אלוהים, תפיסות

כיצד אפשר להבין את חזון המרכבה המשונה בספר יחזקאל בהקשרו ההיסטורי? ומדוע חז"ל חשבו שהוא מסוכן כל כך מבחינה תאולוגית?

קללת י־הוה אינה רק ביטוי לבוז וחוסר יראה. על פי תפיסת העולם המקראית, היא מהווה ניסיון להרוג את האל, ולפיכך העונש עליה הוא מוות.

כאשר נכבשה עיר במזרח הקרוב הקדום, נחטפו אליליה ונלקחו אל עירם של המנצחים. לאן נלקח ה' לאחר חורבן בית המקדש?

מילות הפתיחה של תפילת עלינו לשבח, "עלינו לשבח לאדון הכל", יוצרות מתח תיאולוגי: אם אלוהים מוצג כאן כאדון הכל, מדוע רק עם ישראל נקרא להלל אותו?

מדוע אלוהים נצרך למשכן מפואר, המעוטר במתכות ואבנים יקרות? מדוע הוא זקוק לכוהנים הלבושים בבגדים צבעוניים? לפי רמב"ם, אין זה צורכו של אלוהים, אלא צורכנו אנו.

התורה הכוהנית דנה במשכן באריכות יוצאת דופן, תוך שימת דגש על ניידותו, אך אינה מציינת שהמבנה נועד להיות זמני. המשכן המתואר במקור הכוהני לא בא כבושרה לבית המקדש, אלא שימש כפולמוס נגד קריאותיהם של חגי וזכריה להקמת בית המקדש השני.

בספר דברים הביטויים "הדברים האלה", "התורה זאת", ו"ספר התורה הזה", אינם מכוונים לטקסט מוגדר כלשהו כי אם להתגלות המלאה של י־הוה לעמו, אשר אינה יכולה להצטמצם לכדי קובץ תחוּם אחד של מילים או כתבים.

לפסוק "שמע ישראל" ישנם פירושים רבים, פילוסופיים, אסכטולוגיים, לאומיים, וכדומה. דרך היסטורית-ביקורתית להבין את הפסוק היא לקרוא אותו (ואת ספר דברים בכללותו) על רקע השליטה האשורית בארץ, כאשר אשור היללה את האל שלה אשור כשליט עליון על העולם.

מגילת איכה שופעת דמעות. המשורר בוכה, העם בוכה ואפילו העיר בוכה, אבל אלוהים לא בוכה. לעומתו, אלים ואלות בקינות על ערים במזרח התיכון הקדום מתייפחים יחד עם בני האדם. מדרש איכה רבה, החש כנראה אי-נוחות מתיאור אל קר לב שכזה, מציע קריאה חדשה של מגילת איכה כך שתכלול את בכי האל.

מטאפורה מקראית ליחסי אלוהים ועם ישראל.

ביום הושענא רבה, היום החותם את מחזור חגי תשרי, מתקיים טקס מרתק המכונה “הושענות”. הטקס כולל שבע הקפות סביב ספר תורה ומסתיים בחיבוט של ענפי ערבות באדמה. מה משמעותו של טקס זה?

האם אנחנו באמת רוצים שאלוהים יזכור כל מה שעשינו?

אנו נוטים להתייחס לויקרא כו ולדברים כח כאל שתי פרשיות ארוכות שעניינן אחד, "פרשיות הקללה". עם זאת השוואה מדוקדקת ביניהן חושפת כמה וכמה הבדלים מהותיים ומפתיעים.

המקומות הקדושים ותפקידם של הקורבנות

ר' נסים ממרסיי, איש המאה ה-14, סבר שמשה שמע מה' ציווי כללי על בניית המשכן ועל מצוות התורה. את פרטי המצוות כתב משה בעצמו וייחס אותם לה' כדי לגדל את שם האל. עיון מדוקדק בפסוקים רבים בספר דברים מלמד כי לתפיסה זו, הנוגעת לתפקידו של משה כמחוקק המצוות, שורשים קדומים ביותר.