יהודה לעומת היהדות: בין שני ספרי המקבים

סיפור מרד החשמונאים (או ה”מכבים“) תועד בספרים מקבים א ו־ב. מדובר בשתי יצירות שונות לחלוטין, בסגנונן, בתוכנן ובערכיהן.^[1] ההבדלים הברורים ביותר הם:

ספר מקבים א נכתב במקורו בעברית (אך שרד רק בתרגומו ליוונית), והוא מספר את כל קורות המרד, החל ממתתיהו, דרך סיפור בניו יהודה, אלעזר, יונתן ושמעון, ומסיים בהקמת השושלת בידי בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס. הוא משתרע על-פני השנים 175–134 לפנה"ס. ספר מקבים ב, לעומת זאת, נכתב במקור ביוונית. הוא משתרע רק על ראשית התקופה הזו, בין 175 ו–161 לפנה"ס, ומתאר את ימיו של יהודה המכבי בלבד.

צדוקים לעומת פרושים? התיאוריה של גייגר

אברהם גייגר (1810–1874), ממייסדי היהדות הרפורמית ודמות מרכזית בתנועה האינטלקטואלית חוכמת ישראל (Wissenschaft des Judentums), הציע בשנת 1857 שמקורו של כל אחד משני ספרי המקבים בזרם שונה ביהדות של ימי בית שני.^[2] לדעתו, מקבים א הוא יצירה צדוקית, ומקבים ב הוא מענה של הפרושים ליצירה זו.

מדובר בחלק מהתיאוריה הכוללת של גייגר שלפיה הצדוקים המתוארים בכתבי פלאוויוס יוספוס, בברית החדשה ובספרות חז”ל, מן המחצית השנייה של תקופת בית שני, היו ממשיכיהם של הכוהנים הגדולים מבני צדוק, שבלטו במחצית הראשונה של תקופה זו, לפני תקופת הריבונות היהודית (בדומה לרוב החוקרים, גייגר משער שהשם ”צדוקים“ נובע מהשם ”בני צדוק“).^[3] גייגר טוען שזרם הפרושים, שנוצר בשלוש המאות האחרונות של תקופת בית המקדש השני והתחרה בצדוקים, לא נמנה עם מעמד הכוהנים.^[4] לאחר חורבן הבית, קבוצה זו התפתחה להיות מה שמוכר לנו כיהדות הרבנית.

ניתן למצוא תימוכין רבים לטיעוניו של גייגר בדבר המוצא השונה של שתי היצירות.

בעד החשמונאים או לא

ראשית, ספר מקבים א, שנכתב בימי יוחנן הורקנוס בן שמעון החשמונאי, מספר את תולדות שושלת החשמונאים ועלייתם לשלטון. הוא מצדיק את המרד שלהם ואת תוקף שלטונם שבא בעקבותיו. מכיוון שהחשמונאים היו כוהנים גדולים, יש היגיון להנחה, שהיו עם זיקה לצדוקים. כפי שדיווח יוספוס (קדמוניות, יג 295–296), יוחנן הורקנוס כרת איתם ברית שהובילה לסכסוך עם הפרושים ותומכיהם בימי בנו, אלכסנדר ינאי – ובעקבותיו למלחמת אזרחים עקובה מדם עם רבבות חללים (יוספוס, קדמוניות, יג 372–376).

מקבים ב, לעומת זאת, אינו מתעניין בשושלת החשמונאים. יהודה המכבי, המנהיג המנצח במלחמה נגד הסלווקים, הוא הגיבור של ספר מקבים ב, בעוד שאביו מתתיהו והשושלת החשמונאית שעתיד להקים שמעון אחיו אינם נזכרים ולוּ במילה אחת (ואילו שני האזכורים של שמעון, במק"ב, י:כ; יד:יז, מציגים אותו כמעֵין לא-יוצלח).

לא ברור אם השתיקה בעניין השושלת נבעה מאי שביעות רצון ממנה (כפי שסברו גייגר ואחרים) או רק מחוסר עניין בה, או אולי אף מאי-ידיעה על קיומה. מכל מקום – ספר זה אינו עוסק בתולדות שושלת כלשהי.

מחלוקות תיאולוגיות

אחת המחלוקות הידועות בין הפרושים לצדוקים הייתה בסוגיית תחיית המתים: הפרושים האמינו ברעיון והצדוקים התנגדו לו.^[5] מחלוקת זו משתקפת בשני הספרים.

מקבים ב מספר שיהודה גבה תרומות על מנת להביא קורבנות עבור נפשות החיילים המתים ובכך להבטיח את תחייתם. המחבר מגיב על כך באורח אוהד למדי:

^{מקבים ב יב:מג} והוא [יהודה] ערך מגבית לכל איש ואיש, כאלפיים דרכמות כסף, ושלחן לירושלים כדי שיובא קרבן חטאת – בעשותו (מעשה) יפה ומכובד ביותר, בתתו את דעתו לתחיית המתים; ^יב:מד שכן אלמלא ציפה לתחיית הנופלים, היה מיותר ומגוחך להתפלל למען מתים. ^יב:מה אך הוא החזיק לנגד עיניו את הגמול היפה ביותר השמור לנרדמים ביראת קודש – שיקול שיש בו קדושה ויראת קודש – ולכן עשה כפרה למען המתים, כדי שישוחררו מן החטא.^[6]

מקבים א, לעומת זאת, אינו מתייחס כלל לסוגיית תחיית המתים.

גם תפקיד התפילה שונה בשני הספרים: במקבים ב יש לתפילה תפקיד מרכזי, ובמקבים א היא בולטת בהיעדרה.^[7] תפילות התחרו בקרבנות כדרך של עבודת האלוהים, ולא היו תלויות בתיווכם של כוהנים. לאור זאת, אפשר להבין את התפקיד המרכזי שהוקצה לתפילה בספר מקבים ב הפרושי, בעוד שמקבים א הצדוקי לא מצא צורך להדגישה כלל ועיקר.

נקודות אלה, המציינות את הגישות השונות של שני הספרים כלפי החשמונאים, כלפי תחיית המתים וכלפי התפילה, מחזקות את האופן שבו גייגר ראה את הספרים.

קשיים באשר להנחת היסוד של גייגר

אף על פי כן, הנחת היסוד של גייגר לא זכתה בתמיכה רבה. אף אחד מספרי המקבים אינו מזכיר בפירוש את הקבוצות ”בני צדוק“, ”צדוקים“ או ”פרושים", ולכן נדרשות הוכחות חזקות כדי לטעון שמדובר בחיבורים של צדוקים או פרושים. בנוסף לכך, אין ראיות לכך שספר מקבים ב מגיב על מקבים א ומאוחר לו, וייתכן שסדר הכתיבה היה הפוך.

יש לציין, שעל פי דברי ההקדמה לספר מקבים ב (ב: כג), הטקסט מהווה קיצור של חיבור מאת יהודי בשם יאסון שחי בקיריני (לוב), ואין התייחסות להימצאם של פרושים או צדוקים מחוץ לארץ-ישראל. ההסבר לאי-התייחסותו של מקבים ב לשושלת החשמונאית יכול לנבוע מהעובדה שהוא נתחבר לפני שנוסדה השושלת הזו.

ניסוח מחדש של תיאוריית גייגר

למרות ההסתייגויות הללו מטענותיו של גייגר, הרי שאבחנתו לגבי ההבדלים הבולטים בין מקבים א למקבים ב עדיין תקפה וראויה להעמקה, לצד התאמות מסוימות.

ספר מקבים א הוא בעל אוריינטציה יהודאית, והוא מכוון לשרת את ענייניה של שושלת החשמונאים ששלטה ביהודה. לעומת זאת, מקבים ב הוא יצירה גלותית, המעוניינת ב”יהדות“, מילה החסרה במקבים א אך מופיעה פעמים אחדות במקבים ב (ב:כא; ח:א; יד:לח). לכן, מוטב להגדיר את הניגוד שבין מקבים א למקבים ב כיצירה יהודאית מול יצירה יהודית: הראשונה עסקה בענייני המדינה והאחרת בדת.

ואכן, יש להתאים את הנחת היסוד של גייגר בנוגע ליצירה צדוקית מול יצירה פרושית ולנסחה מחדש, על בסיס ההכרה בכך שערכי הצדוקים הם בעיקרם ערכים יהודאים, בעוד שערכיהם של הפרושים שייכים לתפוצות, בהיותם יהודיים, לא יהודאים.^[8]

על רקע ההצעה הזו ניתן לבחון את ההבדלים בין הספרים בגישה מחודשת:

א. גישה יהודאית לעומת גישת התפוצות

ברור כי ספר מקבים א הוא יהודאי. הוא נסוב סביב השושלת השלטת ביהודה, הוא מתייחס לגיאוגרפיה של יהודה בפרטי פרטים המעידים על היכרות קרובה, ושפתו המקורית הייתה עברית.

אשר למקבים ב, רוב החוקרים סבורים שהוא נכתב בגולה, כפי שניתן להסיק מהנקודות הבאות: יאסון מקיריני הוא מחבר הטקסט שעומד בבסיס ספר מקבים ב, ליצירה עמדה חיובית כללית כלפי הגויים ושלטונם, הספר ממעיט לבטא עניין וידע בגיאוגרפיה של יהודה, והוא כתוב ביוונית הלניסטית משובחת.

ב. הצדוקים היו כת כוהנית

כפי שציין גייגר, הצדוקים התרכזו סביב הכהונה הגדולה. הברית החדשה מתייחסת לכך כאל נתון מובן מאליו. ב"מעשי השליחים" מתוארת תגובת הכוהנים להתקבצותם של המוני מעריצים סביב פטרוס:

^{מעשי השליחים ה:יז} וַיָּקָם הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם אַנְשֵׁי כַּת הַצַּדּוּקִים וַיִּמָּלְאוּ קִנְאָה.^[9]

הנחת יסוד זהה נמצאת בליבת הסיפור התלמודי (בבלי יומא יט ע"ב) שבו כוהן גדול מסביר כי מחמת היראה, הוא נוהג לפי מסורת פרושית ”אף על פי שצדוקין אנו...“.

הכוהנים מוגדרים על-פי מוצאם (מאהרון), והם בלבד היו רשאים לשרת במקדש. לכן, היהדות הצדוקית שגשגה בירושלים בעת שעמד בה המקדש. אולם בתפוצות העדיפו יהודים רבים את ההשקפה שלפיה ה' הוא ”אלוהי השמים", הנוכח והנגיש אף מחוץ לארץ ישראל.

המתח בין התפיסה שלפיה ה' שוכן במקדש ובין זו הגורסת שה' בשמים, משתקף באנקדוטה הומוריסטית המספרת על שיחה בין מלך הסלווקים^[10] ובין שרו הבכיר הליוֹדוֹרוּס, שזה עתה הובס מחמת התערבותו של כוח ניסי, כשניסה לשדוד את בית המקדש בירושלים:

^{מקבים ב ג:לז} וכאשר שאל המלך את הליודורוס, ”איזה מין אדם מתאים להישגר לירושלים פעם אחרת?" הוא אמר: ^ג:לח ”אם יש לך איזה אויב או מי שזומם נגד השלטון, שגר אותו לשם, ותקבלהו בחזרה מולקה, אם בכלל ייוושע; שהרי מסביב למקום ההוא יש באמת איזה כוח מאת האלוהים. ^ג:לט שכן הוא אשר מושבו בשמים משקיף על המקום ההוא ועוזר לו, ובהלקאה הוא מאביד את הבאים (אליו) על מנת להרע".

המסר הוא שה' משקיף על המקדש אך מושבו בשמים, ומשם הוא יכול לצפות אל כל מקום בעולם, ובכלל זה – התפוצות.

ג. דת  הפרושים – דת גלותית

מנהיגי הפרושים, שנודעו מאוחר יותר בכינוי "רבנים", השיגו את מעמדם לא בזכות אילן היוחסין שלהם, אלא בשל למדנותם והכריזמה שלהם. הם לא השתייכו דווקא למקדש בירושלים, אלא פעלו בכל מקום שבו תלמידיהם הקימו בתי מדרש או בתי כנסת.

יהודי התפוצות נטו כמובן להתמקד בחשיבותו של העם יותר מאשר בחשיבותו של המקום, כפי שמודגש בספר מקבים ב:

^{מקבים ב ה:יט} אולם לא בחר האלוהים בעם בזכות המקום, אלא במקום בזכות העם.

בזכות התפיסה הזו יכלו הפרושים, שחיו ביהודה, לחלוק את האמונה בדבר הקשר עם האל עם יהדות התפוצות.

ד. העמדה לגבי הגויים

יהודי התפוצות היו רגילים להתחכך עם הגויים. עובדה זו הובילה למשל בעולם ההלניסטי להמעטה בחשיבות ההבדלים שבין יהודים לבין לא-יהודים. מקבים ב מדגיש לעתים תכופות את רצונם הטוב של שכני היהודים (למשל, ד: לה–לו, מט; יב: ל–לא).

עובדה זו מסבירה הבדל חשוב לגבי ההשקפה של כל אחד מהספרים על אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס). בספר מקבים ב הוא נחשב ליוצא מן הכלל, מאחר ששאר מלכי הגויים, ואפילו אחיו של אנטיוכוס, היטיבו בדרך-כלל עם היהודים. ואכן, לפי מקבים ב בתחילה התנהלו החיים בירושלים כאידיליה מושלמת בחסדם של מלכי הגוים, ורק ריב פנים-יהודי הביא לשינוי המצב הזה:

^{מקבים ב ג:א–ג} בהיות עיר הקודש מיושבת במלוא השלום, והחוקים נשמרים על הצד הטוב ביותר בזכות יראת הקודש של חוניו כוהן גדול ושנאתו את הרשע, קרה שגם המלכים עצמם נהגו לכבד את המקום ולפאר את המקדש על-ידי משלוח מתנות מכובדות ביותר, כמו שגם סלווקוס מלך אסיה נהג לספק מהכנסותיו שלו את ההוצאות החלות לצורך עבודות הקרבנות.^[11]

לעומת זאת, בספר מקבים א מתואר אנטיוכוס הרשע כמלך יווני אופייני. מלכי הסלווקים כולם רשעים ובוגדנים, ולכן (מק' א, א:ט–יב): ”וירבו רעות בארץ.^[12] מהם יצא שורש רע על הארץ, הוא אנטיוכוס המפואר בן-אנטיוכוס, אשר היה בן ערובה ברומא".

בעוד שמבחינה היסטורית ייתכן שאנטיוכוס היה מקרה קיצון, על פי מקבים א הוא לא היה יוצא דופן. כל ייחוס של רצון טוב למלכי סוריה או לשכני יהודה היה עלול לחתור מתחת להצדקה לשושלת החשמונאים. ואכן, מקבים א מתייחס לעתים קרובות ל”גויים מסביבנו“, באופן גורף כרצחניים ועוינים (ה:א, י, לח, נז; יב:יג, נג).

ה. יוונים רשעים או יהודים חוטאים?

לפי מקבים א, אנשי יהודה סבלו בעטיים של מלכי היוונים הרשעים ושל שכניהם הנבזיים שרדפו אותם, והם נושעו הודות למאמצי הגבורה של גיבורי החייל, החשמונאים.

לעומת זאת, לפי מקבים ב היהודים סבלו בשל חטאיהם, שבעקבותיהם ה' ”הסתיר פניו“ (כפי ניסוחו של ספר דברים לא:יז, לג:כ, ובפרפראזה שמביא ספר מקבים ב ה:יז):^[13] "רגז הריבון לזמן קצר, ולכן הייתה התעלמות מן המקום... “. כלומר – הקב”ה הסיר את השגחתו. הם ניצלו הודות למות קדושים של יהודים, ששימשו להם כפרה (פרקים ו–ז). ”ומה שננטש ברוגזו של המושל בכול נתכונן שוב במלוא כבודו בהתפייס הריבון הגדול..."(מק"ב ה יז–כ).

וכך הפך רוגזו של ה' לרחמים ואִפשר ליהודה המכבי לנצח:

^{מקבים ב ח:ה} לאחר שהמקבי היה מאורגן בגדוד כבר לא היה אפשר לעמים לעמוד כנגדו, מאחר שרוגז האדון הפך לרחמים.^[14]

ו. מות קדושים

מחבר ספר מקבים ב הגלותי, שכתב ליהודי התפוצות, לא יכל להעלות על הדעת התקוממות צבאית אלא הקרבה ומות-קדושים. זה המיטב שיכלו לעשות, בתקווה שהקרבה זו היא שתגרום לאל להתערב, כפי שאכן קרה: הקטע מתוך מקבים ב, ח:ה המצוטט לעיל, מתאר את נקודת המפנה של הסיפור כולו.^[15]

לעומת זאת, בספר מקבים א, מקדשי השם, הנהרגים רק בשל דבקותם היתרה בדת היהודית, אינם משיגים דבר: הם חלק מן הבעיה, ולא הפתרון לה, ואין הם אלא חסידים שוטים.^[16]

ז. ספר הממוקד במדינה

מקבים א אינו מזכיר אף פעם אחת את הקב"ה או את "ה'", ואף שהוא מתייחס מספר פעמים אל האל בכינוי "שמים", הרי שגם התייחסות זו מוגבלת, בעיקר, לפרקים הראשונים של הספר.^[17] כפי שהערנו, כמעט ואין בו התייחסות לתפילה, ולעולם אינו מזכיר חטא וכפרה, מלאכים, התגלויות שמיימיות או ניסים. ספר זה גם טורח להעיר, יותר מפעם אחת, שהנבואה חדלה להתקיים (ד:מו; ט:כז).

כלומר, לדידו של ספר מקבים א, ובמיוחד לאחר פרקים אחדים בתחילתו, אין לאל כל קשר לנעשה עלי אדמות. החשמונאים היו כוהנים גדולים, אולם היה זה תפקיד שלטוני גרידא.^[18] למשל, עלייתו של יונתן למעמד הכהן הגדול חשובה אך ורק מאחר שהיא אפשרה לו לבנות צבא:

^{מקבים א י:כא} וילבש יונתן את מעיל הקודש בחודש השביעי בשנת ששים ומאה בחג הסוכות ויאסוף חיל ויכן נשק רב.^[19]

ח. מקריות או השגחה?

ולבסוף, מקבים א חוזר ומייחס מאורעות ותוצאותיהם למקרה העיוור (ביוונית: kairos); הגורם שלפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים (ט:י; יב:א; טו:לג–לד). עמדה זו תואמת היטב את הימנעותו של ספר מקבים א ממתן תפקיד כלשהו לחטא או לכפרה בתיאור העליות והמורדות שבאירועים. גישה זו שונה מעמדתו של בעל מקבים ב, הגורם שיש השגחה אלוהית, ושהיא מרכיב חיוני בקביעת גורלה הפוליטי של יהודה.

אף אחד במדינת יהודה, שיש לה צבא, לא היה חותם על קביעתו של ספר מקבים ב כי החיילים היהודים שנפלו בקרב היו חוטאים, שאילולא כן עלול היה ה' להיחשד באי-צדק (מקבים ב, יב:מ–מא). אמירה זו יכולה להיאמר אך ורק מפי אדם החי בתפוצות ומעוניין להנחיל אמונה בהשגחה העליונה, כשאין בליבו דאגה שמא יידרש בנוֹ ללחום באחד הימים בצבא.

מתחים עתיקים בין היהדות ובין המדינה היהודית

ההשוואה בין שני הספרים הללו מובילה אותנו להרהורים באשר למתחים שבין היהדות ובין המדינה היהודית. ספר מקבים א מספק לנו מבט חטוף על ערכיה של השושלת שמרדה, ניצחה והצליחה לשלוט ביהודה קרוב לשמונים שנה, מסוף השלטון הסלווקי בשנת 142 לפנה"ס (מק' א יג:מא) ועד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. שושלת זו, כפי שידוע לנו מיוספוס, הסתכסכה עם קבוצות דתיות מתחרות, בראשן הפרושים – סכסוך שהידרדר בסופו של דבר למלחמת אזרחים עקובה מדם, ושסללה את הדרך לכיבוש הרומי.

מגילות ים-המלח מספקות קומץ ראיות למניעיהם של מתנגדי החשמונאים ולערכיהם,^[20] אך ספר מקבים ב מעיד על השקפה דתית המנוגדת לחשמונאים. אמנם, אין הוא מתנגד ישירות לחשמונאים; ייתכן שהוא נכתב מוקדם מכדי להתנגד להם במפורש, והוא גם כתוב מנקודת מבט גלותית. ובכל-זאת, שני הספרים הללו מצביעים על קיומו של מתח קדום בין התמקדות ביהדות ובין התמקדות במדינה היהודית, מתח הקיים עד עצם היום הזה.