התורה על רגל אחת

בסיפור תלמודי ידוע, אדם מבקש משמאי והלל בבקשה להתגייר, אך מציב תנאי יוצא דופן:

^{בבלי שבת לא ע"א [כ"י פריידברג]} מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגלי אחד".^[1]

דחפו באמת את הבניין שבידו.

בא לפני הילל, גייריה. אמר ליה: "כל התורה כולה 'דעלך דאת סני לחברך לא תעביד.' ואידך פירושא הוא. זיל גמר."

פנינו אל החוקרים ושאלנו: כיצד הייתם מנסחים את הרעיון המרכזי של התורה — את ייעודה או את תכליתה — הן בהקשרה המקורי והן כפי שהיא נתפסת לאורך הדורות ועד היום?

התורה כאמצעי למעורבות בחיים

קרש קפיצה — אני מעריצה גדולה של הסיכום שמציע הלל, ולכן קשה לי מאוד להציע תשובה חלופית. ובכל זאת אציע את הדבר הבא: החיים קשים, ולא תמיד ברור מה הדבר הנכון לעשות. לפניכם סיפורים ורעיונות — דונו בהם ביניכם. (ולידיעתכם, התאמנתי על רגל אחת.) — תמי שניידר

הזמנה לשאול — ייתכן שהתורה אינה מספקת את כל התשובות ואינה דבר אלוהים במובן המילולי, אך כספרות הקודש של עמנו, קדושתה מתבטאת דווקא בשאלות העמוקות שהיא מזמינה אותנו לשאול על חיינו, על המוסר שלנו ועל יחסינו עם מה שאנו תופסים כאלוהי בחיינו. — רון שטרן

מערכת חיה — המפתח להבנת התורה טמון בקבלתה בקרב העם היהודי. התורה היא מערכת דינמית וחיה, המשפיעה על חייהם של יחידים ועל המרקם הקולקטיבי של החברה היהודית, ואף מעצבת אותם. היא מתקיימת ומתפתחת דרך פרשנותה ויישומה בידי אלה שאימצו אותה כמדריך לחייהם. היא באה לידי ביטוי בטקסים הנערכים, בסיפורים המסופרים, בתורות המוסר המועברות ובבחירות החיים הנעשות. היא קיימת בשיח ובדיון התוססים על משמעותה ויישומה המעשי. התורה חיה באמצעות עם חי. — יונתן אדלר

אנתולוגיה — לתורה אין רעיון מרכזי אחד. היא אנתולוגיה, המכילה לעתים קרובות אמירה אחת ולצדה את היפוכה המוחלט. זהו סוד הישרדותה: כל אדם יכול להדגיש מתוכה מערך מסוים של רעיונות או סיפורים. כבר הבשורה על פי מתיאוס מהמאה הראשונה לספירה מכירה בכך שלא ניתן לצמצם את התורה לעיקרון יחיד, כאשר הן אהבת האל (דברים ו:ה) והן אהבת הזולת (ויקרא יט:יח) מוכרזות כמצוות "הגדולות ביותר" (מתיאוס כב, 34–40; ראו מרקוס יב, 28–34 ולוקס י, 25–28). עלינו לחגוג את גיוונה של התורה, ולא לצמצם אותה לעולם לאמרה אחת תמציתית. עלינו לראות בגיוון זה מודל לאימוץ תפיסות של "גם וגם" ולדחיית תפיסות של "או זה או זה". — מארק ברטלר

לכל אחד התורה שלו — תורה, במובנה המילולי: "לימוד", "הוראה", "כלל", נושאת משמעויות רבות ושונות עבור אנשים שונים. כגוף ספרותי, במובנה הצר היא מתייחסת לחמשת חומשי תורה. בהרחבה: לתנ"ך כולו — תורה, נביאים, כתובים (ואולי הספרים החיצוניים? למה לא?). לצדה עומדת "תורה שבעל-פה": תחילה כרעיון, אחר כך כאמצעי להעברת המסורת, ולבסוף כ"יקום מורחב" של גוף ספרותי עצום. אולם תורה היא בנוסף לכך גם התנהגות בהשראתה (כדברי הלל), דרך חיים, לשון, יצירה ספרותית ומוזיקלית בהשארת התורה. לימוד התורה הוא כתרגיל באמונה ו/או במחשבה, והוא כרוך גם עם הכרת הארץ המקראית. לכל אחד ואחת יש "תורה" משלו/ה – שלכל אחת מהן יש יסוד להישען עליו. — יגאל לוין

האור שמאחורי הספקטרום — מיליוני יהודים קוראים את התורה "על רגל אחת". רש"י (שם) לא יכול היה לשאת את הציר האנתרופולוגי שבדברי “מאסטר הזן” הלל: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". הוא התעקש שאלוהים יישאר במרכז, ופרש את "חברך" ” אלוהים": "אל תנטוש את רעך ואת רע אביך". אך בן בג-בג צדק (משנה, אבות ה:כב): "הפוך בה והפך, דכולה בה". התורה היא אור לבן – משמעותה נשברת דרך פריזמת הפרשנות. כל אחד רואה צבע אחר, כל אחד קורא "לפי כוחו". אשרי מי שמציץ אל האור שמאחורי הספקטרום. — שרגא בר-און

להפיח חיים בתורה — התורה היא כמים קרים המרווים את הצמא, אך גוזלים את הנשימה בצלילה הראשונה: "מעיין גנים, באר מים חיים, ונוזלים מן לבנון" (שיר השירים ד:טו). אני מלמדת את תלמידיי, בעודם שוחים, לסמוך על כושר הציפה שלהם עם הטקסט. כשאנו צוללים לעומק — במים הקונטקסטואליים, עם לקסיקון או קונקורדנציה — אנו שבים לבסוף אל פני השטח כדי להפיח חיים חדשים בטקסט. (אין לנו זימים, אך כמו יונק ימי, עלינו לעלות לפני השטח כדי לנשום.) כי התורה אינה בשמים או מעבר לים... "כי קרוב אליך הדדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל:יד). — רחל אדלמן

חדש כקדם וקדם כחדש — "השיבנו ה' אליך ונשובה; חדש ימינו כקדם." זהו הפסוק הלפני אחרון במגילת איכה, אך במסורת בית הכנסת הוא נקרא שוב לאחר הפסוק האחרון, כך שהמגילה נחתמת בנימה חיובית. לאחר תיאור זוועות החורבן באה בקשה לשוב, לחדש ולהתחדש כקדם. חכמי התלמוד חלוקים בשאלה לאיזו תקופה מתייחס הפסוק, והם מציעים מספר אפשרויות (איכה רבה ה:כא). אך נראה כי הפסוק עצמו אינו מתייחס לתקופה ספציפית, אלא לכמיהה נצחית ועזה לרעננות, לצלילות מחשבה ולנעורים. סוג זה של נעורים הוא התחדשות הנובעת מחזרה אל מקור קדום של מים מתוקים — באר מים חיים.

המילה "קדם" מציינת עבק קדום, אך היא גם טומנת בחובה את רעיון ההתקדמות. שני המובנים נפגשים בזיקה למזרח — לא רק ככיוון גיאוגרפי, אלא ככיוון נפשי ורוחני, כמוקד של שאיפה ומשמעות (כפי שמובע גם בשירת "התקווה: "וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה"). זוהי פנייה אל ארץ ישראל לא רק כמקום, אלא כהכוונה לחיים של משמעות — חיים המשלבים "זִקְנָה שֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת"^[2] חיים שבהם "הישן יתחדש והחדש יתקדש" (הרב אברהם יצחק קוק).^[3] — דליה מרקס

הנחילו לילדיכם את התורה — השומרונים בשראל מתייחסים לתורת משה ביראת קודש. מרגע לידתו של תינוק או תינוקת, ההורים מתחילים להקנות להם את דברי התורה, מלמדים אותם לשנן את "שמע ישראל" (דברים ו:ד ואילך) ואת פתיחת "שירת האזינו" (דברים לב):

^{דברים לב:ג [נה"ש]} כי בשם י־הוה אקרא והבו גדל לאלהינו. ^לב:ד הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.

הם מסיימים באמירה:

ברוך אלהינו לעולם וברוך שמו לעולם.

ילדים מתחילים לקרוא את התורה בגיל חמש — אות אחר אות בכתב העברי הקדום, מילה אחר מילה, פסוק אחר פסוק, פסקה אחר פסקה — עד שהם קוראים את התורה כולה. התלמידים המתקדמים יותר מסיימים כבר בגיל שש ואחרים בגיל שבע. בנים ובנות כאחד מצטרפים למחזור קריאת התורה של המשפחה בקריאת הפרשה השבועית לאחר תפילות שחרית של שבת, בשעה שש בבוקר. כך לומדים ילדי השומרונים את תורת משה "על רגל אחת". — בנימין צדקה

אתיקה ואמפתיה

אמפתיה היא נקודת מוצא — שמאי צדק כאשר אימץ את התורה כולה ודחה את הרדוקציוניזם. ניסיונות ה"ליבה" שלנו לא הוכיחו את עצמם: "תיקון עולם" מתקדם בקושי; "משיח עכשיו" הוא "אפוקליפסה עכשיו"; "קדושה" עלולה להוביל לבידוד ולעוני; "תורה ומדע" מצטמצמת לדף יומי^[4] בתא עבודה הייטקי; והחזון של בן-גוריון לישראל — "אור לגויים" — ובכן, עד כמה הוא מתמשש? דווקא הלל בענוונותו מציג בחוכמה מצוות אל תעשה המבוססת על סובייקטיביות — "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" — אך מרחיב אותה באמצעות אמפתיה לכל אדם.. ההנחיה המינימלית לכאורה שלו מסבירה הרבה מהתורה. זה אפשרי, וכאשר מיישמים זאת, זה עשוי לשנות הכל. למדו זאת. — דניאל לנדס

להקשיב למגבלותינו — מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, פירושו: אל תעשה את מה ששנוא עליך לנקודת המוצא שלך. אתה אינך אמת המידה לכל הדברים. לא היית שם בראשית, כאשר אלוהים ברא את השמים ואת הארץ — אך אין פירוש הדבר שאין לך על מה להישען. יש לך על מה לעמוד, אך על רגל אחת בלבד. הרגל השנייה היא כל השאר, כל מה שמגביל אותך, ומעצב אותך כבעל גבולות: אנשים אחרים, קולות העבר, מחלה, מוות, העולם. הקשב למגבלות הללו — ותן להן להנחות אותך. — צבי נוביק

"לא תוכל להתעלם" (דברים כב:ג) — מילים קצובות אלו מופיעות בתוך פרשייה המדברת על חובתנו להשיב חפצים אבודים לחברנו, כולל בגדים ובעלי חיים, גם כאשר הדבר כרוך באי-נוחות. אילו נדרשנו לסכם את התורה בשלוש מילים, ייתכן שזה היה הניסוח. אין כאן דרישה שנהיה קדושים, אך הציווי הזה של התורה נותר דרבון שלא יאפשר לנו להסתתר (דרך אחרת לתרגם את הפסוק: אסור לך להסתתר). רש"י, בדרכו האופיינית, מפרש שאסור לנו להסב את מבטנו כאילו לא ראינו את מצוקת הזולת. מילים חזקות, בלתי מתפשרות וקשות אלה קוראות לנו להיות מי שאנחנו אמורים להיות. בין אם עייפים ובין אם לא, בין אם מותשים ובין אם לא, איננו יכולים להסתתר. אסור לנו להישאר אדישים. — ברדלי שביט ארטסון

האנושות בצלם אלוהים — אנו נמשכים לאמרות קצרות ותמציתיות. התנ"ך מלא בהן, וכך גם התלמוד, במיוחד בדברי הלל. אך כל צמצום כזה משמיט לא פחות משהוא כולל. רבי עקיבא מצטט את ויקרא יט:יח: "ואהבת לרעך כמוך". מבלי להגדיר עבורנו מי נחשב "רעך" (בראשית רבה כד:ז).^[5] אך בן עזאי צודק באומרו שהעיקרון הכללי החשוב ביותר צריך לחול על כל האנושות. "זה ספר תולדות אדם", אלוהים ברא את כולנו בצלמו. מכאן שעלינו לשאוף ליישם עיקרון זה כלפי כל אדם, ולא רק כלפי מי שאנו מגדירים כ"רעינו".— ירוחם רוזן

האנושות משקפת את אחדותו של אלוהים — יש שינויים שמתרחשים בהדרגה, ואין טעם לזרז אותם. ויש שינויים המתחוללים אצל האדם ברגע — "על רגל אחת", כהרף עין.

בעולם הפגאני הקדום, האלוהויות היו לעתים קרובות לאומיות או שבטיות; מכאן, שהקבוצות היו מפולגות, אפילו מבחינה תיאולוגית, ולא יכלו להזדהות זו עם זו, קל וחומר לאהוב זו את זו.

אך כאשר הלל מכריז כי פרשנותו ל"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:יח) היא תמצית התורה, הוא מזכיר לנו את הקשר שבין כל בני האדם; קשר שהוא תוצאה ישירה של אמונתנו הבסיסית בבורא אחד. ולמרות הפילוגים וההבדלים בין יחידים וקבוצות — שהם ממשיים וחשובים כשלעצמם — הלל, ברגע אחד, מצליח לנסח את האמת היסודית שכל בני האדם הם למעשה משפחה אחת גדולה, בהיותם כולם נבראים בידי בורא עולם האחד.

מי ייתן ונלמד להפנים את תורתו זו. — יצחק ס"ד ששון

תיקון עולם וצלם אלוהים — חוקי התורה ואורח החיים שהיא מציעה נועדו לעצב חברה מופתית שתעורר התפעלות בקרב אומות העולם, ובכך תקדש את שמו של האל. החוכמה וההיגיון אמורים להיות מובנים מאליהם גם לשכלם של הגויים. אך עד כמה אנחנו עומדים במשימה זו? בפועל, רבים יותר נוהרים לורנאסי מאשר לירושלים או לבני ברק.

הזוהר אומר שיש 600,000 אותיות בתורה. כל אחד מאיתנו הוא אות בתורה. האם אנחנו מזוקקים וקדושים מספיק כדי להיות כלי להתגלות האל? הדרך היחידה היא לכך היא ביחד. — הרצל הפטר

זיכוך האופי המוסרי — היהודים הקדומים, מתקופת בית המקדש השני ואילך, ראו בבחירתו של אברם תגובה לבחירתו הוא באלוהים. התורה, לעומת זאת, מתעניינת יותר בבחירתו של אלוהים וברצונו לקשר. תפקידו של ישראל היא להיענות לקריאתו של אלוהים, ובכך להיות ראוי לבחירתו של אלוהים. המפתח להבנת ייעודו של עם ישראל מצוי בטעם בחירתו של היהודי הראשון שנכנס לברית. אברהם נבחר בשל מחויבותו המוסרית ללכת בדרך ה'(בראשית יח:יט) "לעשות צדקה ומשפט", לא רק לעשות את מה שנכון וצודק, אלא גם ללמד את ילדיו לעשות כן. מכאן שהתורה עוסקת בטיפוח הכלים הרוחניים ובזיכוך תכונות האופי המוסריות כדי להבטיח שאדם ירבה אור מאשר חושך, ריפוי על פני סבל, ותיקון על פני הרס. — שמולי ינקלוביץ

קבלת החלטות נכונה — נושא מרכזי בתורה הוא המאבק בין קבלת החלטות נכונה לבין כוח. מתח זה בא לידי ביטוי בשם ישראל, שפירושו "מאבק עם הכוח/אלוהים". התורה מדגישה קבלת החלטות אישית, מתוך ראייה קהילתית ותוצאות בונות. לאורך אלפי שנים התגבש, באמצעות כתבים ותיקונים מקראיים, אוסף של הוראות להתנהגות, שיצר תיאוקרטיה הנשלטת על ידי תורות, או חוק. גוף חוק זה הנחה את התנהגות עמו, מן המלך ועד אחרון חברי הקהילה. — פיליפ קאהן

הצילו את בני הערובה — הכלל פשוט: אם שכניכם סובלים בגיהינום של מנהרות עזה, שחררו אותם מיד, בדיוק כפי שהייתם רוצים שיעשו עבורכם — וכל השאר אינו אלא פרשנות. — וורן זאב הארווי

המשפחה קודמת לכל — אנו שומרי אחינו ומחויבים לפדות את קרובינו השבויים — בנינו ובנותינו, אחיינינו ואחיותינו — בלא אפליה. אסור לנו לצאת למלחמה נגד אחינו, או אפילו נגד בני דודינו (מואבים, עמונים, אדומים) כאשר ניתן להימנע מכך. עלינו לדאוג לעניים ולנזקקים ולא לפגוע באלה החיים בקרבנו. אנו אחראים ליצירת חברה אתית ובסופו של דבר להובלת העולם לעידן חדש של חוכמה ושלום. לכן המשפחה קודמת לכל, אך לא רק המשפחה. — זאב פרבר

האם אנו עומדים בציפיות?

חסד כלפי זרים — אילו נתבקשתי לתמצת את התורה למסר אחד, הייתי יכול לחשוב על לפחות שלושה: כל בני האדם — כולנו — נבראנו בצלם אלוהים; הדרך לשרת את האל, מטרת הפולחן, היא ליצור סביבה הראויה לנוכחותו של האל; והציווי המפורסם "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יטיח). אך בהמשך אותו הקטע (פסוקים לג–לד) אנו נתקלים בציווי דומה, לא פחות קדוש: "וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם..." הציווי לנהוג בגר כאחד מבני עמך חוזר בתורה בעקביות יוצאת דופן — לפחות שלושים ושש פעמים — יותר מכל נורמה מוסרית אחרת. זה אפוא מה שאלוהים דורש מאיתנו. — אליעזר גרינשטיין

"צדק, צדק תרדוף" (דברים טז:כ) — מעטים הם הביטויים בתורה שהפכו מפורסמים כל כך. אך כמה אנשים מכירים את שורותיו הנוקבות של מאיר אריאל, הפזמונאי, המלחין והזמר הישראלי המוכשר במיוחד (1942–1999)? מילותיו המהדהדות של מאיר ממשיכות לנגן על מיתרי הלב גם בימינו, ומדגימות את הרלוונטיות הנצחית של הציווי האלוהי. אני מצטט כאן רק את שני הבתים הראשונים מהבלוג "שיר ישראלי אחד בשבוע":

רודף צדק ג'ימי ודין רודף שלום
נפגשים להם בבאר האדום
השלום והצדק מתחבאים באפלולית
רובצים להם אין הגה בתוך שלולית
שלולית של שיכר באפלולית של דם
או אפלולית שיכר בשלולית של דם
רודף צדק ג'ימי מנגן מפוחית
ודין רודף שלום מקיש על פחית
והם שרים איש את שלו

צדק צדק תרדוף
בקש שלום ורדפהו
בקש שלום ורדפהו
צדק צדק תרדוף — חגי סיון

למרות הביקורת הפמיניסטית — הנה אני עומדת שוב בסיני,^[6] על רגל אחת לא פחות, עייפה מאוד מהמאמץ לשמור על שיווי משקל, שכן בבהילותי לתפוס מקום טוב כדי לראות ולשמוע את אלוהים, מעדתי על המחיצה/המחסום שהוקם כדי להפריד בינינו לבין הגברים שלנו. האם היה זה אלוהים או משה שאמר "אל תגשו אל אישה?" (שמות יט:טו) והצית את הבהלה להתרחק מאיתנו? אז הנה אני עם קביים ביד, מחפשת מקום מעבר למחיצה, כשרגלי הימנית מתנמנת, מותשת לחלוטין, רק כדי שאוכל לשמוע את קולו של אלוהים. מאוחר יותר, אטען ש"נפרד אינו שווה". אך כעת אין פנאי לכך: מקום מתפנה, ואני מתקדמת אליו בצליעה. — נעמי גרץ

קיבעון וחופש — התלמוד (בבלי עירובין נד ע"א) בפירושו למילים "חרות על הלוחות" (שמות לב, טז), דורש: "אל תקרא חָרוּת אלא חֵרוּת". התורה עוסקת כולה במתח שבין קיבעון לחופש, כיצד בתוך מערכת כללים מוגבלת מאוד, התודעה יכולה לשוטט בחופשיות בין נתיבי הפרשנות האינסופיים. זוהי חזון של חופש פוליטי, שבו מצרים מייצגת כל מערכת של שליטה, וניסיון לדמיין חברה שהקשרים היחידים בה הם קשרי חסד. בהתאם לכך, התורה היא פרויקט כושל, שכן העולם האידיאלי לעולם אינו מתממש, אך זה אינו פוטר אותנו מהניסיון. — פרנסיס לנדי

היסטוריה ועם

פרה-היסטוריה של ישראל —מה שאנו מכנים "התורה" (חמשת חומשי תורה) נועד להציג את עברם של בני ישראל קודם להתגבשותם כעם בארצו. זה כולל את ההוראות החוקתיות (תורות) שאלוהים ומשה נתנו להם במדבר, אך זה לא מוגבל להוראות אלה. התיאור כולל גם, למשל, רשימה של מלכי אדום, שבה אין "מסר" מעבר להעברת עובדות. לכן, כותרת משנה טובה לתורה תהיה "פרולגומנה להיסטוריה של ישראל", הכותרת של ספרו המפורסם של יוליוס וולהאוזן. — רענן אייכלר

רקע לנורמות הדתיות של ישראל — כל ארבעת מקורות התורה מספקים — כל אחד בדרכו — הסבר להווה: התקופה שלפני הגלות, כאשר ישראל התיישב בארצו. הם עושים זאת באמצעות תיאור יסודי של העבר הרחוק, מהאבות ועד יציאת מצרים, דרך מסע המדבר ועד מותו של משה. מטרתה של הפרהיסטוריה הזו היא להציג נורמות דתיות ומוסריות, המפורטות בהרחבה, כמצוות אלוהים, ולטעון כי קיומן הוא חובה המוטלת על הדורות הבאים על ידי אירועי העבר, ובכך לעגן את הציווי הקטגורי של הציות. התורה הקנונית מחדשת למעשה את אותה הטענה, ומרחיבה אותה אל ההווה המאוחר יותר, שלאחר הגלות. — ברוך יעקב שוורץ

ישראל בארצם — התורה הובילה את כל עם ישראל לארץ אבותיהם, ארץ ישראל. גם כיום, על התורה לקום, לצאת מתורת הגלות, ולהתחדש כתורה של ארץ ישראל — למען עם חופשי וריבוני בארץ ישראל, במדינה המאגדת את הגולים, ברוח חלומו של רבי שלמה הלוי אלקבץ מצפת (המאה ה–16) בפיוט "לכה דודי":

מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא ... הִתְנַעֲרִי ... הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי...

ואז:

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁסָיִךְ…

כי אויבי ישראל המענים אותנו יתייאשו אם יראו מיליוני יהודים עולים לארצנו, ואולי אף יבינו כי זו היא רצונו האמיתי של האל היחיד והבלעדי — ה', אלוהי ישראל ונותן התורה. אז יבוא שלום אמיתי, בחסד ה' ובעוצמתו. — יואל בן נון

ה' גאל את ישראל ממצרים כדי להיות אלוהיהם — התורה נועדה ללמד, והיא אכן מלמדת, כי עם ישראל חולץ מעבדות במצרים על ידי ה' עצמו, שפעל באמצעות משה, אהרון ומרים (ראו במיוחד מיכה ו:ד), ובתגובה לכך כרת עם ישראל ברית עם ה'. על פי הברית הזאת, עם ישראל התחייב לקיים את חוקי ה' ומצוותיו, ובתמורה ה' הסכים להיות אלוהיהם, להובילם אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל וירושלים, ו(כל עוד הם נאמנים לה') לשמור עליהם ולהגן עליהם בה. — ליזבת' פריד

יחסיו של אלוהים לעם ישראל

להיות ראויים להיבחר — התורה מתארת את סיפור רצונו המתמשך של האל לקשר אינטימי עם משפחת אברהם. בניגוד לאלים אחרים בעולם הקדום, שנראו לעתים קרובות כאדישים כלפי האנושות וכמי שזקוקים לפיוס, אלוהי אברהם — אלוהי ישראל — מחפש קרבה עם ברואיו. אלוהים זה מציע לעם הברית הזדמנויות חדשות להיענות לקריאה האלוהית ולהתפתח לשותפים אחראיים. המסר המרכזי של התורה הוא שאלוהים חפץ בישראל באהבה, ותפקידו של ישראל הוא להיענות לקריאה האלוהית על ידי כך שיהיה ראוי לבחירתו. הוא יכול לעשות זאת על ידי הפגנת נאמנות לאלוהים והקמת חברה צודקת המשקפת את אהבתו האינסופית של אלוהים. — מלכה סימקוביץ'

היו קדושים — "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט:ב). — מרווין סוויני

"קדושים תהיו" — קדושה היא אתגר, לא מתנה. זה תלוי בנו, לא באלוהים, להביא קדושה לעולם. — מנחם קלנר

אייקו
אל אחד, נשגב,
בורא, מפקד, שופט,
קשור לעמו.
— שלום א. הולץ

גמול ועונש — הלל מציג את הצד החיובי של היהדות: היה טוב לרעך, ותבוא על שכרך. הוא לא פירט מה יקרה אם לא. זהו הצד השני של המסר היהודי, אותו אנו מוצאים בתהילים קלז, שם, בתוך הבכי והיללה של גולי בבל, שאלו עצמם היהודים: "מה השתבש?" בחלקים נרחבים מהתנ"ך, התשובה שנתנו היהודים הגולים הייתה: "חטאנו ונענשנו". אכן, התנ"ך, מבראשית ועד דברי הימים, נערך תוך שימת דגש על עיקרון הגמול והעונש. — רמי ערב

אלוהים דיבר — מסופר^[7] שרבי זוסיא מעולם לא שמע את דרשותיו של רבו, המגיד ממזריץ', במלואן, שכן בכל פעם שרבו ציטט פסוק מהתורה שהכיל את המילים "וידבר ה'", רבי זוסיא הוכה באקסטזה והיה צורך להוציא אותו מחדר הלימוד כשהוא צועק ובוכה בקול רם: "וידבר ה' וידבר ה'". שתי מילים אלו מופיעות בתורה בתדירות כה רבה, עד כי איננו שמים לב אליהן. אך רבי זוסיא הבין כי הן מכילות את תמצית התורה: אלוהים דיבר, ויש לנו תיעוד של מה שנשמע. — אריק גרוסמן

אלוהי ההיסטוריה — מטרת התורה היא לבטא את "נוכחותו" של אלוהים בעולם שלנו, בגוונים שונים. היא פותחת בתיאור האדם ומקומו בבריאה, כנושא דמותו של צלם אלוהים; ממשיכה בדרישות מוסריות אוניברסליות ומביטה לעומק בכישלונות הרבים בתחום זה; מאירה את מעמדו המיוחד ואת ייעודו של עם ישראל, ואת מקומו המיוחד בארץ כנען שהופכת לארץ ישראל; בהמשך הדרך היא מגלה לנו את מצוותיו של אלוהים ואת דרישותיו. היא מדגישה כי אלוהים אינו רק בורא העולם, אלא גם אלוהי ההיסטוריה, וכי המציאות פועלת על פי עקרונות רוחניים בנוסף לחוקי הטבע והחברה. במהותה, אם כן, זוהי דרך של מגע גילויי המאפשרת לנו להתחבר אל מה שנמצא מעבר למציאות הנראית לעין. — יובל שרלו

אלוהים דואג — המסר של התורה נראה ברור מאליו —
האל המרוחק הוא גם קרוב באופן פלאי,
מצווה על עם נבחר אחד לשמש מופת לאחרים,
וכאשר העם נאמן לייעודו — הוא נחלץ מן המצוקה.
האל דואג להתנהגות האנושית, ולכבודו שלו גם יחד.
זהו תמצית התורה, עכשיו תניחו את כף הרגל בחזרה על הקרקע.
— דוד וולפ

אלוהים וישראל: סיפור אהבה — " שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים!” כך אמר רבי עקיבא (משנה, ידיים ג:ה), בהגנתו הידועה על קדושת השיר. כפי שציין שאול ליברמן, לשונו של עקיבא מעמידה את השיר בשורה אחת עם התורה, כטקסט ש"ניתן".^[8]

למרות — או, ליתר דיוק, דווקא בגלל — הארוטיקה והתיאורים המוחשיים אך לא-ארציים של אהבה עזה, המאתגרת את המוסכמות, התפתחה ביהדות מסורת עשירה המפרשת את השיר כביטוי מרוכז לתמצית התורה, במובן הרחב ביותר שלה.^[9] אין יצירה אחרת המדברת בעוצמה ובאופן ישיר כל כך על היחסים בין אלוהים לישראל (ההדדיות והתלות ההדדית של הברית) ועל החשיבות התיאולוגית של התשוקה, מצב התלוי במרחק (גלות, פזורה) כדי להניע כמיהה נלהבת. — לורה ליבר

"אלוהים אחד" אז, "עשה טוב" עכשיו — הבקשה לסכם את משמעותה המרכזית של התורה מובילה אותי לתחינה שהשמיע קריסטר סטנדאל לפני דור: עלינו להבחין בין השאלה: מה משמעות התנ"ך עבורנו כיום לבין השאלה: מה הייתה משמעותו בעת היווצרו?^[10] לפיכך, אילו נשאלתי מה היה תורתה המרכזית של התורה — בתקופת הברזל, כאשר התגבשה לראשונה — הייתי עונה ככל הנראה שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה’ אֱלֹהֵ֖ינוּ ה’ אֶחָֽד, שכן בסופו של דבר ניתן לטעון כי כל 24 הספרים נכללים במאמץ להביא את ישראל לעבודת האל האחד של ישראל בלבד ולחיות על פי הברית שנכרתה עם אותו אל. אולם, כפי שאני מבין זאת כיום, כאשר אמת זו הובנה כבר מזמן, הייתי משיב במילותיו של המשורר (תהילים לד:טו), "ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב". השאר הוא פרשנות. — רובי האריס

בסופו של דבר, צריך את שתי הרגליים

לעמוד על שתי רגליים — מבחינה פיזית גרידא, יש משהו מרשים ביכולת ללמוד, או אפילו לכתוב, בעמידה על רגל אחת בלבד. אולם הורציוס ושמאי רואים זאת אחרת. המשורר הרומי משתמש בביטוי stans pede in uno (הורציוס, סאטירות 1.4.10) בגינויו נגד לוקיליוס, קודמו הסאטירי. לדעת הורציוס, לוקיליוס כתב יותר מדי ובמהירות רבה מדי, "לעתים קרובות מאתיים שורות בשעה". עבור הורציוס, "לעמוד על רגל אחת" פירושו לפעול ברשלנות או בשטחיות. בתלמוד הביטוי מוטל בפיו של גוי המתקרב לשמאי, בן דורו של הורציוס. אך כאשר לומדים תורה (או כל דבר אחר) כנראה שראוי לנהוג לפי עצתו של קווינטיליאנוס: omni pede standum est (Inst. Or. 12.9.18), "צריך לעמוד על שתי רגליים". הלימוד דורש זמן. — רנה בלוך

הצורך באיזון — "על רגל אחת" — בגיל שלי!? בשום פנים ואופן לא! אני זקוק לשתי רגליים כדי לשמור על שיווי משקל. האחת ל"קריאת התורה" והאחרת ל"קריאת האדם — העולם הממשי שמחוצה לה". בלי ששתי הרגליים יהיו נטועות היטב בקרקע, אתה בוודאי תיפול. — נורמן סולומון