פורים־פסט 1946: משפטי נירנברג ועשרת בני המן
קטגוריות:

שלוש האותיות הקטנות והו"ו הגדולה בעשרת בני המן, על רקע משפט נירנברג.
שטרייכר וה"פורים־פסט" בנירנברג
עשרים וארבעה נאשמים הועמדו לדין במשפטי נירנברג של פושעי מלחמה נאצים (20 בנובמבר 1945–1 באוקטובר 1946). שניים זוכו, שמונה נידונו למאסר, ושנים-עשר נידונו למוות. מבין השנים-עשר, מרטין בורמן נשפט בעודו נעדר,[1] והרמן גרינג התאבד טרם הוצא להורג. עשרת הנידונים שנותרו ביקשו, בשל מעמדם הצבאי, להיות מוצאים להורג בירייה. אולם בית הדין החליט להטיל עליהם עונש מוות בתלייה, כדי להדגיש שפשעיהם חרגו מעבירות צבאיות גרידא.[2]
העיתונאי קינגסברי סמית[3] זוכה פרס פוליצר מטעם שירות החדשות הבינלאומי, נבחר בהגרלה לייצג את העיתונות האמריקאית בעת ביצוע ההוצאות להורג.[4] בדיווחו תיאר את רגעיו האחרונים של יוליוס שטרייכר ואת מילותיו האחרונות:
כשהשומרים עצרו אותו בתחתית המדרגות לצורך זיהוי פורמלי, הוא השמיע זעקה מחרידה: "הייל היטלר!"[5] הצווחה גרמה לי לצמרמורת... כשהגיע לפלטפורמה, שטרייכר זעק: "עכשיו זה עובר לאלוהים." הוא נדחף בשתי המדרגות האחרונות אל המקום הקטלני מתחת לחבל התליין. התליין החזיק את החבל כנגד מעקה עץ. שטרייכר הסתובב בפתאומיות כדי לפנות אל העדים והביט בהם במבט זועם. לפתע הוא צרח: "פורים־פסט 1946"...
הקצין האמריקאי שעמד ליד המגדל אמר: "שאל את האיש אם יש לו מילים אחרונות". כשהמתורגמן תרגם את השאלה, שטרייכר צעק: "הבולשביקים יתלו אתכם יום אחד". כאשר הכיסוי השחור הונח על ראשו, ניתן היה לשמוע את קולו המוחלש של שטרייכר אומר: "אדל, אשתי היקרה". באותו רגע נפתחה המלכודת בקול פיצוץ חזק. הוא נפל [אל מותו] תוך כדי בעיטות.[6]
ככל הנראה, שטרייכר הבחין בדמיון בין תלייתם של עשרת הנאצים לתלייתם של עשרת בני המן במגילת אסתר — דמיון שביקש לבטא בקריאתו "פורים־פסט [פסיטיבל פורים] 1946".
העיסוק הנאצי בפורים
כפי שמציין ההיסטוריון מרטין גילברט, הנאצים היו מודעים היטב לחגים היהודיים ולעיתים אף ניצלו אותם כדי לבצע מעשי אכזריות "סמליים". ימים אלה נודעו ליהודים כ'לוח השנה של גבלס',[7] ורבות מהזוועות בוצעו דווקא בפורים.[8]
בזדונסקה-וולה, למשל, בפורים 1942, עשרה יהודים הוצאו להורג בתלייה על ידי הנאצים "כנקמה על המן".[9] בפורים 1943, הנאצים רימו את יהודי גטו פיוטרקוב – בגרסה שטנית של "מתיחת פורים" – כאשר ביקשו עשרה מתנדבים יהודים במסגרת תוכנית חילופי שבויים כביכול עבור גרמנים שחיו בפלשתינה; לאחר שהתנדבו, ירו בכולם.[10]
יוליוס שטרייכר עצמו, מייסד ועורך הראשי של העיתון הגרמני השבועי Der Stürmer ("הסערה"), פרסם ב-19 במרץ 1934 כתבה ארוכה תחת הכותרת: "ליל הרצח: סוד חג הפורים היהודי נחשף".[11] יום לאחר ליל הבדולח (10 בנובמבר 1938), נשא שטרייכר נאום בפני יותר מ-100,000 איש בנירנברג, שבו הצדיק את האלימות כלפי היהודים בטענה שהיהודים רצחו 75,000 פרסים בלילה אחד.[12] לטענתו, הגרמנים היו סובלים מאותו גורל אילו היהודים היו מצליחים להוציא לפועל "פורים" רצחני חדש בגרמניה.[13]
ב-1940, עסק באותו מוטיב גם סרט התעמולה האנטי-יהודי המוכר ביותר של הנאצים, Der Ewige Jude ("היהודי הנצחי").[14] היטלר אף הזדהה עם הנבלים בסיפור אסתר בנאום ששודר ברדיו ב-30 בינואר 1944, שבו הצהיר כי אם הנאצים יובסו, היהודים "יוכלו לחגוג את חורבנה של אירופה בחג פורים שני".[15]
הקבלות שעשו יהודים בין פורים לבין גרמניה הנאצית
גם היהודים באותה תקופה ראו קווי דמיון בין פורים לאירועים בגרמניה הנאצית. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, יהודי אירופה קישרו בין המן לבין היטלר, ושמחו במיוחד בקריאת המגילה, ובמיוחד במעמד "תליית בני המן", שאותה פירשו כסמל לנפילתם העתידית של הנאצים.[16]
היטלר, כגרסה מודרנית של המן, מופיע במחזות פורים לפחות משנת 1934,[17] ודימוי זה בולט גם בחגיגות הפורים הראשונות שערכו ניצולי השואה לאחר המלחמה.[18] במכתבים רבניים מאותה תקופה אף ניתן למצוא התייחסות אליו כאל "המן הידוע" של אותה תקופה.[19] תצלומים מחגיגות פורים במחנה העקורים לנסברג מראים גרסאות שונות של "בובות היטלר" התלויות בסגנון המן.[20]
אין זה מפתיע, אם כן, שבעיתון היומי התל-אביבי "הבוקר", במאמר מערכת על משפט נירנברג (16 באוקטובר 1946, עמ׳ 2) וכן בידיעה בעמוד הראשון על משפטי נירנברג (18 באוקטובר 1946), כונו הנאצים "בני המן".
משפטי נירנברג "מוצפנים" במגילה
במכתב למערכת העיתון "שערית", 12 באפריל 1967,[21] ציין אהרון גולדברגר כי רשימת עשרת בני המן (אסתר ט:ז–ט) מכילה שלוש אותיות שלפי המסורת נכתבות באותיות זעירות: תי״ו, ש״ן וזי״ן, שערך הגימטריה שלהן הוא 707 (400+300+7). לדבריו, זוהי התייחסות סמויה לשנת ה'תש"ז (5707), שבה הוצאו להורג עשרת פושעי המלחמה הנאצים בנירנברג.
גולדברגר מוסיף: "לצערי איני זוכר מי הצביע על כך בפני". עם זאת, ייחוסה של דרשה זו אינו אחיד: יש המייחסים אותה לר' מרדכי שוואב,[22] אחרים מייחסים אותה לר' אהרון רוקח [23] או לר' מיכאל בר וייסמנדל,[24] אך בדרך כלל היא מובאת ללא ייחוס.[25] דרשה זו זכתה לתהילה בשנות ה-80, עם פרסום מאמרו של נוסון מונק בגיליון מרץ 1986 של המגזין האורתודוקסי האמריקאי Jewish Observer, וכן בעקבות שני מאמרים בעיתון החרדי הישראלי "יתד נאמן".[26]
במקביל, קנה הרעיון אחיזה גם בזירת ההסברה הדתית, במסגרת סמינרי "אש התורה" ותוכניות דומות, כחלק מטיעון רחב יותר על מקור אלוהי ועל־טבעי של התורה.[27] משם, ספרים, מאמרים והרצאות[28] מפיצים את הרעיון שהאותיות הזעירות הן מעין נבואה על משפט נירנברג.[29] "קוד אסתר" אף היווה השראה לספר צרפתי רב-מכר, שהוצג כעיתונות חוקרת,[30] ולמותחן אמריקאי שבו סוכן FBI מפענח בעזרת רב נבואה ממגילת אסתר ובסופו של דבר לוכד רוצח סדרתי.[31]
תוספות יצירתיות ל"קוד"
בעקבות פרסומה של תורת ה"קוד" שלפיה עשרת בני המן מקבילים לעשרת הנאצים והאותיות הזעירות מציינות את שנת ה׳תש״ז, נוספו במהלך השנים נקודות השקה נוספות בין סיפור פורים לבין ההוצאות להורג בנירנברג:
הווי"ו הגדולה — השם ויזתא נכתב עם ווי"ו רבתי. יש שפירשו זאת כרמז לאלף השישי, ובכך כהשלמה לשנה 5707.
בתו של המן – התאבדותו של הרמן גרינג הושוותה למותה של בתו של המן לפני המלחמה, כפי שנרשם באגדה התלמודית (ב. מגילה טז ע"א):
כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי המן חזיתיה ברתיה דקיימא אאיגרא סברה האי דרכיב אבוה והאי דמסגי קמיה מרדכי שקלה עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישה דאבוה דלי עיניה וחזת דאבוה הוא נפלה מאיגרא לארעא ומתה והיינו דכתיב ...והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש אבל על בתו וחפוי ראש על שאירע לו
תרגום: כשהוא (המן) עבר ליד בית המן (והוביל את מרדכי על סוס המלך), בתו שעמדה על הגג ראתה אותו. היא חשבה שהאדם שרכב היה אביה, ושהאדם שהלך לפניו היה מרדכי. היא לקחה סיר לילה והשליכה אותו על ראשו של אביה. היא השפילה את עיניה וראתה שזה אכן אביה, ונפלה מהגג אל הקרקע ומתה. וזה שמשמעות הדבר כאשר נאמר (אסתר ו, יב): "וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ". הוא התאבל על בתו וראשו היה מכוסה בתכולת הסיר.[32]
הושענא רבה —מאחר שההוצאות להורג בוצעו בליל הושענא רבה, יש שקישרו זאת למסורות מדרשיות וקבליות הרואות ביום זה את חתימת הדין (מדרש תהילים יז:ה; זוהר, צו לא ע״ב), וכיום שבו המלאכים מכיריזים על ניצחון ישראל.[33]
ואת — העובדה ששמו של כל אחד מבני המן במגילה מקדים לו המושא הישיר "וְאֵת" מלמדת אותנו, על פי העיקרון הדרשני המייחס משמעות אף למושא זה (בבלי כתובות קג ע״א), שעתיד להתרחש דבר נוסף והוא הוצאתם להורג של קבוצת עשרה אויבים נוספת של היהודים.[34]
התלייה — תלייתם של הפושעים הנאצים, בניגוד להוצאה להורג בירייה, הייתה חלק מהתוכנית האלוהית להדגיש את הקשר לסיפור פורים. שכן, מדוע הייתה אסתר מתעקשת לתלות את בני המן שכבר נהרגו?
מחר — בקשתה של אסתר לתלות את בני המן "מָחָר" (אסתר ט:יג), פורשה כרמז מוסווה לתלייתם המאוחרת בהרבה יותר של עשרת הנאצים.
כל ההקבלות הללו משמשות מעין עיטורים סביב ה"קוד" המרכזי של שלוש האותיות הזעירות תי"ו, שי"ן וזי"ן, בשמות בני המן. מה ידוע לנו על מקורותיהן ומסורת כתיבתן של אותיות זעירות אלו במגילה?
עשרת בני המן: ייחודיות הרשימה
רשימת בני המן במגילת אסתר נתפסת במסורת כקטע מקראי בעל מעמד ייחודי בכמה מובנים. מנהג ידוע, שמקורו בתקופת התלמוד (מגילה ג:ז קובע כי יש לקרוא את רשימת שמות בני המן בנשימה אחת.
ר' חייה בריה דר' אדא דייפוי ר' ירמיה בשם ר' זעירא: צריך לאמרן בנפיחה אחת ועשרת בני המן עמהן.
תרגום: ...יש לקרוא את שמותיהם ברצף אחד, יחד עם הצירוף “עשרת בני המן.[35]
התלמוד הבבלי (מגילה טז ע״ב), לאחר שהוא מזכיר הלכה זו,[36] מסביר את טעמה:
מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו.
תרגום: מה הטעם? שכולן יצאה נשמתן כאחת.
גם צורת הכתיבה של הפסוקים הללו במגילה יוצאת דופן.
ערימות מילים
התלמוד הירושלמי קובע שיש לכתוב את שמות בני המן במתכונת גרפית מיוחדת, המתוארת כ"ערימות" (מגילה ג:ז):
ר' זעירה ר' ירמיה בשם רב שירת הים ושירת דבורה נכתבין אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבין אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה דכל בינין דכן לא קאים...
תרגום: ר' עירה, ר׳ ירמיה בשם רב: שירת הים ושירת דבורה נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח; ואילו עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבים אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, שכן כל בניין שכך (נעשה) — אינו עומד.[37]
לאחר שציין כלל זה,[38] התלמוד הבבלי מציע הסבר שונה במקצת (ב. מגילה טז ע"ב):
מאי טעמא? [אמר רבי אבהו:][39] שלא תהא תקומה למפלתן
תרגום: מה הטעם? [אמר רבי אבהו:] "כדי שלא תהיה תקומה למפלתן."
התלמוד הירושלמי מרחיב על אופן עיצוב העמודים:
א"ר יוסי בי רבי בון צריך שיהא איש בראש דפא ואת בסופה שכן הוא סליק[40] ונחית כהדין קינטרא.
תרגום: אמר רבי יוסי בן רבי בון: צריך שיהיה "איש" בראש הדף ו"ואת" בסופו, כך שהוא עולה ויורד כמו אותו קינטרא (מוט).[41]
במילים אחרות, העמודה השמאלית אמורה להיות קו אנכי רציף של המילה "ואת" בלבד.
"ויזתא" עם וי"ו גדולה
מאפיין ייחודי שלישי, המתועד בבלי מגילה טז ע"ב, הוא:
אמ' ר' יונה אמ' ר' זירא האי וו דויזתא צריך למיזקפיה ולמימתחיה.[42]
תרגום: רבי יונה אמר שרבי זירא אמר: האות וו של [השם] ויזתא צריכה להיות מיושרת בחלקה העליון ומוארכת כלפי מטה[43]
כמו בשני הכללים האחרים, הבבלי מביא סיבה:
מאי טע[מא]? כולהו בחדא זקיפא איזדקפו.
תרגום: מה הטעם? משום שכולם היו נעוצים על עמוד אחד.[44]
פרשנים מימי הביניים נחלקו על משמעותה של הוראה זו. יש שטענו כי היא מתייחסת לאופן קריאת האות, והדובר חייב להאריך את הצליל בעת הקריאה,[45] אחרים טענו כי הדרישה היא לכתוב את האות ללא הקו האופקי בחלקו העליון (כלומר, כמו מוט),[46] ואילו הרוב סבורים כי מדובר בכתיבה של וי״ו רבתי, כלומר אות גדולה/מאורכת המשתרעת מטה יותר מן הרגיל. ייתכן שהכוונה היא גם לקצה עליון מעוגל וגם לקצה תחתון מוארך, כך שהאות נראית כמו מוט ארוך שעליו ננעץ גוף.
האם כתבי היד עוקבים אחר הכללים?
שני כתבי יד, מגילה ספרדית מהמאה ה- 13–14 (פרמה 2836) ותנ"ך שהושלם בשנת 1494 (פריז, עברית 29 [פוליו 386r]) עוקבים אחר כל ההוראות התלמודיות לגבי אופן כתיבת חלק זה של המגילה. (יש לציין שבפרמה 2836 יש גם שי"ן קטנה במילה "פרמשתא", אך אין אותיות זעירות נוספות).
![]() | ![]() |
| תנ"ך 1494 (פריז, עברית 29) | פרמה 2836 |
כתבי יד תנ"כיים אחרים מימי הביניים אינם עוקבים אחר כללים אלה באופן עקבי. לדוגמה, בקודקס לנינגרד (1008 לספירה) אין וי״ו בעלת צורה ייחודית בשם ויזתא.[47] אמנם הוא מציג את בני המן בשתי עמודות, אך העמודה הימנית אינה מתחילה במילה איש אלא במילים "מאות איש", שתי מילים במקום אחת.[48] קודקס ספרדי מהמאה ה-14/15 (Cambridge Add. Ms 652 [folio 302r]) כולל את האות וי"ו המוארכת, אך העמודה מתחילה ב-ואת, ולא ב-איש, ומסתיימת ב-ויזתא במקום עשרת. החשוב ביותר הוא שהעמודה "ואת" מופיעה בצד ימין במקום בצד שמאל.
![]() | ![]() |
| קמברידג' Add. Ms 652 | קודקס לנינגרד |
האותיות הקטנות של המגילה
השימוש באותיות זעירות, תופעה שאינה מוזכרת בתלמוד, מתחילה להופיע בימי הביניים. הטקסט המוקדם ביותר שיש לנו בנושא זה הוא חיבור אנונימי מסוף האלף הראשון לספירה, המונה את כל האותיות הזעירות בסדר אלפביתי, המכונה "מדרש עקיבא בן יוסף על אותיות קטנות וטעמיהן".[49] הוא חלק מקורפוס של יצירות המיוחסות לר' עקיבא, דמות שהמסורת מזהה עם רגישות פרשנית לפרטים גרפיים דקים מסוג זה (השוו: בבלי מנחות כט ע״ב). להלן רשימת האותיות הקטנות במגילה:
זיי"ן, ויזתא ז' קטנה, לפי שהמן הלשין בשבעה דברים.
רי"ש של פרשנדתא קטנה, שנתמעט ונתלה.
שי"ן תי"ו של (פרשנדתא) [ס"א פרמשתא] קטנות.[50]
במקרה זה, הגימטריה תהיה 907; האות רי"ש מוסיפה עוד 200. לפי מסורת זו מדובר בארבע אותיות זעירות (ז + ר + ש + ת), וכולן מופיעות בתוך רשימת עשרת בני המן, ובפרט בשלושה שמות בלבד: ויזתא, פרשנדתא, פרמשתא (או וריאנט קרוב), כך שהמסורת של אותיות זעירות "מוגבלת" למעשה לשלושת השמות הללו.
כמו כן, חיבור מקביל מאותו קורפוס, "מדרש רבי עקיבא בן יוסף על אותיות גדולות וטעמיהן", מזכיר את האות וי"ו של ויזתא, המוכרת מהתלמוד, ושתי דוגמאות נוספות מחלקים אחרים של המגילה: האות חי"ת של חור (אסתר א:ו) והאות תי"ו הראשונה של "ותכתוב" (אסתר ט:כט).[51]
גרמניה של ימי הביניים
החיבור ההלכתי המוקדם ביותר המתעד מסורת של אותיות קטנות במגילה הוא זה של החכם האשכנזי[52] ר' אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה, 1140–1225 בקירוב) בקובץ שלו על התלמוד (מגילה, §548):
אל"ף שבפרשנדתא [צריכה להיות] קטנה, דפרמשתא [צריכה להיות] גדולה, ויש אומר[ים] היפך. [53]
מסורת ראבי"ה אינה קשורה לרשימת מדרשי רבי עקיבא שהובאה לעיל, אך בן זמנו, ר' אלעזר מוורמס (1160–1238 בקירוב), מתעד מנהג קרוב ברוחו, אך ללא הרי״ש הקטנה בפרשנדתא,[54] ומציע לו טעם אחר (רוקח §235):
תסיר ח' של חור שהיא גדולה שלבש ח' בגדי כהונה שאין חיור כמותן אבל ממעשה דמרדכי ואילך ה' אותיות משונות שתזו"ת בגי[מטריה] כתב זאת זכרון לכך משונין בגודלן ובקרוין.
במילים אחרות יש להניח בצד את החי"ת הגדולה של חוּר (אסתר א:ו), המוסברת אצלו כרמז ל"שמונה בגדי כהונה" הלבנים. ואילו מן "מעשה מרדכי" ואילך מופיעות במגילה חמש אותיות משונות – ת, ש, ז, ו, ת – שמצטרפות בגימטריה ל"כתב זאת זכרון" (שמות יז:יד). זו הסיבה שהן חריגות בגודלן ובאופן קריאתן.
שלוש האותיות הקטנות (ת–ש–ז), בצירוף הווי״ו הגדולה והתי״ו הגדולה—אף שהתי"ו הגדולה אינה מצויה דווקא בטקסט של "עשרת בני המן", יוצרות ערך מספרי משולב של 1113, כשוויון הערך של "כתב זאת זכרון",[56] המדגיש את הקשר בין המגילה לסיפור עמלק, המרומז כבר במגילה עצמה.[57]
צרפת ופרובנס
בצרפת, העדות המוקדמת ביותר שיש לנו לאותיות זעירות במגילה מופיעה בגרסה המורחבת של מחזור ויטרי מן המאה ה-12,[58] הכוללת את שלוש האותיות הגדולות, בתוספת הזי"ן הקטנה של ויזתא.[59] בערך באותה תקופה, ר' אברהם בן נתן מלונל משתמש באותיות קטנות בכל שלושת השמות, בנוסף לי"וד גדולה ב"ויזתא", שאינה מופיעה במקורות מוקדמים יותר (ספר המנהיג, "הלכות מגילה" 1.250):
תי"ו זעירא פרשנדתא... שי"ן זעירא פרמשתא... וי"ו ויו"ד רבתי וז' זעירא ויזתא...[60]
המקור ההלכתי הראשון שתיעד את האותיות הקטנות והגדולות כפי שהן קיימות כיום היה ר' אהרון בן יעקב הכהן מלונל (ראשית המאה ה-14) בספרו "אורחות חיים" (הלכות מגילה ופורים, §17):
ואלו האותיות הגדולות והקטנות שבה ח' של חור כרפס גדולה ו' דויזתא גדולה ת' ראשונה של ותכתוב גדולה ז' של ויזתא קטנה ת' דפרשנדתא קטנה ש' דפרמשתא קטנה.[61]
הנוהג לכתוב אותיות קטנות בשמות בני המן התבסס זמן קצר לאחר מכן, הודות להמצאת מכונת הדפוס על ידי יוהנס גוטנברג באמצע המאה ה-15.
מקראות גדולות
בוונציה, בית הדפוס של דניאל בומברג הדפיס את המהדורה הראשונה של "מקראות גדלות" בשנים 1516–1517. המהדורה השנייה שלו (1524–1526) הפכה לבסיס לטקסט התנ"כי המודפס הנפוץ. לקראת הדפסתו, השקיע המו"ל, יעקב בן חיים אבן אדוניה (1470–1538), מאמצים אדירים בהבהרת הטקסט המקראי, בהתבסס על כתבי היד שהיו ברשותו.
כאשר קבע את פריסת המגילה, נשען יעקב בן חיים על המסורת שהובאה באורחות חיים כמקור סמכותי. כך נעשו הת"יו הזעירה של פרשנדתא, השׁי"ן הזעירה של פרמשתא והזי"ן הזעירה של ויזתא, יחד עם הווי"ו הגדולה שבאותו שם (כפי שנזכרת כבר בתלמוד), לסטנדרט המקובל בנוסחי הדפוס.במשך תקופה מסוימת לאחר מכן, ספרי הלכה, כולל השולחן ערוך (אורח חיים תרצ"א), לא הזכירו את האותיות הקטנות הללו,[62] אולם, עם חלוף הזמן, מסורת זו נתפסה כמובנת מאליה, ומסורות אחרות שהיו מקובלות במשך מאות שנים נדחקו במהרה לעולם הלא נודע של כתבי היד וטקסטים הלכתיים לא מובנים.[63]
הסברים חדשים לאותיות הקטנות
בנוסף להסברים על אותיות יוצאות דופן אלה במקורות מימי הביניים, כמה רבנים מאוחרים יותר הציעו פרשנויות חדשות.[64] לדוגמה, הרב מרדכי צבי אדלר (אנגליה, סוף המאה ה־19–תחילת המאה ה־20) מסביר בספרו "עיר מבצר" שהאותיות הקטנות בשמות שני הבנים הראשונים מרמזות למעשה המסוים שביצע כל אחד מהם כדי לדכא את היהודים.[65]
...כתיב כאן בשם פרשנדתא אות ת' זעירא לרמז כי מאתו יצאה הגזרה אשר גזר המן אביו לבטל את בנ[י] י[שראל] מת[למוד] ת[ורה] אשר החיוב עלינו ללמד דבר אחד ת' פעמים...
ע[ל] כ[ן] כתיב בשם פרמשתא אות ש' זעירא רומז כי ע[ל] י[די] עצתו גזר המן אביו לבטל מבנ[י] י[שראל] תפילין אשר מצוה להניחם ש' ימים בשנה...
כלומר, זו הסיבה שהשם פרמשתא נכתב באות שי"ן קטנה, כדי לרמוז שהדבר התבסס על עצתו, שאביו המן אילץ את היהודים להפסיק לקיים מצוות תפילין, שאנו מצווים ללבוש 300 (ש') ימים בשנה.
באשר לויזתא, אדלר מציע הסבר מיסטי: ויזתא ניסה להשיג "כוח אסטרולוגי" על ידי "שהיה פתו"ח בתשמיש בכל ו' ימי החול" (כלומר קיים יחסים בששת ימי השבוע), למעט בשבת (היום השביעי, זי"ן).[66]
כיוון נוסף עולה אצל ר׳ יוסף משאש (פאס, 1892–1974), הכותב בשו"ת מים חיים (ח"א, אורח חיים סימן רצ"ד) שכל אחד משלושת בני המן היה מוכר הן בשמו המקורי והן בכינוי שנוצר באמצעות השמטת אות אחת.
פרעות חמלניצקי: גזרות ת"ח–ת"ט (5408)
בעוד שהסברים אלה מחפשים משמעות סמלית, נומרולוגית או אפילו היסטורית, במאה ה-18 הציע ההיסטוריון היהודי-הולנדי, מנחם מאן בן שלמה הלוי אמלנדר (נפטר ב-1767) הסבר בעל משמעות עכשווית לתקופתו לשתי האותיות הגדולות.
פרעות חמלניצקי, סדרת פוגרומים נגד היהודים בחבר העמים הפולני-ליטאי בהנהגתו של בוהדן חמלניצקי, כחלק ממלחמת הקוזקים נגד פולין שנמשכה עשר שנים, החלו בשנת 1648. במהלך האירועים הושמדו קהילות יהודיות, ואלפי אנשים נהרגו ו/או נעקרו מבתיהם.[68] בדיונו על פוגרומים אלה, ציין אמלנדר בספרו ההיסטורי "שארית ישראל"[69] כי "חכמי האמת" רואים רמז לטבח זה במגילת אסתר:
וחכמי האמת אמרו כי גזירות המן אשר נתבטלה בעת ההיא חלה בשנת ת״ח. וכן אותיות ת״ח נרמזים במגילה באותיות גדולות תי״ו של ותכתוב אסתר המלכה וחי״ת של חור כרפס וה' ינקום נקמת בני ישראל.
לשתי האותיות הגדולות הללו יש ערך מספרי משולב של 400 (ת) ו-8 (ח), דהיינו ת"ח, כלומר השנה שבה החלו הפוגרומים (5408). "קוד אסתר" צועד בעקבות אמלנדר בכך שהוא מייחס לאותיות החריגות משמעות אקטואלית, ורואה בהן סימון סמוי של תאריך היסטורי.
אפקט ברנום
הניסיון למצוא משמעות עכשווית באותיות הקטנות והגדולות הללו מסתמך במידה מסוימת על אפקט ברנום, כלומר, הנטייה של אנשים לראות תיאורים כלליים כדבר־מה שמכוון אליהם באופן ספציפי.[70] בפועל, אין במגילת אסתר עצמה שום פרט שמצביע על "נבואה נסתרת" במשפט נירנברג.
ראשית, האותיות הזעירות אינן מתועדות כבר בכתבי המגילה הקדומים, אלא מופיעות רק מסוף האלף הראשון לספירה ואילך. האות ווי"ו רבתי, שמקורה בתקופת חז"ל, נולדה ככל הנראה בניסיון משעשע לגרום לאות להיראות כמו עמוד באופן חזותי. יתר על כן, האלף השישי היה מסומן באות ה' ולא באות ח'.[71] באשר לבקשתה של אסתר לתלות את בני המן, זו הייתה דרך מקובלת בימי קדם להשפיל את האויב על ידי הצגת גופתו.[72]
שאר הטיעונים התומכים, כגון התאבדותו של גרינג, השימוש החוזר במושא "ואת", וההוצאות להורג שהתרחשו בהושענא רבה, מסתמכים על יצירתיות מדרשית המייצרת הקשרים. כך גם לגבי ה"פרטים המשונים" של המשפט, כגון השאלה מדוע הנידונים נתלו ולא הוצאו להורג בירייה,[73] או העובדה שבפועל הוצאו להורג רק עשרה נאצים.[74]
להוכיח את התנ"ך
בהופעותיו הראשונות, הנקודה המרכזית של "קוד פורים־פסט" לפיה מגילת אסתר חוזה את משפט נירנברג,[75] הייתה להוכיח כי, על אף היותה בלתי נתפסת, השואה היא חלק מתכניתו של אלוהים.[76] אף שזהו עדיין היבט מרכזי של המסורת, הפופולריות שלה כיום, בייחוד בסמינרים דתיים ובפורמטים דומים, נובעת משינוי פרדיגמטי עמוק יותר.
במשך מאות שנים, טקסטים מקראיים שימשו לפירוש אירועים מאוחרים בדיעבד. במקורות טרום-מודרניים מסוג זה, אמיתות התנ"ך היא נתון, ופסוקיו משמשים כהוכחות להסבר משמעותם של אירועים מאוחרים יותר.[77] בעידן המודרני, לעומת זאת, דווקא סמכותו של המקרא היא שעומדת במבחן ודורשת חיזוק.
אף אחד לא זקוק להוכחה לכך שהשואה הייתה אירוע משמעותי, או שהמורשעים בנירנברג היו רשעים. מה שמבקשים רבים מאנשי האמונה הוא חיזוק לכך שגם בעולם חילוני, שבו נדמה שההיסטוריה פועלת לפי כוחות אנושיים בלבד, התנ"ך הוא אכן דבר ה'. ההתאמה בין האותיות הזעירות במגילה למשפט נירנברג נועדה להוכיח שאלוהים אכן מנהל את העולם, וכי אסתר, המחברת המסורתית של המגילה, ראתה בנבואה את הטבח הנורא העתיד לבוא על עמה.[78] מכאן קצרה הדרך להצגת המגילה כטקסט אמת, ובהרחבה, את התורה כאמת.
העובדה שאמונה זו ב"קוד אסתר" נעשתה נפוצה כל כך בקהילות יהודיות, חרף מקורה המעורפל והישענותה על הקבלות רופפות, מעידה שהיא ממלאת צורך ממשי: להפוך את השואה, אירוע שעלול לערער את האמונה, לאירוע "מוצפן" בתוך המגילה, אשר ממילא מאשר את אלוהיותו של המקרא ואת תפיסת ההיסטוריה כתהליך בעל כיוון ותכנית אלוהיים.[79]
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
2 במרץ 2026
|
עודכן לאחרונה
2 במרץ 2026
מאמר זה הוא תרגום של "Purimfest 1946: The Nuremberg Trials and the Ten Sons of Haman" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com במרץ 2022. נערך על ידי צוות האתר.
בדיעבד תברר שהוא כבר מת, אך באותה עת אנשים חשבו שהוא עדיין חופשי.
ראו:
Telford Taylor, The Anatomy of Nuremberg Trials: A Personal Memoir (Skyhorse 1992), pp. 601–607.
ראו:
Smith, see William Taft, Encyclopedia of Twentieth Century Journalists (London: Routledge, 2016), p. 188.
ראו:
Kingsbury Smith, “The Nuremberg Trials: The Execution of Nazi War Criminals”, International News Service, October 16, 1946.
הוא היה היחיד מבין הנאצים בנירנברג שאמר זאת.
Randall Bytwerk, Julius Streicher: Nazi Editor of the Notorious Anti-Semitic Newspaper Der Sturmer (New York: Cooper Square Press, 2001), pp. 1–2.
דו״ח זה שימש בסיס לדיווחו של:
Clark Kinnaird, It Happened in 1946 (New York: Duell, Sloan and Pearce, 1947), 99.
דיווח זה נראה כמקור לרוב הספרים האחרים שהופיעו מאוחר יותר. ישנם הבדלים קלים בתרגום ובסדר מילותיו האחרונות של שטרייכר, אך בכל הגרסאות מופיעה הקריאה "פורים־פסט 1946" כחלק ממילותיו האחרונות, אם כי לא בכולן. ראו את הגרסאות ב:
Azriel Louis Eisenberg, Witness to the Holocaust (New York: Pilgrim Press, 1981), p. 578; Roy Martin, Inside Nurnberg (Shippensburg, PA: White Mane Books, 2000), p. 81; Jon Lewis, ed., The Mammoth Book of How It Happened: World War II (London: Constable and Robinson, 2002); Terry Breverton, Immortal Last Words (Quercus Publishing, 2010).
על שם יוזף גבלס, ראש משרד התעמולה של הרייך, שנחשב כאחראי לאלימות מכוונת במיוחד בחגים היהודיים.
ראו:
Martin Gilbert, The Holocaust: The Jewish Tragedy (New York: Collins, 1986), 297–299.
עובדה זו מוזכרת אפילו בכמה דיונים רבניים על חג הפורים, ראו: דוד רוסוף, ישראל והזמנים, כסלו-אדר (ירושלים: 2011), עמ' 406.
ראו:
Isaac Neuman, The Narrow Bridge: Beyond the Holocaust (Chicago: University of Illinois Press, 2000), p. 81.
אירועים דומים התרחשו גם בצ'סטוכובה, רדום ושידלובץ. ראו:
Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton: Princeton University Press, 2006), 91.
ראו:
Die Mordnacht: Das Geheimnis des jüdischen Purimfestes ist enthüllt
הטקסט המקורי זמין כאן.
הערת העורך: לדיון באופייו הבעייתי של טקסט זה, ראו:
Meylekh PV Viswanath, “The Megillat Esther Massacre,” TheTorah (2016).
ראו:
Randall L. Bytwerk, Landmark Speeches of National Socialism (Texas A&M University Press, 2008), 91.
ניתן לצפות בסרטון כאן (פורים מופיע בדקה 45:00).
ראו:
Philip Goodman, The Purim Anthology (Philadelphia 1949), p. 4.
ניתן לקרוא כאן.
ראו:
Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton: Princeton University Press, 2006), 85-86
שם מובאת עדות של יואכים פרינץ, שכיהן כרב של קהילה רפורמית בברלין בשנות ה-30:
מעולם לא שמעתי מחיאות כפיים כאלה בבית כנסת כשקראו את שמות עשרת בני המן, שתיארו את תלייתם על העץ... בכל פעם שקראנו "המן" האנשים שמעו "היטלר" והרעש היה מחריש אוזניים.
ראו:
Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton: Princeton University Press, 2006), 90.
ראו:
Horowitz, Reckless Rites, 91–92.
ראו לדוגמה:
Zvi Rothberg, Yosef David Rozmarin, eds., Nitei Neimim (Lakewood: Machon Mishnas Rabbi Aaron, 1999), 1.346.
ראו:
Dan Stone, The Liberation of the Camps: The End of the Holocaust and Its Aftermath (New Haven: Yale University Press, 2015), xv [images 11 and 12].
אהרון גולדברגר, "רמז במגילה", שערים (12 באפריל 1967), עמ' 3 [עמודות 3–4, תחתית העמוד]. שערים היה העיתון של תנועת פועלי אגודת ישראל.
ר' מרדכי שוואב (1911–1994) ממונסי, ניו יורק. נוסון מ. מונק ("מגילת אסתר ומשפט נירנברג", Jewish Observer [מרץ 1986], 56–57 [ובייחוד עמ' 56]) אומר שר' שוואב סיפר לו ש"פעם שמע זאת במקרה בירושלים". לעומת זאת, שבתי וייס, משבצות זהב (ירושלים: 2013), 236, [הערה 54], טוען כי הרב שוואב עצמו – שזוהה בטעות כרב שמעון שוואב – הגה את הרעיון.
הרב אהרון רוקח (1880–1957), הרבי הרביעי מבלז, נמלט מהנאצים והגיע לישראל ב-1944, שם הקים מחדש את חסידות בלז. לגבי ייחוס זה, ראו:
Munk, “Megillas Esther and the Nuremberg Trial,” 56; Avi Shafran, “Fighting Irony with Irony: A Contemporary Purim Story,” (February 8, 2002).
וכן ראו צבי כהנא, רמזים נפלאים מחכמינו לגבי האירועים הנוראים של 1939, אוצרות ירושלים 214 (1977): 223. עם זאת, מקורות אלה מייחסים לרוקח רק את הקישור בין האותיות הקטנות לנפילת הנאצים בכלל, ולא במפורש למשפטי נירנברג.
הרב מיכאל בר וייסמנדל (1903–1957) היה מפורסם הן בזכות מאמצי ההצלה שלו במהלך השואה, והן בזכות תורתו המבוססת על מה שכונה לימים "דילוגי אותיות בתורה" (ELS), הידועים בכינויים "קודי התנ"ך". לגבי ייחוס זה ראו:
Alexander Firestein, Yalkut Divrei Assaf (Jerusalem: 2001), 46 [§16]; Moshe Menachem Ludmir, Yagdil Torah – Megillat Esther (Jerusalem: 2013), 75; R. Eliezer Ginzburg, Ginzei Hamelech on Megillat Esther (Brooklyn: 2000), 152, who says that “people say (אומרים)” it in the name of R. Weissmandl; Chaim Alexander Neiman, “Leika Midi d’Lo Remiza b’Orayta” [Wondrous Hints Regarding Events in the Holocaust Years], Or Yisrael 29 (Tishrei 5763/Sept 2002), 217. Yechiel Michel Stern, Otzar haYediot (Jerusalem, 2010), 2.172; Chaim Weissmandl, Ish Chanudot (Monsey: 2007), 281–282; Yosef Chaim Ohev Zion, Ata Baati (Jerusalem: 2014), 210.
יש לציין כי תורת נירנברג אינה מופיעה באף אחד מכתביו של ר' וייסמנדל, והיא יוחסה לו לראשונה בשנת 2002. עם זאת, ר' חיים אלכסנדר ניימן כתב כי וייסמנדל לימד אותו את "קוד פורים", באומרו כי זה היה רעיון שלו. אמנם תורת נירנברג אינה דוגמה ל-ELS, אך היא מוזכרת לעתים קרובות בהקשר של "קודי תנ"ך" אחרים, ונחשבת לחלק מאותו ז'אנר. ראו לדוגמה: ערן בן עזרא, ספר ההוכחות (תל אביב: 2014), עמ' 126–130.
ראו לדוגמה, שמעון אביגל, פרפראות בשבעה שערים (בני ברק: 1992), 75, 181, המציין כמקורו את רשב"ז (רשום בזכרונותי), המונח שהוא משתמש בו לתיאור תורות ששמע ללא ציון מקור; אברהם פרנקל (שופרא דפרשה – שמות [קריית ספר: 2007], 144) כותב כי זוהי מסורת מדורות קודמים (מורשת אבות); עזרא טוקוצ'ינסקי, ( כתרי אותיות 2009, 188), כותב כי "נשמע" (מפי השמועה); יחיאל רוזנר פתגם המלך בני ברק: 2012, 74) כותב "שמעתי". עדי כהן מביא גרסה מפורטת ומאוירת של המסורת בספרו אנחנו לא לבד ([לוטוס, 2007], 196–199), אך באופן חריג אינו מביא הפניות בסוף הספר.
הראשון הופיע בעילום שם ב"מוסף שבת קודש יתד נאמן" (19 אדר, 5747/1987), 12, ומציין כי מצב רוחם של היהודים באותה עת לא היה שמח כלל, אלא עצוב ואבל על מיליוני היהודים שנרצחו. השני היה ש. מיכאלי, "מי הוא עמלק?", מוסף שבת קודש יתד נאמן (14 בשבט, 5749/1989), 5.
הוא מופיע במהדורות רבות של החוברת המשמשת בסמינרים של "דיסקברי", ולדברי הרב דוד רוזנפלד מ"אש התורה", "הוא בהחלט קיים כבר 25 שנה, ואולי אף מוקדם יותר, מאז החלו ללמד בסמינרים של 'דיסקברי'" (תקשורת אישית עם ז"ר, 18 במרץ 2018). הכומר הנוצרי פרי סטון מציין כי "למד לראשונה על קוד זה ב-1987, בעת ביקורו בישראל". ראו:
Christian minister Perry Stone in his “Bible code” book, Breaking the Jewish Code ([Lake Mary, FL: Charisma House, 2009], 46).
דוגמה עדכנית:
Daniel Glatstein, “Purimfest 1946 and the Ancient Origins of the Purim Codes,” OU.org (March 7, 2022).
מאמר ב-קולמוס 26 ([סיוון 5765/2005] 7) טוען כי שלוש אותיות קטנות אלה הן "ללא ספק" המפורסמות ביותר מבין האותיות הקטנות בתנ"ך. ראו גם:
Paul Steinberg, Celebrating the Jewish Year: The Winter Holidays (פילדלפיה: Jewish Publication Society, 2007), 176; Raphael Ben Levi, Romance of the Hebrew Calendar (Xlibris, 2013), 494–495; מתיו גלאזרסון, שם ונשמה (ירושלים: 1994), 140;
מגדלי התאומים בדילוג אותיות בתורה (ירושלים: יריד הספרים, 2002), 105; זמיר כהן, תורה משמים (הידברות, 2000), 20–23; יואל שוורץ, תורת השם תמימה (ירושלים: 2007), 7. גם יצירות לא-יהודיות מסוג זה מזכירות את הקוד. ראו:
John Buckley, Prophecy Unveiled: Understanding the Past, Predicting the Future (Xulon Press, 2007), 137–140; Stone, Breaking the Jewish Code, 46–48.
ראו:
Bernard Binyamin, Le Code d'Esther (Interforum: 2012).
ראו:
Michael Danneman and Sarah Holst, The Esther Code, Married to a Yid, 2014.
כל התרגומים הם של צוות האתר. ראו: יואל שוורץ, מגילת אסתר – דבר ירושלים (ירושלים: 2001), עמ' 12–13. מרדכי בנדיקט, שערים מצוינים (ירושלים: 2010), עמ' 142, הערה 22.
ראו:
Midrash Tehillim¸ Salomon Buber, ed. (New York: Om Publishing, Co., 1947), 129.
קשר מדרשי זה מובא אצל צבי בן מנשה, "יום חיתום הדין", יתד נאמן, 14 (תשרי תשמ"ט/1988), 3. יש לציין, עם זאת, שבמדרש תהילים היהודים מנצחים את הגויים כבר ביום הראשון של סוכות.
אוהב ציון, עתה באתי, 211.
אותו כלל מופיע במסכת סופרים יג:ה.
אמר רב אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת צריך לממרינהו בנשימה אחת מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו.
תרגום: רב אדא מיפו לימד: "עשרת בני המן ו[המילה] 'עשרה' חייבים להיאמר בנשימה אחת. מדוע? משום שנשמותיהם פרחו כולן יחד."
ראו המשך:
אמר רב אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת צריך לממרינהו בנשימה אחת
כללים אלה מופיעים גם במסכת סופרים יג:ג. המנהג הנפוץ ביותר הוא להשתמש בשתי ערימות, אך בטקסטים מסוימים מופיעות שלוש ערימות ואף ארבע. ראו, למשל, את התרשים ב-ראביה (מגילה, §548), שבו מופיעות שלוש ערימות, ואת המהדורה המודפסת השנייה של מקראות גדולות (ונציה 1525), שבה מופיעות ארבע ערימות.
בבלי מגילה טז ע"ב:
אמר רבי חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תמרתא כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה
מילים אלה אינן מופיעות במהדורת וילנה, אך מופיעות ברוב כתבי היד.
בכתב היד מליידן יש כאן תיקון של הסופר, שניץ, הדוק או דחוס, אם כי מילון סוקולוב לארמית פלסטינית יהודית (s.v. שנץ) מטיל ספק בנכונות התיקון. מילון התרגומים, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי והספרות המדרשית של מרקוס יסטרו (s.v. קונטרא) מציע לקבל תיקון זה ומתקן את המילה הבאה כך שהצירוף נקרא "שניץ ונחיץ" — כלומר "קשור ומהודק".
כלל זה מופיע גם במסכת סופרים יג:ו.
הטקסט כאן עוקב אחר כתב היד British Museum 400, והדפסת וילנה מצטטת זאת בשם רבי יוחנן. הבדל נוסף הוא שוילנה מסתיימת ב-כמורדיא דלברות "כמו תעלת לברוט". ישנם גם הבדלים קטנים נוספים.
מסכת סופרים מנסחת את הכלל באופן דומה יותר לזה המופיע בדפוס וילנה:
אמר רב זעירא וי"ו דויזתא צריך למזקפיה כמדורא דדברות
רבי זעירא אמר: האות ו' של וַיְזַתָא צריכה להיות מוארכת "כמדורא דדברות" (לעיתים מתורגם: "כמו תעלה/תעלה־צרה של דיברות").
בעוד שמפרשים מימי הביניים מדמיינים תלייה, הטקסט המקראי וכנראה גם הטקסטים הרבניים מתארים שיפוד, שהיה אמצעי נפוץ להציג גופה בפומבי. ראו:
J. Berkowitz, “Was Haman Hanged, Impaled, or Crucified?” TheTorah (2021).
נראה שהראשון שהציע פרשנות זו היה ר' יעקב בן מאיר (ר' תם, 1100–1171 בקירוב); ראו ספר המנהיג, הלכות מגילה (מוסד הרב קוק), 1.250. ראה גם פסקי הרי”ד (שם) והדיון בהערות הר"ן על הרי"ף (שם) והריטב"א (שם).
פרשן אחד שהדגיש נקודה זו הוא רבי אהרון הלוי (רא"ה, 1235–1290 בקירוב), המצוטט בספר "אורחות חיים" של אהרון הכהן מלונל, "הלכות מגילה ופורים" §18: "לזקוף ראשו הכפוף". ייתכן שהנטייה (הרווחת בימי הביניים) לדמיין את בני המן תלויים ולא נעוצים תרמה להעדפת כתיבה שבה ראש הווי״ו נראה כ"עץ תלייה" ולא כמוט חד.
הספרייה הלאומית של רוסיה בסנט פטרסבורג (EBP. I B 19a). ראו דיון:
Israel Yeivin, Introduction to the Tiberian Masorah (Society of Biblical Literature, 198o), 48.
למרבה הצער, בקודקס חלב (כתר ארם צובא), הקדום בכמה עשרות שנים מקודקס לנינגרד, חסר ספר אסתר (וכמו כן רוב התורה).
הטקסטים של שני כתבי יד עתיקים אחרים, Add. Ms. 5702 ו-Or. 2375, המוחזקים בהתאמה באוניברסיטת קיימברידג' ובמוזיאון הבריטי, זהים לקודקס לנינגרד. ראו מרדכי ברויאר, נוסח המקרא בכתר ירושלים ומקורותיו במסורה ובכתבי יד (ירושלים: קרן המסורה, 2003), 324. בניגוד לטקסט עצמו, המסורה הסופית, ההערות המסורתיות בסוף קודקס לנינגרד, מסמנות שי"ן קטנה בפרשנדתא ותי״ו קטנה בפרמשתא (אך אין אות קטנה עבור ויזתא). הדבר תואם יותר את המקורות שנבחן בסעיף הבא. כדי להסביר את הפער בין ההערות המסורתיות לבין הטקסט הראשי של הקודקס, מנחם כהן, בהקדמתו למהדורת כתר של מקראות גדולים (יהושע-שופטים, עמ' 47*–49*), מציין כי האותיות הקטנות והגדולות שצוינו על ידי המסורה אינן מופיעות בטקסטים של כתבי היד העתיקים ביותר. הרשימות הראשונות של אותיות חריגות, שהופיעו לראשונה לקראת סוף תקופת המסורה, נחשבו בתחילה כלא סמכותיות. מנחת שי מציין כי ההערות המסורתיות בתחילת ספר ויקרא מצביעות על כך שבפרשנדתא יש את האות שין קטנה ובפרמשתא יש את האות תו קטנה, כך שאותן אותיות הן קטנות אך אינן מסודרות בסדר הנכון. ראה חיים רז, מסורת התנ"ך (קריית ספר: 2014), עמ' 824.
כתבים אלה היו ידועים לראשונים הצרפתיים המוקדמים וכן לחכמים מאוחרים יותר, אך התגלו מחדש רק בתקופה המודרנית באמצעות קטעי הגניזה. הטקסט המלא מופיע ב: יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר המדרשים (ניו יורק, 1915) 2.432–433; שלמה אהרון ורטהיימר, בתי מדרשות (מוסד הרב קוק 1955), 2.478–488. לדיון בתאריכים, ראו ורטהיימר, עמ' 333, 467.
הטקסט מסתיים באמירה מעורפלת:
הסר פ' ור' וישאר שמתא.
כלומר: אם מסירים את האות פ״א ואת האות רי״ש, נותרת המילה שמתא ("גירוש"). ורטהיימר (שם) עומד על הקושי שבמשפט זה. אם הנוסח הנכון הוא פרשנדתא—וכך נראה מן התמיכה הטובה יותר בכתבי היד—האותיות שנותרות לאחר הסרת פ״א ורי״ש הן שננדתא. ואם מסירים גם את האותיות הקטנות (שי״ן ותי״ו), נותר נדא, שניתן לקרוא כ״נדה״, מונח שעשוי לרמוז לגלות, כמעין מקבילה סמנטית ל״שמתא״. אכן, בגרסת המדרש שנדפסה בספר תגיות לשניאור זקס (עמ׳ 51–52), השם מופיע כפרשנדתה (בה״א), דבר המתיישב יותר עם קריאה זו. אף על פי כן, זהו פירוש מאולץ. יתר על כן, מדוע לא ישתנו שלוש האותיות יחד, הרי הן כולן באותו שם, ומדוע להסיר שוב את האות ר', הרי אנחנו כבר לא סופרים את האותיות הקטנות. נראה, אם כן, שהמדרש הזה מתאים יותר לטקסט הפרשתא, שכן אם מסירים את הפ"ה והר"ש, נותרות ארבע האותיות המרכיבות את מתא, אם כי בסדר שונה. פרשנות זו, עם זאת, מניחה שהאמירה אינה קשורה לכלל הכתיבה של אותיות קטנות (שכן אז היו מוסרות גם השי"ן והת"יו, ונותרות רק המ"ם וה"א).
הטקסט אומר:
[ו'] (ז') דויזתא במגילה גדולה, לפי שכולם (תנו) [נתלו] בנשימה אחת.... ח' חור כרפס ותכלת גדולה (חיור) [חור] היה במקדש ולא ימצא כמוהו לעולם... ת' ותכתוב אסתר קדמאה גדולה לפי שאמרה כתבוני לדורות.
ב"הישיבה השלישית בבבל ומקורותיה התרבותיים של אשכנז", חיים סולובייצ'יק מציין שהקהילות הראשונות בצפון אירופה היו יורשות של מנהגים, שכנראה נבעו ממסורות בבל העתיקה. ראו:
Haym Soloveitchik, Collected Essays (London: The Littman Library of Jewish Civilization, 2019), 2.150–201.
אותה דעה נרשמה גם בכתבי תלמידו, ר' יצחק בן משה מווינה (1200–1270 בקירוב), בספרו אור זרוע (מגילה §373):
א' של פרשנדתא קטנה דפרמשתא גדולה וי"א להיפך.
דעה זו מצוטטת גם על ידי החכם הגרמני מהמאה ה-15, מהר"ם (משה בן יצחק הלוי) מינץ, בתשובתו §61.3:
פרשנדתא, א' קטנה. א' דפרמשתא, גדולה. וי"א הפך.
ככל הנראה, מסורת זו נותרה נורמטיבית בחלקים מגרמניה במשך מאות שנים.
ראו:
וכתבו במגילה אותיות קטנות וגדולות ח' של חור כרפס גדולה ו' דויזתא ארוכה ת' ראשונה דותכתוב אסתר גדולה ש"ת דפרמשתא וז' דויזתא מאותיות קטנות. יש לציין כי בפירוש למגילה המיוחס לר' אלעזר מוורמס אין כל אזכור לאותיות הכתובות באופן חריג ברשימת בני המן.
זוהי השיטה של חיבור הערך המספרי של האותיות.
מקום נוסף שבו אנו רואים עמדה זהה הוא ב-MS Vatican ebr 123 (fol. 77r), משנת 1400 לערך, השומר על החלק האחרון של רשימה של אותיות גדולות וקטנות, אולי מתוך ה"רוקח" או מתוך הטקסט המקור עליו הסתמך. במקרה זה, הסופר שיבש את רובו:
ש֗ין ות֗יו של פרמשתא {וכן ז֗ של ויזתא} וכן ו֗ של ויזתא אבל זקפיה ו֗ת של ותכתוב {...} ש֗ת֗ז֗ו֗ת֗ בגימטרי' כ֗ת֗(ו֗)ב֗ ז֗א֗ת֗ ז֗כ֗ר֗ו֗ן֗ ב֗ספ֗ר ונכתב בספר.היעדר האות זין בתיאור הפתיחה בוודאי נגרם עקב הפלוגרפיה, שכן בסיכום האותיות, הטקסט כולל את האות זין לפני האות וו (אף על פי שבטקסט היא מופיעה אחריה). שלוש הנקודות מייצגות מילה בלתי קריאה. באשר לציטוט משמות, הסופר עשה שתי טעויות. ראשית, הוא איית את המילה באופן מלא, אך בשמות (וברוקח) היא מאויתת באופן חלקי, ללא האות וו, שהיא הכרחית למדרש כאן, שכן הוספת האות וו משבשת את הגימטריה. שנית, הוא כלל את המילה בספר, שאינה חלק מהספירה המספרית. (הכתב היד הוא קובץ אשכנזי של ספרים שונים, והעמוד שלפניו ריק. לתיאור כתב היד ותוכנו, ראו:
Benjamin Richler, Hebrew Manuscripts in the Vatican Library Catalogue, Studi E Testi 438 (Vatican City: Biblioteca Apostolica Vaticano, 2008, 88–90.)
חוקר גרמני אחר, ר' מאיר בן יקוטיל הכהן (1260–1298 בקירוב), מצטט את מנהגו של רבו, ר' מאיר מרוטנברג (1220–1293 בקירוב), שנראה כי שילב בין שני המנהגים:
וכן כתב שי"ן ותי"ו של פרשנדתא קטנות וא' גדולה וי"ו דויזתא ארוכה וזי"ן קטנה.
(הגהות מימוני על משנה תורה, זמנים, "הלכות מגילה וחנוכה" 2:12, §70.)
כאן יש לנו חמש אותיות יוצאות דופן בעשרת בני המן: האות אלף הגדולה מהמנהג הגרמני החלופי, אך ללא האות הקטנה המקבילה לה, האות וו הארוכה של התלמוד, הזי״ן הקטנה בויזתא. והשי״ן והת״יו הקטנות בפרשנדתא (ולא בפרמשתא).
מחזור ויטרי נכתב על ידי ר' שמחה בן שמואל מוויטרי (נפטר ב-1105), תלמידו של רש"י. הגרסה המורחבת נכתבה ככל הנראה על ידי חכם מתחילת המאה ה-13 שהיו ברשותו שני כתבי יד, האחד עם תוספות מאת ר' יצחק בר דורבלו (המאה ה-12), תלמידו של רבנו תם, והשני עם תוספות מאת ר' אברהם בן נתן (אבן היערחי; סוף המאה ה-12/ תחילת המאה ה-13), והוא שילב את השניים. (ראה דיון במהדורת אריה גולדשמידט, 1.49–51.) במקרה זה, התוספת הייתה ככל הנראה מאת בר דורבלו, שכן לראב"ן הירחי יש אותיות קטנות אחרות.
בעוד שהיצירה המקורית מהמאה ה-11מתייחסת רק לוו המוארכת, כפי שמופיע בתלמוד (הלכות פורים §5), ההרחבה מוסיפה את שתי האותיות הגדולות האחרות מחלקים אחרים של המגילה, וכן את הזין הקטנה (§10):
וח' דחור גדולה מכל האותיות. מאלפא רבתי, במסורת הגדולה. וכן ז' דויזתא זעיר. ות' דותכתוב אסתר. ווא"ו דויזתא גדולה כדא[יתא] במגילה.
הטקסט אינו מזכיר שינויים כלשהם בפרשנדתא או בפרמשתא.
יש לו גם את שתי האותיות הגדולות האחרות המוכרות מהרשימה:
חי"ת רבתי דחור כרפס, תי"ו רבתי מתכתוב אסתר המלכה.
המסורת הגיעה בסופו של דבר לספרד בתחילת המאה ה-14, כפי שהיא מופיעה בספר "תגי" (Ms. Sassoon 82) מאת שם טוב בן אברהם אבן גאון (1283–1330) בצורה חדשה: שין קטנה עבור "פרשנדתא", שין קטנה עבור "פרמשטה" וזין קטנה עבור "ויזתא".
אורח חיים 691. אליה רבה 691.9 מציין במפורש את הפער בין "הטקסט המודפס" של המגילה ל"טקסט ההלכתי".
גרסאות אחרות של הטקסט ממשיכות להסתובב, גם אם הן כיום במיעוט. לדוגמה, מהדורת סונסינו של מגילת אסתר תומכת בגרסה שנמצאת באמצע הדרך בין הגרסאות 4 ו-7 לעיל, אך מעולם לא נתקלתי בגרסה כזו בשום יצירה מימי הביניים. אינני יודע אם העורך עבד על בסיס גרסה אחרת של האותיות הגדולות והקטנות, או אם בחר במכוון ליצור גרסה היברידית. המנגנון הביקורתי מרמז שקיימות מסורות אחרות (אות קטנה עבור פרמשתא).
ראו צבי רון, ספר קטן וגדול (ירושלים: הוצאת רוסי, 2006), 283–288, 300–305.
מרדכי צבי אדלר, עיר מבצר (סוליבה: 1909), עמ' 33ב–34ב.
הוא כותב:
...והנה ויזתא הלזה ודאי הלך אחר חוקי המזלות... ע[ל] כ[ן] כתיב בשם ויזתא אות ו' רבתי ונקודה פת"ח רומז שהוא היה מרבה בתענוגים גם היה פתו"ח בתשמיש בכל ו' ימי החול ואת ז' זעירא ונקודה קמץ רומז שביום ז' דהיינו ש[בת] ק[דש] היה ממעט בכל מיני תענונגים וכו' גם היה מקמץ בת[שמיש] המט[ה] היפך מבני ישראל כדי שיגן עליו המזל וכו' א[ף] ע[ל] פי כ[ן], לא הועיל לו כלום.
מים חיים כרך 1 (פס: 1934), 105א [אורח חיים, §294].
דבר זה בקשתיהו ולא מצאתיהו בכל הספרים אשר לפני, ואני אומר בדרך אפשר, שרוב העם היו קורין לפרשנדתא בחסרון ת' פרשנדא, והמיעוט היו קורין לו פרשנדתא בתוספת ת', כאשר יקרה בכמה שמות, ובפרט בשמות הנשים.... ולכן כשכתבה אסתר המלכה את המגילה, רצתה לפרסם שמו לכל, למרובין שהיו קורין אותו פרשנדא, ולמועטין שהיו קורין אותו בתוספת ת', ולכן כתבה אותה זעירא, להורות שיש מיעוט שקורין אותו בתוספת ת', פרשנדתא, כדי שלא יטעו באחר, ויאמרו שבן המן לא נתלה, וכן הטעם בפרמשתא וויזתא.לעומת זאת, ר' מאיר מזוז, פוסק ספרדי בן זמננו, דוחה את הרעיון שניתן להסביר את האותיות הללו: "אין רמז בפסוקים, ואין לנו הסברים לכל האותיות הגדולות והקטנות בתנ"ך". פניני הפרשה, ויקרא (5774/2014), מס' 722, עמ' 4.
ההיסטוריון היהודי-רוסי, סימון דובנוב (1860–1941) מתאר זאת כך:
האבדות שנגרמו ליהודי פולין בעשור הקטלני 1648–1658 היו מחרידות. בדיווחי הכרוניקנים, מספר הקורבנות היהודים נע בין מאה אלף לחמש מאות אלף. אך גם אם נקבל את המספר הנמוך יותר, מספר הקורבנות עדיין נותר עצום, ואף עולה על אסונות מסעות הצלב והמוות השחור במערב אירופה. כ-700 קהילות יהודיות בפולין סבלו מטבח ובזיזה. בערים האוקראיניות הממוקמות על הגדה השמאלית של הדנייפר, האזור המאוכלס בקוזקים... הקהילות היהודיות נעלמו כמעט לחלוטין. ביישובים על הגדה הימנית של הדנייפר או בחלק הפולני של אוקראינה, כמו גם בוולין ובפודוליה, בכל מקום שבו הופיעו הקוזקים, רק כעשירית מהאוכלוסייה היהודית שרדה.
Simon Dubnow, History of the Jews in Russia and Poland, trans. Israel Friedlander, 3 vols. (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1916), 1.156–157.
מנחם מאן אמלנדר, שארית ישראל (אמסטרדם, 1743), 127–128 [פרק 28]. הוא ראה ביצירתו משך למסורת ההיסטוריוגרפיה היהודית מימי הביניים, יוסיפון. הספר זכה בתחילה לפופולריות רבה, והודפס מחדש פעמים רבות במהדורות שונות. ראו:
Israel Zinberg, A History of Jewish Literature: Old Yiddish Literature from its Origins to the Haskalah Period (Cincinnati: Hebrew Union College Press, 1975), 233–234; Jonathan Frankel, ed., Studies in Contemporary Jewry: Volume X: Reshaping the Past: Jewish History and the Historians (Oxford: Oxford University Press, 1994), 20.
לתיאור קצר, ראו:
Kathleen D. Vohs, “The Barnum Effect, Psychology,” Encyclopedia Britannica (online edition).
כך גם במניין מאות בשפה האנגלית: אנו מצויים במאה ה־21, אך ספרות השנה מתחילות ב־20 ולא ב־21.
כמה דוגמאות: כאשר יהושע ניצח בקרב מכריע נגד חמשת צבאות כנען, הוא הרג את מלכיהם ותלה אותם על עצים עד הערב (יהושע י:כו); בקרב אחר, וכן תלה את מלך העי (יהושע ח:כט). דוד המלך, לעומת זאת, לעתים קיצץ את ידיהם ורגליהם של אויביו המתים לפני שתלה את גופותיהם בפומבי (שמואל ב ד, יב). כאשר הפלשתים מצאו את המלך שאול מת, הם כרתו את ראשו ותלו את גופתו על חומת העיר בית שאן (שמואל א לא, י). דוד עושה זאת לצאצאי שאול כדי לפייס את הגבעונים (שמואל ב כא:ט). פירושו של יוסף לחלום של האופה הראשי המצרי מניח את קיומה של המנהג (בראשית מ:יט), והתורה יוצאת מגדרה כדי לאסור על המשך המנהג לאחר רדת הערב (דברים כא:כב–כג). מנהג זה מאושר גם בחוקי חמורבי (§21). לסיכום, הצגת גופות בפומבי אולי נראית זרה בעיניים מודרניות, אך היא מובנת במסגרת הנורמות החברתיות־תרבותיות של העת העתיקה.
כאמור, מטרת הדבר הייתה להדגיש את פשעם. בכל מקרה, בני המן לא הוצאו להורג בתלייה, אלא נהרגו בחרב בקרב ונתלו לאחר מותם.
מעבר למה שהזכרנו קודם על גורלם של הנאשמים האחרים, המספר הקטן של נאצים שהועמדו לדין היה חלק מחישובי בעלות הברית לגבי מידת הקשיחות שהן רוצות להפעיל כלפי הנאצים לשעבר. בשל הצורך לשמור על גרמניה כמדינה בחזית הסכסוך במלחמה הקרה נגד הסובייטים, "רק מעטים מבין אלפי הנאצים שהורשעו, כולל אלה שהיו אחראים למעשי רצח עם, היו בכלא לאחר 1953. ראו:
Michael Salter, Nazi War Crimes: US Intelligence and Selective Prosecution at Nuremberg (Routledge, 2007), 7. See also, Gerald Steinacher, Nazis on the Run: How Hitler’s Henchmen Fled Justice (Oxford: Oxford University Press, 2011), 160–161.
לפיכך, המספר הקטן של המוצאים להורג מדגיש את העובדה ש"עונשיהם של השאר, כמו של רוב פושעי המלחמה הנאצים האחרים, הומתקו משיקולים פוליטיים ושוחררו מוקדם יותר בשנות ה-50". ראו:
Salter, Nazi War Crimes, 8.
מנהיגים נאצים ספציפיים, כגון קרל וולף, המפקד העליון של כל כוחות האס-אס באיטליה, לא הועמדו לדין במשפטי נירנברג בשל הסכמים שונים שנערכו עם בעלות הברית, למרות שהיו אחראים לפשעים בזמן המלחמה. המקרה נדון בהרחבה בספרו של:
Michael Salter, Nazi War Crimes: US Intelligence and Selective Prosecution at Nuremberg (Routledge, 2007), and in Gerald Steinacher, Nazis on the Run: How Hitler’s Henchmen Fled Justice (Oxford: Oxford University Press, 2011), 174–175.
בזכות התערבות אמריקאית, הוא התחמק מהעמדה לדין בנירנברג וחי בשלווה בגרמניה עד 1962, למרות שבסופו של דבר הורשע בגירוש 300,000 יהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה ובגירוש יהודי איטליה לאושוויץ. דומה לכך הוא המקרה של קצין האס-אס וילהלם הוטל, ש"עמד בפני משפט בלתי נמנע בשל מעורבותו ברצח יהודי הונגריה", אך נמנע ממנו העונש בנירנברג בשל "נכונותו לשתף פעולה עם האמריקאים". ראו:
Steinacher, Nazis on the Run, 177.
לדוגמה, יואל שוורץ, אנשי כנסת הגדולה (ירושלים: 2001), 58–59, המשתמש בדרשה זו כדי להוכיח שאנשי כנסת הגדולה, שלדעתו אחראים לאותיות הגדולות והקטנות, היו ניחנים ברוח הקודש.
ראו לדוגמה משה יעקב קליין, הכוזרי של זמננו (בני ברק, 2019), 291, המציג את הרמז מנירנברג כחלק ממכלול פסוקים ומקורות שלטענתו מלמדים שהשואה כבר נרמזה בתנ"ך.
זהו דבר מקובל בפרשנויות קומראן, בבשורות הברית החדשה ובמדרשי חז"ל, המנסים להוכיח מהתנ"ך שאמונותיהם נכונות. לדוגמה, אם הנביא זכריה (ט:ט) אמר שהמשיח יכנס לירושלים רכוב על חמור ועיר, אזי כניסתו של ישו לירושלים על בעלי חיים אלה נתפסת כראיה לכך שישוע הוא המשיח (מתי 21:1–11). רבי עקיבא רואה שועלים במקדש ההרוס וצוחק, שכן כעת, לאחר שהתגשמה נבואתו של מיכה (מיכהג:יב), נבואתו של זכריה שירושלים תאוכלס שוב (זכריה ח:ד) יכולה להתגשם (בבלי מכות כד ע"ב).
נעשו כמה ניסיונות למצוא לקח בקשר למשפטי נירנברג. למשל, שלום עליאסי (מנוה אהרון [תל אביב: 2011], 338) מציע שהעשרה הנאצים שהוצאו להורג בתלייה בנירנברג היו גלגוליהם של בני המן. רפאל רוזנמן רואה בכך לקח שהשואה הייתה שריד של גזירת המן, שדוחה ולא בוטלה, כפי שהוצע לגבי הטבח של חמלניצקי מאות שנים קודם לכן. ראו:
Refael Rosenman in his books Roshei Besamim – Purim vol. 1 [Monsey, 2003], 208 [§117], 225 [§144], 305 [§245], and Siach Besamim – Purim [Monsey, 2008], 500, 555, 576.
דוגמה נוספת היא יהושע פרידמן ממכון בית המקדש בירושלים, המציע פרשנות ציונית, שלפיה כשם שהיהודים בפרס לא הקדישו את עצמם לארץ ישראל ולבניית בית המקדש, ונענשו בגזירת המן, כך גם היהודים בשנות ה-40 של המאה ה-20 נענשו על כך שהתעלמו שוב מארץ ישראל ומבניית בית המקדש. תוכניתו של המן מסתיימת בנירנברג, שכן בשנה שלאחר מכן (5708) הוקמה מדינת ישראל. יהושע פרידמן, אוצר בית השם (ירושלים: מכון המקדש, 2017), 148–151. ניסיונות כאלה למצוא משמעות מעבר ל"נבואה" עצמה הם נדירים ואינם חלק מהצגתו הכללית של קוד פורים.
מאמר זה עובד על ידי עורכי אתר התורה, באישור ובשיתוף המחברים, מתוך מאמרו של:
Emmanuel Bloch, “The Code of Esther: A Counter-Investigation,” Ḥakirah 28 (2020): 129–145; Zvi Ron, “The Nuremberg Trial in Megillat Esther,” Modern Judaism: A Journal of Jewish Ideas & Experience 41.1 (2021): 31–46.
מאמרים קשורים :





