מתן שם לתינוק: מנהגים מקראיים וזכויות האם

מי מעניק את השם לילד בברית?

אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו. ויקרא שמו בישראל פלוני בר’ פלוני. ישמח האב ביוצא חלציו ותגל האשה בפרי בטנה. כאמור ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.^[1]

מילים אלו לקוחות מנוסח קריאת השם הנאמר בטקס ברית המילה, לכל המאוחר מאז ימי הביניים.^[2] ההתייחסות להורי הילד בגוף שלישי מלמדת שמנסחי הטקסט ראו בעיני רוחם אדם אחר שאינו אביו ואמו, אשר מעניק לו את שמו. התקדים המקראי היחיד למתן שם ליליד בידי אדם שאיננו ההורה הביולוגי או המאמץ הוא סיפור סבו של דוד המלך, עוֹבֵ֔ד, שקיבל את שמו מנשים המתוארות במקרא כשכנותיה של נעמי:

^{רות ד:יז} וַתִּקְרֶאנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנָעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד...

לא ברור מדוע הפקיעו מחברי הנוסח "קיים את הילד הזה" את זכות קריאת השם מידי ההורים והפקידוה בידי אדם אחר, וגם איננו יודעים מתי הפך הנוסח לסטנדרטי. על כל פנים, ברוב המכריע של אירועי מתן שם המתוארים במקרא ההורה הוא המעניק לילד את שמו, ולרוב עושה זאת האם.

סיפורי מתן שם סותרים

רבים סבורים שהם מכירים את התורה היטב, שכן הם שומעים אותה—ולעיתים אף לומדים אותה—שנה אחר שנה. ועדיין ישנם היבטים החומקים מעינינו. אעיד על עצמי שרק לאחר זמן רב הבחנתי בחריגויות בסוגיית מתן השם.

ישמעאל

ישמעאל הוא דוגמה טובה לכך. המלאך הורה להגר לקרוא לבנה המובטח ישמעאל (בראשית טז:יא). הציווי מופנה להגר בלשון נקבה נוכחת: "וקראתְ". אולם, ארבעה פסוקים לאחר מכן מסופר:

^{בראשית טז:טו} וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל.

האם תהיה זו קטנוניות מצדי לשאול מדוע לא מילאה הגר את הציווי המפורש של המלאך? אולי כן, ואולי לא.

 שֵׁת

ומה באשר לשני מעמדי קריאת השם של שת? אם היתה קריאת השם מוזכרת פעמיים ותו לא, לא היה הקורא מניד עפעף משום ריבוי החזרות בתורה, אולם סתירות הן עניין אחר. בבראשית פרק ד על פי נוסח המסורה כתוב:

^{בראשית ד:כה}וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא^[3] אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.

אולם על פי בראשית ה:ג, אדם הוא זה שקרא לשת בשמו.

בפרשנותו לבראשית ה:ג, כותב נחום סרנה: "בבראשית ד:כה נקרא שת בשם בידי האישה. צורת הזכר (ויקרא) משמשת כאן [ה:ג] משום שרק האבות מנויים ברשימות גנאלוגיות".^[4] אולם הדבר מעורר שאלה נוספת: מדוע רק האבות נכללים ברשימות גנאלוגיות?

זכות מתן השם במקור הכוהני: האב לבדו

רגע התגלית שלי הגיע כאשר הבנתי כי מרבית הגנאלוגיות בתורה^[5] נושאות את מאפייני המקור הכוהני (מקור P). ובמקור הכוהני האימהות אינן מעניקות את השם. מצד שני, במקורות הלא-כוהניים נמצא מפעם לפעם אב המעניק שם לבנו. לפיכך, הקריטריון המאפשר להבדיל בין מתן שם מטקסט כוהני ובין המקבילה הלא-כוהנית אינו זהות ההורה נותן השם, שכן גם במקורות לא-כוהניים מופיעים אבות המעניקים שמות. אלא, הטעמים (או ליתר דיוק: האטיולוגיות) העומדים מאחורי השם הם סימן ההיכר המובהק של מתן שם בטקסט לא-כוהני, בין אם מדובר בשם של ילד, עיר או מקום.

הקריטריון האטיולוגי חל לא רק בחמישה חומשי תורה אלא בכל המקרא כולו, עד לספר דברי הימים ובכלל. חוקרי מקרא זיהו זה מכבר טקסטים עתיקים ששובצו בפרקיו הראשונים של ספר דברי הימים א, ובכלל זאת סיפורו של יעבץ שאמו קראו בשם:

^{דברי הימים א ד:ט} וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב.

מי העניק ללוי את שמו?

הריכוז הגבוה ביותר של טעמים אטיולוגיים מצוי בפרשת ויצא. לאה מעניקה שמות לבני זלפה בתפקידה כאם ה'רשמית' וכמובן מעניקה שמות גם לילדיה הביולוגיים, לפחות לרובם.^[6] על פי נוסח המסורה ניתן השם לוי בידי גבר: "קרא שמו לוי" (בראשית כט:לד).^[7] אולם, בנוסח השומרוני כתוב "קראה" בלשון נקבה, וגם תרגום השבעים מייחס את קריאת שמו של לוי לאם.

על יסוד שתי עדויות אלו, חוקרים רבים בני זמננו מניחים כי גרסת לשון הנקבה היא הקדומה ואולי אף ה"מקורית".^[8] אחרים סבורים כי משום חשיבותו של לוי לכהונה,^[9] מעמד מתן השם חשוב מכדי שיופקד בידי אישה. לפיכך ייתכן שלשון הזכר, "קרא", גברה בנוסח המסורה, הגם שבנוסח זה נשמרה האטיולוגיה של השם לוי המוסברת בידי לאה. כך התפתח תהליך מפוצל: האם מספקת את ההסבר האטיולוגיה המתבקש, ומותירה את מעשה קריאת השם עצמו לבעלה. שותפות כזו יכולה לחזק את ההרמוניה הזוגית, אולם אין בכך לגרוע מכך שהפיצול הוא חריג. אכן, יוצא דופן אך לא יחידאי, משום שדפוס דומה התקיים כבר בקריאת שמו של יצחק.

הפיצול בקריאת שמו של יצחק

סגנונו של פרק כא בבראשית, אוצר המילים שלו והתיאולוגיה המשתמעת ממנו משייכים אותו בבירור לטקסטים לא-כוהניים, להוציא פסוקים ג–ה שאינם משתלבים היטב בהקשרם. הלידה מוזכרת בפסוק ב, והיינו מצפים שמתן שם אטיולוגי סטנדרטי יגיע מיד אחר כך. במקום זאת, מתעכבת האיטיולוגיה עד פסוק ו, שם מסבירה שרה את האטיולוגיה של השם יצחק. אולם האטיולוגיה נותרת תלויה ועומדת, ואינה נקשרת למתן השם, משום שאברהם הקדים אותה בפסוק ג:

^{בראשית כא:ג} וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶֽת־שֶׁם־בְּנ֧וֹ הַנּֽוֹלַד־ל֛וֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק. ^כא:ד וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים. ^כא:ה וְאַבְרָהָ֖ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֑ה בְּהִוָּ֣לֶד ל֔וֹ אֵ֖ת יִצְחָ֥ק בְּנֽוֹ. ^כא:ו וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי.

לאברהם לא היה כל צורך באטיולוגיה של שרה—רוב תודות וחן חן—שכן הוא כבר מזמן העניק לבנו את השם יצחק.

מתן השם ליצחק בטקסט הכוהני לעומת הטקסט הלא-כוהני

כל הסתירות לכאורה הללו מתיישבות היטב אם נקבל את ההנחה הרווחת במחקר שפסוקים ג–ה שובצו בתוך הסיפור הקדום יותר בשלב מאוחר יותר. זאת ועוד, קל לזהות כי שלושת הפסוקים המוספים הם תוספת כוהנית. אחד הסימנים הכוהניים המובהקים ביותר הם ציון גילו של אברהם ומילתו של יצחק ביום השמיני. טקסטים לא-כוהניים מפגינים עניין מועט ביותר בתאריכים ובגילם של אנשים, זאת בניגוד למקור הכוהני המקפיד לציין גילים ותאריכים.

המקור הלא כהני מתאר את אברהם ושרה כ"זקנים באים בימים" (בראשית יח:יא) אולם לאו דווקא כבן מאה ובת תשעים. למעשה, כאשר הטקסט ממשיך ומציין כי "חדל להיות לשרה אורח כנשים" נראה כי הדבר קרה רק לאחרונה, לא לפני עשורים. האזכור הנוסף היחיד לכך שאברהם היה בן מאה שנה מופיע בבראשית יז, שהוא אותו פרק שבו מצווה אברהם על מצוות המילה ביום השמיני, שהיא כוהנית מעיקרה.

מפתה להניח שלפני התוספת הכוהנית שרה היא שהעניקה את השם ליצחק בבראשית כא, בין הדיווח על לידתו (פס' ב) ומתן הטעם לשמו (פס' ו). אולם ייתכן שיצחק, שנועד להיות אחד מאבות האומה הישראלית ולזכות במעמד מיתי-למחצה, היה זקוק לשם מידי איש ולא אישה, על פי עולם הערכים הכוהני.

אם אכן מניעים אלו הם שהביאו להחלפת שרה באברהם כנותן השם, הרי שגורלו של לוי בנוסח המסורה ככל הנראה משקף מגמה דומה. כפי שתואר לעיל, יעקב מתפרץ לדברי לאה באמצע המשפט ונותן ללוי את שמו (בראשית כט:לד); זהו ככל הנראה ביטוי נוסף למגמה שמקורה במקור הכוהני אשר מונעת מנשים להיות מבצעותיהן של פעולות טקסיות חשובות. ייתכן שהמקור הכוהני היה ההשראה לשינוי זהות מעניקי השם ומתן התפקיד ליד הגברים בדיעבד.^[10]

ממתן שם אטיולוגי למתן שם הסב

 אף שמחקר השוואתי של הגרסאות יכול להניב תובנות חשובות, זהו אינו המקום לכך. מחקר זה יצריך להביא בחשבון את הטקסטים המקראיים המצויים במגילות ים המלח. גם ספר היובלים הוא מקור מאיר עיניים משום שהוא מייצג שלב מתקדם יותר על רצף המגבלות החלות על מתן שם. ספר היובלים נכתב בסביבות 150 לפני הספירה, והוא אחד הטקסטים היהודיים המוקדמים ביותר הדוגל במפורש בפפונימיה, כלומר, קריאת הילד על שם סבו (יובלים יא:טו).

ניתן לטעון שאימוץ הפפונימיה בידי היהודים תרם, לפחות במידת מה, להמשך שחיקת המנהג הישראלי הקדום ליצור שמות ייחודיים שהיו רלוונטיים לנסיבות חייהם של ההורים. ספר היובלים אינו מסביר כלל מדוע התקבל מנהג קריאת השם על שם אבות הילד, אך ניסיונם של חז"ל להסביר מנהג זה מאיר עיניים.

^{בראשית רבה לז:כה} ר’ יוסי א’ הראשונים על ידי שהיו מכירים יחסיהם היו מוציאים^[11] לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו יודעין את יחסינו אנו מוציאין לשם אבותינו.

נראה שמשמעות דבריו של ר' יוסי היא שכאשר אדם בטוח במוצאו, אין לו צורך להדגישו באמצעים חיצוניים.