיר אחות נחשון בעבור סוד^[9] הכהונה.^[10]

במקום אחר בתורה, אנו למדים שנחשון בן עמינדב הוא נשיא שבט יהודה.^[11] אף שהתורה אינה מרחיבה בדמותו, התלמוד הבבלי, בדיון אודות מי נכנס ראשון לים סוף, מייחס לו מעשה של אמונה.

לדברי רבי מאיר, כל שבט נלחם על הזכות להיכנס ראשון למים, ובסופו של דבר ניצח שבט בנימין. על כך משיב רבי יהודה ומציע גרסה שונה על מה שהתרחש:

^{בבלי סוטה [גניזה] לז ע"א} ר' יהודה או[מר]: לא כך היה מעשה, אלא שקפץ נחשון בן עמינדב וירד תחלה לים,^[12] שנ[אמר] (הושע יב:א): "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם [וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן]".^[13]

התלמוד טוען במקום אחר שהזכרת נחשון בגנאלוגיה נועדה להדגיש את החשיבות שבבחירת אישה ממשפחה טובה:

^{בבלי בבא בתרא קי ע"א} מה תלמוד לומר אחות נחשון? מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא: רוב בנים דומין לאחי האם.

אבן עזרא אינו מתייחס במפורש למדרש על נחשון שקפץ לים, אך נראה שהוא מכיר אותו, שכן בהמשך פירושו על בחירת אהרון (המצוטט לעיל), הוא מתייחס לכבוד משפחת נחשון:

^{אבן עזרא שמות [ארוך] כח:א} וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם בעבור כבוד משפחת נחשון. שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל.

 בשבחו את משפחת נחשון, אבן עזרא מתייחס כמעט בוודאות גם לעובדה שלפי ספר רות, עמינדב היה אבותיו של דוד המלך, כלומר שלמשפחת נחשון יש ייחוס לבית דוד:

^{רות ד:כ} וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. ^ד:כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. ^ד:כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד.

השווה זאת לאשתו המדיינית של משה

אם נישואיו של אהרון למשפחת נחשון הם שהפכו אותו למועמד אידיאלי לתפקיד הכהן הגדול, אבן עזרא ממשיך בטיעון ההפוך ביחס למשה: משה נשא לאישה את ציפורה, בת מדיין. אף שהנסיבות לא היו באשמתו – שהרי נאלץ לברוח ממצרים לאחר שהרג את המצרי – נישואים אלו הם שפסלו את משה מלהקים שושלת כהונה:

^{אבן עזרא שמות [ארוך] כח:א} ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית?

אמנם אי אפשר להאשים את משה בפגם מוסרי, אך ילדיו לא היו יכולים להיות תוצר של משפחה כמו זו של אלישבע, אשת אהרון.

אבן עזרא מסביר עוד כי משה היה טרוד מדי בהנהגת העם ובהוראת התורה מכדי להיות כהן בעצמו:

^{אבן עזרא שמות [ארוך] כח:א} ועוד כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצות ולדון כל דבר קשה.^[14]

אמנם אבן עזרא אינו מרחיק לכת כמו חז"ל הקושרים את נטילת הכהונה ממשה בגלל חטא, אך הוא רומז שנישואי התערובת לציפורה פוסלים אותו מלהעביר כהונה בירושה לצאצאיו.

נישואי תערובת וחוק העבד העברי

הדגש ששם אבן עזרא על אילן היוחסין של הכהונה וחשדו כלפי צאצאים שנולדו מנישואי תערובת ניכר גם בחלקים אחרים של פירושו. לדוגמה, בקובץ דיני הברית שבספר שמות, כאשר עבד עברי יוצא לחופשי לאחר שש שנות עבדות, ואם אדוניו נתן לו אשה (שפחה) וילדה לו בנים או בנות, האשה וילדיה נשארים ברשות האדון:

^{שמות כא:ד} אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ.

לאחר שהסביר שהטקסט מתייחס כאן לאישה זרה (כנענית), אבן עזרא בפירושו לפסוק זה^[15] מבאר שזרעים הנטועים באדמה מסוימת מקבלים את תכונותיה של האדמה (כלומר, של האישה) שבה הם נטועים:

^{אבן עזרא שמות [קצר] כא:ד} ואין צורך עד שתהיה כנענית, רק היא מצרית או אדומית, ומן הגוים שהם סביבות ארץ כנען, כי כן כתוב: מהם תקנו עבד ואמה (ויקרא כה:מד). ודע כי תבואת הזרע תשתנה בהשתנות המקומות, על כן נבחרו בני אהרן לכהונת עולם.

 בדימויו החקלאי, אבן עזרא טוען כי "תבואת הזרע" מושפעת מן ה"מקום" שבו היא נטועה, כלומר, מן האם/הסביבה שממנה היא באה. במונחים אנושיים, משמעות הדבר היא שצאצאים נושאים את "תכונותיה" של האם, ולכן צאצאים שנולדו לאשה מן העמים עלולים לשאת אופי "זר" שאינו מתאים לייעוד הכהונה. זאת בניגוד לצאצאיו של אהרון, שנשא אישה ממשפחת נחשון בן עמינדב.

הבן הסורר: תוצר של נישואי תערובת

בסדרת חוקים בדברים כא התורה מתירה תחילה לגבר לשאת אשת יפת תואר מן השבי (פסוקים י–יד), ולאחר מכן מזהירה שלא להעדיף את בן האישה האהובה על פני הבכור מן האישה השנואה (פסוקים טו–יז), ולבסוף מציגה את דין הבן הסורר ומורה, הממרה את פי הוריו ונדון למיתה (פסוקים יח–כא).

מדרש התנאים "ספרי דברים", שאליו מתייחס אבן עזרא במפורש, קושר בין שלושת החוקים. הוא מפרש את החוק הנוגע לבן האישה השנואה, בכך שהוא מזהה אותה עם השבויה הזרה, אשת יפת תואר, שנישא לה:

^{ספרי דברים רטו} רבי שמעון אומר: בדרך ארץ הכתוב מדבר, מגיד שסופו להיות שונא אותה ואוהב אחרת.

הספרי מוסיף וקובע שהבן הסורר הוא בנה של אותה "אישה שנואה":

^{ספרי דברים ריח} אביו של זה חשק יפת תואר והכניס שטן לתוך ביתו ונעשה בנו סורר ומורה.

בהתאם לקו פרשני זה, אבן עזרא מציע הסבר מסתורי משלו, שוב בהתייחסו לסוד הכהונה:

^{אבן עזרא דברים כא:יח} ונסמכה זו הפרשה בעבור אשת יפת תאר והעד (ויקרא כד:יא) ״ושם אמו״ והרמז שרמזתי בבני אהרן.^[16]

הרמז על בני אהרון ברור: משה התחתן בנישואי תערובת ולכן לא יכול היה להעמיד את הכהונה לדורות; אהרון התחתן עם אישה ממשפחה טובה, ולכן נבחר להיות אבי הכהונה על פני משה. באשר ל"... ושם אמו", זהו רמז לאירוע של פרשת המקלל.^[17]

המקלל: תוצר של נישואי תערובת

ספר ויקרא מספר שבנה של אישה ישראלית הנשואה לגבר מצרי מחלל את שם השם ונדון למיתה:

^{ויקרא כד:י} וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. ^כד:יא וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְלמטה דן.

לאור "סוד הכהונה" של אבן עזרא, אנו יכולים לראות את הקשר: כשם שהבן הסורר נתפס כתוצר הסופג את אופייה הבעייתי של אמו הלא־ישראלית, כך גם בן זה מתואר כמי שספג מאביו המצרי יחס של חוסר כבוד כלפי האלוהים.^[18]

יהונתן מול פינחס: הנכדים

אבן עזרא מתייחס כאן לזהות האם, שלומית משבט דן, וככל הנראה יש בכך רמז מכוון למוטיב "משה ככוהן" המלווה את הדיון. בסיפור הקמת מרכז הפולחן בדן מסופר כי בני דן מעמידים לוי הקשור בפסל ובמסכה לשמש להם ככוהן, והסיפור נחתם כך:

^{שופטים יח:ל} וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְ^נַ שֶּׁה [תה"ש: משה] הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ.

השם מְנַשֶּׁה נכתב כאן בכתיב ייחודי, בנון תלויה, הרומזת כי במקור נקרא השם "משה", וכך הוא אף בתרגום השבעים. כדי שלא תצא תקלה מתחת ידו של הכתוב בכבודו של משה, נשתרבבה נו״ן לתוך השם ע"י סופר מאוחר יותר, ונעשה "מנשה". אך הכהן הפסול הזה אינו אלא נכדו של משה, כלומר בנו של גרשום שהוא היה בנו הבכור של משה (שמות ב:כב).

אם כן, החלטתו של אלוהים שלא לאפשר למשה לשמש ככהן גדול בשל העובדה שאשתו אינה מבנות ישראל, מתבררת כנכונה. "סוד הכהונה" הוא שהכהונה הייתה צריכה להילקח ממשה ולהינתן לאהרון. שאלמלא כן, היו בני ישראל עלולים ליפול לפולחן אלילים – כפי שמתברר מן הסיפור שבשופטים.

הבחירה בפינחס

לעומת זאת, נכדו של אהרון הוא פינחס, המוצג בתורה כמי שהרג איש ישראלי שקיים יחסי אישות בפרהסיה עם אישה מדיינית, ובכך הציל את בני ישראל ממגפה.^[19] כתוצאה ממעשה הקנאות הזה, ה' מתגמל את פינחס על מעשהו:

^{במדבר כה:יג} וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.^[20]

בפירושו לפסוק זה, אבן עזרא מציין כי ייתכן שהיו לאלעזר בנים נוספים, אך לפינחס ולצאצאיו כהונה לדורות, בשל מעשה הקנאות שגילה בעמידתו כנגד התערבבות עם נשים זרות.^[21]

אמו של פינחס הייתה ישראלית?

התפקיד החשוב שפינחס עתיד למלא נרמז בתולדות היוחסין בספר שמות ו, שוב על ידי אזכור השושלת הנשית:

^{שמות ו:כה} וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס...

^{אבן עזרא שמות [ארוך] ו:כה} הזכיר אשת אלעזר בעבור כבוד פנחס כי לו נתנה הכהונה לעולם. ע"כ מדרך הסברא פוטיאל הי' מבני ישראל.

הביטוי "כבוד פינחס" מקביל לביטוי "כבוד אלעזר", ואבן עזרא משתמש בו באותו הקשר, כדי לציין שהאם באה ממשפחה טובה, ישראלית. כאן אבן עזרא סותר מסורת תלמודית לפיה חותנו של אלעזר, פוטיאל, קיבל את שמו משום:

^{בבלי סוטה מג ע"א} דאתי מיתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה.^[22]

לדעת אבן עזרא, ייחוס כזה לאמו של פינחס מנוגד לסוד הכהונה ויש לדחותו. שהרי ראינו מה קרה לצאצאי משה! בדחייתו את הדעה הזאת, הוא נשען, למעשה, על ניסוח עקרוני המופיע בתלמוד עצמו:

^{בבלי בבא בתרא [המבורג 165] קט ע"א} א"ר אלעזר: "לעולם ידביק אדם בטובים שהרי משה שנשא מיתרו יצא ממנו יונתן אהרן שנשא מעמינדב יצא ממנו פנחס."

סוד הכהונה של אבן עזרא עוסק בחשיבותו של ייחוס משפחתי-תרבותי "ראוי". משה היה אולי הנביא והמנהיג הגדול ביותר בתולדות ישראל, אך אפילו הוא אינו יכול לבטל את השלכות נישואיו לאישה שאינה מישראל. לפיכך אחיו אהרון, שזכה להתחתן עם בת למשפחת נחשון, חייב אפוא לקחת על עצמו תפקיד זה וזוכה לכהונה לדורות.