מערכת יחסים עם אלוהים אינה מספיקה: אדם היה זקוק לחווה

חיי התבוננות אידיאליים: פרשנות רמב"ם לסיפור אדם וחוה

רמב"ם, בתחילת ספרו מורה נבוכים, מסביר שלפני שאדם אכל מפרי העץ האסור, הוא חי חיים עם ידע מטאפיזי מושלם. הוא היה מסוגל להתבונן בשלמותו של האל ובמלכותו של העולם המושכל, ולא תפס את העולם במונחים של טוב ורע:

בשכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השכל, היה מצוי בו שלם וגמור. ואילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושכלות, שהרי אין אומרים "שמים כדוריים – יפה", ו"הארץ שטוחה – מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו (העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב: אמת ושקר, ועל היפה והמגונה: טוב ורע. והנה בשכל מכיר האדם את האמת מן השקר , וכן הוא בכל הדברים המושכלים [...] וכאשר המרה (את פי האל) ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" (בראשית ג:ו) – נענש בכך שנשללה ממנו אותה השגה שכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שכלו ותהי לו השגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים.^[1] 

ברגע שאכלו את הפרי האסור, אדם וחווה הבינו שעירום בפומבי הוא דבר רע וכיסו את עצמם. האם משמעות הדבר שלפני שאכלו את הפרי הם חיו בהרמוניה עם אלוהים?

סיפור על בדידות

בתחילת הסיפור (בראשית ב:ד²) השמים והארץ קיימים, אך עדיין אין גשם ואין צמחים. לפני ראשית הגשם, בשלב שקיים רק אד שמשקה את האדמה, אלוהים יוצר את האדם הראשון מעפר האדמה ונופח באפיו נשמת חיים. לאחר מכן, הוא נוטע גן בעדן במזרח עם עצים ממינים שונים, מכניס את האדם לגן ומטיל עליו את המשימה לעבד אותו ולטפח אותו.

לאדם ניתנת רשות לאכול מפרי כל עץ בגן, למעט מעץ הדעת טוב ורע. בשלב זה, אלוהים מתבונן וקובע כי:

^{בראשׁית ב:יח} לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

זו הפעם הראשונה בתורה שאנו שומעים שיש בעיה. בסיפור הבריאה הקודם (בראשית א–ב:ד²), נאמר שמה אלוהים ברא הוא טוב, ואפילו טוב מאוד (א:לא). ראוי לציין שבסיפור השני לא האדם הוא שמתלונן על הבדידות – הוא עוד לא חווה משהו אחר – אלא אלוהים הוא שרואה שמשהו לא עובד נכון. הצורך של האדם בחברה הוא צורך מושרש, אך הוא עדיין אינו מודע לכך.

אלוהים מכריז כי יברא לאדם עזר כנגדו, מונח שקשה לתרגם,^[2] שכן אלוהים מבחין שהאדם לא צריך להיות לבד. אפילו במצב האידיאלי של גן עדן, היחידה האנושית הבסיסית ביותר היא לא הפרט אלא הזוג, או הצוות. נראה שהתורה מכירה בכך שהאדם הוא מטבעו חיה חברתית.

מכיוון שהחיות והעופות אינם מספקים את צורכי האדם לחברה (פס' יט–כ), אלוהים עושה ניסיון נוסף: הוא מרדים אותו, לוקח חלק מגופו ויוצר ממנו אישה.^[3]

^{בראשׁית ב:כא} וַיַּפֵּל יְ־הוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.^{[4] ב:כב} וַיִּבֶן יְ־הוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.^[5]

אלוהים יכול היה לברוא את האישה באותו אופן שבו ברא את האיש, על ידי לקיחת עפר מן האדמה והנשמת חיים באפה. במקום זאת, אלוהים בורא את האישה על ידי לקיחת חלק מגופו של האיש. על רקע זה, האיש אומר את המשפט הבא כשהוא מתעורר ורואה את האישה:

^{בראשׁית ב:כג} וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

יחסי מין ונישואין

הסיפור מסתיים עם הערה של העורכים בדבר טבעו של הנישואין:

^{בראשׁית ב:כד} עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.^[6]

האמירה בדבר היצמדות זה לזו והפיכתם "לבשר אחד" מתייחסת לאינטימיות מינית. משתמע מכאן שלפני האכילה מעץ הדעת, יחסי מין היו דבר טבעי כמו אכילה או נשימה,^[7] ללא רגשות של בושה או אשמה. כפי שנאמר בהמשך:

^{בראשׁית ב:כה} וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

רש"י מרחיק לכת ואומר שלפני החטא, הנחש ראה את האיש והאישה מקיימים יחסי מין והתקנא באיש.^[8] ברמה יותר פשוטה, רמב"ן (1194–1270) מסביר שיחסים מונוגמיים הם מאפיין ייחודי של האנושות (בראשית ב:כד):

והנכון בעיני כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב, בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו.^[9]

הפסוק מתאר שעל ידי היצמדות זה לזו, הגבר והאישה הופכים לבשר אחד, כפי שהיו לפני שהאל הפריד את האישה מהגבר.

על פי הסיפור הסופי, האנושות מתקיימת לאחר מעשה החטא בגן עדן שבעקבותיו ניתנו עונשים ששינו את יחסי הכוח בין בני האדם. ויחד עם זאת, האפשרות להתקרב לאדם אחר ולקיים אינטימיות עימו היא מימוש התכנית האלוהית הראשונית.

היפוך משמעות הסיפור על ידי רמב"ם

בחזרה לרמב"ם, גם אם נקבל את הטענה שאדם היה בעל ידע מטאפיזי מושלם לפני שחטא, מסתבר, על פי הטקסט שידע כזה לא היה מספיק. בנוסף להתבוננות באמת הנצחית, אדם זקוק לבת זוג להיאחז בה. החיות והעופות אינם מספיקים, וגם אלוהים אינו מספיק, שכן למרות הגישה הישירה של האדם לאל, אדם עדיין נותר בודד. כפי שראינו, אלוהים הוא זה שמוטרד מבדידותו של האדם, ולכן יוצר את הדבר היחיד שיעזור לו: אישה שיוכל להיצמד אליה.

רמב"ם עיוור לנקודה זו, שכן כמו פילוסופים רבים, הוא רואה את השלמות האנושית במונחים היררכיים. השלמות העליונה ביותר היא התפתחות האינטלקט.^[10] כל השאר הוא בעל ערך רק במידה שהוא מסייע בהשגת מטרה זו.^[11]

על פי "סולם האהבה" של אפלטון, האהבה או התשוקה (ארוס) מתעוררת תחילה למראה היופי הפיזי, אך עד מהרה היא מוצאת סיפוק רב יותר ביופי של חוקי הפיסיקה (מה שרמב"ם הגדיר כ"מפורסמות"), ואז עולה ליופי של המדעים (מה שרמב"ם סיווג כ"מושכלות"). לבסוף, הנשמה מגיעה לסיפוקה הגדול ביותר בהתבוננות ביופי הנצחי, כלומר באלוהים.

עבור מי שהגיע לראש הסולם הזה, זה יהיה חסר היגיון לרדת בחזרה ולחפש סיפוק ביופי של גוף אחד, במקרה זה, חוה (או אדם). עבור רמב"ם, הרמה הגבוהה ביותר של שלמות אנושית, שהוא מכנה דרגת הנביאים, מורכבת מאנשים שוויתרו על כל דבר מלבד אלוהים, כולל חברה אנושית וסיפוק מיני.^[12] אנשים אלה מאושרים ביותר כאשר הם יכולים להתבונן באלוהים בבדידות, והם חסים על הזמן שבו הם נאלצים להתרחק מאלוהים ולעסוק בדברים אחרים.^[13] לפי ההיגיון הזה, אם כן, אדם וחוה, שהיו בראש הסולם הרוחני, היו לכאורה מעדיפים את הבדידות על פני החיבור זה לזו.

נראה אפוא שרמב"ם מדגיש את ערך הבדידות בעוד שהטקסט אומר שמצב של בדידות אינו דבר טוב. בעוד שהסיפור המקראי מבהיר שאדם זקוק לאישה, רמב"ם סבור שגברים מגיעים למצב של שלמות כשהם מעדיפים לוותר על אינטימיות עם נשותיהם, המסיחה את דעתם מאלוהים.^[14]

שני חצאים של שלם

מדרש בראשית רבא מאמצע האלף הראשון לספירה מציע פרשנות לסיפור יחסי האדם והאישה בגן עדן על ידי התייחסות לתיאורו של אריסטופנס על הרמאפרודיטים הקדמוניים (אנדרוגינוס בלשון חז"ל).^[15] המדרש מתחיל בפסוק מתוך סיפור הבריאה הראשון, האומר "זכר ונקבה ברא אותם" (א:כז). ההתייחסות לרבים מרמזת שהאדם הראשון נברא כהרמפרודיט:

^{בראשית רבה ח:ב} אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״.

לפיכך, כאשר אלוהים לוקח חלק מגופו של האדם בסיפור הבריאה השני, פירוש הדבר הוא שהוא חוצה אותו לשניים. כאשר גבר ואישה מתאהבים ונצמדים זה לזה, הם הופכים חזרה לשלם אחד.

אין צורך לפרש את "בשר אחד" כפי שמפרש המדרש, כאיחוד מחדש של הצד הגברי והנשי של הרמפרודיט, כדי להבין שהפסוק מעביר רעיון חשוב: הצורך בקשר אנושי הוא מהותי, כפי שמראה העובדה שאלוהים מכיר בכך אפילו בסביבה אידיאלית.

אנו יודעים שברגע שאדם וחווה יגורשו מגן עדן, יופיעו תאווה, אונס, ניאוף ופוליגמיה, שלא לדבר על חברה שבה לנשים מוקצה תפקיד משני. אך אין זה צריך למנוע מאיתנו לשאוף לחיים אידיאלים בסביבה שבה אנו חיים. גברים אינם צריכים לשלוט בנשים. הצורך של גבר ואישה להיצמד זה לזה לא צריך להיתפס כנקודת תורפה. נהפוך הוא, הוא נחוץ כדי שתכניתו של אלוהים תתממש במלואה.