התפתחות הכתב העברי: מן הכתב הפלאו-עברי אל הכתב הארמי

עם תחיית העברית בעת החדשה התעורר ויכוח בקרב ראשוני התנועה הציונית באיזה כתב יש לכתוב את השפה העברית. ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי ואיתמר בן-אב"י טענו כי יש לכתוב את העברית באותיות לטיניות, כדי שיהודי אירופה יוכלו ללמוד אותה ביתר קלות. מנגד, רוב המנהיגים הציונים ביקשו לשמור על מה שראו ככתב העברי המסורתי.^[1]

ואולם לכתב העברי המודרני עצמו היסטוריה משלו. באופן אירוני, הוא התפתח למעשה מן הכתב הארמיאשר דחק בהדרגה את הכתב העברי הקדום המקורי, בתהליך שהיה מעין "גרסה קדומה" של אותו ויכוח שניהלו הציונים בראשית המאה ה-20.

גלות לתרבות אלפביתית

כאשר יהודה נכבשה בידי הבבלים, מצאו עצמם הגולים היהודים בממלכה תרבותית שאימצה את האלפבית הארמי. אף שהאכדית שימשה במשך דורות כשפתה הרשמית של בבל, במאה ה-6 לפנה"ס היא נדחקה ברובה לשפת האליטה.^[2] במקביל, עקב הגירה מאסיבית של ארמים דרומה למסופוטמיה הביאה לעלייתה של הארמית כשפה דומיננטית, ומלכי אשור ובבל העסיקו סופרים שכתבו בשתי השפות.

האכדית נכתבה בכתב יתדות, מערכת מסובכת של סימני יתדות הברתית, שלא ניתן היה לקרוא אותה ללא השכלה ספרותות. זה היה מדיום שהתאים ביותר ללוחות חרס. לעומתה, הארמית נכתבה באלפבית באמצעות דיו, במערכת אותיות הדומה אך לא זהה לכתב העברי הקדום — ואפשרה כתיבה נוחה על פפירוס או על עורות בעלי חיים. אלפביתים מאפשרים רמת אוריינות גבוהה יותר מאשר כתיבה הברתית. ובהיותם מורגלים ממילא בכתיבה אלפביתית, הסתגלו היהודיםלשימוש בכתיבה הארמית, מה שאפשר להם לקחת חלק בכלכלה ובחברה.

עם זאת, היהודים בגלות בבל המשיכו להשתמש גם בכתב העברי הקדום, במיוחד כאשר כתבו בעברית. כך, בכמה תעודות בכתב יתדות מן היישוב אל-יהודו ("עיירת היהודים") מופיעה על השוליים כתובת בכתב העברי הקדום.^[3]

חלק מהיהודים אימצו אף צורות כתיבה היברידיות. לדוגמה, חותם השייך ל"יהוישמע בת שוואס-שר-אוסור" (יהוישמע בת שוששראצר) כתוב באופן משולב: שמה העברי, ״יהוישמע״, נכתב בכתב עברי קדום — תוך שימוש באותיות האופייניות לו כגון ה׳, ו׳ ומ׳ — ואילו שמו הבבלי של אביה נכתב בכתב ארמי, הכולל אותיות ייחודיות כגון ע׳, ו׳ ו־צ׳.^[4] שימוש אקלקטי ולא עקבי זה בשתי האלפביתים הזמינים אינו מפתיע במצב שבו הסיבה היחידה למעבר היא התבוללות תרבותית.

הכתיבה האימפריאלית הפרסית

מעמדו של הכתב הארמי השתנתה עם המעבר לשלטון הפרסי בשנת 539 לפנה"ס.^[5] אף שהפרסים היו בעלי שפה וכתב משלהם — כתב יתדות אלפביתי — הם בחרו לאמץ את הארמית כשפת המנהל, והנהיגו הכשרה שיטתית של סופרים בכתב זה במוסדות השלטון המרכזיים.. כך נדחקו מסורות הכתיבה המקומיות מפני מונופול מנהלי אחיד. במאה החמישית, סופרים מהפינה הדרומית-מערבית ועד לגבול הצפוני-מערבי כתבו ארמית בצורה כמעט זהה.

הביורוקרטיה הפרסית, ששלטה על שטח גדול יותר מכל אימפריה אחרת בהיסטוריה האנושית, הסתמכה על מערכות תקשורת יעילות בכל רחבי האימפריה, כפי שתואר הן בספר אסתר והן בתיאורו המתרפס של הרודוטוס:

^{הרודוטוסהיסטוריות8:98} דבר אינו מונע מהשליחים הללו לכסות את הקטע שהוקצה להם בזמן המהיר ביותר האפשרי — לא שלג, לא גשם, לא חום, ולא חושך.^[6]

תחת לחץ תנאים אלה, גם הגולים היהודים החלו לשנות את נורמות הכתיבה שלהם — לפחות ברמת הממשל הרשמי והביורוקרטיה.^[7] ניתן לראות את הדמיון במנהגי הכתיבה בין חלקים שונים של האימפריה כאשר משווים בין מסמכים מאזורים שונים של האימפריה:: למשל, בין הכתוב משמאל, מהמוצב היהודי באלפנטינה, לכתוב מימין, מאזור בלך, בקטריה, בצפון אפגניסטן – במרחק של יותר מ-2000 מייל בקו אווירי:

רמת אחידות זו יכולה להיות תוצאה רק של לחץ מרכזי להומוגניזציה של נוהלי הכתיבה ברחבי האימפריה. אין בידינו פפירוסים מיהודה, אך נמצאו כמה מן השומרון הסמוכה. שם, במאה הרביעית, כתבו הסופרים ב"כתב יד עברי-ארמי נאה":^[8]

רק הכתיבה הרשמית, כגון מסמכים משפטיים, הייתה כפופה ללחץ האימפריאלי לאחידות, ולכן בנסיבות אחרות אנשים עדיין השתמשו בכתבים מגוונים. כך, יחד עם מסמכים ארמיים אלה, נמצאה בולה (חותם) שעליה נחרט כיתוב בכתב עברי קדום, המעידה כי היא שייכת ל:

[לדל]יהו בן [סנא]בלט פחת שמרן.

תרגום: לדליהו בן סנבלט, מושל שומרון.^[9]

אולי מפתיע עוד יותר לגלות כי מטבעות הנושאים את הכיתוב "יְהוּד" (yhd) – שמו הארמי של מחוז יהודה – נמצאו הן בכתב עברי קדום (לרוב) והן בכתב ארמי (לעיתים):^[10]

לסיכום, השלטון הפרסי לא ביקש לפקח על הכתיבה העברית שנועדה לשימוש פנימי., ולכן, לאורך כל התקופה הפרסית, טקסטים עבריים עדיין נכתבו בכתב העברי הקדום,^[11] אך הכתיבה הארמית כבר נכנסה לתרבות יהודה ככתב הדומיננטי, בהתחשב בכך שהאנשים דיברו ארמית כשפתם הרווחת.

העברית הקדומה ממשיכה תחת השלטון היווני והרומי

עם פירוק המנגנון האימפריאלי הפרסי לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול בסוף המאה הרביעית לפנה"ס, התפוררה הביורוקרטיה המרכזית ומנגנוני המזכירות, והישובים המקומיים היו שוב חופשיים לכתוב כרצונם. ואכן, הכתב העברי הקדום המקומי המשיך לשמש לאורך המאות הבאות. כך לדוגמה, בכתובת הארמית (!) המרשימה בת שבע השורות הזו מגבעת המבתר בירושלים, מן המאה האחרונה של תקופת בית המקדש השני:^[12]

אנה אבה בר כהנה אלעז בר אהרן רבה אנה אבה מעניה מרד פה די יליד בירושלם וגלא לבבל ואסק למתתי בר יהוד וקברתה במערתה דזבנת בגטה

תרגום: אני, אבא, בן הכהן אלעז, בן אהרון הגדול – אני, אבא, המדוכא, הנרדף, שנולדתי בירושלים וגליתי בבבל; גידלתי את מתתיה בן יהוד, וקברתי אותו בקבר שרכשתי על פי שטר.

 יש מן החוקרים הרואים בכל שימוש בכתב עברי קדום ביטוי טעון משמעות אידיאולוגית — מעין התנגדות לכתב הארמי החדש והמאחד, ואולי אף הצהרה בעלת משמעות לאומית.^[13]

במקרה זה טען יואל אליצור כי הארון הכיל את עצמותיו של מתתיהו אנטיגונוס, המלך החשמונאי האחרון. כאשר הורדוס צר על ירושלים, אנטיגונוס נלקח לאנטיוכיה. אבא, כותב הכתובת, השיב את גופתו של אנטיגונוס לאחר מותו המביש וקברו בירושלים.

חשיבותה של הדמות והמעשה הפטריוטי של קבורתו עשויות להסביר מדוע הכתובת מתמקדת במעשה הקבורה ולא באדם הקבור, וכן מדוע כוהן, שבדרך כלל נאסר עליו להיטמא למת, טמא את עצמו בדרך זו.^[14] ייתכן שהפטריוטיות היא שהנחתה גם את בחירת הכתב . נראה שאבא בחר בגרסה "מודרנית" של הכתב העברי הקדום. בהמשך נקשרה צורה זו לשומרונים, אך בתקופה הרומית לא נראה שהייתה לבחירה משמעות אידיאולוגית.^[15]

כתב ארמי וכתב עברי קדום במגילות

בתקופה היוונית-רומית התרחב השימוש בכתב הארמי מעבר למסמכים משפטיים ורשמיים עד שנעשה לדרך הכתיבה המקובלת של היהודים הן בטקסטים בארמית והן בטקסטים בעברית. אף כי אין אפשרות לדעת באיזו מידה הקורפוס הכתתי בקומראן מייצג את המציאות הרחבה בחברה היהודית בתקופה הרומית, הרי שמגילות ים המלח כתובות ברובן המכריע בכתב הארמי, המשמש הן לספרי המקרא והן לספרים אחרים. עם זאת, ניכרות מספר מגמות בולטות:

עברית קדומה עבור הטטרגרמטון — בכמה מן המגילות, נכתב השם האלוהי י־הוה בכתב עברי קדום, אף על פי ששאר הטקסט נכתב בכתב הארמי (נסו לזהות זאת בעצמכם):

ייתכן שקהילת קומראן סברה, בדומה לעמדת חז"ל (משנה ידיים ד:ה; ראו להלן), כי טקסטים מקראיים נחשבים קדושים רק אם הם כתובים בכתב הארמי המקובל, והיא ביקשה להימנע מקשיים הלכתיים הנוגעים לכתבי קודש.. עם זאת, סביר יותר שהסופרים חשו ששמות האל קדושים מדי עבור הכתב החדש.^[16]

מגילות בכתב עברי קדום — קצת יותר מתריסר מגילות קומראן כתובות בכתב עברי קדום. כל הטקסטים הללו הם ספרי התורה או ספר איוב.^[17] עם זאת אין מדובר במגילות הקדומות ביותר בקומראן — אלה מתוארכות למאה השלישית לפנה"ס — אלא דווקא במגילות מאוחרות יותר. כל המגילות בכתב עברי קדום נוצרו בתקופה הרומית, במאה הראשונה לפנה"ס ואף במאה הראשונה לספירה.

הכתיבה בכתב עברי קדום לא הייתה רק עניין של בחירת צורת אותיות, אלא כללה מערך שלם של נוהלי כתיבה. לדוגמה, בעברית הקדומה מילים מופרדות כמעט תמיד באמצעות נקודות, בעוד שבכתב הארמי מילים מופרדות על ידי רווחים.^[18] בטקסטים בכתב עברי קדום מילים מחולקות בין שורות; תופעה שאינה קיימת בכתב הארמי.

מטבעות — כפי שצוין לעיל, במטבעות נעשה שימוש עקבי בכתב העברי הקדום לציון תאריכים ולכיתובים אחרים: כך במטבעות שהוטבעו על ידי החשמונאים, בתקופת המרד הגדול, ועל ידי בר כוכבא. לעתים קרובות מפרשים זאת כשימוש מלאכותי למטרות לאומיות, אך העובדה שהכתב העברי הקדום היה עדיין בשימוש מערערת במידה מסוימת טענה זו.^[19]

היעלמות הכתב העברי הקדום בקרב היהודים

יתכן כי בעקבות חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה והאסון של מרד בר כוכבא בשנות ה-130, הכתב העברי הקדום כבר לא היה בשימוש בקרב היהודים בסוף המאה השנייה. למעשה, המשנה קובעת שספר תורה שנכתב בכתב עברי קדום אינו כשר:

^{משנה ידיים ד:ה} וכתב עברי אינו מטמא את הידים.^[20] לעולם אינו מטמא עד שיכתבינו אשורית [=כתב ארמי] על העור [=קלף] בדיו.כפי שציין יוסף נוה, הדבר נראה מפתיע:

אנו עומדים בפני תופעה יוצאת דופן: היהודים, עם שמרני שהקפיד על ערכיו המסורתיים, נטשו את הכתב שלהם לטובת כתב זר.^[21]

נוה מציע שהכתב העברי הקדום נקשר לקבוצות מסוימות של יהודים, במיוחד לצדוקים ולשומרונים, ולכן הפרושים התנגדו לכתב העברי הקדום. וחז"ל, כממשיכיהם, ירשו עמדה זו.^[22] לחלופין, יתכ שכבר בתקופה הפרסית חדל הכתב הארמי להיתפס כזר, והכתב הארמי הפך לחלק מן התרבות המקרוית. כאשר סופר יהודי כתב לראשונה את התורה בכתב ארמי, כתב זה כבר היה מושרש בחוגים יהודיים במשך דורות רבים. לפיכך, אף שהתורה לא נכתבה כך במקורה, ייתכן שבעיני בני התקופה היה זה מהלך טבעי — וכך אכן התקבע.

המחשבה החז"לית על הכתב העברי

אף שראינו כי המעבר מן הכתב עברי לכתב ארמי היה (א) איטי, (ב) לא עקבי, ו-(ג) פרגמטי ולא אידיאולוגי, בדיעבד נתפס תהליך זה בעיני היהודים כאירוע מכריע. כך למשל בספר עזרא הרביעי, חיבור פסאודו-אפוקריפי מן המאה הראשונה לספירה, מסופר כי ה' שולח את עזרא למדבר עם חמישה סופרים מיומנים. לאחר ששתו משקה על-טבעי, החלו הסופרים לכתוב בהכתבתו:

בתורם כתבו את מה שהוכתב להם, באותיות שלא הכירו. ישבו ארבעים יום, וכתבו ביום, ואכלו את לחמם בלילה. ואני, דיברתי ביום ולא שתקתי בלילה. וכך, במהלך ארבעים הימים, נכתבו תשעים וארבעה ספרים. וכאשר תמו ארבעים הימים, דיבר אליי העליון, באומרו: "פרסם את עשרים וארבעת הספרים שכתבת תחילה, ותן לראויים ולבלתי ראויים לקרוא אותם; אך שמור את השבעים שנכתבו אחרונים, כדי לתת אותם לחכמים בעמך. כי בהם נמצאים מעיינות הבינה, מעיינות החוכמה, ונהר הדעת."

בתיאור זה ניכר דימויו של עזרא כמעיןכ"משה שני".^[23] אזכורם של הסופרים בימי עזרא שכתבו "באותיות שלא ידעו" נראית כניסיון להסביר מדוע השתנה הכתב בימיו – וגם כדרך להכחיש שהכתב הושאל ממקור זר.

חכמי המאה שלאחר מכן שותפים לדאגה בנוגע ללגיטימיות של הכתב החדש. כפי שניסח זאת שלמה נאה:

 שינוי הכתב הציב בפני החכמים אתגר פרשני ואידיאולוגי קשה מכמה היבטים. הם נאלצו להודות, בניגוד לעקרון הרציפות שאותו נהגו להדגיש בדרך כלל, כי התורה שבידיהם שונה בצורתה ובמראה שלה מזו שניתנה באמצעות משה. הודאה זו הייתה קשה במיוחד משום שהרבנים ייחסו קדושה לכל פרט בכתב המסור בידיהם.^[24]

על רקע זה חז"ל גיבשו דעות שונות לגבי האופן שבו יש להבין את התופעה. עמדות אלה משתקפות בצורה הברורה ביותר בתוספתא:^[25]

^{תוספתא סנהדרין ד:ז} ר' יוסה אומר: ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו, אילמלא קידמו משה... ר' [יהודה הנשיא] אומר בכתב אשורי [ארמי] נתנה תורה לישראל, וכשחטאו [בעגל הזהב] נהפכה להן לדחץ [כלומר הוחלף להם הכתב העברי] ,^[26] וכשזכו בימי עזרא חזרה להן אשורית [ארמית]... ר' שמעון בן אלעזר או' משם ר' אליעזר בן פרטא שאמ' משם ר' אלעזר המודעי, בכתב זה ניתנה תורה לישראל.

עבור רבי שמעון בן אלעזר אין בעיה, כי ההיסטוריה נשללת: מבחינתו, התורה ניתנה מאז ומתמיד בכתב האשורי. ר׳ יהודה הנשיא מציע תמונה מורכבת יותר. לשיטתו, הכתב האשורי הוא הכתב הראוי מלכתחילה — ואף הכתב שבו ניתנה התורה במקור — אולם בעקבות חטא העגל הוחלף לכתב העברי הקדום כעונש. רק עם שיבת ישראל למעמדם הראוי בימי עזרא הושב הכתב האשורי על כנו. גישה זו מאפשרת לייחס לעזרא תפקיד מרכזי בתיקון הכתב, אך אינה מבהירה מדוע דווקא הכתב העברי נתפס כעונש, או מהו מעמדו המיוחד של הכתב האשורי עד כדי כך היו צריכים "להיות ראויים" לו.

העמדה הרדיקלית ביותר, עם זאת, היא זו של רבי יוסי. הוא מקבל את עצם השינוי ואינו מבקש לטשטשו: לדעתו, התורה נכתבה תחילה בכתב העברי הקדום, ורק בימי עזרא הוחלף הכתב לכתב האשורי.החידוש העיקרי בדעתו של רבי יוסי הוא שהדבר לא אמור להטריד אותנו, בשל מעורבותו של עזרא. דמותו של עזרא – הראויה, לכאורה, לקבל את התורה ולייסדה מחדש – היא ללא ספק סמכות מספקת לשינוי הכתב. כך, אף שהמעבר הוא דרמטי, הוא אינו מהווה בעיה.

מרכיב נוסף במחשת חז"ל נראה כמבוסס על דעתו של רבי יוסי. לא רק שהשינוי של הכתב נחשב מתקבל(בשל סמכותו של עזרא), אלא שזה אף שינוי עדיף:^[27]

^{בבלי סנהדרין כא ע"ב} אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: "בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון קודש. כיון שעלו בני הגולה בימי עזרא ניתנה להם בכתב אשורי ולשון ארמאי. וביררו להם ישראל כתב אשורי ולשון קודש, והניחו להם להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי."

מאי הדיוטות? אמר רב חסדא, "כותאיי [=השומרונים]."

מה כתב העברי? אמר רב חסדא, "כתבה לבונאה."

ההדיוטות לפי דעה זו הם השומרונים, שמעולם לא אימצו את הכתב האשורי, וממשיכים לכתוב בגרסה של הכתב העברי הקדום עד היום. בהתאם לכך, "הכתב העברי" מזוהה כאן כ"כתב לבונאה" — כנראה על שם העיר שכם..^[28] י אינו מעיד שהיהודים נעשו דומים לעמים שסביבם, אלא להפך: הוא משמש להבחין בינם לבין שכניהם ויריביהם התרבותיים, השומרונים.

מקורות אחרים מתייחסים לשאלת הכתב המקורי מזוויות אחרות. לדוגמה, מסורת אחת טוענת כי עשרת הדיברות נחקקו בלוחות שעליהם נכתבו מעבר לעבר. אולם, עבור אות יש בה מעגל סגור, הדבר יוצר בעיה פיזית, שכן המרכז פשוט ייפול החוצה. באילו אותיות מדובר?

כך מתועד במסורת הארץ-ישראלית:

^{ירושלמי מגילה א:ט} אמר רבי לוי מאן דאמר לרעץ ניתנה התורה, עי"ן מעשה ניסים. מאן דאמר אשורי ניתנה התורה סמ"ך מעשה ניסים.

 כלומר: לפי הדעה שהתורה ניתנה בכתב עברי קדום — האות עי"ן עמדה בנס; ולפי הדעה שהתורה ניתנה בכתב אשורי — האות סמ״ך עמדה בנס.

האות 'עיין' בעברית הקדומה הייתה אכן עגולה, בדומה לאות 'סמך' בכתב הארמי.

	ס
האות 'עיין' בעברית הקדומה	סמך בכתב הארמי

מעניין לציין כי למרות הדעות השונות שכבר ראינו בנוגע לשאלת הכתב המקורי, המקבילה בתלמוד הבבלי אינה כוללת את האפשרות שהתורה ניתנה בכתב אחר מלבד כתב ארמי.^[29]

ספקולציות מיסטיות על צורות האותיות: הכתב המרובע

שום דבר מן הדיונים הללו לא מנע מהרבנים לעסוק בהשערות מיסטיות על צורות האותיות. בשני המדרשים הבאים נתפסות צורותיהן של האותיות ב׳ וה׳ כרמזים לכך שדווקא הן מתאימות לפתוח את סיפור הבריאה ואת התורה:

^{בראשית רבה א:י} ר' יונה בשם ר' לוי: למה נברא העולם בב'? מה ב' זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה ומה למטה ומה לאחור...אלא מיום שנברא העולם ולהבא.^[30]

...ומה הא [האות ה'] זה סתום ]סגורה] מכל צדדיו ופתוח מלמטן [בתחתיתה], רמז שכל המתים יורדים לשאול, ועוקצו הזה שלמעלה [הקצה המחודד שבחלק העליון] רמז שהן עומדים לעלות [לקום לתחייה], והחלון הזה שמן הצד רמז לבעלי תשובה.

והעולם הבא נברא ביוד, ומה יוד זה קומתו כפופה כך הן הרשעים קומתן כפופה ופניהם מקדירות לעתיד לבא.^[31]

ראוי לציין כי חז"ל עסקו בפרשנות מסוג זה מבלי להעיר כי ייתכן שהאותיות ב' ו-ה' שבמקור נראו שונות מאוד.

הכתב המרובע שולט

לאחר התקופה הרומית, עברה הכתיבה היהודית תהפוכות שונות. בימי הביניים, היהודים בספרד, גרמניה ומצרים דיברו בשפות שונות, אך כולן – לאדינו, יידיש ויהודית-ערבית – נכתבו באותיות מרובעות. עם תחיית העברית המודרנית, התנהל דיון בשאלה באיזה כתב יש לכתוב אותה.

זאב ז'בוטינסקי ואיתמר בן-אב"י רצו שהעברית תיכתב באותיות לטיניות כדי שיהודי אירופה יוכלו ללמוד אותה ביתר קלות. אך הטיעון בעד הכתב העברי ניצח. לא היה זה טיעון פרגמטי, אלא כזה שטבוע באלפי שנות היסטוריה. במשך אלפיים שנה, ובצורותיו המגוונות והמשתנות, הפך הכתב לסמל של זהות יהודית.