מלאכות השבת הן ארבעים חסר אחת: פיצוח הקוד של חז"ל

הכתובים מצווים את בני ישראל להימנע ממלאכה בשבת (שמות כ:י). הטקסטים החז"ליים מדברים על שלושים ותשע "אבות מלאכה" (משנה שבת ז: ב), כלומר קטגוריות של מלאכות. כל אב מלאכה יכול להתחלק לתת-קטגוריות רבות של מלאכה, הנקראות "תולדות". נמצא, שמאות מעשים שונים עשויים להיחשב בכלל איסור מלאכה, וכל העושה אחת מהן עובר, לשיטת חז"ל, על לאו שבתורה.

יש הבדל חשוב בין אבות מלאכה לתולדות בכל הנוגע לקרבנות חטאת, במובנם המסורתי של קרבנות המובאים על הפרה בשוגג של השבת. על כל אב מלאכה שבוצע בשוגג יש להקריב קרבן חטאת נפרד, כפי שנאמר:

^{משנה שבת ז:א}  חייב על כל אב מלאכה ומלאכה.

לעומת זאת, כאשר אדם עבר בשוגג כמה תולדות השייכות לאותו אב מלאכה, אין הוא חייב אלא בקרבן חטאת אחד בלבד עבור כולן, מאחר שכולן נחשבות להסתעפויות של אותה קטגוריה ראשית.

מתי נוצרו ל"ט המלאכות?

מנין הגיע המספר שלושים ותשע? התורה לא מסבירה את המשמעות המדויקת של המילה "מלאכה", ואינה מספקת רשימה סדורה של מלאכות אסורות. היא מזכירה רק דוגמאות נקודתיות במקומות שונים: חריש וקציר (שמות לד:כא), איסוף עצים (במדבר טו:לב) והבערת אש (שמות לה:ג). עם זאת, ברור שפעולות רבות נוספות נכללות בקטגוריה של מלאכה, אף על פי שהן אינן מוזכרות בטקסט.

התלמוד מכנה את חכמי הפרוטו-פרושים של אמצע תקופת בית המקדש השני (המאה ה-3 לפנה"ס) בשם "סופרים". אחד ההסברים לשם זה הוא שהם נהגו לספור את אותיות התורה ולייחד מספרים לקטגוריות הלכתיות שונות:

^{בבלי קידושין ל ע"א} לפיכך נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל האותיות שבתורה.

התלמוד הירושלמי מציין שהסופרים ניסחו את המושג של ל"ט מלאכות האסורות בשבת:^[1]

^{ירושלמי שקלים ה ע"א}  אמר רבי אבהו: כתיב "משפחות סופרים יושבי יעבץ" (דברי הימים א ב:נה). מה תלמוד לומר "סופרים"? אלא שעשו את התורה ספורות ספורות. חמשה לא יתרומו (משנה תרומות א:א) חמשה דברים חייבין בחלה (משנה חלה א:א) חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן (משנה יבמות א:א), שלושים ושש כריתות בתורה (משנה כריתות א:א), שלשה עשר דבר בנבלת העוף הטהור (משנה טהרות א:א), ארבע אבות נזיקין (משנה בבא קמא א:א), אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (משנה שבת ז:ב).

הקושי בטענה זו, כפי שקיים גם בטענות רבות אחרות באשר לזמן התגבשותם של מושגים הלכתיים, הוא שאין בידינו תיעוד לכך שמי מן החכמים הזכיר במפורש שלושים ותשע מלאכות אסורות קודם לסוף המאה השנייה לספירה.

רב טען כי מצא "מגילת סתרים" בבית מדרשו של רבי חייא, שבה נכתב בשם איסי בן יהודה כי ישנם ל"ט מלאכות אסורות בשבת (בבלי שבת ו ע"ב). על סמך זה, הרעיון של ל"ט מלאכות מגיע לפחות לדור הרביעי של התנאים. עם זאת, היה זה רבי יהודה הנשיא שעיגן את המושג והפך אותו למטבע לשון מקובל בדור החמישי של התנאים, כאשר כלל במשנתו רשימה מסודרת של המלאכות. עוד יוחסה לו האמירה:

^{בבלי שבת צז ע"א}  אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני.

האם רבי יהודה הנשיא התכוון ברצינות לטענתו כי פרטי דיני השבת מקורם בסיני, או שמא השתמש בלשון גוזמה כדי להדגיש באופן אסטרטגי את עתיקות המסורת, ובכך לחזק את סמכותה ונכונותה? בהיעדר עדויות טקסטואליות מוקדמות יותר, האפשרות השנייה נראית סבירה יותר. למעשה, במדרש לקח טוב (הידוע גם כ"פסיקתא זוטרתא"), רבי טוביה בן אליעזר (סוף המאה ה-11 – תחילת המאה ה-12) מתייחס לל"ט המלאכות באופן הבא:

^{לקח טוב שמות לה:א}  אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ששנו רבותינו במשנתן.

הסברים מסורתיים

המשנה מציע תיאור מטפורי לכמה מעט תמיכה מקראית יש לדיני השבת:

^{משנה חגיגה א:ח}  הלכות שבת כהררין התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות.

אם רשימת המלאכות אכן נמסרה למשה בסיני, היינו מצפים למצוא לפחות התייחסות מרומזת אליה בכתובים, ואכן רבי יהודה הנשיא פנה לספר שמות לה:א כדי לעגן זאת.

התורה מתייחסת לדיני השבת במילים "אלה הדברים". הגימטריה  של המילה "אלה" היא 36. המילה "דברים" היא בלשון רבים, מה שמצביע על 2 נוספים, וה"א הידיעה מוסיפה עוד 1. והסכום של כולם הוא המספר המבוקש, 39. חכמי ציפורי פנו גם הם לספר שמות לה:א,  אם כי פרשנותם הייתה שונה במקצת.

בנוסף ל-36 של "אלה", הם הוסיפו 1 מן "דבר" ו-2 מן "דברים". לחכמי קיסריה הייתה דרשה פשוטה עוד יותר: הם ייחסו ל"אלה" ערך של 39, בהנחה שניתן להחליף את האות ה באות ח (ירושלמי שבת ט ע"ב). בעל הטורים (ר׳ יעקב בן אשר, 1269–1343 בקירוב) העיר ששמות לה:א–ג כולל בסך הכל שלושים ותשע מילים, ואחריהן מופיעה המילה "השבת".

מנקודת מבט מודרנית, אף אחת מן ההוכחות הללו אינה משכנעת. אין ספק שאף אחת מהן לא הייתה מוצעת אלמלא ההנחה המוקדמת שכבר קיימים ל"ט קטגוריות של מלאכה האסורות בשבת.

בניסיון למצוא עיגון מקראי טוב יותר ל-39 המלאכות, חכמים אחרים הרחיבו את החיפוש מעבר לשמות לה אל חמשת חומשי התורה בכללותם. נטען כי הצורות השונות של המילה מלאכה מופיעות 39 פעמים בתורה. אולם, כל הפרשנים מוטרדים מהטענה הזו, משום שהיא אינה נכונה. שורש המילה "מלאכה" מופיע בלפחות 60 פסוקים שונים בחמשת חומשי התורה.^[1]

לחלופין, נטען שמילים כגון "מלאכה" או "עבודה" מופיעות שלושים ותשע פעמים בהקשר לבניית המשכן (ירושלמי), ולכן המלאכות האסורות בשבת הן אותן מלאכות שנעשו במלאכת המשכן (בבלי שבת מט ע"ב).  אולם גם כאן יש קושי: החכמים לא החזיקו במסורת ברורה ומפורטת לגבי כל הפעולות המדויקות שנדרשו להקמת המשכן הנייד. לאורך מסכת שבת ניכרות השערות מרובות, ולעתים גם חסר בולט של מסורת מוצקה בסוגיה זו (ובסוגיות נוספות).

האם המסורת של ל"ט אבות המלאכה היא קדושה ובלתי ניתנת לערעור?

ניסיונות חוזרים ונשנים של חכמים מאוחרים יותר למצוא רמזים למספר 39 מראים שדעתו של רבי יהודה הנשיא הפכה בסופו של דבר לדעה המקובלת אצל חז"ל. עם זאת, בתלמוד הבבלי אנו מוצאים כמה מקרים שבהם רשימת המלאכות הספציפית של התנא "רבי" נתונה לביקורת.

למשל, התלמוד תוהה מדוע המשנה מונה את הזורה, הבורר והמרקד כשלושה אבות מלאכה נפרדים. מאחר שכל הפעולות הללו משיגות תוצאה דומה, ניתן היה לראות בהן תולדות של אב אחד. אביי ורבא השיבו שכל פעולה שהייתה במשכן נמנית כאב מלאכה בפני עצמה, אף אם היא דומה לאחרת.

בהמשך תוהה הגמרא מדוע כותש אינו נמנה כאב מלאכה, אף שנעשה במשכן לצורך הכנת הצבעים ששימשו למשכן. אביי משיב שאין מונים כותש, שכן עני אוכל את פתו בלא כתישה. רבא מסביר שהמשנה משקפת את שיטתו של רבי יהודה הנשיא, שקבע "אבות מלאכה ארבעים חסר אחת", ולכן הכללת כותש הייתה מעלה את המניין לארבעים.

הגמרא דוחה את תשובתו של רבה בטענה שרב יכול היה להסיר את אחד מן האבות הדומים ולהכניס במקומו את מלאכת כותש (שבת עד ע"א).^[2]

מכאן עולות כמה נקודות:

1.  שלושים ותשעת אבות המלאכה המפורטות במשנה אינן רשימה מלאה של סוגי המלאכות שבוצעו במשכן. אילו היה זה המצב, היה מקום לכלול גם כותש. אחת-עשרה המלאכות הראשונות מכונות "סידורא דפת", סדר אפיית הלחם. בקביעת רשימת איסורי השבת, רבי היה טרוד יותר מהמציאות של החיים העכשוויים מאשר מתיאור מדויק של מלאכת המשכן.
2. רבה סבר שרק רבי יהודה הנשיא היה מחויב למספר שלושים ותשע, בעוד שהחכמים האחרים היו רשאיים לחלוק עליו.
3. אף שמספר אבות המלאכה הכולל היה קבוע, רבי היה חופשי להחליט אילו מלאכות לכלול ואילו לא,  דבר המצביע על כך שאין מדובר בהכרח בשימור רשימה קדומה, אלא בעיצוב רשימה במסגרת עריכת המשנה.

במקום אחר, הגמרא תוהה מדוע המשנה כללה את מולח ואת מעבד כשני אבות מלאכה נפרדים, אף שבפועל מדובר בפעולות קרובות. לשם יישוב הקושי מציעים רבי יוחנן וריש לקיש להחליף מלאכה אחת באחרת:

^{בבלי שבת עה ע"ב}  רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט ["הסר אחד מהם והחלף אותו ב(מלאכת) שרטוט"].

קטע זה מדגים את הדרך הבלתי פורמלית שבה התייחסו אמוראים בסוף המאה ה-3 לספירה לרשימתו של רבי יהודה הנשיא. ברור שרשימה זו לא הייתה קדושה או בלתי ניתנת לשינוי בתקופת התלמוד.

ארבעים חסר אחת – קוד לסמכותם של חז"ל

מהי אפוא משמעות המספר שלושים ותשע? רמז לכך ניתן למצוא באופן המסובך שבו המשנה מבטאת את המספר – ארבעים פחות אחת. המקום היחיד בספרות חז"ל שבו נעשה שימוש בביטוי זה הוא בהקשר לעונש גופני. התורה קובעת שעבריין ייענש בארבעים מלקות (דברים כה:ג). באמצעות דרשה, הפחיתו חז"ל את מספר המלקות המרבי לשלושים ותשע (מכות ג:י).^[3]

רבה מדגיש נקודה זו בחריפות. הוא מציין עד כמה הוא מוטרד מכך שפשוטי העם קמים בנוכחות ספר תורה, אך לא בנוכחות תלמיד חכם. הוא סבר שההתנהגות ההפוכה היא הגיונית יותר, שכן ספר התורה מתעקש על ארבעים מלקות, אך תלמידי החכמים הפחיתו את סבל האדם בכך שדרשו רק שלושים  ותשע (בבלי מכות כב ע"ב).^[4]

ארבעים חסר אחד, לדעתי, היא לשון רמז ליכולתם של החכמים להתערב במסורת ולמתן אותה. לכן המדרש מציב את המושג של שלושים ותשע מלקות, בניגוד לארבעים, מול המושג של שלושים ותשע אבות המלאכה (במדבר רבה יח).

עבור כתות מסוימות שחיו בתקופת בית המקדש השני השבת נתפסה כזמן קודר יותר. חכמי הפרושים התירו את השימוש באש שהודלקה מבעוד יום, מה שאפשר תאורה ביתית ואכילת מזון חם. העירוב איפשר להאריך את גבולות השבת. חז"ל התירו, ואף הציעו, קיום יחסי אישות בשבת, בניגוד לכמה כתות יהודי בית המקדש השני, שראו בקיום יחסי אישות בשבת עבירה שדינה מוות.^[5] אלה הם רק כמה דוגמאות להקלות שנקבעו על ידי התנאים בנוגע לשבת.^[6]

כפי שמציין הרב ד"ר ישראל דרזין,^[7] המספר שלושים טומן בחובו מתח בין "ארבעים" כמסגרת מגבילה לבין "חסר אחת" כביטוי למיתון ולהקלה. השבת אמורה להיות יום שבו אדם פורש ממלאכתו ומפעילות יצרנית אולם לצד ההיתרים קבעו חז"ל גם גדרים וסייגים שנועדו להגן על אופייה המיוחד של השבת.^[8]

במובן זה, "ארבעים חסר אחת" עשוי לבטא תפיסה שלפיה השבת החז"לית אינה אמורה להיות משא מכביד של איסורים  משתקי חיים, אלא מסגרת שמטרתה לאפשר חוויה דתית שלמה ומהנה.