דבר י־הוה אינו כלול במגילה אחת

"הדברים האלה"

ספר דברים נפתח בביטוי שנראה כהפניה עצמית:^[1]

^{דברים א:א} אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן...

מהו המקור אליו מצביעות המילים "ואלה הדברים"? לטענתו של דוד גלאט־גלעד התשובה היא קובץ חוקי ספר דברים (פרקים יב-כו) ואילו ג'ק לנדבאום סבור כי זוהי הפנייה ל"מהדורה הראשונה של ספר דברים" (לדעתו, נוסח קדום יותר של דברים א-כח).^[2] לעומתם, אקהרט אוטו סובר כי "הדברים האלה" אינם אלא חמשת חומשי התורה (כולל המקור הכהני).^[3] השוני בין התשובות נובע מן הדרכים השונות שבהן שחזרו החוקרים את ההיסטוריה הספרותית המורכבת של ספר דברים.

את השאלה הזו אפשר לשאול גם על ביטוי המופיע בסוף הספר. מיד אחרי שמשה מסיים את נאומו לישראל על חשיבות השמירה על הברית עם אלוהיו (פרק ל), הוא פותח בנאום נוסף המתחיל במילים:

^{דברים לא:א} וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

האם הביטוי "הדברים האלה" פירושו דברי משה בפרקים כט-ל? האם ההפניה היא לכל ספר דברים עד פרק כה? לנוסח קדום יותר של הספר שכלל את החוקים וחלקים נבחרים מתוך נאומיו של משה?

"ספר התורה הזה"

השאלה הזו מתעוררת שוב בנוגע לביטוי "וזאת התורה" המופיע בספר דברים. בתחילת הספר, בין הנאום הראשון והנאום השני של משה^[4], נאמר לנו כך:

^{דברים ד:מד} וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

באיזו תורה מדבר הפסוק? משה ויינפלד וריצ'רד נלסון סבורים שניהם כי אלו הם דברי פתיחה לנאום השני שנמצא ממש בסמוך, כלומר "התורה" היא הדברים שנאמרים אחרי הפסוק (עד לפרק כו או כח ואולי אפילו עוד יותר)^[5] ואילו ג'ק לנדבאום רואה בפסוק מבנה מעטפת (inlcusio) ומבין כי הכוונה היא לדברים שנאמרו עד כה, כלומר פרקים א-ד.^[6]

השאלה הזו עולה בשלישית לקראת סוף הספר, כאשר נאמרו לנו כי משה כתב את "התורה הזאת":

^{דברים לא:ט} וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

התיאור של כתיבת "התורה הזאת" על ידי משה בתוך חיבור שהוא עצמו מכונה התורה הביא את אבן עזרא, מפרשני התורה בימי הביניים, להסביר כי הקטע הזה נכתב אחרי זמנו של משה. השערה זו מכונה אצל אבן עזרא "סוד השנים עשר" והיא מוזכרת בפירושיו על דרך הרמז.^[7] נניח בצד רגע את בעיית האותנטיות שהתיאור הזה מעורר – לאיזה מקור בדיוק מפנות המילים "התורה הזאת"?

השאלה הזו בולטת עוד יותר בפרק לא. אחרי שמשה מצווה על בני ישראל להתקהל כל שבע שנים כדי לקרוא את "התורה הזאת", הכתוב חוזר ועוסק בעניין כתיבתה ומבהיר כי משה כתב את "כל דברי התורה הזאת על ספר עד תומם":

^{דברים לא:כד} וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. ^לא:כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה לֵאמֹר. ^לא:כו לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.

מהו הספר המוזכר ומה בדיוק כתוב בו? ז'אן־פייר סונט סבור כי זהו "ספר התורה כולו"^[8] ואילו יעקב (ג'פרי) טיגאי טוען כי זהו ספר דברים בלבד.^[9]

גם אם נגביל את מושא ההפניה הזו לספר דברים בלבד יוותרו בידינו שאלות רבות: האם הכוונה היא רק לקובץ החוקים, פרקים יב-כו? לכל האמור מתחילת ספר דברים עד כה (פרק לא)? או אולי רק מפרק ד ועד פרק כו (סוף קובץ החוקים) או פרק כח (הברכות והקללות) או אולי פרק ל (סוף נאום הברית)? או שמא לנוסח קדום כלשהו של ספר דברים שכלל רק חלקים נבחרים מתוך הפרשיות הללו?

שחזורים טקסטואלים אינם הפתרון

בדוגמאות שסקרנו לעיל אפשר לראות כי רוב הניסיות לפתור את הקשיים בהבנת הביטויים הללו נעשו בדרך של שחזור המקורות המרכיבים את הטקסט והשוואה בין נוסחים מוקדמים או מאוחרים יותר בשלבי היסטוריית היווצרותו של הספר.

גם אני משער כי ספר דברים נוצר בתהליך הסיטורי ספרותי מורכב, ודאי כשמביאים בחשבון את ריבוי הגרסאות והנזילות הטקסטואלית של כתבי הקודש בתקופת שלהי הבית השני.^[10] עם זאת ברצוני לטעון כי ההזדקקות לנוסחים קדומים משוערים או צמצום משמעותם של ביטויים לחלק מסוים מאוד מתוך המקרא שלפנינו משקפים הבנה אנכרוניסטית של טקסט הפוגעת פגיעה רבתי ביכולתנו לקרוא ספרות קדומה.

במילים אחרות עצם ההנחה כי ביטויי הפניה-עצמית כגון "הדברים האלה" או "ספר התורה הזה" מפנים לנתח מסוים, נבדל ותחום כלשהו של טקסט היא הנחה בעייתית. אלא, אף שביטויים אלו בספר דברים אכן מפנים לספר עצמו הם עושים זאת רק כדי להצביע אל מה שמעבר לו. שהרי, ספר דברים, באיזה נוסח או חלק ממנו שנבחר, לא יכול להכיל בתוכו את כל "הדברים האלה" או "התורה הזאת". ההתגלות האלוהית מתועדת באופן חלקי בלבד ועל כן תיוותר בלתי שלמה בכל טקסט, או טקסט בתוך טקסט, המתעדים אותה.

האם ספר דברים הוא דבר י־הוה מילה במילה?

לאורכו של ספר דברים אנו מוצאים כי קשה לעמוד על טיב היחס המדויק שבין דברי י־הוה ודברי משה. ברור כי הדברים שמשה אומר לעם בספר דברים, ובתוך זה כל החוקים, נובעים בסופו של דבר מהתגלות אלוהית, כפי שמציין הכתוב: 

^{דברים כח:סט} אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

בוא בעת, ספר דברים מדבר שוב ושוב בקולו של משה, כולל בפסוק המצוטט לעיל. זהו אינו סוג של חיבור שאמור למסור את דבר י־הוה מילה במילה. במילים אחרות כשי־הוה מדבר אל משה הוא ודאי לא מדבר על עצמו בגוף שלישי ועל משה בגוף ראשון. מכאן כי ספר דברים הוא מבע ספרותי של ההתגלות ההיא, דבר הרמוז כבר בפתיחת הספר:

^{דברים א:ה} בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.^[11]

כלומר משה עומד להסביר את ההתגלות האלוהית בלשונו. הוא יעשה מה שביכולתו כדי שהעם יבין אותה, תוך שימוש ברטוריקה, וכצפוי, ידבר על עצמו בגוף ראשון ועל י־הוה בגוף שלישי.

שימוש במטונימיה

אפשרי כי הביטוי "הדברים האלה" בספר דברים מכוון לעניין ספציפי ומתוחם. ראו למשל את פרשיית שמע:

^{דברים ו:ו} וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. ^ו:ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. ^ו:ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. ^ו:ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

כאן הביטוי "הדברים האלה" אינו יכול להיות מכוון אל הספר כולו או לקובץ החוקים שלו שכן החיבורים הללו גדולים מדי מכדי להיכנס למזוזה או לקלף של תפילין. קרוב לוודאי כי "המילים האלה" מתייחסים לפרשייה עצמה (דברים ו:ד-ט)^[12] אך הפעולה הזו משמשת כמטונימיה, כלומר שהפרט כאן מייצג את הכלל. . המילה הכתובה כאן מסמלת כאן את התחייבותו של האדם לתורה כולה.

דוגמא דומה לביטוי המכוון לעניין מוגדר נמצאת כנראה גם בציווי לכתוב את דברי התורה על אבנים:

^{דברים כז:ח} וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

סביר יותר כי משה איננו מצווה כאן לכתוב טקסט מסוים מילה במילה אלא לכתוב דבר מה שיסמל את החובה לקיים את מצוות י־הוה בארץ (לבעיה העולה מן המילה "כל" ראו בנספח). העיקר כאן אינו הדבר שייכתב על האבנים, יהא אשר יהא, אלא הפעולה המטונימית: החוקים שייכתבו על האבנים מסמלים משהו גדול יותר מסך מילותיהם – דרכם יפגוש הקורא את י־הוה וידע את החשיבות הגדולה של עצם התגלותו לעיניו של עם ישראל.

רמז לטקסט בלתי שלם: פרשיית הקללות

פרק כח בספר דברים הוא לכאורה רשימה מקיפה של קללות שיגיעו על ישראל אם ימאן העם לשמור את החוקים שהוזכרו בספר. עם זאת אנו מוצאים בו התייחסות מפורשת לתרחישים שאינם מוזכרים בטקסט עצמו:

^{דברים כח:סא} גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְ־הוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ.

מכאן עולה כי גם פרשיית הקללות לא נועדה לשמש רשימה מקיפה ורשמית שמגדירה בדיוק מה נחשב כ"עונש משמיים" ולשלול את מה שאינו.

רמז לטקסט בלתי שלם: ספר התורה של המלך

ספר דברים דורש ממלך ישראל להחזיק בעותק של התורה אישי משלו:

^{דברים יז:יח} וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. ^יז:יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְ־הוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם.

לאוזן בת ימינו הציווי הזה נשמע כמו כתיבת עותק מדויק של טקסט, מעין הדפסה של ספר בכמה עותקים, ואכן בסופו של דבר זהו אופן הכתיבה שיאמצו "חכמי המסורה" הקדומים בשנים הראשונות לספירה הנוצרית.^[13]

אולם תורת ביקורת הנוסח כבר הוכיחה נאמנה כי לעיתים קרובות נהגו הסופרים ליצור לטקסטים שהעתיקו וריאציות משלהם.^[14] להשערתי גם הקדמונים הבינו את ההפניה העצמית של "משנה התורה הזאת" כמטונימיה. מכאן שהדרישה מן המלך לשאת עותק או כתב יד של התורה היא דרישה כללית להחזיק בגרסה מסוימת של החוק ולאו דווקא בטקסט מסוים ומוגדר כלשהו.^[15]

לא מדויק אך נאמן למקור

מן הדוגמאות השונות הללו עולה כי הביטוי "דברי התורה הזו" מכוון למשהו גדול יותר מכל "עותק" או חיבור ספציפי ומכל חזרה או קריאה של חיבור כלשהו.

לו זכינו לראיין את המחברים הקדומים של ספר דברים נראה לי שהיו מתעקשים בפנינו כי כל כתב שהעתיקו ("מגילה"/"תורה"/"ספר") היה עותק נאמן, גם אם היינו טוענים כנגדם בתוקף שהעותק שהשאירו איננו שלם או שונה משאר הנוסחים. "דבר י־הוה", היו משיבים לנו, "לעד יהיה גדול יותר מכל מה שחיבור יחיד כלשהו מסוגל להכיל".

כל עיבוד הוא גילום מסוים בכתב של מסורת רחבה יותר. כלומר,כל חיבור הוא ייצוג חלקי כתוב של השלם. עם זאת, בעזרת כוחה של המטונימיה גם העיבוד הבודד הזה מסוגל לשאת בתוכו את מלוא הדיבור האלוהי. למעשה, כך היו טוענים בפנינו, ללא האפשרות ליצור מגוון של עיבודים כאלה הדרך לפגוש את דבר האלוהים בשלמותו הייתה חסומה בפנינו.

נספח

כשמשמעות המילה "כל" אינה בהכרח "הכל"

לכאורה, שתי קושיות עולות על הפרשנות הרואה במונחים "הדברים האלה" ו"התורה הזאת" מטונימיה בניגוד להפניה לטקסט מוגדר כלשהו.

1. "כל דברי התורה הזאת"

לאחר שמשה מלמד את בני ישראל את שירת האזינו (דברים לב:א-מג) הוא מצווה אותם לשמור את "כל דברי התורה הזאת":

^{דברים לב:מו} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.^[16]

האין פסוק זה מרמז על חיבור מוגדר ושלם? תשובתי היא: כן ולא. לטענתי "דברי התורה הזאת" אינם אלא הדברים שנאמרו בעבר עד כה מפי אלוהים ולא המילים הכתובות העומדות בפני משה והעם או בפני הקוראים/המאזינים המאוחרים יותר של ספר דברים.^[17] בלשון אחרת זהו תיאור כללי של כלל מצוות י־הוה ולא אוסף מוגדר של דברים ומצוות הכתובים בספר או כתב יד מסוים.^[18]

עם זאת האזכור של "כל" החומר הכתוב משמש גם מטונימיה ל"כל" דבריו או מצוותיו של י־הוה. באופן פרדוקסלי המילה "כל" מתייחסת דווקא לחלק מהדיבור האלוהי, שעל אף חלקיותו מצליח לייצג נאמנה את כלל הדיבור האלוהי.

2. בל תוסיף ובל תגרע

קושיה חמורה יותר היא האיסור המופיע בספר דברים להוסיף דבר מה לחוק האלוהי או להשמיט ממנו:

^{דברים ד:ב} לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.

^{דברים יג:א [*יב:לב]} אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

פסוקים אלו מתאימים לכאורה לטקסט מקובע, כזה שהמוסיף או המשמיט ממנו יכול להיות מואשם בשינוי דבר י־הוה. עם זאת, אני מבקש להציע כי אמות המידה שבה אנו מודדים "דמיון" ו"שוני" בין טקסטים הן תלויות תרבות, ושונות מאמות המידה ששימשו את קדמונינו.^[19]

עבור הסופרים הקדומים שהעתיקו את המגילות המקראיות שנמצאו בקומראן, וגרסאות אחרות, שעתוק מילה במילה של טקסטים לא היווה אידיאל. יתר על כן, מגילות קומראן מראות איך קהילה אחת שימרה בקרבה נוסחים שונים של ספרים מקראיים מבלי לחשוש כי היא עוברת על האיסור של ספר דברים.^[20]

אם כן סביר להניח כי גם ספר דברים אחז בתפיסה דומה של דיוק טקסטואלי, כלומר שחיבור מסוים (כתב יד/תורה/ספר) יכול לייצג בזעיר אנפין את "כל דברי התורה הזו" אפילו אם "כל הדברים" אינם תיעוד מילה במילה. גם אם אין בכוחנו לשחזר בדיוק את הדרך שבה הגדירו "דמיון" או "שוני" בין טקסטים אז אנו ודאי יכולים לומר כי הייתה זו דרך שונה מאוד משלנו.