יהושע מל את ישראל בתגובה ללעג מצרים

לאחר שהוביל את בני ישראל אל הארץ, יהושע מל אותם על פי ציווי האל:

^{יהושע ה:ג}  וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת.

לאחר שהכתוב הסביר מדוע בני ישראל לא היו נימולים מלכתחילה (פסוקים ד–ז), ממשיך הסיפור:

^{יהושע ה:ט}  וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

מהי "חרפת מצרים" זו?

חרפת הנדודים (אברבנאל)

ר' יצחק אברבנאל (1437–1508) קושר את "חרפת מצרים" לסיפור המרגלים בבמדבר יג–יד:

ואחשוב אני בזה שלפי שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה היו המצרים אומרים “מבלתי יכולת ה’ להביאם אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר” (במ’ יד, טז). ועתה כאשר העבירם האל ית’ אל הארץ והיו ישראל בגלגל אמר, “היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם” כי יאמרו שכבר באתם אל הארץ.

לדברי אברבנאל, עצם שהותם הממושכת של בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה הייתה השפלה לאומית, אשר באה אל קיצה עם הכניסה לארץ בגלגל.^[1]  אולם פירוש זה מעורר קשיים מכמה סיבות:

חרפת האל – בספר במדבר החרפה נוגעת לכאורה לאל, לחוסר יכולתו להביא את העם אל הארץ, בעוד שבספר יהושע מדובר בחרפתם של ישראל.^[2]

היעדר זיקה למילה – חשוב מכך, נראה שההקשר הנרטיבי בספר יהושע מצביע על כך שיש קשר בין הסרת החרפה להסרת העורלה; בספר במדבר אין אפילו אזכור למילה או לעורלה.

כיצד אם כן יש להבין את הקשר בין "חרפת מצרים" למילת בני ישראל בגלגל?

חרפת העבדות (קאופמן)

האידיאולוג וההיסטוריון הישראלי הדגול, יחזקאל קאופמן (1889–1963), הציע הסבר בעל אופי "ציוני" לשאלה מדוע לא מלו בני ישראל את בניהם במדבר, בפירושו לספר יהושע בפסוק ט:

הפסוק מתבאר רק מתוך ההשערה ששיערנו, שישראל נדרו שלא ימולו את בניהם עד שיבואו לארצם. זאת אומרת, שעד אז לא היתה גאולתם שלמה וכאילו נמשכה עוד יציאת מצרים וחרפת שעבודם לא נגולה מעליהם. חרפת מצרים היא איפוא הערלה כזכר לעבדות.^[3]

קאופמן מניח כאן קיומו של נדר שאין לו כל זכר בתנ"ך ואינו משתמע כלל מהטקסט.  אופייה המדומיין של השערה זו ניכר לעין.

חרפת אי־המילה במדבר (בלום)

חוקר התנ"ך הגרמני ארד בלום מציע כי "חרפת מצרים" היא עצם כישלונם של בני דור יציאת מצרים למול את בניהם במדבר, כפי שהיה עליהם לעשות.^[4]  כישלון זה נתפס כחטא, והוא חלק בלתי נפרד מהגזירה שבני דור יציאת מצרים עתידים למות במדבר.

משמעות הדברים היא שהיציאה ממצרים לא הושלמה באמת אלא רק עם הכניסה לארץ. היה צורך לתקן את הכשל במילה לפני שהיציאה תוכל להיחשב שלמה באמת. בדומה להצעתו של קאופמן, גם גישה זו נראית בעיניי מלאכותית; אין שום אינדיקציה בטקסט המקראי לכך שבני ישראל חטאו בתקופת המדבר בכך שלא נימולו.

הבושה שבהיותם כמצרים (רד"ק)

רד"ק (ר' דוד קימחי, 1160–1235 בקירוב) מציע כי ברית המילה של בני ישראל בגלגל הסירה את העורלה המבישה המאפיינת את המצרים. הוא מפרש את המילים "חרפת מצרים" בהערה הבאה:

לפי שיצאו האבות ממצרים, והיו הבנים ערלים כמו המצרים, והערלה חרפה כמו שאמר "כי חרפה היא לנו" (בר’ לד, יד).

פירוש זה היה טבעי בעיני קוראיו, אך הידע המצוי בידינו כיום על מצרים העתיקה מעלה קושי של ממש. המצרים הקדמונים נהגו במילה. כלשונו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס מהמאה ה–5 לפנה"ס, כי הם "נוהגים במילה למען ההיגיינה, שכן הם סבורים שעדיף להיות נקיים מאשר נאים."^[5] ואכן, "סטלת אואה" המצרית (משנת 2100 לפנה"ס בקירוב) מזכירה טקס מילה שבו השתתף פקיד יחד עם מאה ועשרים גברים נוספים.^[6]

גם אם המילה לא הייתה חובה מוחלטת לכלל האוכלוסייה בכל התקופות, עדיין קשה לראות בעורלה תכונה מצרית מובהקת, כאשר רבים מן המצרים אכן היו נימולים.^[7]

חרפה בעיני המצרים

צפניה ב:ח מרמז כי פרשנות זו כרוכה בתרגום שגוי:

^{צפניה ב:ח}  שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדּוּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי…

 אם "חרפת מואב" מתארת את החרפה שמואב מטיח בישראל, מסתבר שגם "חרפת מצרים" מתייחסת לחרפה המופנית כלפי ישראל מצד המצרים.  כלומר, לא חרפה שמקורה במצרים עצמם, אלא לעג מצרי כלפי ישראל.

מבוזים על ידי המצרים (קונן)

לפיכך, הפרשנות המשכנעת ביותר היא שההכרזה הדרמטית של ה' ליהושע בפסוק ט, "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם"מרמזת כי בני ישראל במצרים מבוזים כבלתי נימולים על ידי הממונים עליהם המצרים.

פירוש זה הוצע כבר במאה ה–19 על ידי אברהם קונן (1828–1891),^[8] ואחריה ג'ורג' א. קוק (1865–1939)^[9]  וקרל שטרויננגל (1869–1958),^[10]  ושב ועלה לאחרונה על ידי החוקר האיטלקי-ישראלי, אלכסנדר רופא.^[11]  על פי גישה זו, יהושע מכניס את המילה לישראל "היום", בגלגל, בפעם הראשונה, שכן עד לאותה עת הם לא היו נימולים.

הברית כמצווה היא תופעה כוהנית מאוחרת

פרשנות זו, הרואה ביהושע ה:ט הצגה של המילה כטקס, עומדת בניגוד ברור לבראשית יז ולטקסטים דומים, המדברים על המילה כסימן מרכזי לברית עם אלוהים מימי אברהם.^[12] עם זאת, סביר להניח שבראשית יז, השייך לחלק הכוהני של התורה, הוא טקסט מאוחר מאוד (מן הגלות או אף לאחריה),  וכמו רוב הספרות הכוהנית אין הוא משקף בהכרח את הנוהג שקדם לגלות.

היעדר מצוות המילה בטקסטים המקראיים

עשרת הדיברות (שמות כ, דברים ה), אוסף הבריתות (שמות כא–כג), הדקאלוג הפולחני (שמות לד), אוסף הקדושה (ויקרא יז–כו), ספר במדבר, ואוסף החוקים הדברימי (דברים יב–כו) אינם מזכירים מעולם את "ברית המילה".

למעשה, מלבד הערה אגבית על מילת יצחק בבראשית כא:ד (גם מן המקור הכוהני), איננו מוצאים אזכור של דמות מקראית כלשהי המבצעת או עוברת את הטקס המרכזי כביכול של ברית אברהם.  גם המילה שציפורה עורכת לבנה בשמות ד כד–כו, בטקסט שאינו כוהני, נעשית כדי להציל את בעלה באמצעות הדם, ולא כדי להכניס את הילד לברית אברהם. ואכן, הסיפור כלל אינו משתמש במונח "ברית".

הברית כסמן תרבותי

האופי הלא-דתי והלא-בריתי של המילה בא לידי ביטוי בסיפור הלא-כהני על אונס דינה בבראשית לד, המשתמש באותו מונח, "חרפה", כמו יהושע ה:ט:

^{בראשית לד:יד}  וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ.

הבסיס לדרישת האחים, שזוכה להסכמה מרומזת מצד יעקב, כי אנשי שכם יימולו, הוא שעורלה אצל גבר נחשב לחרפה בקרב בני ישראל. הטקסט אינו מזכיר את י־הוה, את אברהם או את הברית.  מאנשי שכם לא נדרש להכיר באלוהי ישראל, אלא רק להסיר, במובן המילולי ממש, את המחסום האתני המבדיל בין הקבוצות.

בדומה לכך, הכינוי הלעגני לפלשתים בכמה קטעים מוקדמים יחסית שאינם כוהניים (שופטים יד ג; טו יח; שמואל א יז כו, לו) כ"ערלים" אינו מובן אם המילה נתפסה כסימן ייחודי לברית בין אלוהים לישראל.  הרי הפלשתים אינם ישראלים, מדוע אפוא יצפה מהם מישהו להיות נימולים? כלומר, בטקסטים שקדמו למקורות הכוהניים העוסקים במילה, אין היא מוצגת כמצווה מאת ה' אלא כסמן תרבותי. כעת, משהגיעו לארצם, יהושע מציג את המילה לישראלים כסימן שאין הם צריכים עוד לשאת את תחושת הביזוי מצד המצרים. מעתה, גם הם נימולים, כמותם. במסורת זו, יהושע – ולא אברהם – הוא אבי המילה הישראלית.

תירוץ המדבר

עם זאת, הפסוקים שקדמו ליהושע ה:ט מערערים שוב על פרשנות זו. הם מסבירים מדוע בני ישראל לא נימולו עד אז (פסוקים ד–ז), ומדגישים כי בני ישראל שיצאו ממצרים היו נימולים, ורק הדור הבא, שנולד במדבר, הוא זה שנימול על ידי יהושע:

^{יהושע ה:ה}  כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ.

לפי קריאה זו  מדובר במעין "הערות שוליים" (פסוקים ד–ז) המהוות "תיקון" מאוחר של הטקסט הקדום.^[13]  העורך מבקש לרכך את הקביעה הבעייתית שלפיה בני ישראל היו ערלים עד לאותה נקודה, בכך שהדגיש כי בני ישראל שיצאו ממצרים היו נימולים, ויהושע אינו אלא מחזיר כאן מנהג קודם.^[14]

רעיון של יהושע – לא של י־הוה

בחינה מדוקדקת של פסוק ט תומכת בהנחה כי ברית המילה נתפסת כאן כנוהג תרבותי ולא כציווי אלוהי:

^{יהושע ה:ט}  וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

בפסוק יש שתי תופעות חריגות:

י־הוה קורא בשם המקום – אטימולוגיה של שמות מקומות מסוג זה מופיעה כמעט תמיד בפי דמות אנושית או בפי המספר האנונימי של הסיפור, ולא בפי האל.

י־הוה פונה אל העם – בפסוק, י־הוה פונה לכאורה אל יהושע, בעוד שלמעשה הדברים מכוונים אל עם ישראל.

ניתן לפתור את שתי הבעיות הללו אם נניח שהמילים "י־הוה אל" נוספו לפסוק בשלב מאוחר (ראו את האותיות המודגשות בציטוט לעיל), ושבנוסח הקדום יהושע הוא זה שדיבר. קריאה זו טבעית הרבה יותר, שכן יהושע הוא זה שמל את העם ומסיר מהם את "חרפת מצרים". לפי קריאה זו, יהושע הוא זה שקרא למקום גלגל, ולא האל.

ציווי האל למול

כשם שהצגת "חרפת מצרים" כדברי האל נראית מלאכותית, כך גם ייחוס הציווי למול לאל עצמו.  עיון מדוקדק בפסוק הפותח, שבו ניתן הציווי, מעלה אף הוא סימנים לעריכה מאוחרת:

^{יהושע ה:ב}  בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְ־הוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית.

על פי פסוק זה, יהושע מל את בני ישראל על פי ציווי ה', ועשה זאת "ושוב... שנית". ניסוח זה מרמז כי בני ישראל נימולו בעבר, והוא סותר את הקריאה הפשוטה של פסוק ט, לפיו זו הפעם הראשונה שבני ישראל נימולו.^[15]

הביטוי "בעת ההיא אמר ה'" נושא אופי דברימי מובהק.  יש להשוותו ללשון הדומה בדברים י:א: "בעת ההיא אמר ה׳ אלי", וכן לשימוש החוזר בביטוי "בעת ההיא" בספר דברים ובספרות הדברימית בכלל (דברים א ט, טז, יח; ב לד; ג ד, ח, יב, יח, כא, כג; ד יד; ה ה; ט כ; י א, ח; והשוו יהושע ו כו; יא י, כא ועוד).

יתר על כן, הרעיון שברית המילה הייתה חלק מצו אלוהי ובייחוד ההדגשה שמדובר במעין "ברית שנייה"— תואם את התפיסה המקראית המאוחרת יותר, שלפיה הברית היא מאפיין של דת ישראל, ולא רק סימן אתני.  משום כך מסתבר כי פסוק זה כולו הוא תוספת עריכתית, לצד פסוקים ה ד–חא והתוספות שבפסוק ט.

רעיונו של יהושע

לאחר הסרת התוספות והעריכות, נותר בידינו תיאור קצר:

^{יהושע ה:ג} וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת. ^ה:ח  …וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם. ^ה:ט וַיֹּאמֶר יהושע היום גיליתי את חרפת מצרים מעליכם, ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה.^[16]

היעדר מעורבותו של אלוהים כאן נתמך על ידי הניסוח "ויעש לו יהושע חרבות צורים", המרמז כי ברית המילה של בני ישראל הייתה יוזמה של יהושע.

הוספת אלוהים לתמונה

העורך הפך את החלטתו של יהושע לערוך ברית מילה המונית  בגלגל לציווי אלוהי, כדי להעניק לה משמעות דתית.  כך הופכת המילה למעשה הנעשה בהתאם לרצון האל, ולא רק לצעד שנועד להסיר תחושת נחיתות או בושה במונחים תרבותיים־מצריים.

התאמה עריכתית זו מסירה את הצגתו המטרידה של יהושע כמנהיג שיוזם פעילות טקסית מכוח סמכותו האנושית בלבד. במסגרת התפיסה המאוחרת, אין זה מתפקידו של מנהיג להנהיג טקסים, סמכות זו שמורה לאל בלבד.^[17] ואולם, לפי השחזור של הגרסה הקדומה של הסיפור, המילה אינה טקס דתי או מצווה, אלא סמן תרבותי, שיהושע הנהיג כדי שבני ישראל יוכלו להימול כמצרים, ולא לשאת עוד את עוקץ הבושה.