מצוות משה: סודו של ר' נסים ממרסיי

חלק א: המשכן

ר' נסים בן ר' משה ממרסיי, הוגה דעות יהודי שפעל במאה ה-14 בפרובנס, כתב חיבור ושמו "מעשה נסים". הספר, שיצא לאחרונה לאור במהדורה מוהדרת ומוערת בידי חיים קרייסל מאוניברסיטת בן גוריון, הוא חיבור פילוסופי על עניינים תיאולוגיים ופירוש על התורה על פי מסורת הרמב"ם.

ר' נסים היה יוצא דופן. בעוד רמב"ם היה על פי רוב זהיר ועמום בדבריו, ר' נסים היה ישיר ורדיקלי יותר. הוא שלל את מעורבותו הישירה של ה' במתרחש בעולם והציע פרשנות על דרך הטבע לבריאה ולנסים שבמקרא. הוא אף החזיק בתפיסה ייחודית באשר לתפקידו של ה' בכתיבת התורה, שאותה שטח בתוך פרשנותו לפרשת מעשה המשכן.

ויקרא רבה: משה כותב את שם השם על המשכן

דבריו של ר' נסים מסתמכים על המדרש בויקרא רבה, העוסק בפסוק הפותח את ספר ויקרא: "ויקרא אל משה", וממשיל משל:

מה כת[וב] למעלה מן העיניין, בפרשת משכן: "כאשר צוה י”י את משה."

למה הדבר דומה? למלך שהיה מצוה את עבדו ואמ[ר] לו: "בנה לי פלטין." על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו שלמלך… בכתלים… בעמודים… בקורות… לימים נכנס המלך לתוך פלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא את שמו כתוב עליו. אמ[ר]: "כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ?" קראו לו שיכנס לפנים.

כך בשעה שאמ[ר] לו הקדוש ברוך הוא למשה: "עשה לי משכן" – על [כל] דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו "כאשר צוה י”י את משה." אמ[ר] הקדוש ברוך הוא: "כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ?" קראו לו שיכנס לפנים. לכך נאמ[ר] "ויקרא אל משה." (ויקרא רבה א:ז, מהדורת מרגליות)

המדרש מסביר מדוע ה' מכבד את משה בכבוד כה גדול בויקרא א:א, עד שהוא קורא לו מתוך המשכן מיד לאחר שהוקם. מעלתו של משה לא נבעה מבניה מדוקדקת של המשכן על פי דברי ה'. היא נבעה מכך שמשה כתב על כל דבר ודבר בתוכו "כאשר צוה ה' את משה" כתזכורת לכך שכל חלק וחלק במשכן נעשה לכבוד ה' לבדו. משה הידר במצווה כדי להגדיל את שם ה' בלא שנתבקש ובלא שנרמז, ובעקבות כך השיב לו ה' כגמולו הטוב וכיבד אותו בכך שקרא לו מאוהל מועד מיד בתום בנייתו.

פרושו של ר' נסים: משה ייחס את הפרטים לה'

ר' נסים רואה במשכן דוגמה למצוות כולן, ומוצא במדרש תפיסה רדיקלית:

העירו בזה ז”ל לסוד גדול [נמשך למה שרמזנו אליו] בזה הפרק. וזה כי הצַוָּאה בכלל היתה מהשם יתברך לשֵׁכֶל משה. והשמיע לו הדברים דרך כלל – לכל מוסרי התורה וצוויה ואזהרותיה – לחלק השכלי, ליסד החלק הגופני ולהנהיגו, ושיכוון אל הנאות והמועיל תמיד, וירחיק המזיק לגוף ולנפש. ומשה היה כותב על כל פרט ופרט: "כאשר צוה יי את משה" לכבוד השם, ולהגדיל הדברים בעיני ישראל, למען תהיה יראת השם על פניהם לבלתי יחטאו.^[1]

ר' נסים טוען כי ה' פשוט אמר "עשו לי משכן", כשם שמלך שוכר אדם שיבנה לו ארמון, בלא להיות מעורב בפרטים. לפיכך, ה' סומך על משה שיחליט בכל ענייני המשכן, כפי שאכן עשה. זכותו הגדולה של משה היא שייחס את כל הפרטים הללו לה'.

המשכן כדוגמה מייצגת לתפקידו של משה בחקיקת המצוות

יתרה מכך, ר' נסים רואה את המשכן כדוגמה פרטית המייצגת את "כל מוסרי התורה וצוויה ואזהרותיה". כלומר, ה' מבקש ממשה לכתוב לו תורה לבני ישראל (=עשה לי משכן) וזכותו הגדולה של משה היא שהציג את כל מצוות התורה כאילו ציווה אותן ה' בכבודו ובעצמו ולא הזכיר את חלקו בכתיבתן.

ר' נסים מסביר שמשה עשה זאת לא רק כדי להגדיל את שמו של ה' אלא גם "למען תהיה יראת השם על פניהם לבלתי יחטאו". במילים אחרות, משה נהג באופן שאפשר לכנות "כזב לשם שמיים". לו היו בני ישראל יודעים שהלכות הכשרות או יום הכיפורים, לדוגמה, היו יצירי רוחו של משה שכתבן בסמכות שניתנה לו מן השמיים, לא היו מקפידים כל כך בשמירתן ובסופו של דבר הייתה יראת השמיים שלהם פוחתת. לפי ר' נסים, המדרש אף מלמד אותנו כי ההחלטה של משה לייחס את פרטי מצוות התורה לה' הסבה לאלוהים נחת רוח גדולה.^[2]

אף שזוהי תפיסה ייחודית לימי הביניים, במקומות אחדים אנו מוצאים שספר דברים משרטט את הדברים באופן זהה.

חלק ב: דברים

שלב ראשון – משה מחוקק את החוק

בניגוד לספרים בראשית עד במדבר, ספר דברים מתאר כמה פעמים את משה מוסר את המצוות לעם ישראל בלי לציין שהן באות מפי ה'. כמה מן הפסוקים אף מצהירים במפורש כי משה הוא המחוקק את החוק.

זאת תורת משה

^{דברים ד:מד} וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ^ד:מה אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם:

פסוקים אלו לא מכנים את דברי משה "תורת ה'" או "משפטי ה'". בימינו, בזמן ההגבהה שלאחר קריאת התורה בבית הכנסת, אנחנו אומרים את פסוק מד ומצרפים אליו את המילים "על פי ה' ביד משה" (השוו במדבר ט:כג ומקומות אחרים), אף על פי שמקור מהמילים האלו בהקשר אחר. העדרן מילים כמו "על פי ה' ביד משה" בפסוק בספר דברים אומר דרשני.

מצוות משה

^{דברים יא:יג} וְהָיָ֗ה אִם שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת יְ־הֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל נַפְשְׁכֶֽם:

פסוק מוכר זה מן הפרק השני בקריאת שמע נמצא במקרא בתוך הסיכום של משה את קורות בני ישראל במדבר. הפסוק מצטט את דברי משה המפציר בבני ישראל לשמור את מצוותיו שלו. נראה שמשה הוא הדובר בפסוק, משום שבהזכירו את אהבת ה' הוא אומר "לאהבה את ה' אלוהיכם" ולא "אותי".^[3]

פסוק יח, "וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם", אומר שדברי משה (ולא דברי ה') הם הדברים שיש לכתוב על מזוזות הבית ועל השערים (פסוק כ).

הדברים אשר אנוכי (משה) נותן לפניכם היום

^{דברים יא:לב} וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: ^יב:א אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְ־הֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל הָאֲדָמָֽה:

לא ייתכן שההפרדה בפסוקים אלה בין ה' הנותן את הארץ ומשה הנותן את החוקים שרירותית.^[4] ההבחנה בין "החוקים אשר אנוכי נותן" ו"הארץ אשר נתן ה'" חוזרת בספר דברים לעתים קרובות.^[5]

המצוות אשר אנוכי (משה) מצווה אתכם היום

^{דברים כז:א} וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר שָׁמֹר֙ אֶת כָּל הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: ^כז:ב וְהָיָ֗ה בַּיּוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר תַּעַבְר֣וּ אֶת הַיַּרְדֵּן֒ אֶל הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר יְ־הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ וַהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד: ^כז:ג וְכָתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶֽת כָּל דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעָבְרֶ֑ךָ… ^כז:ד וְהָיָה֘ בְּעָבְרְכֶ֣ם אֶת הַיַּרְדֵּן֒ תָּקִ֜ימוּ אֶת הָאֲבָנִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל…^כז:ה וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַי־הֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ…

הציווי לבנות מזבח אבנים, לערום אבנים גדולות ולכתוב עליהן את כל התורה מוצג בפסוקים כמצוותו של משה. גם כאן, יש הבחנה בין הציווי לכתוב לבין הארץ שה' מעניק לבני ישראל. אין בטקסט כל רמז שמשה מצווה את שהוא מצווה על פי דבר ה'. גם "כל המצווה אשר אנוכי מצווה אתכם היום" (פסוק א) וגם "כל דברי התורה הזאת" (פסוק ג) שיש לכתוב על האבנים הם דברי משה.

הדבר עולה בקנה אחד עם האופן שבו מקיים יהושע את מצוות משה:

^{יהושע ח:ל} אָ֣ז יִבְנֶ֤ה יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽי־הֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר עֵיבָֽל: ^ח:לא כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּה֩ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד־יְ־הֹוָ֜ה אֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּכָּתוּב֙ בְּסֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה מִזְבַּח֙ אֲבָנִ֣ים שְׁלֵמ֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא הֵנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ן בַּרְזֶ֑ל וַיַּעֲל֨וּ עָלָ֤יו עֹלוֹת֙ לַֽי־הֹוָ֔ה וַֽיִּזְבְּח֖וּ שְׁלָמִֽים: ^ח:לב וַיִּכְתָּב שָׁ֖ם עַל הָאֲבָנִ֑ים אֵ֗ת מִשְׁנֵה֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל… ^ח:לד וְאַֽחֲרֵי כֵ֗ן קָרָא֙ אֶת כָּל דִּבְרֵ֣י הַתּוֹרָ֔ה הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה כְּכָל הַכָּת֖וּב בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה: ^ח:לה לֹֽא הָיָ֣ה דָבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא קָרָ֜א יְהוֹשֻׁ֗עַ נֶ֣גֶד כָּל קְהַ֤ל יִשְׂרָאֵל֙ וְהַנָּשִׁ֣ים וְהַטַּ֔ף וְהַגֵּ֖ר הַהֹלֵ֥ךְ בְּקִרְבָּֽם:

הטקסט מציג את התורה^[6] כתורת משה שכוללת את המצוות שציווה. אין כאן כל אזכור למעורבותו של ה'.

ה' מורה: לעשות ככל התורה אשר ציווה משה

^{יהושע א:ז} רַק֩ חֲזַ֨ק וֶֽאֱמַ֜ץ מְאֹ֗ד לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ כְּכָל הַתּוֹרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר צִוְּךָ֙ מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֔י אַל תָּס֥וּר מִמֶּ֖נּוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔יל בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תֵּלֵֽךְ: א:ח לֹֽא יָמ֡וּשׁ סֵפֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה לְמַ֙עַן֙ תִּשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת כְּכָל הַכָּת֖וּב בּ֑וֹ כִּי אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל:

ה' מורה ליהושע לקיים את מצוות התורה שציווה משה. עליו לעשות את כל הכתוב בה ולהגות בה יומם ולילה. אין כל רמז מפי ה' כי חוקי הספר הזה הם מצוותיו שלו. לפיכך, הפסוק המפורסם "והגית בו יום ולילה" עוסק בתורת משה. רק בתהילים א:ב, שנכתב בתקופה מאוחרת הרבה יותר, משנה הפסוק את ייחוס התורה:

^{תהלים א:ב} כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְ־הֹוָ֗ה חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:^[7]

מדוע אני (משה) מצווה אתכם

בכמה מקומות בספר דברים משה מתייחס לעצמו כמחוקק, כלומר מי ש"מצווה" את החוק:

• צדקה

^{דברים טו:יא} כִּ֛י לֹא יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ:

• עבד עברי

^{דברים טו:טו} וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְ־הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם:

• ערי מקלט

^{דברים יט:ז} עַל כֵּ֛ן אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ:

• איסור לחבול (לקחת כמשכון) בגד אלמנה

^{דברים כד:יח} וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֛ יְ־הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה:

• הותרת עוללות גפן ליתומים ולאלמנות

^{דברים כד:כב} וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה:

בחוקים העוסקים בעבד העברי ובבגד האלמנה, משה נוקט בגוף שלישי בדברו על ה' "אלוהיך" שהוציא את ישראל מארץ מצרים. לעומת זאת, כאשר הוא מסביר את מקור החוק הוא עובר לגוף ראשון. מכאן עולה שמשה, המצווה על החוקים, משמש גם כמקור הסמכות שמאחורי אותם חוקים.

שלב שני – הבחנה בין עשרת הדברות למצוות אחרות

כאשר ספר דברים מסביר את ההיגיון הטמון בבסיס מצוות השבת שבעשרת הדיברות, הוא שם בפיו של משה את המילים הבאות:

^{דברים ה:טו} וְזָכַרְתָּ֗֞ כִּ֣י עֶ֥֤בֶד הָיִ֣֨יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗֔יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֬֜ יְ־הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֤֨יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֥֤ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑ה עַל כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְ־הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת:^[8]

מכאן משתמע שלפחות אחד מרבדיו של ספר דברים סבר כי לחוקים שונים מקורות שונים: עשרת הדברות, שהן יסודות הברית, ניתנו מפי ה', ואילו את המצוות האחרות הקשורות בברית נתן משה.

תפיסה זו עלתה על הבמה כאשר סופרים מאוחרים יותר חשו שספר דברים איננו עומד בפני עצמו, ויש להוסיף עליו את עשרת הדברות שלא הופיעו במסמך הדברימי המקורי.^[9] עשרת הדברות ופסוקים רבים המניחים את דבר קיומן נוספו אפוא לספר דברים בשלב זה. התוספת אפשרה לתורת משה להתבסס על הרשות שהעניק ה' למשה לצוות חוקים "נוספים", כלומר, לפרט את עשרת הדברות ולפתח אותן.

פרק ד בספר דברים אף הוא כתוב ברוחו של רעיון זה, המקביל לתפיסה שמציע ר' נסים ושנידונה לעיל.

הברית בחורב: עשרת הדברות (דברים ד)

דברים ד:ט–יד מבדיל בין החוקים והמשפטים שציווה ה' עצמו ובין החוקים שציווה משה, אולם מציע טעם שונה לחוקי משה:

דברים ד:ט …וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ: ^ד:י י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְ־הֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר יְ־הֹוָ֜ה אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת דְּבָרָ֑י… ^ד:יא וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר… ^ד:יב וַיְדַבֵּ֧ר יְ־הֹוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹׁמְעִ֔ים… ^ד:יג וַיַּגֵּ֨ד לָכֶ֜ם אֶת בְּרִית֗וֹ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִ֑ים וַֽיִּכְתְּבֵ֔ם עַל שְׁנֵ֖י לֻח֥וֹת אֲבָנִֽים: ^ד:יד וְאֹתִ֞י צִוָּ֤ה יְ־הֹוָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

עשרת הדברים בפרק זה הם הברית של ה', שהעם היה צריך לשמוע ישירות מפיו. מכאן נובע שמשמעות פסוק יד, "וְאֹתִ֞י צִוָּ֤ה יְ־הֹוָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם...", היא שה' ציווה על משה להוסיף על עשרת הדברות חוקים ומשפטים מדעתו. משה לא החליט לצוות על בני ישראל מצוות ביוזמתו שלו, אלא הייתה זו מצוות ה'! זוהי בדיוק תפיסת המצוות שמציע ר' נסים!

ה' מצווה על משה ללמד חוקים ומשפטים

שינוי חלקי זה בתפיסה הדברימית, לפיה ה' נתן את עשרת הדברות ומשה הגה את יתר המצוות, מתבטא גם בפסוקים ה–ח באותו פרק:

^{דברים ד:ה} רְאֵ֣ה לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְ־הֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: ^ד:ו וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: ^ד:ז כִּ֚י מִי ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּי־הֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו: ^ד:ח וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם:

מפסוק ה עולה שה' ציווה על משה ללמד את העם חוקים ומשפטים כדי שיעשו אותם בארץ, אבל הפסוק לא אומר שה' נתן למשה חוקים אלו. הטקסט טוען כי הציות לחוקים ומשפטים צדיקים אלו יראה לעמי העולם את גדולתם של ישראל ואת היותם עם חכם ונבון, אך אינו אומר דבר על חוכמתו של אלוהי ישראל.

לסיכום, לפי שלב זה, ה' נתן את עשרת הדברות ואותן בלבד לעם, ואילו משה הגה את יתר המצוות. גם אם סביר שמקור התפיסה שיש צורך במצוות נוספות הוא ה' הדבר לא נכתב במפורש.

שלב שלישי – משה לומד את כל המצוות בחורב (דברים ה)

תפיסות סותרות בעניין חלקו של ה' במתן התורה

מפסוקים שונים בספר דברים משתמעת תפיסה אחרת של מתן המצוות, ולא רק של עשרת הדברות, כפי שאפשר להסיק מתוך השוואת הפסוקים בדברים ו:יז עם יב:כח.

^{דברים ו:יז} שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת מִצְוֹ֖ת יְ־הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ:

^{דברים יב:כח} שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כָּל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַעַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְ־הֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ:

נוסח הפסוקים דומה, אולם במקום שבו דברים יב:כח מדבר על הדברים שמשה מצווה, בלא לרמוז שמשה מצווה את מצוות ה', דברים ו:יז מזכיר את מצוות ה' שה' עצמו מצווה. הדמיון בין דברים ו:יז ויב:כח (ששניהם מתחילים ברצף של שני פעלים הנפתח בפועל "שמר") מלמד שאחד מהם הוא מן הסתם עיבוד תיאולוגי של רעהו. סביר להניח שעורך מאוחר שהתקשה לקבל את התפיסה שמשה הוא שחוקק את מצוות התורה שינה את הדברים כך שמצוות התורה יבואו היישר מפי ה'.

נוסח ביניים של רעיון זה מופיע בדברים ד:מ:

^{דברים ד:מ} וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת חֻקָּ֣יו וְאֶת מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַחֲרֶ֑יךָ…

פסוק זה אף הוא מהדהד את דברים יב:כח במילים "אשר ייטב לך ולבניך אחריך". אולם הוא מוסיף כי משה מצווה על חוקיו ומשפטיו של ה'. הפסוק מרמז כי משה למד מה' בחורב את מה שלימד את העם. פסוקים רבים בספר דברים מבטאים תפיסה זו.^[10] לעומתם, פסוקים אחרים בספר דברים אומרים דברים אחרים ואין לנסות להתאימם בכוח לתפיסה המצויה בדברים ד:מ ובמקומות אחרים.

ה' כנותן התורה: משה כדובר

הרושם העיקרי שמותיר ספר דברים בכללותו עולה בקנה אחד עם הדברים שאומר דברים ד:מ: שמצוות ה' מקורן בחורב (השם שבו מכנה ספר דברים את הר סיני), שם התגלה ה' למשה, והוא הורה אותן לבני ישראל. למען האמת, על פי המסקנה בדברים ה, כוונתו הראשונה של ה' הייתה לומר את כל מצוות התורה לעם בחורב. ואולם, לאחר ששמע את המצוות הראשונות נחרד העם וביקש ממשה לקבל את יתר המצוות מה' כמתווך. לפיכך אומר הפסוק כך (ה:כ–כח [כג–לא בחלק מן התנכים]):

^{דברים ה:כ} … וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃ ^ה:כא וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְ־הוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת כְּבֹד֣וֹ וְאֶת גָּדְל֔וֹ וְאֶת קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃ ^ה:כב וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם יֹסְפִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֙וֹל יְ־הוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃ ^ה:כג כִּ֣י מִ֣י כָל בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֙ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃ ^ה:כד קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל אֲשֶׁ֙ר יְדַבֵּ֜ר יְ־הוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃ ^ה:כה וַיִּשְׁמַ֤ע יְ־הוָה֙ אֶת ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֙אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת ק֙וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ… ^ה:כז לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃ ^ה:כח וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃

פסוקים אלו מלמדים כי ה' נענה לבקשת העם שלא לקבל עוד את מצוות ה' מפי ה' ממש. כלומר, בשלב השלישי בהתפתחות של ספר דברים ההבחנה בין עשרת הדברות ליתר החוקים לא היתה מתוכננת, והתרחשה בעקבות תגובת העם. זאת משום שהעורכים בקשו להציג את כל התורה כיצירה הבאה מפי ה', אולם הטקסט שבידיהם היה הטקסט הדברימי שכבר הבחין בין ההתגלות שבה ניתנו עשרת הדיברות וחקיקת יתר קורפוס החוקים הדברימי.

ספר דברים מציג אפוא את משה המלמד את העם בערבות מואב את החוקים שסרבו לקבל מה' בחורב ארבעים שנה קודם לכן.^[11] כך משתמע מדברים ו:א, שבו משה עובר מסיפור המאורעות בחורב ארבעים שנה קודם לכן לענייני השעה:

^{דברים ו:א} וְזֹ֣את הַמִּצְוָ֗ה הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְ־הֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

נוסח זה מהדהד את מה שנאמר בדברים ה:כז [במהדורות מסוימות ה:לא]:

^{דברים ה:כז} וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם.

יחד מלמדים הטקסטים כי על פי חלק זה בספר דברים, המצוות שנתן משה לעם בערבות מואב ניתנו לו מפי ה' בחורב.

ר' נסים, דברים וחמורבי

תפיסת המצוות שמציע ר' נסים ומתבטאת לאורך מרביתו של דברים ד מצויה גם בחוקי חמורבי. אצטט את דבריו של פרופ' אביגדור הורוויץ המנוח:^[12]

החוקים [שבקובץ חוקי חמורבי] לא נכתבו בידי האלים, אולם משום שחמורבי הציג אותם ככלי שבאמצעותו מילא את שליחותו האלוהית לעשות צדק, יש לראות אותם כחוקים בעלי גושפנקה אלוהית, ומשום שחמורבי הציג את עצמו כמי שקיבל מן האלים את היכולת לעשות צדק, החוקים שהוא מייחס לעצמו הם למעשה ממקור אלוהי.^[13]

בתפיסה זו יש דמיון רב לתפיסתם של ר' נסים ושל דברים ד - החוקים שנכתבו על ידי משה במצוות האל נחשבים לחוקים ממקור אלוהי.