חג יהודי קדום: יום ניקנור – י"ג באדר

בימי בית שני ובתקופת חז"ל היו בלוח השנה היהודי מועדים רבים שאינם מצוינים היום. המועדים הללו מפורטים בחיבור ששמו מגילת תענית.^[1] בשלב כלשהו בתקופת חז"ל או זמן קצר אחריה "בטלה" רשימה זו של מועדים, והמועדים הנזכרים בה – למעט פורים וחנוכה – נשכחו כמעט כליל. הסיבה להתפתחות זו והשאלה אם ראוי או אפשר לחדש את המועדים הללו אינן מעניינו של מאמר זה.^[2] למרות כל זאת, מאז ומעולם חשתי שראוי לייחד לאחד המועדים הללו תשומת לב מיוחדת: יום ניקנור, החל בי"ג אדר.

מהו יום ניקנור?

ביום ניקנור מציינים את ניצחון יהודה המקבי על ניקנור ה"אלפנטרך" ("אדון הפילים"). ניקנור היה מצביא יווני־סורי שמונה למושל יהודה בידי המלך דמטריוס הראשון סוטר (אחיינו של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, ה"רע" בסיפור חג החנוכה). ניקנור משל ביהודה אחרי מותו של אנטיוכוס אפיפנס, כלומר אחרי אירועי חג החנוכה ולאחר שאנשי יהודה, בהנהגת יהודה המקבי, כבר החזירו לידיהם את השליטה במקדש וחנכו אותו, ובעת שקיימו יחסים תקינים עם היוונים־הסורים, שמצידם, היו טרודים במאבקים פנימיים באותה העת.

הסיפור שהוביל לקביעת יום ניקנור נפתח בכך שכוהן גדול לשעבר ששמו אלקימוס, שהיה מתייוון גמור ולא שמר עוד את מצוות היהדות, מבקש לשוב לשרת ככוהן גדול. לשם כך הוא פונה אל המלך דמטריוס, שבקיאותו בפוליטיקה באזור דלה, משום שרק זמן קצר לפני כן ירש את המלוכה מדודנו אנטיוכוס החמישי אאופטר (בנו של אפיפנס). אלקימוס מביא למלך תשורות יקרות וטוען שהמקבים ותומכיהם מורדים (אמת חלקית) וכפו אותו לפרוש ממשׂרתו (שקר, אף שאני סבור שיהודה היה מדיח את אלקימוס ממשרת הכוהן הגדול אילו עדיין כיהן בו כאשר יהודה עלה לשלטון).

דמטריוס מאמין לסיפור ושולח את ניקנור ליהודה כמושל, ומצווה אותו במפורש להגן על מעמדו של אלקימוס ולהרחיק את יהודה המקבי. בתחילה ניקנור מנסה לשאת ולתת עם יהודה, אבל בעקבות לחץ מצד דמטריוס הוא מחליט לאסור את יהודה ואת תומכיו. יהודה מצליח להימלט, וניקנור, בכעסו, נכנס למקדש כדי לחפשו שם. כאשר הכוהנים אומרים שאינם יודעים היכן יהודה, ניקנור פושט את זרועו הימנית ומאיים איום שנודע לשמצה ברבות הימים:

^{מקבים ב יד:לג} אם לא תמסרו לי את יהודה כבול, את המתחם הזה של האלוהים אהפוך למשטח קרקע ואתוץ את המזבח ואקים כאן מקדש מפואר לדיוניסוס.^[3]

שנים ספורות אחרי אירועי חג החנוכה והמקדש שוב מצוי בסכנה.

ניקנור מגייס לצבאו בכפייה אנשים מיהודה ורודף אחר יהודה ואנשיו. בתחילה ניקנור מאמין שיוכל להערים על יהודה אם יתקוף בשבת, אבל צבאו שלו מסרב לציית לדבריו משום שאף הם שומרים את השבת. בינתיים יהודה, החונה עם צבאו, רואה חיזיון. בחזיונו הכוהן הגדול הרצוח חוניו בא אליו ומוסר לו דברי עידוד. אז הוא מציג בפני יהודה את הדמות העומדת לצידו, אדם זקן שמתגלה כנביא ירמיהו. ירמיהו מושיט את ידו ליהודה ובה מושיט לו חרב מוזהבת. "קח את הסיף הקדוש הזה במתנה מאת האלוהים," אומר ירמיהו, "אשר באמצעותו תשבר את היריבים" (מקבים ב טו:טו–טז; עמ' 278).

יהודה מקיץ משנתו ומספר לאנשיו על החיזיון שראה. רוחם מתעודדת והם יוצאים להילחם בצבאו האדיר של ניקנור (שעם כוחותיו נמנים גם פיליו האהובים). אחרי תפילה לאל, יהודה המקבי מתעמת עם חילותיו של ניקנור ונוחל ניצחון מכריע. צבא ניקנור נס משדה הקרב, ויהודה מוצא את גופת ניקנור בין החללים. הוא כורת את ראש ניקנור ואת זרועו הימנית ולוקח אותם לירושלים. בכניסתו למתחם המקדש קורא יהודה לכל הכוהנים לעמוד לצד המזבח ומציג בפניהם את הראש והזרוע, ומכריז שלשונו של ניקנור, שגידפה את האל, תיכרת מפיו ותינתן למאכל לציפורים. הכוהנים מביעים את הקלתם ואומרים, "ברוך הוא אשר שימר את מקומו שלו בלא אלח!" (מקבים ב טו:לה; עמ' 284).^[4]

אחרי שיהודה מוקיע את ראשו של ניקנור על המצודה^[5] ומכריז על יום חג, המספר חותם את דבריו במילים: "ובכן, מאחר שכך נתגלגלו ענייני ניקנור, ומאז שהשתלטו העברים על העיר היא בידם, גם אני אפסיק כאן את הסיפור" (מקבים ב טו:לז; עמ' 285).

מקבים ב כמגילה

בתלמוד מובאת גרסה מקוצרת של סיפור יום ניקנור (ירושלמי ב:יב; בבלי, תענית יח ע"ב), כמו במקרה של כמה מן המועדים האחרים שבמגילת תענית. אבל גרסה זו אינה המקור לסיפור שהוצג לעיל. למעשה, ספר שלם מוקדש לסיפור האירועים שהביאו לתיקון יום ניקנור – ספר מקבים ב. בשונה ממקבים א, המתאר את כל תולדות מרד החשמונאים – פותח במתתיהו, מספר על מותם של יהודה, יונתן ושמעון וחותם במלכות יוחנן הורקנוס – ספר מקבים ב כולו מתרחש בימי יהודה המקבי.

ספר זה הוא חיבור ערוך – גרסה מקוצרת של חיבור בן חמישה כרכים על מרד המקבים פרי עטו של יאסון מקירנה. המטרה שעמדה לנגד עיניו של עורך החיבור הייתה לרומם את מעמד חג החנוכה בקרב היהודים דוברי היוונית שחיו במצרים, ומסיבה זו הוסיף לספר הקדמה ארוכה המדגישה את חשיבות חג החנוכה.^[6]

למרות הדגש המושם על חנוכה, במוקד הספר עומדים דווקא הניצחון על ניקנור והצלת המקדש מאיומו להחריבו. אירועים אלה מתוארים בפרוטרוט בפרקים יג–טו. בסוף הספר נוצרת הקבלה בין מטרת כתיבת ספר אסתר ובין מטרת כתיבת מקבים ב. מיד לפני שהמחבר/העורך נפרד מן הקוראים, הוא חותם את הסיפור בדברים אלה:

^{מקבים ב טו:לו} ואת ראשו של ניקנור הוא [יהודה] קשר לחקרא, כראיה ברורה וגלויה לכול של עזרת האדון. וכולם הצביעו והחליטו החלטה משותפת לא להשאיר בשום פנים ואופן את היום הזה בלתי־מצוין, אלא לציין את השלושה־עשר לחודש השנים־עשר, המכונה 'אדר' בשפה הארמית, יום אחד לפני יום מרדכי.

יהודה המקבי עצמו, הוא ותומכיו, הם שקובעים שיום ניקנור יצוין עד עולם. בעיני המחבר, הקשר ל"יום מרדכי" (פורים) אינו בבחינת צירוף מקרים ותו לא. נראה שבעיניו, הסמיכות בלוח השנה נועדה לקשור את שני המועדים, ואולי אף לחבר אותם לכדי חג ארוך אחד. שני המועדים מנציחים הצלת יהודים, ולכל מועד "מגילה" המספרת את סיפורו.

חידוש יום ניקנור בימינו

גורלם של יום ניקנור וה"מגילה" שלו לא שפר כשל חג הפורים, או אפילו גורלו של חג החנוכה. חז"ל לא הכירו, או אולי דחו, את הספר המספר את סיפורו (מקבים ב), הכתוב ביוונית, וציונו של יום ניקנור חדל להתקיים, בדומה למועדים הנותרים שבמגילת תענית. ואם לא די בכך, בתקופת הגאונים התפתח המנהג לצום ביום הקודם לפורים (תענית אסתר).^[7]

היות שאני חוקר את ספרי המקבים, זה שנים רבות שאני מתקשה מאוד לא לחשוב על י"ג באדר כיום ניקנור ולא רק כתענית אסתר. במרבית השנים ההגדרה הכפולה הזו מעוררת בי תחושת צרימה, וזו אחת הסיבות שבגללן אני אוהב במיוחד את השנים שבהן חג הפורים חל ביום ראשון ותענית אסתר מוקדמת ליום חמישי. בשנים אלה יכולים האנשים המציינים את יום ניקנור – במשפחתי הוא מופיע בלוח השנה – לחגוג אותו במשתה ושמחה (כפי שאני סבור שראוי לעשות).

בדור שלנו, יום ניקנור יכול להשלים את שני החגים ממגילת תענית שעודנו חוגגים. במוקד חג הפורים עומדת ההישרדות בגלות; וחג החנוכה מעלה על נס את ההצלה מגזירות דת. בשני החגים הללו יצאו היהודים מנקודת מוצא של חולשה: ללא הנהגה, ללא צבא וללא תקווה. לעומת זאת, כאשר ניקנור איים להחריב את המקדש היה מצב היהודים שונה. יהודה המקבי פיקד על צבא והביס את היוונים־הסורים בקְרָב אך שנים ספורות לפני כן. מצד אחד, העובדה שאנשי יהודה נחלו ניצחון בעבר מפחיתה מרושמו של הניצחון על ניקנור בהשוואה לניצחונו הראשון ומעורר ההשתאות של יהודה. אולם למרות זאת הניצחון מפנה זרקור לאמת קשה לעיכול בדבר תולדות ישראל שאיננו מרבים לתת עליה את הדעת, בייחוד בחנוכה.

אף שאנו נוהגים לסיים את סיפור המקבים בחנוכת המקדש, סיפור המאבק ביוונים־הסורים לא תם בנקודה זו. רחוק מכך: לשם ההמחשה, אירועי חג החנוכה מסופרים בפרק ד בספר מקבים א, שמונה שישה עשר פרקים. למעשה, יהודה המקבי נופל בקרב נגד היוונים־הסורים, וכמותו אחיו יונתן שמילא את מקומו אחרי מותו. המערכה מוכרעת באופן סופי רק כאשר אח נוסף, שמעון, מנהיג את אנשי יהודה. וגם הניצחון הזה היה זמני בלבד; כעבור זמן לא רב באו הרומאים, ובקרב הזה הובסנו.

ביום ניקנור מציינים תקופה שבה היהודים התנגדו בנחישות ליריב שהיכה בהם פעם אחר פעם. אנחנו אוהבים לחשוב על ניצחונות חותכים ומהירים שמתקיימים "עד עצם היום הזה", אבל במציאות לא כך הם פני הדברים. יהודה המקבי נאלץ להילחם כל חייו, ואף הקריב את חייו, כדי להגן על המקדש מחורבן ועל היהודים משעבוד. המאבק לא פסק לרגע, ואף אם לא כל האירועים היו דרמטיים כמו אירועי חג החנוכה, חשיבותם לא הייתה פחותה. זו משמעותו של יום ניקנור בעיניי. אני חושב שעניין זה מורגש ביתר שאת בימינו, לאור המציאות שבה מדינת ישראל נתונה. אם חג החנוכה הוא בבחינת מלחמת העצמאות, יום ניקנור דומה למלחמת ששת הימים או מלחמת יום כיפור – המלחמות שבהן נאלצה ישראל לעמוד בפרץ לבל תאבד.^[8]

השאלה כיצד ראוי לציין את יום ניקנור היא אתגר לא פשוט. יום זה מצוי בעמדת נחיתות לא רק בשנים שבהן הוא מתנגש עם תענית אסתר אלא בכל שנה ושנה, משום שאין בו מצוות מיוחדות. יש להניח שזו הסיבה העיקרית לכך שבשונה מחנוכה ומפורים, יהודים אינם מציינים אותו זה למעלה מאלף שנים. אולם יש בידינו המגילה של יום ניקנור, שתורגמה לעברית.^[9] אולי אם נתחיל לקרוא ביום י"ג באדר את פרקים יג–טו בספר מקבים ב, אפילו בינינו לבין עצמנו, נתחיל להפיח חיים חדשים בחג שנחגג ונקבע בידי יהודה המקבי ותומכיו לפני למעלה מאלפיים שנה – חג שהם האמינו שימשיך להתקיים בתולדות העם היהודי. עם חזרת היהודים לארץ ישראל והריבונות היהודית לירושלים, אני סבור שהעת בשלה לכך.