על יחס כנה למקורות לא מוסריים בתנ"ך

חוקים המעוררים קושי מוסרי

חוקים בלתי מוסריים או בלתי צודקים הם עניין רווח בתורה ובהלכה. התופעה הזו חוזרת בכל מערכת משפטית ארוכת־ימים, בשלל תרבויות שונות. התורה עצמה כוללת חוקים רבים המציבים אתגר מוסרי בעיני הקורא המודרני.^[1]

מצוות החרם, כלומר, החובה להשמיד את כל אוכלוסיית הכנענים והעמלקים, היא דוגמה בולטת לבעיה הזו (דברים ז:ב, כ:טז–יח; שמואל א טו). דוגמה נוספת היא עונש המוות על עבירות בתחום הדתי (שמות לא:יד; במדבר טו:לה), ובכלל זה סקילת נערה בפתח בית אביה על שקיימה יחסי מין טרם נישואיה (דברים כב:כא).^[2]

הלכות בעייתיות דומות מצויות גם במסורת חז"ל, כגון האיסור לשחרר עבד נוכרי (בבלי ברכות מז ע"ב) או המצווה להרוג מינים באמצעות הפלתם לבור, שקיבלה ביטוי הלכתי אצל רמב"ם:

^{משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש ד:י} המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו.^[3]

המענה המטא־הלכתי

ככלל חז"ל קיבלו על עצמם את התורה שבכתב וחלקים ניכרים מהמסורות שבעל פה. מתוך מודעות לכך שגופי ההלכה הללו כוללים דרישות המעוררות קושי מוסרי, פיתחו חז"ל מערכת של עקרונות "מסדר שני" שעזרו להם להתאים את המקורות הראשוניים לתפיסתם המוסרית ולקבוע את מערכת היחסים הרצויה שבין יהודים וגויים ובין שומרי מצוות ושאינם. עקרונות אלה מכונים כיום לעיתים קרובות "מטא-הלכה", מונח שטבע אליעזר גולדמן (1918–2002).^[4] עקרונות אלה כוללים:

1. משום איבה – עיקרון זה שימש להימנע ממעשים שלמרות שהם תקינים הלכתית, עלולים לעורר תרעומת או סכסוך עם אחרים.^[5] לדוגמה, ההלכה אוסרת על אישה יהודייה לשמש מינקת או מילדת לתינוקות גויים, אך חכמים התירו זאת משום איבה, כדי שלא לעורר זעם מצד הגויים (בבלי עבודה זרה כו ע"א). באופן דומה, אף שאי חובה הלכתית על יהודי לפרוק משא של בעל חיים השייך לגוי, חכמים ציוו לעשות כן משום איבה (בבלי בבא מציעא לב ע"ב).

2. דרכי שלום – עיקרון זה הוא היפוכו של "משום איבה": כדי למנוע סכסוכים ולטפח יחסי אנוש תקינים הוא מחייב התנהגויות מסוימות שאינן תואמות את דרישות ההלכה במובנה הצר.

^{משנה, גיטין ה:ח} אין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום;

^{משנה, שביעית ד:ג} ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. [אף שהם עלולים להזכיר בתשובתם את שם אלוהיהם].

3. תיקון עולם – במובן הפשוט מדובר בקנה מידה "חוץ הלכתי" המאפשר לקהילה להימנע ממצבים בלתי אפשריים.

^{משנה גיטין ד:ו} אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם, ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם.

בתקופה המודרנית קיבל המונח "תיקון עולם" משמעות רחבה יותר של אחריות העם היהודי לעולם בכלל, וזכה לפופולריות רבה ובפרט בזרמי יהדות "ליברליים" יותר.

4. דרכי נועם^[6] – חז"ל משתמשים בעיקרון זה כדרך להימנע מהתעקשות על קיומן של דרישות הלכתיות נוקשות שיביאו למפח נפש.

הנה דוגמא. במקרים מסוימים של אלמנוּת נחלקו בית שמאי ובית הלל אם האלמנה חייבת בחליצה (הטקס המבטל את הצורך של אחי בעלה המת להתחתן עימה) או לא.^[7] אבל מה יקרה כאשר אישה נישאה מחדש מתוך מחשבה שאינה צריכה חליצה, אך לאחר זמן נמסר לה שהדבר שנוי במחלוקת ולפי שיטה מסוימת היא אכן חייבת לחלוץ? זוהי תשובת התלמוד:

^{בבלי, יבמות טו ע"א} הכי קאמר: הנך צרות דב”ה לב”ש היכי נעביד להו? ליחלצו, מימאסי אגברייהו! וכי תימא לימאסן, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

תרגום: כך כוונתו: באותן הצרות שבית הלל ובית שמאי נחלקו בעניינן – מה נעשה להן? אם נורה להן לחלוץ, הן ימאסו על בעליהן! ואם תאמר: שיתמאסו – "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".^[8]

5. קידוש השם – התנהלות המביאה כבוד לאל גם כשאין בכך חיוב הלכתי. כך למשל דברי הברייתא בתלמוד על יהודי וגוי שעומדים זה מול זה בדין:^[9]

^{בבלי, בבא קמא קיג ע"א} ישראל וכנעני שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל – זכהו ואמור לו: כך דינינו, בדיני כנענים – זכהו ואמור לו: כך דינכם, ואם לאו – באין עליו בעקיפין [=משתמשים בתחבולות כדי לזכות את היהודי], דברי ר’ ישמעאל; ר”ע אומר: אין באין עליו בעקיפין, מפני קידוש השם.

התלמוד מציין כי מדברי ר׳ עקיבא משתמע שאילולא הצורך בקידוש השם היה כביכול מותר להונות את הגוי; ומכאן אנו מבינים את הקושי האתי שהעיקרון הזה נועד לפתור.

מטא־הלכה לכתחילה: ר׳ איסר יהודה אונטרמן

הרב הראשי לישראל ז"ל, הרב איסר יהודה אונטרמן (1886–1976), הסביר את העקרונות המטא־הלכתיים הללו באופן הבא:

יש אפוא צורך לפרש את המובן האמיתי של המושג ”דרכי שלום“, שאינו בבחינת מדת חסידות ולא כאמצעי להגן על עצמינו, אלא נובע מעצם המוסר של תורה“ק... ואעפ“י שהתקנה עצמה היא מדברי סופרים השורש שלה יונק מהכתוב שנתיבות התורה הן שלום. ובכן למדין אנו כי דרכי התורה ונתיבותיה הן בנועם ובשלום... ולכן רמב“ם מביא כיסוד ושורש להתקנות האמורות... ואח“כ ”דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום“... יוצא מזה כי דרכי שלום שתקנו חכמינו יונקים את קיומם מעומק העיון של מוסר תורה“ק, וזהו המקור לכח הכרעה בענינים של הלכה... לכל מה שניתקן מפני דרכי שלום צריך להיות יחס של מסירות להנהגה... כמו שנקבעו ע“י חכמי התורה... כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים חיובים מוסריים הנוגעים לזולת, כמו התקנות של דרכי שלום.^[10]

לפי הרב אונטרמן, דרכי שלום והעקרונות הנלווים של משום איבה ו"דרכיה דרכי נועם" אינם פשרה, אלא עקרונות יסוד להכרעה ולעיצוב מחודש של דינים קיימים. כלומר, במקרים מסוימים ההלכה עצמה נקבעת על פי הציווי המוסרי העליון של חתירה לשלום והימנעות מסכסוכים ומסבל מיותר.

אך האם עקרונות פרגמטיים אלה ויישומם של ערכים מופשטים אכן פותרים פחות או יותר את התסבוכות המוסריות הגלומות בהלכה, כפי שמשתמע מדברי הרב אונטרמן? חוששני שלא.

אם זה עדיין כתוב זה עדיין דבר אלוהים

החוקים וההלכות האלה, על כל השלכותיהם הבעייתיות והתפיסות הקשות שהם חושפים, לא נעלמו מן הספרים. לדוגמה, אף שגדולי ההלכה מסכימים שכיום אין להרוג מינים, הרי שזהו רק "עיקוף" משפטי; בעולם "אידאלי" כביכול, היה עלינו לעשות כן. האם אכן אנו מצפים לזמן שבו תשוב השכינה כדי שנוכל להשאיר מינים למות בבורות? האם אנו מקווים לחידוש הסנהדרין כדי שנוכל לשוב ולסקול למוות מחללי שבת ונערות "סוררות"? דומני שרובנו לא מייחלים לעולם כזה.

יתרה מזו, אם נאמר שהפסוקים וההלכות הבעייתיים כולם נמסרו כפשוטם באופן ישיר מאת ה' אל משה, כיצד תועיל הטענה שניתן להציב כנגדם פרשנויות או עקרונות חלופיים כדי להימנע מיישומם בפועל? האין זה אומר שלפחות בתיאוריה אלוהים רוצה שנקיימם? האם רצון ה’ שנחפש דרכים להתחמק מהם?

ולבסוף, יש לתת את הדעת לכך שלגישה אפולוגטית כזו השפעה מעשית מוגבלת: היא מותירה פתח לכך שיום אחד מישהו כמו ברוך גולדשטיין או יגאל עמיר, יעיין בכתוב ויפעל על פי פשוטו. התפיסה הביקורתית שהצגנו תיפול על אוזניים ערלות שכן הרבנים עצמם לא התמודדו עם הבעייתיות המוסרית של הטקסטים, וגם לא הכשירו את תלמידיהם לעשות כן.

כל אלו הן בעיות חמורות.

הרב דוד הרטמן – הצורך במוסר טבעי

מעטים התמודדו באומץ רב כל כך עם הקונפליקט המוסרי שבין מסורת למודרנה כמו הרב דוד הרטמן ז"ל. בנאום נלהב שנשא בירושלים ב־28 בדצמבר 1995, דיבר על רצח ראש הממשלה יצחק רבין שאירע ב–4 בנובמבר באותה השנה בידי יגאל עמיר, צעיר שגדל בכמה מן המוסדות הדתיים המובחרים בישראל:

איני קורא לניטרליות דתית; אני קורא לתשוקות חלופיות... כפילוסוף יהודי אני חש זאת באינטואיציה, ואני יודע שזה נכון – בלי פוסק, בלי רמב״ם, בלי שום דבר.

אני מדבר אתכם בפתיחות: אין לי מעמד סמכותי במסורת שיאשר זאת. מה שמאמת זאת הוא תחושת ההגינות האנושית שלי… אני מבקש להשתחרר מן הצורך באישורים או בטקסטים יסודיים כדי לאשר אינטואיציות מוסריות. אני מאמין שאינטואיציות מוסריות צומחות מאיזו הגינות...

ואז אנשים שואלים אותי: "מהו היסוד למוסר שלך? מהו המקור שלו?" – אין לי מקור, אינני יודע. זהו הניסיון המצטבר של בני אדם הגונים ברחבי העולם, שהבינו מהי התנהגות מתורבתת. אין לי מקור אחר. פוסק? הש״ך?^[11] לא. אינני צריך לעיין בספרים כדי להבין מהי הגינות אנושית...

…משמעותו של להיות יהודי דתי בעולם המודרני היא להכיר את הסיכון הכרוך בחיים עם יותר מאוצר מילים אחד או מסגרת ייחוס אחת. אין עוד על מה להישען.^[12]

דברים אלה משתלבים עם המודל שהרטמן פיתח בהרחבה בספריו ומאמריו, תיאוריית "שתי הבריתות". האחת, ברית בראשית, נכרתה עם כלל האנושות ותלויה במעין חוק טבעי מולד החרות בלב בני-אדם. השנייה, ברית סיני, נכרתה עם ישראל בלבד ומבוססת על קובץ חוקים שניתן בנבואה, המוסיף על ההבנה הטבעית של טוב ורע שעליה מושתתת הברית הראשונה, מבלי לבטלה. ברית סיני איננה יכולה לגבור על ברית בראשית. לכן כשיש הלכה (=ברית סיני) הסותרת את המוסר הטבעי (=ברית בראשית) עלינו לשנותה או למחות כנגדה.

ספרות קדושה שאינה מוסרית?

התפיסה הזו אולי מצדיקה את בחירתו של הרטמן לחיות בשני עולמות מקבילים, "מערכות ערכים מקבילות" – עולם האתיקה ועולם ההלכה – אולם אין בכך מענה שלם לבעייתנו. לענייננו העיקר הוא שהרטמן לא פתר את השאלה הבסיסית (וידע זאת היטב בעצמו): כיצד נוכל להמשיך לקרוא טקסטים מסוימים כקדושים שעה שאנו דוחים אותם מבחינה אתית. דרכו הרעיונית של הרטמן והתנהלותו האישית נגעו אך ליכולת התיאורטית של האדם להכיר בבעיה הזו ולחיות עמה.

להימנע מהונאה עצמית ולנסח מחדש את עיקרי האמונה

אפשר לשער כי כשבני הדורות הקודמים פירשו טקסטים שלא כפשוטם או מצאו פרצות הלכתיות שהפכו אותם לבלתי ישימים, הם האמינו כי חשפו את “משמעותם האמיתית” של הכתובים. בפנינו אפשרות זו נחסמה בעקבות התפתחות שיטות המחקר הביקורתיות-היסטוריות, המלמדות כי “משמעויות אמיתיות” אלו אינן אלא פירושים מאוחרים ואינן משקפות את מובנם המקורי של הטקסטים. עם זאת, כדי להישאר נאמנים לתורה ולשמור על רצף עם המסורת, מחובתנו למצוא דרך "לגאול" את החוקים והקטעים הללו.

תורה מן השמים והלכה מסיני

הבעיה הזו מתחדדת כאשר היא מוצגת כיסוד הלכתי או כעיקר אמונה. כולנו מכירים את החלוקה של חז"ל לתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובלשון המדרש על “תורות” (ברבים):

^{ספרא, בחוקותי, ב:ח.יג} "והתורות" (ויקרא כו:מו) מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה.

התורה שבכתב פירושה חמשת חומשי התורה. התורה שבעל פה פירושה הדינים הנכללים בקטגוריה הנקראת "דאורייתא" (דין שמקורו בתורה) במשנה ובתלמוד. במילים אחרות, הטקסט אומר שאלוהים מסר למשה בסיני את התורה כולה, וכן את מערכת ההלכה עימה. טענה זו מגולמת בשני עיקרי אמונה: "תורה מן השמים" – כלומר שהתורה (כלומר: החומש) ניתנה ישירות מאלוהים, ו"תורה מסיני" – שההלכה (הן חוקי התורה הן התורה שבעל פה) נמסרה למשה בסיני והועברה במסורת לאורך הדורות.^[13]

האם ייתכן שה' יצווה על חוקים בלתי מוסריים?

אם נקבל את עיקרי האמונה הללו כפשוטם, ונימנע מן ההונאה העצמית של פרשנויות מרחיקות לכת לטקסטים קדומים אלה, נעמוד בפני קושי גדול: ניאלץ להודות שאלוהים אכן ציווה על חוקים שאינם מוסריים.

לכן, איני סבור שניתן להגיע לפתרון מספק כל עוד אנו נאחזים ברעיון שההלכות הללו, בין אם נכתבו בתורה שבכתב ובין אם נמסרו בתורה שבעל־פה, הועברו למשה מפי הגבורה מילה במילה. פירוש הדבר שעלינו לעצב מחדש, באופן יסודי, את עקרונות תורה מן השמים ותורה מסיני. דרושה לנו פרשנות אשר תשמר את מעמד הקדושה של הטקסטים והמסורת, אך מבלי לטעון שנוסחם המדויק הוכתב מפי האל ונותר מחייב לעד.

קול ה' כפשוטו או כמטפורה: ליכטנשטיין מול בורוביץ

לפני כמה שנים התגלעה מחלוקת בין הרב אהרון ליכטנשטיין לבין הרב יוג'ין בורוביץ בשאלת היחס בין מוסר להלכה^[14] – מחלוקת שנבעה למעשה מתפיסות יסוד שונות באשר לעקרון תורה מן השמים.

עבור הרב ליכטנשטיין, שדיבר מתוך עמדתו כרב אורתודוקסי, ההלכה הייתה כפשוטו "דבר ה'" – קולו של אל טרנסצנדנטי, אשר בזמן היסטורי מסוים ציווה מצוות ונתן חוקים ברורים, מוגדרים ומחייבים.

עבור הרב בורוביץ, רב ליברלי הדוגל בגישה הביקורתית־היסטורית, תורה מן השמים הייתה מטפורה רחוקה המתארת מציאות חברתית: עם ישראל הנמצא בברית עם אלוהיו, כאשר ההלכה אינה אלא ניסוח זמני, משתנה ומתפתח של מערכת יחסים זו.

האורתודוקסיה אינה יכולה להסתפק במטפורה

התפיסה של בורוביץ כי תורה מן השמים הוא מטפורה מעוררת השראה, אך אדם דתי אינו יכול לפרש אמונה זו – או את עקרון תורה מסיני – באותו אופן. גם אם נקבל שהמונחים עצמם נושאים אופי מטפורי, הדת מחויבת ליותר מכך: לכל הפחות, אמונות אלו נדרשות לאשש טקסט מוגדר – חמשת חומשי התורה – ואת מערכת ההלכה המסורתית – התורה שבעל פה.

כדי להישאר נאמנים הן לעיקרי האמונה שלנו הן לערכינו המוסריים, אנו מוכרחים לומר משהו כמו "אכן, הקטעים הקשים האלה בתורה הם חלק מהתורה מן השמים – כלומר, הם חלק מן המסמך המהווה את הביטוי ההיסטורי למיתוס של מפגש ישראל עם אלוהיו, ואשר אינו ניתן לשינוי, שכן המסמך הוא עובדה היסטורית. אך אין זה מחייב אותנו לקיים הוראות מסוימות העומדות בסתירה למצפון המוסרי שלנו".

כך גם לגבי הלכות חכמים שנתקבעו במשנה ובתלמוד, הנחשבות חלק מתורה מסיני; אותה תורה שבעל פה של היהדות הרבנית המפרשת ומלווה את התורה ושותפה באותו מיתוס מכונן. כשם שאין מוחקים פסוקים מן החומש, כך אין למחוק את ספרות חז"ל; גם טקסטים אלו הם "עובדות היסטוריות". עם זאת, גם כאן איננו יכולים להיות כבולים להוראות המעוררות קושי מוסרי.

תורה מן השמים ותורה מסיני כמיתוסים מכוננים

מטעמים אלו, אני מציע ללכת אל מעבר לשפת המטפורה ולתאר את אמונות תורה מן השמים ותורה מסיני כ"מיתוסים מכוננים".^[15] מיתוס עשוי להישמר בתרבות לאורך דורות, גם כאשר איש אינו מבין אותו עוד כתיאור עובדתי של אירועים, משום שהוא יוצר את התרבות עצמה או לפחות מסייע לכך. השאלה אם מרכיביו יובנו כמטפורות או כעובדות היסטוריות תלויה בהשקפת העולם, ברמת הידע המדעי של מעביריו או מקבליו.^[16]

להצגת עקרונות תורה מן השמים ותורה מסיני כמיתוסים מכוננים יכולה להיות תועלת רבה. תורה מן השמים – הרעיון שהתורה מקורה בשמים וניתנה לישראל בהתגלות – יוצרת דימוי מטפורי של ספר היורד מן השמים ומוסר את האמת העמוקה אך הבלתי־ניתנת להבעה של התקשורת האלוהית עם האדם. מושג זה משתלב עם עיקרון תורה מסיני, המקשר את ההלכה אל הסיפור הקמאי של המפגש בין ה' לישראל בעבר הרחוק.

מיקומם של דימויים אלה במסגרת סיפור התגלות המתרחש מעבר לגבולות ההיסטוריה הארצית – וממילא משוחרר מביקורת היסטורית – מבטא בעוצמה רעיון יהודי יסודי: מערכת היחסים שבין ה', התורה (על שני מובניה), וישראל.

יצירת מרווח בין אלוהים לבין התורה

אכן, בניסוח זה ההלכות הבעייתיות מבחינה מוסרית שבתורה ובהלכה נשארות כתובות על הדף, מעין כתמים על מסמך היסוד של היהדות, אך אין להן עוד משמעות מעשית. חשוב מכך – ההכרה בכך שעיקרים כגון תורה מן השמים ותורה מסיני הן מיתוסים מכוננים ולא טענות היסטוריות – יוצרת מרווח בין המקור האלוהי לבין התבטאותו בפועל.

כך נוכל להשלים עם הרעיון שככל שהמושגים המוסריים משתנים ומתפתחים, חלק מן ההלכות שנקבעו בשלבים מוקדמים יותר ייראו בעינינו כבעייתיות ויש להותירן מאחור כשרידים של תקופה אחרת – תקופה בעלת השקפת עולם שונה, ולעיתים אף פסולה בעינינו. ייתכן מאוד שגם השקפותינו המוסריות כיום, הנחשבות נאורות, יתיישנו בעתיד; נקווה כי צאצאינו לא ירגישו מחויבים למילותינו הארעיות אלא למסורת הרוחנית העשירה שביקשנו – מתוך נקודת המבט המוגבלת שלנו – להשמיע.