בחיפוש אחר החירות

בליל הסדר של חג הפסח אנו חוגגים את יציאת מצרים, אך את הפסקה הפותחת של ה"מגיד" — "הא לחמא עניא" — אנו חותמים בהכרזה: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". אמירה זו מפתיעה, שכן היא רומזת כי אף כעת איננו בני חורין לגמרי.

לקראת ליל הסדר, הזמנו חוקרים ורבנים להציע הרהור קצר על השאלה הבאה:

באילו דרכים אתם חושבים שאנו עדיין משועבדים כיום, וכיצד נוכל להיות חירותיים יותר – הן ברמה הקולקטיבית והן ברמה האישית?

אנחנו לא עבדים

קיים איסור ברור ומפורש על אמירת דבר שאינו אמת, ותפילה שאינה נאמנה למציאות — אינה ראויה. כך, למשל, מי שכבר חי בארץ ישראל, חלילה שיאמר "שתעלנו בשמחה לארצנו", אלא נכון יותר שיתפלל: "שתעלה את כל אחינו בשמחה לארצנו".

בנקודה זו בהגדה, אני אומר:

השתא עוד יש מאחינו עבדים בתפוצות—לשנה הבאה כולנו בני חורין בארצנו. השתא הכא—לשנה הבאה לפני ה' בבית הבחירה.

 כלומר, השנה עדיין יש מאחינו הנתונים במציאות של שעבוד בתפוצות; לשנה הבאה — כולנו בני חורין בארצנו. השנה אנו כאן; לשנה הבאה — נזכה לעמוד לפני ה׳ בבית המקדש.

— ד"ר הרב יואל בן-נון

בין הברכות היומיות מצויה הברכה "שלא עשני עבד" (ראו מנחות מג ע"ב).יתר על כן, ההגדה עצמה פותחת במילים: " עבדים היינו... ויוציאנו ה'". בעולם העתיק, סחר בעבדים היה מציאות רווחת. איננו יודעים מי חיבר את "הא לחמא עניא", אך ייתכן שקבוצת עבדים היא שהוסיפה את המילים "השתא עבדי"? ואף על פי כן, עצם ההתעקשות לשמר את הנוסח זה מרגישה יותר כקינה מתמשכת מאשר כהכרת הטוב.

— ד"ר הרב יצחק ס"ד ששון

אני אינני עבד. יש אנשים בעולם שהם עבדים. ההגדה עוזרת לנו לפגוש את סיפור יציאת מצרים דרך חוויות שאינן שלנו. כיצד מספרים את הסיפור הזה מחדש? יש אנשים שעבורם סיפור יציאת מצרים הוא זיכרון היסטורי, ויש שעבורם היא אופק של תקווה. אני בוחרת לספר את הסיפור מחדש יחד עם הקבוצה השנייה.

— ד"ר הרבנית דבורה שונפלד

הפרדוקס של החירות האמיתית

האם אפשר להיות חופשי באמת? כפי ששר בוב דילן, "זה יכול להיות השטן או שזה יכול להיות האל, אבל אתה תצטרך לשרת מישהו." האם איננו כבולים למשפחותינו, לעבודותינו, לקהילותינו, לפחדים, לתשוקות, לטראומות ואף לתת-מודע שלנו? ייתכן שחירות אינה היעדר מחויבות, אלא בחירה מודעת במה — ולמי — אנו "משועבדים". במובן זה, פסח מזמין אותנו לפתוח את הפה — פה־סח^[1] — ולתת ביטוי לשאיפה להשתחרר, לאמץ התחלות חדשות, ולהיות אדונים לסיפור שלנו.

— בנג'י סוסוויין

מבין כל צורות העבדות העכשוויות, הפרדוקסלית ביותר היא העבדות שלנו לחופש עצמו. הכמיהה לחופש הפכה לפחד אובססיבי מכל זהות מחייבת — כאילו עצם העובדה שנולדתי גבר או אישה, יהודי או גוי, כובלת אותי בשרשראות. עלינו לזכור שההגדה פותחת בקידוש המצהיר במפורש: "כי בחרתנו מכל העמים" — ודווקא הזהות הזו היא שמחזיקה את המפתח לחירות אמיתית.

— הרב חיים נבון

יציאת מצרים סיימה את שלטונו של פרעה, אך לא את הנטייה האנושית לשוב וליצור מנגנוני שליטה. אנו נותרים משועבדים בכל פעם שפחד או כוח בלתי מבוקר מכתיב את בחירותינו. חירות אמיתית מתקיימת רק כאשר קהילות מטפחות סביבה של הסכמה ואחריות המגנות על יכולתם של בני אדם לשקול, לבחור ולפעול.

— פיליפ קאן

בסיפורי יציאת מצרים מוזכרים שמותיהם של אנשים מעטים יחסית – משה, אהרון, יהושע, קורח. כיצד השפיעה עליהם היציאה ממצרים? משה, אשר במצרים פעל מתוך ציות להוראות, נעשה בהמשך לדמות היוזמת באומץ — ואף שובר את לוחות הברית. ייתכן שיציאת מצרים מסמנת שינוי לא רק בנסיבות אלא גם באופי: מעבר מצייתות ליוזמה. אם כך, חירות עשויה להיות תהליך למידה מתמשך – לקיחת אחריות הולכת וגוברת על עצמנו, על קהילתנו ועל עולמנו.

— פרופ' ציוני זביט

עבדות אינה רק מעמד משפטי; היא עשויה להיות גם מצב נפשי-תודעתי. ל"אדון" יש מסכות רבות: לחץ חברתי, אובססיה חומרית, התמכרות לרשתות החברתיות, חנופה או שגרה שאינה מספקת. רוח יציאת מצרים דוחפת אותנו להתעלות מעל כל אלה, ולהתבלט כאינדיבידואלים משוחררים המונחים על ידי בחירה חופשית אמיתית.

— הרב יובל שרלו

בסדר פסח אנו אוכלים כורך, כריך המכיל מצה ומרור. המצה — שנאכלה כאשר בני ישראל יצאו ממצרים — מסמלת את החירות. המרור מסמל את מרירות העבדות. חירות ועבדות שזורות זו בזו. גם כאשר אנו משועבדים, יש לנו חירות פנימית. גם כאשר אנו חופשיים, אנו מתמודדים עם צורות שונות של שעבוד. הכרת תודה... וערנות.

— הרב מארק ד. אנג'ל

ההגדה וארבע החירויות של פרנקלין ד. רוזוולט:^[2]

• חופש ממחסור – ארוחה בת שבע מנות, מלווה בארבע כוסות יין.
• חופש הביטוי – הילדים יוזמים את חילופי הדברים האינטלקטואליים סביב השולחן.
• חופש הפולחן – "עבדים היינו לפרעה… ויוציאנו ה׳", עד שניתנה לנו האפשרות לעמוד לפניו ולעובדו.
• חופש מפחד – אך יראת ה' מכוונת מחדש את יצרינו הרעים: "וְכוֹף אֶת־יִצְרֵֽנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד־לָךְ".

— פרופ' הרב ראובן קימלמן

חירות מאישור חיצוני

אנו נשארים משועבדים ל"תסביך החגב". כמו המרגלים המקראיים שראו את עצמם כחגבים מול ענקים (במדבר יג:לג), אנו מפקידים את ערכנו בעיני הזולת. אנו בונים "מגדלי בבל" של פרופילים דיגיטליים– בחיפוש אחר "שם" הנמדד על פי התרשמותם של אחרים. שחרור אמיתי דורש להשיב לעצמנו את תחושת הערך — ולא למסור אותה בידי "ענקים" חיצוניים.

— ג'ודי קליצנר

אנו נשארים משועבדים לא פעם למה שאנו מדמיינים כ"דעתם של אחרים עלינו", ואנו פועלים (שלא בצדק) בהתאם לכך. החירות דורשת להשתחרר מתלות זו, ולהישען על שיפוטנו שלנו ועל מה שאנו מבינים כרצון ה׳ מאיתנו.

— ד"ר הרב ברטון ל. ויסוצקי

לפחות כאן בישראל, המקור העיקרי לשעבוד בימינו הוא הדמגוגיה. משה נבחר להנהיג את יציאת מצרים לא משום שהיה "איש דברים" (שמות ד, י) אלא דווקא משום שהיה "איש אלוהים" (דברים לג, א).

— פרופ' וורן זאב הארווי

הרב סולובייצ'יק מגדיר חירות כיכולת — ואף הזכות והכבוד — לומר את הדברים כפי שהם נראים בעינינו, בעוד שעבדות מתבטאת בחוסר יכולת לומר דבר הכרוך בשיפוט מחשש שזה לא יהיה מקובל על האדון (ולכן העבד אינו כשיר לשמש כעד). רבנים אורתודוקסים מודרניים חוששים להציע שינויים הלכתיים נחוצים (או להכיר בכך שמחקר ביקורתי עשוי להעשיר את הבנת התנ"ך) – מחשש שיישללו את הלגיטימיות שלהם באווירה החרדית למחצה השוררת באורתודוקסיה המרכזית. מצב זה עשוי להעיד על המשכיותה של תלות תיאולוגית קולקטיבית בתוך קהילתנו.

— ד"ר הרב אירווינג (יצחק) גרינברג

חירות חברתית וחומרית

אנו (או לפחות רבים מאיתנו) עדיין משועבדים לקריירה שלנו, התופסת בשקט את מרבית זמננו ותשומת לבנו. למזלי, אני פרופסורית לתנ"ך, ולכן שעות נוספות בעבודה פירושן לבלות יותר זמן עם התורה!

— פרופ' תמי שניידר

"השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". משפט זה מזכיר לי שאולי אנחנו עדיין משועבדים בדרכים "עדינות". כאשר הרהרתי במה שעדיין כובל אותי, עלה בזיכרוני המעבר האחרון שלי — לאחר 52 שנים — מביתי בעומר לכפר גמלאים בטבעון. החלק הקשה ביותר היה להחליט מה לקחת ומה להשאיר. אני יודעת ש"אי אפשר לקחת את זה איתך", למרות שניסיתי. במהלך התהליך הבנתי עד כמה החפצים שלי הגדירו אותי — צורה של שעבוד. מתוך רצון להיאחז במוכר, הבאתי איתי יותר מדיוכך נשארתי קשורה לעבר. עכשיו אני מנסה להקל על העומס — לשחרר את עצמי מעבדות מסוג זה ולהיות פחות כבולה לדברים חומריים.

— נעמי גרץ

אחוז גדול מן האנושות בימינו משועבד לסמארטפון. הם מבלים 4.5–8 שעות ביום במייל, בפייסבוק, בטיקטוק, באינסטגרם, ביוטיוב, בטלגרם ובטוויטר. מבוגרים לא מדברים עם בני זוגם וילדיהם, וילדים לא קוראים ספרים ולא משחקים עם חבריהם – והכל בגלל הגאדג'טים שלהם. השנה אנחנו עבדים; בשנה הבאה, מי ייתן ונלמד להיות חופשיים!

— פרופ' הרב דוד גולנקין

אנשים, ובמיוחד בני נוער, צריכים להשתחרר מהפלאפונים שלהם. הצעתי, כצעד ראשון, אפילו לעמיתים שאינם יהודים, לאמץ "שבת" שבועית הרחק מהפלאפונים שלהם (במקום חיסול מוחלט, כפי שאנו מבעים חמץ בפסח למשך שבוע שלם!).

— פרופ' בן-ציון כץ, ד"ר לרפואה

הרעב שלנו ל"לייקים" ולגירויים דיגיטליים מתמידים כבל אותנו בשקט. כאשר אנחנו לא מסוגלים לשבת לבד בלי מכשיר, אנחנו מוותרים על תשומת הלב, האוטונומיה והשלווה הפנימית שלנו. במרדף אחר "חיבור" דרך מכשירים, החלפנו חירות בתלות, והפכנו למשרתים מרצון של הפלטפורמות שמעצבות את הדחפים שלנו.

— פרופ' יונתן רבינוביץ

החירות לראות את האחר

לצד הנושאים האוניברסליים בהגדה, היהודים כיום משועבדים לרעיון של אלוהים השייך אך ורק לעם היהודי, בניגוד לבורא העולם כולו. שחרור מהתפיסה המצומצת הזו של אלוהים יאפשר לנו למלא טוב יותר את תפקידנו כ"אור לגויים".

— פרופ' מייליך ויסוואנת

אנו יכולים להשתחרר מהסוליפסיזם שאינו רואה באנשים אחרים ישויות אמיתיות. כן, אנו יודעים שהם קיימים, אך כגיבורים בדרמה שלנו — לא כבעלי קיום עצמאי. עלינו להנחיל לטפח הכרה עמוקה יותר ברעיון של "בצלם אלוהים", לפיה כל האנשים שחשים, חולמים, בוכים ומקווים כמונו, הם בצלם אלוהים.

— הרב דוד וולפ

הקבלה מדברת על "דעת"—כלומר, העמדה או הגישה שבין השכל לרגש, אשר מתווכת ומעבירה את ההבנה אל הלב. אדם יכול להיות בגלות—במובן המילולי של פזורה—אך גם במובן רחב יותר, כמצב שבו הערוץ הזה חסום.

חסימה אחת כזו בדעת היא הנרטיב הבלתי-פוסק של קורבנות, שממנו ראוי היה להשתחרר. שעבוד זה כופה עלינו להתאים את חוויותינו בכל תקופה היסטורית לסיפור של שנאה נצחית ורדיפה מתמדת. הוא גם מעוור אותנו לסבלם של אחרים.

אף שהנרטיב המסורתי רלוונטי לעיתים, ואולי אף יותר בשנים האחרונות, בשלב זה של ההיסטוריה הוא אינו מכלול חווייתנו כעם, לצד עמים אחרים ובתוכם. הייתי רוצה לראות אותנו מתקדמים מעבר לנרטיב זה ומשחררים את דעתנו כדי לבחון מחדש, באופן רענן, את יחסינו עם יהודים ולא-יהודים כאחד.

— הרב מאיר שילר

רבים מדי מאיתנו משועבדים לתפיסות צרות לגבי מי נכלל בקהילה היהודית שלנו. חמשת החכמים שערכו סדר פסח יחד בבני ברק היו שונים זה מזה באופן מהותי, ובכל זאת ישבו כל הלילה ודנו בכבוד הדדי. יהי רצון ונזכה לפחות למידה של סובלנות כמותם.

— הרב ריק ג'ייקובס

לעתים קרובות אנו מפקידים אנשים — ילדים או מי שזקוקים לטיפול סיעודי — לשליטתו של אחר מסיבות מוצדקות. עבדות אינה נובעת מלקיחת אחריות על אחרים, אלא מניצול פגיעותם לצורך רווח אישי. צורה נוספת של עבדות מתקיימת בתוכנו כאשר אנו הופכים לשבויים של תשוקותינו, ומשתמשים בפגיעותנו כדי לרדוף אחר הנאה רגעית או תגמול חומרי. הרגלים המחזקים את השכל הישר, המשמעת והשליטה העצמית יכולים לשחרר אותנו כבר היום, ובכלל זה בחירה בסקרנות על פני תגובתיות כאשר אנו נתקלים בדעות פוליטיות מטרידות.

— ד"ר אנדרו רהפלד

חירות היא מידה מוסרית ופוליטית חשובה, אך היא עלולה להיות גם אשליה והונאה עצמית. אם שכני אינו חופשי, אני יכול להשלות את עצמי שאני חופשי, אך כמו כל האשליות, גם זו לא תחזיק מעמד לאורך זמן. חופש אמיתי מחייב להקשיב לדבריו החכמים של הלל: מָאן דְּעָלָךְ סָנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַעֲבִיד – "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". והשאר — "זיל גמור".

— פרופ' יצחק י. מלמד

הטינה קושרת אותנו חזק יותר משרשראות. היא כובלת אותנו לפצעי העבר ומצמצמת את אופק חיינו בלילה הסדר, כשאנו נזכרים בחירות, אנו מוזמנים לשחרר מעמסים ישנים, לרכך זיכרונות שהתקשו, ולהביט קדימה בעין חדשה. החופש מתחיל כשאנו משחררים את אחיזתנו בעבר ופותחים את ליבנו לאפשרויות.

— ד"ר הרב שמולי ינקלוביץ

חירות פוליטית

התורה מזכירה לנו שוב ושוב שהיינו עבדים ומדרבנת אותנו לגלות רגישות כלפי אלה שעדיין כבולים. עבדות אינה רק פיזית; היא יכולה להיות נפשית, אינטלקטואלית או חברתית — תנאים המוטלים עלינו בידי אחרים ומונעים מאיתנו לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו. ש מגבלות שמטילים בני אדם, ואחרות הנובעות מן הטבע או מעצמנו. חירות אמיתית אינה היעדר מגבלות, אלא היכולת לפעול באחריות בתוכן. לעתים קרובות מדי, הפוליטיקה האנושית עצמה מצמצת טת חירותינו: כפי שמציין הרמב"ם, "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (הלכות מלכים יב:ב). במובן זה, אנחנו עדיין טרם הגענו לחירות השלמה.

— ד"ר הרב ירוחם רוזן

כאשר "שבעה וילונות" מערפלים את הראייה, והלב אחוז פחד, קשה אפילו לדמיין עולם שבו "לשנה הבאה בני חורין". אך דווקא היכולת הזו — לדמיין עולם כזה, להיאחז באמונה ולהיאבק למענה — זוהי החובה היהודית בימינו, כפי שהייתה לאורך כל ההיסטוריה שלנו.

— פרופ' הרב דליה מרקס

אלוהינו הוא אלוהי אימפריה חבולה, אלוהי לבבות שבורים, אשר למרות אתגרי החיים, מזמין אותנו לקום ולהמשיך אל עבר ההבטחה. ואנו, עם עתיק ושבור, צעדנו בדרכנו לאורך אלפי השנים והבאנו מסר של תקווה לכוכב לכת פצוע. אל תתייאשו, אל תוותרו, אל תעצרו. ההכנות לקראת האירוע... החזרות לקראת המופע... האימונים לקראת המירוץ... בעודנו נכנסים לסעודת הפסח הגדולה, כל אלה מזכירים לנו כי המשמעת וההתמדה שקדמו לה הן המכשירות את מסלול החירות שלנו ואת האפשרות לשחרור אמיתי.

— ד"ר הרב בראדלי שביט ארטסון

במקרא, להיות "עבדים" פירושו לעתים קרובות להיות תחת שלטון זר, חסרי עצמאות. עזרא (ט:ט) ונחמיה (ט:לו) מציינים כי היהודים היו "עבדים" גם כאשר ישבו בארץ ישראל משום שזו הייתה חלק מהאימפריה הפרסית. כמו כן, "הא לחמא עניא", שנכתב ככל הנראה בבבל בתקופת הגאונים, כאשר ארץ ישראל הייתה תחת שלטון הח'ליפות העבאסית, מבטא את התקווה שבקרוב יחזרו יהודי בבל לארץ ישראל, ויהיו חופשיים משלטון זר. בעיניי, כיהודייה החיה בגולה, הצהרה זו מזכירה כי האני הרוחני שלי, אם לא האני הפיזי, משתוקק להיות בישראל. היא גם מזכירה לי כי אף על פי שישראל היא כיום מדינה עצמאית, המאבק לשמירת עצמאותה נמשך. יהי רצון שה' ישחרר אותנו ממאבק זה, במהרה בימינו.

— פרופ' אדל ברלין

תקוות לעתיד טוב יותר בישראל

חירות הוא מצב נפשי לא פחות מאשר מצב גופני. אני זוכרת את ארבע החיילות ההן, שהוחזקו יחד כבנות ערובה, וספרו גרגרי אורז כדי לחלקן באופן שווה. זה היה "לחם העוני" שלהן — ולמרות המצוקה הפיזית, זה היה המפתח לחירותן הפנימית. השנה, בני נלחם בחיזבאללה שבלבנון; בתי רצה למקלט עם בנותיה מדי לילה. לחם העוני של השנים האחרונות עדיין מר כל כך. אך בפסח הזה, כשאנו מושיטים את "הא לחנא עניא" ומזמינים אחרים לבוא ולאכול, מתעוררת בי הידיעה שנצלח גם את התקופה הזו. התקווה עצמה פורשת את כנפי החירות.

— פרופ' הרבנית רחל אדלמן

היינו משועבדים לאיום מתמשך מצד חמאס, חיזבאללה, החות'ים ונותני החסות האיראנים שלהם, שכולם שואפים להקמת אימפריה אסלאמית מחדש במזרח התיכון ומחוצה לו, ומכחישים את זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית במולדתו ההיסטוריתהתקווה היא כי איום זה קרב אל קצו.

— פרופ' מרווין סוויני

את השיר הזה כתבתי בחיפה, במאי 1967. שהיתי בישראל ולמדתי עברית לקראת לימודי לרבנות בליאו בק קולג'. זמן קצר לאחר מכן, כאשר התברר שהמלחמה עומדת לפרוץ, התנדבתי כרופא, וביליתי את ימי מלחמת ששת הימים בעבודה בבית החולים הדסה. אני חושב שהרגשות והאווירה שבשיר בוודאי שיקפו את האווירה באותה תקופה, ולמרבה הצער, הן נותרו רלוונטייות גם היום. (האזינו לשיר כאן.)

לשנה הבאה בירושלים
עכשיו אנחנו עבדים
מחר נהיה חופשיים.

לשנה הבאה בירושלים.

בכל מקום ובשום מקום
תחת השמש
ראה את ילדיך רצים.

הכל וכלום
רודפים אחרי הגשם
שמע את כאב ילדיך.

— פרופ' הרב יונתן מגונט

אני חי כיום בישראל, והתקווה שהביעו כמה מן הכותבים כי בשנה הבאה התקופה שלפני (ובמהלך) חג הפסח תיראה אחרה בתכלית ממה שהיא השנה, ריגשה אותי עמוקות — במיוחד כאשר היא באה לידי ביטוי מפי חבריי ועמיתי בתפוצות, היכולים לישון בשלווה, לצאת מביתם מבלי לחשוב היכן נמצא המקלט הקרוב, ואינם חיים בדאגה מתמדת לשלומם של בני משפחה וחברים לנוכח ירי טילים או פצצות מצרר. תודה על תחושת הזדהות זו, שהיא מנחמת מאוד. ותודה לכולכם על מחשבותיכם בדבר סוגי החירות השונים שאליהם אנו עשויים לשאוף — או למעשה, על השאלה האם החירות היא מטרה סופית, חיובית גרידא.

ותודה לדוד שטיינברג, שהעלה את השאלה הזו. קראתי את הקטע הזה יותר פעמים רבות, אך מעולם לא הבנתי עד כמה הוא מבלבל. זה מה שאנו מנסים לעשות ב-TheTorah.com: לעודד אנשים לקרוא טקסטים ביתר קפידה, ולשאול שאלות חדשות כל הזמן. בקריאה מחודשת של הקטע "הא לחמא עניא" במלואו, אני תוהה: מה הקשר בין הקריאה לכל דכפין לבוא ולאכול, חירות, ומגורים בישראל? וכיצד אנו יכולים לשאוף לחירות כאשר המקרא בעצמו קובע:

^{ויקרא כה:מב} כִּי־עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

 אולי תוכלו להרהר בכך גם במהלך הסדר, ולשלוח לי את תשובותיכם.

— פרופ' מארק צבי ברטלר