מדוע החריבו אספסיאנוס וטיטוס את ירושלים?

מדי קיץ, בחודש אב, העם היהודי מתאבל לזכר המאורעות הטראגיים של ה'מרד הגדול', שהגיעו לשיאם בקיץ של שנת 70 לספירה; כשהרומאים שרפו את בית המקדש (השני) והחריבו את ירושלים, המרכז הלאומי, הדתי והרוחני של היהודים בכל רחבי העולם. רבים מן הפלגים היהודים שהיו בימי בית שני, כגון הצדוקים והאיסיים, נעלמו לחלוטין, והשורדים הוצרכו להמציא מחדש יהדות ללא מקדש.^[1]

כיום אנו נוטים כמובן להתרכז בטרגדיה של העם היהודי, אולם למעשה, מאורעות שנת 70 התרחשו בצילו של שינוי גדול יותר, שחל באימפריה הרומית. גורלה של ירושלים נחרץ בשל נסיבות פוליטיות שמקורן ברומא ולא בארץ ישראל, בתקופה הקצרה שבין יוני 68 ודצמבר 69 לספירה. למעשה, היה לכך קשר מועט ביותר ליהודים; ובכל-זאת, תוצאותיה של אותה שנה ברומא היו הרות אסון לעם היהודי למשך אלפיים השנים שלאחריהן.

המצב לפני המרד: יהודה כפרובינקיה לא מאיימת

הספר מלחמת היהודים ברומאים של יוספוס פלאביוס (יוסף בן מתתיהו) הוא המקור הראשי שלנו למאורעות ביהודה. יוסף, יהודי שהיה מפקד הגליל ונעשה עבד משוחרר של טיטוס, כתב ביוונית לקהל קוראים רומאי שהכיר את הפוליטיקה בת זמנו. דברי ימי ההיסטוריה של יוספוס היוו עבורם דיווח מעניין על מלחמה שהתרחשה במקום מרוחק.

לצד המידע המופיע בספר מלחמת היהודים ברומאים המתמקד בהיסטוריה המקומית של יהודה, יש להשתמש בעדשה רחבה יותר כדי להבין את שהתרחש בירושלים בקיץ של 70 לספירה. במאה הראשונה לספירה, יהודה היתה פרובינקיה רומית חסרת חשיבות בשולי האימפריה. לא נראה שרומא חששה שיש ביכולתה של הפרובינקיה הזו להבעיר את האימפריה ולהעמיד את שלטון רומא בסכנה. הכוח המקומי ביהודה הופקד בידי מושלים בדרגת פרשים, מעמד נמוך של פקידי השירות הציבורי הרומי, שכלל לא הורשו לפקד על לגיונות רומיים – סימן מובהק לכך שהפרובינקיה לא היתה איזור מאתגר במיוחד עבור הרומאים.

יוספוס מספק סקירה כללית של ההיסטוריה של יהודה תחת שלטון רומא. מטרתו היתה להראות כיצד המצב ביהודה התדרדר עד שהוביל לפרוץ המלחמה. לצד זה, המחקר המודרני לא מצא כמעט עדויות לפעולות איבה נגד השלטונות בקנה מידה גדול שיכול היה לבשר את המרד.^[2]

העובדה שבמהלך תקופת השלטון של האימפריה יהודים הורשו לעלות בהמוניהם לירושלים בשלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), היא עדות לכך שלא היה חשש למרד. יתרה מזו, הרומאים לא התנגדו לתרומת מחצית השקל של יהודי התפוצות לבית המקדש בירושלים, ואפשרו לרשויות המקדש לצבור עושר משמעותי, ששימש למטרות מקומיות. הטיפול ביהודה היה אפוא כבפרובינקיה קטנה ורחוקה שהצריכה דאגה מוטעה מצד הקיסרים.

ממבצע שגרתי להחזרת הסדר הטוב לכיבוש גדול

הקיסר נירון התייחס למרד שפרץ ביהודה בשנת 66 כבעיה מקומית של אי-שקט, ולא כאיום ממשי על שלטון האימפריה. הוא הדריך את הנציב הרומי בסוריה, קסטיוס גאלוס, שהיה הממונה על המושל המקומי ביהודה, להשיב את הסדר על כנו.

מסעו של גאלוס היה כישלון צורב, ולאחריו נדרשו אמצעים מאסיביים יותר. אף-על-פי-כן, גם העובדה שנירון נאלץ להגביר את המעורבות הצבאית הרומית, לא העידה על כך שהוא זיהה שמדובר במשבר קיומי עבור רומא. אף שהלחימה היתה רצינית – הרומאים שלחו למעשה ארבעה לגיונות כדי לדכא את המרד – הוא לא נתפס במקורו כקרב עם אויב זר עוצמתי, אלא רק כמסע נחוץ להשבת הסדר בפרובינקיה. למרות זאת, בסוף המערכה, הלחימה אכן הוצגה כקרב עם אויב קשה ועוצמתי. מה השתנה?

נירון, אספסיאנוס והפוליטיקה הרומית

דמותו של הקיסר נירון שנויה במחלוקת בהיסטוריה הרומית. לפי תיאורים אחדים, הוא הצית דליקה גדולה ברומא (בשנת 64) כדי לבנות את העיר מחדש על פי עקרונות אומנותיים.^[3] למימון המיזם השאפתני של נירון לבנייה מחודשת של רומא נדרשו הוצאות אדירות. כספי המימון עוקלו מרכושם של רומאים מהחברה הגבוהה, והקיסר רכש לו אויבים רבים בקרב החברה הרומית.

בעת תחילת המאורעות ביהודה, נירון כבר לקה בפרנויה עמוקה (אם כי מוצדקת, בחלקה). הוא לא בטח במפקדים שלו, חשד בסנטורים וחשש שמא יאבד את כס מלכותו ואת חייו בשל מזימות יריביו הרומאים.

מינוי אספסיאנוס לדיכוי המרד

בהקשר זה, נירון מינה את אספסיאנוס לראש הלגיונות הרומיים ביהודה. נירון מינה דווקא אותו משום שהיה אישיות בלתי נחשבת יחסית בציבוריות הרומית.

משפחתו של אספסיאנוס לא נמנתה עם העילית הרומית. למרות הצטיינותו בפיקוד על הצבא בשדה הקרב בבריטניה בשנת 53, ולמרות ששירת מאוחר יותר כמושל הפרובינקיה הרומית אפריקה פרוקונסולרית, לא הייתה לו השפעה בקרב האצולה הרומית. לאחר שעזב את מִשׂרתו, הוא הודח מהשירות הציבורי משום שנרדם בעת הקראת שירה על-ידי הקיסר נירון.^[4] כלומר, אספסיאנוס הוצב בפיקוד הגייסות ליהודה, מאחר שלא נשקפה סכנה שהוא יוכל לנצל לרעה את כוחותיו כדי לפלס את דרכו אל כס הקיסרות.

אולם נירון המעיט בערכו של אספסיאנוס. צעדיו הבאים של האיש מעידים שכבר נשא את עיניו לדבר-מה גדול יותר מאשר המערכה ביהודה. בחורף 67–68 ירושלים היתה שקועה במלחמת אחים בין קבוצות מורדים עויינות שהחלישו את הגנת העיר. הנסיבות הללו היו עשויות להיות המועד המיטבי למתקפה. ואולם אספסיאנוס נמנע מפעולה שהייתה עלולה לסיים מהר מדי את תפקידו כמפקד צבא רומי במזרח. במקום זאת, אספסיאנוס ניצל את ההזדמנות לשקם את שמו הציבורי, לזכות בהשפעה ולהשיג תמיכה כלכלית לפעולות פוליטיות וצבאיות שתכנן ברומא. הוא המתין לשעת כושר וציפה לרגע המתאים.

שנת ארבעת הקיסרים

שעת כושר שכזו הופיעה בשנים 68–69, במשך מלחמת האזרחים הרומית, הידועה בהיסטוריוגרפיה המודרנית כ"שנת ארבעת הקיסרים." הקיסר נירון התאבד, ורומא שקעה באנדרלמוסיה. בשנה אחת בלבד שלושה מפקדי צבא שונים עלו זה אחר זה לשלטון ברומא והומתו בהפיכות צבאיות עקובות מדם, עד שלבסוף עלה הרביעי, אספסיאנוס, וייסד את שושלת חדשה ששלטה באימפריה. הלגיונות הרומיים המוצבים במזרח הכריזו על אספסיאנוס כקיסר, לאחר שהוא הבטיח את תמיכתם של המושלים הרומאים בסוריה ובמצרים. תמיכה זו הבטיח אספסיאנוס בזמן שגרר רגליים בדיכוי המרד ביהודה.

לאחר שאספסיאנוס יצא לרומא כדי למלא את תפקידו, הוא לא היסס להפקיד את ניהול המלחמה על ירושלים בידי בנו חסר הניסיון, טיטוס. בשלב זה היהודים לא היוו איום ממשי על יציבות האימפריה, והמרד עדיין נחשב תקרית זעירה על רקע התככים הפוליטיים ברומא.

המרד מקבל משמעות חדשה

לאחר אנדרלמוסיית "שנת ארבעת הקיסרים" ותקופה ארוכה חוסר יציבות ברומא, האליטה הרומית חששה מהתמוטטות כללית של הסדר הציבורי. אספסיאנוס ביקש להציג את עצמו כקיסר שהחזיר את היציבות על כנה. הוא נזקק אפוא לשינוי טקטיקה ביהודה, ובמקום מערכה ממושכת, היה לו צורך בניצחון מהיר ומכריע.

זה ההסבר למצור של טיטוס על ירושלים, כמו גם הסיבה לפריצתו הנמרצת את הביצורים, ולכך שהחריב את העיר ושם קץ מהיר ואֶפִּי למרד בבירת יהודה. ייצוב שלטונו של אביו ברומא היה תלוי בלגיטימציה ציבורית של המשפחה הפלאבית. היכולת להציג בפני רומא את כיבוש ירושלים ואת תכולת אוצרות בית המקדש, את העבדים הזולים, את השפלת האויב, ואת הסיפורים שנלוו לניצחון, נועדו לסייע לאספסיאנוס ולטיטוס לייצב את מעמדם כקיסר בהווה וקיסר עתידי – ברומא. באופן זה אפשר להסביר מדוע אספסיאנוס וטיטוס לא חיכות לכניעת המורדים כתוצאה מרעב עקב פעולת מצור ממושכת, דבר שהיה דפוס תדיר באסטרטגיה הצבאית והיה עשוי להפחית את מספר האבדות בנפש בקרב החיילים.

התעמולה האימפריאלית החדשה השקיעה מאמצים אדירים כדי להגדיל את הנראוּת הציבורית של החרבת ירושלים, זאת משום שדעת הקהל הרומית היתה עלולה להטיל ספק בעברו של אספסיאנוס ולפקפק בזכאותו למשרה הגבוהה ביותר באימפריה. ספקות אלה היו חמורים אף יותר לגבי טיטוס הצעיר, שנפל בגורלו להיות הקיסר הבא, על אף שהיו לו הישגים מועטים למדי משל עצמו. השושלת נדרשה אפוא לבסס את הלגיטימיות הציבורית שלה, וההזדמנות היתה דיכוי המרד בירושלים.

מתן הזדמנות לרומאים לחגוג ניצחון

הניצחון על ירושלים הוצג במערכת יחסי הציבור של הפלאביים כבעל חשיבות עליונה לעם הרומי: ניצחון שהושג אך ורק הודות לאספסיאנוס ולטיטוס. המסר הזה נועד ליצור דימוי חדש של אספסיאנוס כגיבור לאומי שהציל את רומא ממלחמת אזרחים מסוכנת, כמי שהכניע אויבים מסוכנים של העם הרומי, והשיב על כנו את השלום בתוך גבולות האימפריה רומית.

דמותו הציבורית של אספסיאנוס ה'חדש' נבנתה על רקע המערכה ביהודה. היא תוכננה כך שתכסה על ייחוסה הנחות של משפחתו ועל הישגי העבר הפוליטיים הבינוניים שלו. כדי להשיג את כל זאת, היה על הפלאביים לנפח את כוחה של יהודה, ולהציגה כיישות מאיימת. לצד זה, הריסת המקדש היהודי תרמה בדיעבד לחיזוק הלגיטימציה הדתית של השושלת החדשה, בהיותה עדות לכך שהאל הרומי יופיטר הביס את האל ה'חזק' של היהודים, באמצעות פעולתה של השושלת הפלאבית.^[5]

התעמולה הפלאבית וירושלים

המטרופולין הרומית היתה הבמה של התיאטרון הפוליטי הפלאבי. שיבתו של טיטוס לרומא בשנת 71 לאחר החרבת המקדש בירושלים נחגגה בתהלוכת ניצחון (טריומף) ראוותנית. היתה זו כנראה חגיגת הניצחון היחידה בהיסטוריה של האימפריה שציינה כיבוש מחדש של פרובינקיה רומית מורדת, ולא את תבוסתה של ארץ זרה. יוספוס, שהיה נוכח כנראה בצעדת הניצחון, ציין:

ונפלאה מכל היתה מלאכת הבניָנים הצוענים [=הנעים] הנִשׂאים בכתף. כי גדלם הפיל אימה על האנשים, פן יכרעו תחת משאם, כי רבים מהם היו בני שלש עליות [=קומות] וגם בני ארבע עליות, ולב רואיהם פחד ורחב למראה עתרת עשרם. רבים מהם היו עטופים יריעות רקומות זהב ובכל-מקום היו מצֻפים זהב ושן מעשה חושב. ובהמון תמונות נראתה המלחמה עין בעין לכל חלקיה השונה.

כי פה נגלה מראה נוה שאנן הנהפך לשממה, ושם נראו מערכות אויבים רבים נופלים בחרב, אלה בורחים ואלה הולכים בשבי, וגם דמות חומות מתנשאות למרום הנבקעות במכונות מלחמה, ומצודות נשגבות נלכדות, וערים מלאות אדם מֻקפות חומות חזקות אשר עלו הרומאים למרומיהן, ומראה הצבא הנשפך כנחל אל העיר מבית לחומה ועושה מטבח [=טבח] מעֲבָרים, ודמות החלשים הנושאים את ידיהם לבקש רחמים, ובית המקדש הבוער באש, והבתים שנעשו קברי יושביהם, ומחזה נהרות השוטפים בארץ צִיה וצלמוות ולא באדמת זרע, אשר אינם מרווים את האדם והבהמה, כי עוברים הם דרך ארץ-שרפה מסביב - כל אלה הפגעים אשר הביאו היהודים עליהם במלחמה הזאת. מלאכת הבנינים האלה וגדלם תארו את כל הדברים האלה לעיני האנשים, אשר לא ראו אותם, כאילו היו באותו מעמד.^[6]

אדריכלות אימפריאלית החוגגת את הניצחון על ירושלים

המבקרים ברומא בשני העשורים שלאחר המרד השתוממו לנוכח תשומת הלב הרבה שהוקדשה לירושלים באדריכלות האימפריאלית במרחב הציבורי.^[7]

מקדש השלום – מתחם חדש בשם "מקדש השלום" (Templum Pacis) הוקם ליד הפורה האימפריאליים. היות שהמתחם תוכנן לזכר השבת השלום על כנו לאחר הניצחון על היהודים, לא היה זה מקדש במובנו הרגיל, אלא מעין אולם תערוכות מודרני. לדברי יוספוס, המתחם כלל בין השאר את כלי הקודש שנבזזו מהמקדש היהודי בירושלים.^[8]

הקולוסאום – במרחק לא רב משם, הפלאבים הקימו את האמפיתיאטרון הגדול ביותר ברומא, הידוע היום בשמו 'קולוסאום'. חוקרים בני זמננו הצליחו לזהות את עקבות כתובות הקיר העתיקות שלו, שייחסו את הקמת המבנה הציבורי לכספים שנתפסו על-ידי טיטוס עבור העם הרומי, ככל הנראה, בעקבות נצחון היהודים.^[9]

שער טיטוס ב'ויה סאקרה' (הדרך הקדושה) – שני שערי ניצחון מקושתים הוקמו לכבוד טיטוס במקומות המרכזיים ביותר ברומא. הקשת המאוחרת מבין שני המונומנטים הללו היא שער טיטוס המפורסם, הניצב היום ב'דרך הקדושה' (Via Sacra), הדרך המובילה אל הפורום הרומאי ואל הקולוסאום.

התבליט מתאר את הליגיונרים הרומיים במהלך תהלוכת הניצחון, נושאים את מנורת המקדש שנלקחה בשבי.

שער טיטוס בקירקוס מקסימוס – שער הניצחון האחר, הידוע פחות, שנבנה לכבוד טיטוס אך לא שרד, הוקם בכניסה לקירקוס מקסימוס [אצטדיון המרוצים הגדול], והיתה עליו כתובת ראויה לציון. תוכן הכתובת הועתק בידי מבקר שראה את האנדרטה כאשר עדיין עמדה על תילה, במאות השמינית והתשיעית. לפי מקור זה, רבים מתוך 100,000 המבקרים באצטדיון עברו דרך השער ויכלו להתרשם מהכתובת המספרת שטיטוס:

הכניע את העם היהודי והחריב את העיר ירושלים, עיר שלפניו כל המצביאים, המלכים והעמים התקיפוה לשווא או שכלל לא ניסו לכובשה.^[10] 

האדריכלות המונומנטלית הביאה אל מרכז תשומת הלב הציבורית ברומא את תושבי יהודה כאויבי האימפריה והציגה את ירושלים כבירתם העתיקה ההרוסה.

מטבעות יהודה הכבושה

אספסיאנוס וטיטוס לא באו על סיפוקם מתהלוכות הניצחון ומהקמת מונומנטים שנועדו לפרסם את חורבן ירושלים. בימים ההם, כשלא הייתה קיימת תקשורת המונים, הדרך המשפיעה ביותר להעביר את המסר הפוליטי של השליט אל קהל נרחב הייתה באמצעות הטבעת 'מטבעות זיכרון'. הם הכניסו למחזור הכספים של האימפריה סדרה מיוחדת של מטבעות – מטבעות 'יהודה הכבושה' (Iudaea capta).

סוג זה של מטבעות שימש כדי לציין הצלחה בהבסת מדינה חזקה וסיפוחה לרומא. המטבעות הוטבעו ברומא, לִיוֹן, ספרד, אנטיוכיה וכמובן – ביהודה. התמונה האופיינית על המטבעות היתה דמות של אישה מתאבלת, שסימלה את הישות המובסת. במקרה של מטבעות יהודה, האישה כורעת לצד עץ תמר, ולידה ניצבת בגאווה דמות רומית גבוהה (ייתכן – אספסיאנוס או טיטוס), המדגישה את הכנעתה של השבויה.^[11]

"מס היהודים" להחלפת תרומת מחצית השקל למקדש

לאחר שהפלאביים החריבו את המקדש בירושלים, הם הטילו מס מיוחד על היהודים, לא רק ביהודה, אלא בכל רחבי העולם הרומאי. המס, הידוע בשם "מס היהודים" (Fiscus Iudaicus), נועד להחליף את תרומת 'מחצית השקל', שהיהודים נהגו לתרום למקדש. המס היה תקף גם בימי מלכותו של דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס, שעלה לשלטון בשנת 81 לספירה; בימיו המס נגבה בתקיפות.

בהטילם את המס, הפלאביים התכוונו להעביר מסר ייחודי: אנו, הקיסרים הפלאביים ביטלנו את פולחן בית המקדש היהודי, ליבת המרד היהודי נגד רומא. היהודים המושפלים, "שהמשיכו לשמור את מנהגי אבותיהם",^[12] נשארו אויבים פוטנציאליים של האימפריה, ולכן מחויבים מעתה ואילך, לשלוח את הכסף למקדש יופיטר הקפיטוליני ברומא.

אפילוג

המרד הגדול והחרבת המקדש היו מאורעות המפתח שעיצבו את יחסי היהודים והרומאים שיתקיימו במאות השנים הבאות. בהציגו את המרד הלא משמעותי של יהודה כאיום אדיר ממדים, רב עוצמה ומסוכן, אספסיאנוס הצליח להציג את עצמו ואת בנו טיטוס כגיבורים צבאיים שנחלו הצלחה ואף הצילו את רומא.

אלפיים שנה חלפו מאז חורבן ירושלים. אימפריות קמו ונפלו; האנושות עברה התקדמות עצומה. ובכל זאת, אין זה נדיר לפגוש מנהיגים המנצלים את פחד ההמון מחד גיסא, ואת השנאה ליהודים מאידך, כדי לבסס את הלגיטימיות הפוליטית שלהם ולזכות בתמיכה ציבורית רחבה. אולי, יום אחד, הדף העצוב הזה בהיסטוריה האנושית יסתיים ויינטש.