חנוכה: מות קדושים – ההשפעה היוונית

תהילת המוות בקרב

סיפורי ניצחונות המקבים על היוונים של איזור סוריה אינם מוזכרים בתנ"ך או בין היצירות המרכיבות את "ארון הספרים היהודי" הקנוני. אולם, ספרי המקבים, הנמנים על הספרים החיצוניים, נכתבו על ידי יהודים גאים בעלי מחויבות עמוקה לערכים ולמצוות היהודיים. על אף ש ספרים אלה אינם קנוניים או נחשבים "ספרות קודש,", הם בכל זאת מייצגים את תפיסות עולמם של יהודים נאמנים רבים בני התקופה שבין המאה השנייה לפנה"ס למאה הראשונה לספירה.

בספרים אלה, משולבים תיאורים של ניצחונות מפוארים בסיפורים על כישלונות ועל גיבורים שמתים בקרב. בפרק ו' בספר מקבים א', אלעזר, אחיו של יהודה המכבי,^[1] משיג " שם עולם" באמצעות מותו ההרואי:

^{מקבים א ו:מב} ויסע מקצת חיל המלך על ההר ומקצתו מתחת בשפלה, וילכו לאיטם במערכה. ^ו:מגכל השומע צללו אוזניו מקול ענות ההמון במסעם ומקול צלצל כל כלי המלחמה במחנה הגדול והנורא הזה. ^ו:מדויהי בנסוע יהודה לקראתם ויך שש מאות איש ממחנה המלך לפי חרב. ^ו:מהוירא אלעזר החורני והנה חיה אחת חגורה ביתר שאת וגדולה מן האחרות ויאמר בלבו אכן המלך עליה. ^ו:מווישלך את נפשו מנגד למען הציל את עמו ולעשות לו שם עולם בארץ. ^ו:מזוירוץ כגיבור בתוך גדודי האויב וחרבו אכלה בשר ימין ושמאל. ^ו:מח ויבוא עד הפיל ויכרע בין ברכיו וידקרהו, וייפול הפיל עליו וימות, ובנפלו המית גם אותו.

מותו של אלעזר אינו מיוחס לחטא כלשהו שביצע, אלא למעשהו האמיץ ולנכונותו להסתכן במוות כמעט ודאי. במותו הוא לא השיג שום הישג צבאי מיידי. להפך, הסיפור ממשיך בתיאור מנוסת העם: "והיהודים ראו את חיל המלך כי עצום הוא מאוד ויטו מפניו" "^[2] ועדיין, המחבר רואה במעשיו של אלעזר מעשה גבורה הראוי לחיקוי.

לסיפור זה אין אח ורע בתנ"ך. עם זאת, סיפורים מסוג זה מוכרים לנו היטב מהספרות האפית היוונית. כך לדוגמה, בתחילת האודיסיאה של הומרוס, מסופר כי אודיסאוס לא חזר לביתו במשך עשרים שנה לאחר שיצא למלחמת טרויה ועשר שנים לאחר תום המלחמה. בנו טלמאכוס, ששמע שאביו שרד את המלחמה, חושש כעת שהוא מת ומודאג שאביו מת מוות לא מכובד במסע הימי הביתה, ולא מוות בקרב עם קְלֵאוֹס (kleos - תהילה או כבוד), כראוי לגיבור. הומרוס אף מספק לכמה מגיבוריו אריסטיאה (aristeia), תיאור של שעתם היפה ביותר בקרב. בסופן של סצנות מעין אלה, הגיבור לעתים קרובות מוצא את מותו.^[3]

תהילת המוות למען הדת או למען העקרונות

בספרי מקבים, יהודים מתים למען המטרה (מה שזכה לכינוי "מות קדושים") גם מחוץ לשדה הקרב. במקבים ב', יהודי אחר בשם אלעזר בוחר במוות במקום לבגוד בדתו:

 ^{מכבים ב ו:כא} איש נבון ויודע ספר היה בישראל, והוא זקן ובא בימים ויפה מראה, ושמו אלעזר. ^ו:כבויפתחו את פיו בחוזקה להאכילו בשר חזיר, ויקא אותו לעיניהם. ^ו:כגכי בחרה נפשו לתת את גוו למכים ולמות ביושר לבבו, מחיות חיי תמרורים. ^ו:כדכי זאת תורת האדם אשר יראת ה' בלבבו, עת כי יאלצהו לשקץ את נפשו.^[4]

בעודו מת מוות נורא, הוא נאנק בקול רם ואמר: "ה' אלוהים לך נגלו כל תעלומות. אתה יודע כי יכולתי להינצל ממכאובי האנושים האלה, אך בנפש חפצה אסבלם למען שמך הגדול."^[5]

המספר מוסיף כי מותו היה "משל ומוסר לנער ולזקן, לאהבה את ה' וליראה אותו."^[6]

סיפור "חנה" ושבעת בניה

סיפור מות הקדושים שהוא אולי המפורסם ביותר בספרי מקבים הוא סיפורם של "חנה" ושבעת בניה. הסיפור מצוי, עם שינויים משמעותיים, במקורות עתיקים רבים (וביניהם ספר מקבים ב' וספר מקבים ד').^[7] בליבת הסיפור, מלך לא-יהודי עריץ מציב בפני שבעת בניה של אישה (המתוארת בדרך כלל כאלמנה) את הבחירה בין הפרת החוק היהודי (על ידי סגידה לאלילים או אכילת מזון טמא) לבין מוות נורא. בעידודה של אמם, כל שבעת הבנים נשארים איתנים באמונתם ונרצחים על ידי העריץ.

הסיפור סופר במקורו בהקשר של האירועים של סיפור חנוכה: העריץ בסיפור זוהה עם אנטיוכוס או שליט סורי-יווני אחר. אך במקורות מאוחרים יותר, מתקופת התלמוד הקלאסית, האירועים מתרחשים בתקופה הרומית, כחלק מרדיפות אדריאנוס, שלוש מאות שנה לאחר אירועי חנוכה.^[8]בגרסאות המוקדמות ביותר של הסיפור, המצויות בספרי מקבים ב' ו-ד', לא ניתן שם לאישה. במדרש איכה רבה (שחובר בין המאות החמישית והשביעית לספירה) היא מכונה מרים בת תנחום, בעוד שבמדרשים אחרים היא מכונה מרים בת נחתום. ההתייחסות לאישה בשם חנה, הנפוצה כיום בחוגים יהודיים, מקורה ביוסיפון, ספר היסטוריה יהודי מימי הביניים המתבסס על חומרים רבים של יוספוס פלביוס, ונערך ככל הנראה באיטליה במאה התשיעית.^[9] בימי הרמב"ם (שנות חייו: 1138–1205) הסיפור היה מוכר, והאישה היתה ידועה בשם חנה. כך באחד ממכתביו, די היה לרמב"ם לכתוב שלוש מילים, "שבעת בני חנה", בהנחה שכולם מבינים את ההפנייה.^[10]

מות קדושים במקבים ד

הגרסה הארוכה והמחרידה ביותר של שני סיפורי "מות הקדושים" הללו – סיפורו של אלעזר וסיפורה של אימם של שבעת הבנים – היא זו שבספר מקבים ד', שנכתב ביוונית על ידי יהודי מאמין, ככל הנראה במאה הראשונה לספירה.^[11] (בשלב מסוים יוחס הספר בטעות ליוסף בן מתתיהו וניתנה לו הכותרת "על שלטונה הבלעדי של התבונה").^[12]

בספר מקבים ד', מות הקדושים אינו רק אחד מנושאים רבים הנדונים ביצירה, אלא הוא מצוי בליבת הספר. הספר משבח את הקדושים על נאמנותם ליהדות ועל התנגדותם לאיומים ולהפצרות של המלך הסורי-יווני ולפיתויי התרבות היוונית בעוד שבאופן אירוני, הוא מבוסס על עקרונות הפילוסופיה היוונית. כפי שמנסח זאת אליהו ביקרמן, הספר "הוא הרצאה על כוחה של התבונה, המונחית על ידי התורה על פני חולשות הבשר".^[13]

ספר מקבים ד נפתח בהצהרה על הסתמכותו על הפילוסופיה:

^{מקבים ד א:א} הנושא שעומד לדיון הוא פילוסופי ביותר, כלומר, האם התבונה הדתית גוברת על הרגשות. לכן, נכון מצדי לייעץ לכם להקדיש תשומת לב רבה לפילוסופיה.

חוקרים זיהו בספר רעיונות פילוסופיים יווניים ידועים, הן סטואיים והן אפלטוניים.^[14] שוב ושוב, המחבר אומר לנו ש"התבונה הדתית" חייבת לשלוט ברגשות.^[15] לא רק הבנים זוכים לשבחים על בחירתם לחיות על פי ההיגיון, אלא גם אימם:

^{מקבים ד טו:י} הם היו צדיקים ומאופקים... ^טו:ילמרות שגורמים רבים השפיעו על האם לסבול יחד איתם מתוך אהבה לילדיה, במקרה של אף אחד מהם, העינויים השונים [המתוארים בפירוט כואב בספר זה – מ' לוקשין] לא הספיקו בכדי לעוות את תבונתה.

במילים אחרות, גם כאשר בניה סבלו מיתות נוראות, לא חשה אימם אלא גאווה כלפיהם, שכן גם השכל שלה גבר על רגשותיה.

ציטוט סיפורי "מות קדושים" מקראיים

מחבר ספר מקבים ד' שם בפי האם נאום מוזר, בעת שהיא מפצירה בבניה לבחור במות קדושים. היא מזכירה להם את לקחי סיפורי התנ"ך שלמדו מאביהם לפני מותו:

^{מקבים ד יח:ט} אשרי האיש שחי את חייו עם ילדים טובים, ולא ידע את צער האובדן. ^יח:י בעודו [אביכם] היה אתכם, הוא לימד אתכם את התורה ואת הנביאים.^{[16] יח:יא} הוא קרא לכם על הבל שנרצח על ידי קין, על יצחק שהוקרב כעולה, ועל יוסף בכלא. ^יח:יב הוא סיפר לכם על קנאותו של פינחס, ולימד אתכם על חנניה, עזריה ומישאל באש. ^יח:יגהוא שיבח את דניאל בגוב האריות וברך אותו. ^יח:ידהוא הזכיר לך את הכתוב בישעיהו (מג:ב), האומר: "גם אם תעבור באש, הלהבה לא תאכלך".

הבחירה בסיפורים מקראיים אלו בדברים האם מזכירה בשם בעלה נראית בלתי הולמת. אף אחד מהם אינו סיפור על מות קדושים. היחיד ברשימה שכלל נהרג הוא הבל, אך הוא היה קורבן לרצח, לא קדוש מעונה.^[17] השאר לא נהרגו: יצחק ניצל מהעקדה בזכות קול משמים;^[18] יוסף סבל זמן קצר בכלא, אך לאחר מכן שוחרר והפך ללמשנה למלך במצרים;^[19] דניאל הושלך לגוב האריות, אך לא מת;^[20] חנניה, מישאל ועזריה יצאו ללא פגע מכבשן האש.^[21] מבין הסיפורים, סיפורו של פינחס נדמה כַּלא מתאים ביותר. פינחס אכן הרג את זמרי,^[22] אלא שזמרי היה, לפי הסיפור המקראי וגם ביהדות המאוחרת למקרא, עבריין בזוי שמותו היה ראוי, ולא קדוש מעונה.

יתכן שהמחבר בחר דווקא בלקחים מקראיים אלה משום שרובם, בדומה לסיפורי קדושים מעונים ומות קדושים, עניינם במסירות נפש ובהתגברות על רגשות. לא היה באפשרותו לציין סיפורים מקראיים על קדושים מעונים, משום שאין כאלה.^[23] המסר העקבי של המקרא הוא שסופו של הצדיק לזכות בגמול טוב על צדיקותו. אפילו איוב זוכה בסוף ספרו לחזרת עושרו ואף להכפלתו.

כתובים מקראיים רבים אכן מבטאים את הלקח שהאם מביאה מישעיה מג:ב:

כִּי־תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ־אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי־תֵלֵךְ בְּמוֹ־אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר־בָּךְ׃

עם זאת, בהקשר המקראי, למילים אלו משמעות שונה מזו שאליה האם רומזת: האל יגן עליך, ולכן אינך צריך להיות קדוש מעונה. דברי האם בספר מקבים ד' ורשימת הסיפורים המקראיים שבהם שדווקא אינם משמשים תקדימים, מבהירים היטב את הפער בין ערכי היהדות של תקופת המקרא לבין היהדות המאוחרת.

מותו של סוקרטס: תקדים יווני לרעיון הקדוש מעונה?

מותו של סוקרטס. מאת ז'אק-לואי דוד, 1787

בעוד שסיפורי גבורה המובילים למוות בַּקרב נפוצים בעולם היווני, קשה למצוא שם תקדים לרעיון המרטיריות – מות הקדושים, או למוות בכוונה בשם עיקרון. עם זאת, סיפור יווני מפורסם אחד עשוי היה להשפיע באופן ישיר או עקיף על יהודים שנחשפו לתרבות היוונית: סיפור מותו של סוקרטס (נפטר בשנת 399 לפנה"ס). סוקרטס הואשם, הורשע והוצא להורג בעוון "השחתת הנוער" באתונה. בדיאלוג המפורסם של אפלטון, "האפולוגיה", אומר סוקרטס במשפטוכי הוא מבין שיש דברים רבים שבאפשרותו לומר כדי להציל את חייו, אך הוא מסרב לעשות זאת. כפי שהוא מסביר:

אינך דובר כראוי, אדוני, אם אתה סבור שאדם שיש בו ולו מעט מעלות צריך לשקול את סכנת החיים או המוות, ולא להתייחס רק לכך, שכאשר הוא עושה דברים, האם הדברים שהוא עושה נכונים הם או לא נכונים והאם מעשיו הם של אדם טוב או רע.^[24]

במילים אחרות, להיות אדם טוב ולומר את הדבר שנכון לאומרו חשוב בהרבה מאשר להציל את חייך. בהמשך דבריו, סוקרטס מסביר כי לפי הבנתו, מוות למען מטרה מחוץ לשדה הקרב זהה למוות למען המטרה בקרב. הוא לועג לאלה שמציעים לו להתפשר על ערכיו ולהציל את חייו:

כי על פי טיעונך [שעדיף להישאר בחיים גם אם זה אומר להתפשר על עקרון], כל האלים למחצה שמתו בטרויה היו רעים, כולל בנו של תטיס [=אכילס], שזלזל כל כך בסכנה, בהשוואה לנשיאת חרפה כלשהי, שכאשר אמו (והיא הייתה אלה) אמרה לו, כשהוא היה להוט להרוג את הקטור, משהו כגון זה, אני סבור, "בני, אם תנקום את מותו של ידידך פטרוקלוס ותהרוג את הקטור, אתה עצמך תמות; כי מיד אחרי הקטור, המוות מיועד לך;"^[25] הוא, כששמע זאת, לא התייחס ברצינות למוות ולסכנה, ופחד הרבה יותר לחיות כפחדן ולא לנקום את חבריו, ואמר: "מי ייתן ואמות מיד, לאחר שאנקום את העוול, כדי שלא אשאר כאן, מושא ללעג ליד הספינות המעוקלות, נטל על האדמה." האם אתה חושב שהוא שקל את המוות והסכנה?^[26]

סוקרטס מזכיר את סיפורו של הגיבור היווני אכילס, שנלחם באומץ והרג רבים מאויביו אף שידע כי הדבר יוביל למותו. סוקרטס שואב השראה מסיפור זה להחלטתו לדבוק בעקרונותיו הפילוסופיים, גם אם הדבר יוביל למותו.

הוא ממשיך:

כי כך הוא הדבר, אתונאים, באמת; בכל מקום שבו אדם מציב את עצמו, מתוך מחשבה שזה המקום הטוב ביותר להיות בו, או מוצב על ידי מפקדו, שם עליו, לדעתי, להישאר ולשאת בסיכונים, מבלי להתחשב במוות או בכל דבר אחר יותר מאשר חרפה.^[27]

לפי אפלטון, סוקרטס הרחיב את המושג האפי היווני של מות גיבורים, כך שיכלול גם מוות של אדם למען עקרונותיו, ואי-התפשרות של אדם על ערכיו רק כדי לשמור על חייו. במובן זה, החלטתו להיצמד לעקרונותיו הפילוסופיים – גם אם משמעותה הייתה מוות – הייתה דומה להריגתו האמיצה של הקטור בידי אכילס, אף על פי שהתוצאה הייתה גם מותו של אכילס.

השפעה אירונית

בעוד שמטרת מלחמת החשמונאים הייתה התנגדות להיבטים של התרבות היוונית, תיאורי הסכסוך בספרי מקבים דווקא מבטאים סימנים ברורים של ערכים יווניים: מוות למען מטרה הן בשדה הקרב והן מחוצה לו. יתכן שדעתו של סוקרטס בנושא זה הייתה נדירה יחסית בעולם היווני. אולם, מרגע שערך מות הקדושים נכנס לספרות היהודית בימי המקבים, הוא הפך לערך יהודי מכריע, שלפיו לעתים יש צורך להקריב את החיים למען ערכי היהדות.^[28]

חשיבותו של לקח זה התגברה שלוש מאות שנה לאחר אירועי חנוכה, בימי רדיפות אדריאנוס, כאשר הרומאים רדפו את היהודים בארץ ישראל בתקופת מרד בר כוכבא; ואחר כך שוב בימי הביניים, כאשר יהודים במדינות נוצריות ומוסלמיות נאלצו לעתים להתמודד עם בחירות מעין אלה.

סיפורי מות הקדושים המקוריים, כמו זה של "חנה" ושבעת בניה, הולידו סיפורים נוספים מסוג זה: המפורסם שבהם הוא סיפורם של עשרת הרבנים שהוצאו להורג במאה השנייה לספירה, סיפור המוזכר בליטורגיה של תשעה באב ויום הכיפורים. סיפורי קדושים מעונים נותרו פופולריים בחוגים יהודיים לאורך הדורות מהטעם העצוב שיהודים מצאו את עצמם לעתים קרובות במצבים דומים, ונאלצו להחליט האם לוותר על חייהם או על דתם.