טיבריוס אלכסנדר: המצביא היהודי שהחריב את ירושלים

טיטוס, בנו של אספסיינוס קיסר, נודע ברבים כאיש שכבש את ירושלים בשנת 70 לספירה. מעטים בלבד שמעו על המצביא האימתני שאספסיינוס מינה כדי ללוות את בנו חסר הניסיון במערכה הזו: טיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי מצרי בן-אצולה שזכה להגיע לאחד מן המעמדים הבכירים ביותר בכל תולדות העם היהודי.^[1]

משפחתו רבת ההשפעה של טיבריוס

טיבריוס גדל במשפחה ותיקה באזור פַיּוּם שבמצרים (נווה מדבר כ־100 ק"מ דרומית לקהיר), שמן המאה ה־3 לפנה"ס, אם לא לפני כן, היה מקום מושבן המשגשג של קהילות יהודיות רבות.^[2] אביו, אלכסנדר, היה אחיו הצעיר של לא אחר מפילון, הפילוסוף היהודי הנודע מאלכסנדריה. להלן נראה כי טיבריוס מופיע כאחד מברי הפלוגתא של פילון בשיחותיו הפילוסופיות הענפות.

אלכסנדר, שהיה דמות פוליטית אמידה ובעלת השפעה במצרים, שימש כאפוטרופוס של אנטוניה הצעירה, בתו של מרקוס אנטוניוס ואימו של הקיסר קלאודיוס. הוא גם שימש כאלאברכֵס, כלומר פיקח על המכסים והמיסוי באלכסנדריה^[3] (תפקיד שנשמר בדרך כלל ליהודים ושמו נגזר כנראה מהמילה "ארבארכס", מושל ערב ביוונית). נראה כי הקיסר קליגולה ראה באלכסנדר איום פוליטי והכניס אותו לבית הסוהר. לאחר ההתנקשות בקליגולה בשנת 41, הפך קלאודיוס חברו של אלכסנדר לקיסר ודאג שישוחרר.

לאלכסנדר היו גם קשרים טובים עם ירושלים, ובפרט עם אנשי המקדש. על פי יוספוס, אלכסנדר תרם תרומה נדיבה לציפוי תשעת שערי המקדש בכסף ובזהב:

^{מלחמות היהודים ה} מדותיהם של שאר [השערים] היו דומות, חוץ מאחד שהיה אחרי [השער] הקורינתי, זה שהיה נפתח מעזרת נשים במזרח, מול שער ההיכל שהיה גדול יותר, גובהו היה חמשים אמה, ודלתותיו ארבעים אמה, וקישוטו היה מהודר ביותר, כי היו טעונים לוחות עבים של זהב וכסף. תשעה שערים אלו צופו על ידי אלכסנדר אבי טיבריוס. חמש עשרה מעלות היו מוליכות מעזרת נשים ועד השער הגדול. מעלות אלו היו קצרות יותר מן החמש שהובילו לכל אחד משאר השערים (תרגום שמואל חגי).^[4]

בשנת 70 השערים האלה נהרסו, וכפי שנראה ייתכן שלטיבריוס בנו הייתה יד בדבר, פשוטו כמשמעו.

מרקוס יוליוס אלכסנדר וברניקי

מרקוס יוליוס אלכסנדר, אחיו הצעיר של טיבריוס, היה סוחר ויזם חשוב כאביו. הוא קיבל את ידה של ברניקי, בתו של מלך יהודה אגריפס הראשון, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן.

ברניקי היא דמות מרשימה ומרתקת בפני עצמה. לאחר מכן התחתנה עם הורדוס החמישי, מלך כלקיס, ואחריו עם פולמון השני, מלך פונטוס וקיליקיה. פולמון אפילו מל את עצמו למענה אולם היא נטשה אותו זמן קצר לאחר מכן.

בסופו של דבר הנסיכה היהודית הצעירה לכדה את עיניו של טיטוס (שהיה צעיר ממנה בתריסר שנים) לאחר ניצחונותיו בגליל. השניים התארסו ובהמשך ליוותה אותו ברניקי לרומא אולם הציבור לא קיבל אותה והיא גורשה על ידי טיטוס – פעמיים.^[5]

טיבריוס לפני שנת 70 לספירה

בניגוד למרקוס אחיו הצעיר, טיבריוס ביקש להשתלב בפוליטיקה, שדה שבאימפריה הרומית היה קשור קשר הדוק לצבא.^[6] ואכן משפחתו של טיבריוס השתייכה למעמד הפרשים הרומי, שהיה שני בזכויותיו רק לחברי הסנאט.

נציב יהודה

בשנת 42 (שנה אחר עלייתו של קלאודיוס למלוכה) החל טיבריוס לשמש כמפקד (אפיסטרטגוס) תבאי, אחד משלושת האזורים המוניציפליים של מצרים הרומית. מפילון נראה כי טיבריוס השתתף במשלחת לרומא (על בעלי החיים, 54), אירוע שכנראה התרחש לפני כן.

משנת 46 עד שנת 48 היה טיבריוס נציב יהודה. בימיו הכה רעב בארץ והלני המלכה, מלכת האם של ממלכת חדייב הפרסית (שהייתה כפופה לשלטון הרומי) שהייתה גרת צדק, שילמה ביד רחבה לקניית תבואה ממצרים ותאנים מקפריסין (התלמוד מייחס את המעשה הזו לבנה, מונבז השני).^[7]

על פי יוספוס (קדמוניות יז), בימי נציבותו הורה טיבריוס על צליבתם של האחים יעקב ושמעון אחר השניים הלכו בדרכו של אביהם, יהודה הגלילי, והנהיגו מרד לאומי־דתי בתגובה למיסוי הרומאי. כדי להפגין את נאמנותו לרומא לא היסס טיבריוס להגיב בעונשים חמורים אפילו נגד אחיו היהודים.

עם זאת, כנציב יהודה התגובה הזו הייתה בסופו של דבר גם לטובת היהודים (וכנראה זכתה לתמיכת הכהן הגדול) – המורדים האלה איימו על עתידן של הפרובינציה ושל האוכלוסייה. יוספוס עצמו ראה בהם בשר מבשרם של הקנאים שגרמו לפרוץ המרד הגדול (77–64) ולחורבן המקדש.

שליחות מיוחדת לארמניה

בין תקופת נציבותו ביהודה ובין הפיקוד על הצבא שצר על ירושלים טיפס טיבריוס בסולם הדרגות הצבאי אולם הפרטים ברובם נותרו עלומים. בכתובת שנמצאה בצור הוא מתואר כנציב סוריה (procurator provinciae Syriae) ומוכתר כפטרון של העיר.^[8]

בקטע מ"ספרי השנים"^[9] של טקטיקוס (120–56 לספירה בערך) מוזכרת השתתפותו של טיבריוס בשליחות יוקרתית לפרתיה. ההיסטוריון הנערץ מכנה את טקטיקוס "פרש רומאי רם־מעלה" (inlustris eques Romanus) ו"שר מלחמה" (minister bello):

ביום המיועד יצאו טיבריוס אלכסנדר, פרש רומאי רם מעלה אשר ניתן לקורבולו כמסייע במלחמה, וויניקיאנום אניוס, חתנו של קורבולו אשר טרם הגיע לגיל של סינאטור ותחת ליגאט פיקד על הלגיון החמישי, ובאו אל מחנה טירידאטס למען חלוק לו כבוד ולמען הסר בערובה זו פחד מזימה מלבו. אחרי כן נילוו עשרים פרשים על זה ועל זה.^[10]

מן האמור אנו למדים כי טיבריוס היה אחד מן הקצינים הבכירים בצבא המזרחי של רומא בארמניה, בפיקודו של קורבולו. ראוי לציין כי טקטיקוס קורא לו "רומאי" אבל לא אומר דבר על מוצאו היהודי (וכך ב"דברי הימים" שלו 1.יא, ראו להלן). ייתכן שלא ראה חשיבות כלשהי להזכיר את יהדותו או שפשוט לא היה מודע לה.

נציב מצרים

בשנת 66 מינה נירון את טיבריוס לתפקיד הבכיר של נציב מצרים, שכלל פיקוד על שני לגיונות. בשנה זו פרצה המלחמה הראשונה בין יהודה לרומא, והדבר הוסיף למתיחות ששררה עוד קודם לכן בין היהודים והיוונים במצרים.

בחיבור "דברי הימים" מתאר טקטיקוס את הקשיים שעמדו בפני טיבריוס במצרים. הייתה זו לדבריו "פרובינציה שכניסתה קשה, שהיא ברוכת יבול, שרויה במחלוקת ובמהומות בשל אמונותיה הטפלות ופריצותה, בורה בחוקינו ואינה יודעת את פקידינו. באותם הימים משל בה טיבריוס אלכסנדר, יליד ארץ זו." (דברי הימים 1.יא, תרגום שרה דבורצקי).

שימו לב כי ההיסטוריון הרומי לא רק ראה בטיבריוס אדם נאמן לרומא אלא גם מצרי. חוקרים כאביגדור צ'ריקובר וכלואיס פלדמן ראו בתיאור הזה הוכחה ל"השתמדותו" של טיבריוס לכאורה, סוגיה שניגע בה בהמשך.^[11]

בשנת 68, מיד אחרי שירש גלבה את מקומו של נירון על כס האימפריה, הוציא טיבריוס צו חדש. הצו הזה, שנחקק ביוונית על קירות מקדש היביס (על יד נווה המדבר אל ח'ארגה) מכריז על מדיניות חדשה של הטבות (euergesia) ונועד לזכות באהבתם של הקיסר החדש ושל האוכלוסייה המקומית. "משעה שבאו רגלי בשערי עיר זו, דחקו בי קבוצות אנשים לעשות למענן" (6–5). כעת יום חדש הגיע, ועלייתו של גלבה לשלטון נתנה לטיבריוס מתוקף תפקידו כנציב לבצע שינויים לטובה ולהקל את המעמסה על נתיניו.^[12]

אבל כבר באותה השנה נאלץ טיבריוס להפעיל את סמכותו כדי לעצור עימותים אלימים בין יוונים ויהודים. יוספוס ב"מלחמות היהודים" (ספר שני 498–490) מתאר בארוכה את התגובה של טיבריוס לאירועים ואת האיומים בפעולת נקם יהודית.^[13]

לדברי יוספוס, טיבריוס נמנע לשלוח חיילים לאלתר ובמקום זאת הזהיר את היהודים שלא להגיב, אך משראה שלא שעו לאזהרתו שלח את שני לגינותינו יחד עם 5,000 שכירי חרב לוביים והתיר להם לטבוח ביהודים, לבזוז את רכושם ולשרוף את בתיהם. לטענת יוספוס רק אחר הירצחם של 50,000 יהודים, ובכללם תינוקות טיבריוס התרכך והורה להפסיק את הטבח.

סביר להניח שהמספר ההרוגים שיוספוס נוקב בו הוא גוזמא. למעשה, כל התיאור של הפרשה נושא אופי פולמוסי נגד טיבריוס,, שהשפעתו, כך נראה, עוררה את מורת רוחו של ההיסטוריון והמצביא היהודי (ראו על כך בהמשך).

טיבריוס והשושלת הפלאבית

מצרים הייתה "אסם התבואה" המרכזי של האזור ותפקידו של טיבריוס הקנה לו השפעה ניכרת בפוליטיקה של רומא. בשנת 69, עת הוא עסוק בדיכוי המרד הגדול ביהודה, מצא לעצמו אספסיינוס זמן לכרות ברית עם טיבריוס בתקווה שהדבר יעזור לו לעלות לכס הקיסרות.

טיבריוס הורה על לגיונותיו ועל האוכלוסייה להישבע שבועת אמונים לאספסיינוס, ובשבועות שלאחר מכן הלכו בעקבותיו לגיונות נוספים. כשתמיכתם של מצרים ושל לגיונות המזרח בידיו, השאיר אספסיינוס את יהודה בידי טיטוס בנו ויצא לרומא. לפני כן עצר באלכסנדריה והתקבל שם בכבוד מלכים.

אלמלא תמיכתו ומעורבותו הישירה של טיבריוס אלכסנדר, אספסיינוס מעולם לא היה זוכה בקיסרות, עובדה מדהימה ולא מוכרת בהיסטוריה של רומא.

לקיחת חלק בהחרבת המקדש

טיטוס, שהיה בסך הכל בן 30, לא היה מסוגל לנהל את המערכה ביהודה לבדו, ואספסיינוס שלח את טיבריוס לייעץ לבנו ולפקד על הכוחות בפועל. במלחמות היהודים מוצא יוספוס שני נימוקים למינוי הבכיר הזה: ראשית היו ניסיון החיים של טיבריוס והצלחתו המוכחת בהתמודדות עם משברים דומים, אבל חשוב מכך טיבריוס היה בן בריתו הפוליטי הראשון של אספסיינוס, "הוא היה הראשון שקידם בברכה את השושלת שרק עכשיו קמה, והוא צירף עצמו לסיכויי גורלם אף על פי שעדיין לא היו ודאיים" (ספר ה, 46–45, תרגום שמואל חגי).^[14]

לדברי יוספוס, "משראה טיטוס שרתיעתו מלפגוע במקדש נכרי לא הביאה אלא פגיעות בחייליו" (ספר ו, 243), ציווה לשרוף את שערי המקדש, אותם שערים שאלכסנדר אביו של טיבריוס מימן את ציפויי הכסף והזהב שלהם (ה, 205). אחרי יומיים שבהם התפשטה האש בכל העיר ציווה טיטוס לכבותה (ו, 243).^[15]

באותה עת, בישיבה עם ראשי צבאו, מתאר יוספוס, התנגד טיטוס לרעיון להחריב את המקדש וזכה לתמיכתם של טיבריוס וקצינים נוספים (שם, 243–236). את שריפת המקדש מייחס יוספוס להחלטתו האישית של חייל רומאי ש"נדחף במין כוח עילאי", ולדבריו "בית זה נידון על ידי ה' להיות נשרף באש מימים ימימה".^[16] ההוראה הנחרצת של טיטוס לכבות את הדלקה ומאמציו להשתלט מחדש על חייליו אחוזי האלימות עלו בתוהו (שם 259–246). אם כן יוספוס מנקה את טיטוס וטיבריוס מכל אשמה בחורבן המקדש.

בתיאור חלופי מן המאה הרביעית לספירה, פרי עטו של ההיסטוריון הנוצרי סולפיקיוס סוורוס, טיטוס הוא שציווה על חורבן המקדש. ייתכן שבפני סוורוס עמדו מקורות מהימנים (ובפרט טקטיקוס) שעליהם הסתמך בטענה הזו. במחקר טענתו של סוורוס מקובלת כבר שנים רבות, בפרט נוכח הנטייה של "מלחמות היהודים" לטובת השושלת הפלאביאנית.^[17] גם אם טיטוס הוא שהורה על שריפת המקדש אין לדעת מה חשב על כך טיבריוס.

אחרי שנת 70 לספירה

בדומה למערכת היחסים של טיטוס עם ברניקי, שהניבה לטיטוס יתרונות פוליטיים וכלכליים, אחרי שסיים טיבריוס את תפקידו בהובלת הצבא שדיכא את המרד מינה אותו טיטוס ליועצו הקרוב (זכרו כי ברניקי, שהייתה נשואה לאחיו של טיבריוס עד שמת, התלוותה עם טיטוס לרומא אך לא התקבלה על ידי יושביה וגורשה משם פעמיים).

שבר פפירוס המתוארך לשנת 70 מכנה את טיבריוס כ־preafectus praetoria. אם השחזור הזה אמין פירוש הדבר שאספסיינוס או טיטוס מינו את טיבריוס לראש "המשמר הפרטוריאני" האגדי, ובפועל הפכו אותו ליהודי בתפקיד הבכיר ביותר בכל העת העתיקה.

וכך כתב הפפירולוג הבריטי סר אריק גרדנר על מעמדו של טיבריוס ברומא:

קרבה כזו למנצחים משמעה אל נכון כי בשנת 71, עת הובלו שולחן לחם הפנים והמנורה ברחובות רומא, קיבל גם הוא [טיבריוס] את "אות הניצחון" שלו. ^[18]

שמותיהם ותארי הכבוד של טיבריוס ואביו היו חקוקים כנראה על פסלי הניצחון בפורום של רומא. ייתכן כי ספר הסאטירות הראשון של יובנאליס, שחובר עשרות שנים אחרי מות טיבריוס, רומז על הנצחה כזו.^[19] בשנאת הזרים האופיינית לו מזמין יובנאליס את המבקרים ברומא המחפשים בילוי לשעות הצהריים לבוא ולרוקן עליה את מעיהם:

...פסלים של טריומפים שביניהם העז להציב פקיד מס ממצרים פסל עצמו... מסביבה להשתין (וגרוע מזה) הן מותר פה (סטירה א, 131–129).^[20]

אין פלא כי טיבריוס נעדר כליל מן התודעה היהודית ההיסטורית: הוא היה דמות נערצת ורבת עוצמה שחברה לרומאים ונטלה בחלק מן האחריות לדיכוי המרד ולחורבן המקדש. האירוניה היא שמוצאו היהודי של טיבריוס היה כנראה אחת הסיבות למקום הדל שניתן לו בכתבי ההיסטוריה של רומא.

יהודי מומר ועריק פוליטי?

כל מה שידוע לנו על טיבריוס הוא שהיה חייל ומדינאי ממולח שמילא את חובותיו וזכה בעמדת כוח באמצעות הפגנת נאמנות בלתי מתפשרת לרומא. אף שתפיסת העולם שלו הייתה כנראה קוסמופוליטית יותר בהשוואה למורדים בירושלים, תהיה זאת טעות לסווגו כ"יהודי לשעבר", בלשונו של טרנר, וכאדם שיצא למלחמה נגד "בני עמו הקודם".

מצד אחד אביו של טיבריוס תרם ביד רחבה למקדש בירושלים ואחיו נשא לאישה את ברניקי, בתו של מלך יהודה, ומן הצד השני במעשי הענישה שלו הוכיח טיבריוס כי אינו נושא פנים ליהודים. הצירוף של שתי העובדות האלה הפך אותו פעם אחר פעם למועמד אידאלי בעיני הרומאים לייצוג האינטרסים שלהם במצרים וביהודה. לו היה מנתק בפומבי את קשריו לעם היהודי עד תום לא הייתה רומא מוצאת בו עניין ותועלת פוליטית כלשהם.

אדיקותו הדתית של טיבריוס

בדומה לאביו, היה טיבריוס בקיא היטב בספרות היהודית והיוונית ובהיסטוריה ובתרבות של רומא ומצרים. משפחתו הייתה בת בית בחוגי האימפריה, הן באלכסנדריה והן ברומא. אך טיבריוס עצמו היה נכון ללכת רחוק יותר בהפגנת הנאמנות שלו לרומא.

כמפקד בכיר סביר להניח כי טיבריוס השתתף בפולחן של מחנות המלחמה הרומיים, כלומר חגיגת החגים הרשמיים של רומא.

הצו שהוציא במצרים בימי שלטונו של גלבה (ראו לעיל) מהלל את הקיסר החדש ומכנה אותו "שמש אלוהית", כמקובל מימים ימימה במצרים. הצו הזה כאמור נחקק על קירותיו של מקדש חשוב ולא בכדי מסיים בדברי שבח "לאלים אשר שמרו על שלום העולם עד בואו של רגע קדוש זה".

במסמך רשמי שהשתמר בשבר של פפירוס (CPJ 418a) מודה טיבריוס לאל המצרי סראפיס, בנו של אמון:

טיבריוס אלכסנדר... הקיסר... העיר. ההמונים... כל ההיפדרומים... שבשלום... האדון הקיסר... אספסיינוס, המושיע והמטיב... אתה בזריחתך... שמרת עליו למעננו... האדון אוגוסטוס, המטיב, סרפאפיס... בן אמון ו... אנו מודים לטיבריוס... טיבריוס... קיסר אלוהי... שיהיה (?) בשלום... הקיסר האלוהי אספסיינוס... אדון אוגוסטוס אספסיינוס^[21]

לבסוף, במקדש דנדרה נמצא איור של קלאודיוס המביא פרחים לשני אלים עומדים ולצידו כתובת המזכירה את טיבריוס וקציני צבא בכירים נוספים,^[22] ומהניסוח נראה כי הם אלו שמימנו את יצירת האיור.^[23]

פולמוס בכתבי פילון ויוספוס לטיבריוס

פילון מציג את אחיינו כהוגה מתוחכם וכפילוסוף מוכשר ואף מייחס כביכול לטיבריוס את חיבורו שלו, "על בעלי החיים".^[24] פילון "משיב" לטענות של אחיינו כי לבעלי החיים יש היגיון ומסביר כי בעלי החיים לא רציונליים ועל כן אין להם נשמה. על פי מארן ניהוף פילון הפך את טיבריוס אלכסנדר לדמות ביצירתו מפני שחשב שהשם של אחיינו ימשוך את תשומת ליבם של פילוסופים ברומא, שבאותה עת התווכחו בשאלה אם בעלי החיים הם יצורים רציונליים.^[25]

בספרו על ההשגחה (ששרד רק בארמנית) פילון משוחח עם אדם בשם אלכסנדר המפקפק בהשגחה האלוהית. ייתכן כי הדמות הזו מייצגת את אחיינו טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שבימי חייו נודע הרבה יותר כאלכסנדר מאשר כטיבריוס. גם כאן וגם שם מתאר פילון את טיבריוס כפילוסוף מרשים בזכות עצמו.

גם אם פילון לא תמך במעשים של אחיינו (או בחלקם), השתתפות בתרבות או בטקסים "פגאניים" לא הטרידה את הרוב במעגל החברתי המתבולל שלו. מעשים אלו של טיבריוס אינם "הוכחה" כי עזב את יהדותו אלא כי נהג כמקובל מדמות ציבורית במצרים ובאימפריה הרומית. בלשונו של פולה פרדריקסן, "כל בגיר, חבר מועצה, לוחם, שחקן או ספורטאי יהודי שנפגוש [מן התקופה ההיא] יהיה אדם שמזדהה כיהודי ובד בבד מקדיש חלק ניכר משגרת יומו להפגין נאמנות לאלים לא לו".^[26]

ועתה ממפילון הפילוסוף ליוספוס ההיסטוריון: החיבור מלחמות היהודים נכתב בשנת 75 ברומא, ואם נקבל את ההשערה שהחיבור נכתב בחסותם של טיטוס ואספסיינוס (ראו חיי יוסף, 364–358) נוכל להבין מדוע השניים מוצגים בו תמיד באור חיובי. יוספוס לעומת זאת לא נמנע למתוח ביקורת על מעלליו של טיבריוס במצרים (ראו למעלה, "חלקו של טיבריוס בהחרבת המקדש"), שכן טיבריוס פעל אז לבדו ובתיאור לא מחמיא לא הייתה אמירה כלשהי על אספסיינוס או טיטוס.

עם זאת יוספוס לא יכול היה להרשות לעצמו לבקר את החלטתו של אספסיינוס למנות את טיבריוס למפקד הצבא או את מעורבותו של טיבריוס בדיכוי המרד, שכן הדבר היה רומז גם על התנהלות הקיסרים.

החיבור קדמוניות היהודים יצא לאור בשנת 94 בערך, זמן רב אחרי שאספסיינוס, טיטוס וטיבריוס עברו מן העולם. חיבור זה ביקורתי יותר כלפי טיבריוס. במלחמות יוספוס טוען כי טיבריוס "לא שינה כלום במנהגי המדינה וכך שמר על השלום" (ספר ב, 220), ואילו בקדמוניות הוא סותר במפורש את האמירה הזו וטוען כי טיבריוס "לא נשאר נאמן למנהגי אבותיו" ומשווה בין ההתנהגות הקלוקלת של הבן ובין אדיקותו של אביו (ספר כ, 103–101, תרגום חופשי של צוות האתר).

זהות משולבת

הביקורת של יוספוס ופילון על טיבריוס לא מוכיחה כי בבחירה ללחום לצד הרומאים במרד הגדול עזב את העם היהודי. טיבריוס עצמו לא היה היחיד שלא ראה במעשיו בגידה בעמו או המרת דת. אדרבה, סביר להניח כי רוב האנשים בתקופתו ראו בזהות החצויה או "ההיברידית" שלו יתרון חשוב.^[27]

וכך גם כלפי דמויות נוספות. נראה שברניקי לא חשבה שיש סתירה כלשהי בנאמנות לבני עמה, שאותם כיבדה ושסיכנה את חייה למענם, ובין אהבתה לטיטוס, כובש ירושלים. יוספוס למשל מתאר בגאווה את האהבה של אספסיינוס ושל בנו טיטוס (שאליו התלווה במסע הניצחון שלו חזרה לרומא) כלפיו. מעבר כזה בין צדדים אולי היה קשה לאנשים מסוימים אבל תחת שלטון רומי היה נחוץ כדי לשרוד.

מפתה לתלות את גורלה של ירושלים במרד הגדול ב"בוגד" יהודי. אבל אפשר לתהות שמא האשמה האמיתית מוטלת על הכת הקולנית והצעקנית של המורדים והקנאים. חבריה המשיכו מסורת עתיקה של התנגדות פזיזה, עוד מימי ירמיהו. עם גישה של "חירות או מוות" היו הקנאים האלה מוכנים להקריב הכל למען החירות של העם,^[28] ולבסוף הפסידו גם אותה, ואת הלקח לימינו קשה להחמיץ.