המשכן: פשרה למען צורכי דת אנושיים?

בית הפאר של י־הוה

בתורה נמסר תיאור עשיר של ארכיטקטורת המשכן ובגדי הכהן הגדול. התיאור שופע בדימויים ואזכורים של זהב, כסף, גוונים מרהיבים, עץ שיטה, שש (פשתן) ואבנים יקרות. הפרקים המוסרים את הדברים בולטים בייחודם מהסיבות הבאות:

פירוט – תיאור המשכן בולט ברמת הפירוט החזותי שאין דומה לו בתורה. איננו יודעים מה לבש אברהם כאשר לקח את יצחק להר המוריה או מה לבש משה במעמד הסנה. אפילו כותנתו של יוסף מותירה מקום לפרשנות בשל עמימות המונח "פַּסִּֽים",^[1] המובן לעתים קרובות כצבעוני. לעומת זאת, הלבוש של הכהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים מתואר בקפידה ואינו משאיר מקום לדמיון.

חזרה – הפרקים מכילים חזרתיות רבה. תיאור המשכן מופיע פעמיים במלואו בשמות כה-לא ולאחר מכן שוב בשמות לה-מ.^[2]

הוצאות – המשכן מתואר כבנוי מחומרים יקרים והכהן הגדול מקושט בשש ואבנים טובות. החומרים הנדרשים כדי לעשות הכל על-פי ציווי האל מסתכמים בכ-2,000 פאונד של זהב מזוקק, שהם 43 מיליון דולר בשווי של היום. ככל שמתקרבים לקודש הקודשים, מתרבה השימוש בזהב. בשביל מה אלוהים צריך את כל זה?

שפע המשכן לעומת פשטות בעבודת ה'

השפע של המשכן עומד בניגוד לתיאורים אחרים של עבודת ה' בתורה. לדוגמה, כך נאמר בשמות כ:

^{שמות כ:יט} ...אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. ^כ:כ לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.

הטקסט שלעיל מתייחס בחוסר עניין למתכות יקרות. אלה שייכות בעיניו לתחום העבודה הזרה. בניגוד לשימוש בכסף וזהב, מזבח כשר, על פי הטקסט, ייבנה בפשטות רבה:

^{שמות כ:כא} מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.^{[3] כ:כב} וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ.

מזבח ה' מתואר כעשוי מאדמה או אבנים, לא מברונזה או ציפוי זהב.^[4] יתר על כן, אין אזכור של לבוש מיוחד לכהנים, אך אופן בניית המזבח נועד להבטיח שגופם של המשרתים בקודש, הלבושים בכתונת פשוטה, לא ייחשף.

^{שמות כ:כג} וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

הטקסט דן בסוגים שונים של מזבחות ומניח שהם יוקמו במספר מקומות. התפיסה הבסיסית היא שבכל מקום שישראלי ירצה לבנות מזבח, י־הוה יתגלה ויברך את הסוגדים. דברי הפתיחה מלמדים על היסוד התיאולוגי העומד מאחורי רעיון זה: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" - אלוהים, השוכן בשמים, אינו זקוק למקום ארצי ייחודי המוקדש עבורו.

לשכון בתוך בני ישראל

הרעיון שי־הוה שוכן בשמים ויורד לארץ לסירוגין משקף תפיסה שונה מאוד לגבי נוכחותו של י־הוה בקרב בני ישראל מאשר התפיסה המיוצגת בטקסטים של המשכן. בציווי הראשון של אלוהים למשה על אודות בניית המשכן נאמר:^[5]

^{שמות כה:ח} וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. ^כה:ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.^[6]

טיבו המדויק של המשכן כמקום לנוכחות האל נותר לא ברור.^[7] אך עם סיום בניית המשכן מסופר שכבוד י־הוה ממלא אותו:

^{שמות מ:לה} וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְ־הוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.^[8]

תיאור דומה מופיע בסיפור בניית בית המקדש של שלמה:

^{מלכים א ח:יא} וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְ־הוָה אֶת בֵּית יְ־הוָה.

המונח "כבוד" אינו חד משמעי, אלא הוא בעל משמעויות מגוונות בהתאם להקשר. כאן, תיאורי הכבוד של י־הוה "הממלא" את המבנה רומזים על משהו שאינו מוגבל לצורה גופנית,^[9] אך קשה לומר אם מדובר באש^[10] או חומר חולף אחר.

יהיה טבעו אשר יהיה, המשכן נועד להכיל את נוכחות האל, ומכאן עולה השאלה התיאולוגית המקורית על המשכן: מדוע אלוהים, המתואר לעתים קרובות כשוכן בשמים ומסוגל להופיע בכל מקום עלי אדמות, זקוק למבנה מגורים?

ביקורת המקרא מתמודדת עם שאלות אלו בעזרת הצעה שקטעים מקראיים סותרים נכתבו על ידי סופרים שונים, שהחזיקו בדעות תיאולוגיות שונות באשר לביטוי הפיזי של י־הוה ושל יחסו לישראל. לעומת זאת, פרשנים מסורתיים עומדים בפני האתגר של ניסיון יישוב הסתירה בין המשכן עם מכלול התורה.

דוגמה לפרשן מסורתי הוא ר' משה בן מימון (רמב"ם 1138–1204), שאמונתו הפילוסופית באל מופשט הניעה אותו להסביר את הטקסטים של המשכן באופן שיתאים להלך המחשבה הרציונליסטי היווני-ערבי שרווח בתקופתו. לשם כך, רמב"ם פיתח מודל היסטורי לגבי התפתחותה של היהדות שניתן לתאר אותו כדבולוציוני (בתהליך הפוך מהתפתחות).

מדת פטריארכלית לדת משכן

סיפור בראשית מתאר את מסעו של אברהם בארץ המובטחת, שם הוא מקים מזבחות וקורא בשמו של י־הוה. יש לציין כי הטקסטים הללו אינם מזכירים בגדים מפוארים, כמו אלה של הכוהן הגדול, או אתרי פולחן יוקרתיים ומבנים קבועים המיועדים לפולחן ולמשכן אלוהים.

על פי תפיסת עולמם של חז"ל, אברהם ירש את מצוות נוח, הקובעות עקרונות בסיסיים שחברה מתורבתת חייבת לדבוק בהם. ואכן, נראה שבניית המזבחות והקריאה שלו לי־הוה היו ספונטניים ולא פועל יוצא של חוקים ומצוות; לא נאמר דבר על זמן או מקום קבועים. הטקס היחיד המייחד את יחסיו של אברהם עם אלוהים היה ככל הנראה מעשה ברית המילה.^[11]

אבל אם דתיותו של אברהם מייצגת את האידיאל, מדוע התגלות הר סיני והתורה שופעים בחוקים מפורטים? מדוע הפולחן האלוהי כה מפורט? ולבסוף, כדי לחזור לשאלתנו, מדוע לפתע י־הוה מחליט שמזבחות אדמה אקראיים וביקורים זמניים אינם מספיקים ובמקום זאת מבקש אתר פולחן מרכזי ומפואר?

דגם רמב"ם: כישלון הפשטות הדתית

הפער שבין פשטות הדת של אברהם לבין המורכבות של חוקי הכהונה ומצוות הקורבנות לא נעלם מעיניו של הרמב"ם. לרמב"ם היתה זיקה חזקה לאברהם; הוא ראה אותו בעיני רוחו כפילוסוף קדום שגילה את אלוהים באופן עצמאי.^[12] מנקודת המבט של רמב"ם, אמונת אברהם נטועה בחשיבה פילוסופית (משנה תורה: ספר המדע, "הלכות עבודה זרה", א:ג):

וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה.

מדוע אפוא, על פי רמב"ם, המודל הפילוסופי הזה של הדת לא החזיק מעמד? רמב"ם אינו עונה על שאלה זו במפורש, אך רומז לדברים בסוף דברי ההלכה לעיל:

ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן... וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר... ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו....

רמב"ם רומז שהאופי האינטלקטואלי של דת אברהם הקשה על הדת לשרוד בטווח הארוך. ברגע שצאצאיו וממשיכיו של אברהם מצאו את עצמם מושרשים בתרבות פגאנית שובת לב, הם סטו ממסלולם. זו הסיבה שכאשר ה' מחליט להוציא את בני ישראל משעבוד מצרים, הוא "הכתירן במצוות". מתוך רצון לספק מסגרת מובנית ומתמשכת שיכולה לעמוד בפיתויים של הסביבה התרבותית הפגאנית הסובבת את בני ישראל, אלוהים מכניס חוקים פולחניים הכוללים מועדים, כשרות, פריטי לבוש ייחודיים והקמת מקום פולחן מוכר.

הרציונל מאחורי הרעיון הזה הוא שרוב האנשים זקוקים ליותר מאשר טיעונים מופשטים כדי להיות שותפים במסורת דתית. זה המקום שבו מצוות הקשורות לזמן ומקום, כגון מועדים וחוקי כשרות, ממלאות תפקיד מכריע. מצוות קונקרטיות מספקות קווים מנחים מוחשיים ומטפחות תחושת קהילה בקרב המאמינים.

הדת המינימליסטית והגמישה שהייתה נהוגה בידי אברהם ושאר אבות האומה עשויה הייתה להתאים לאנשים בעלי אדיקות יוצאת דופן, אך קשה לדמיין את יעילותה עבור הרוב המכריע של בני האדם, במיוחד כאשר התרבות הדתית שמסביב הייתה כל כך שונה.

פולחן המקדש כפשרה

כידוע, זהו ההסבר של רמב"ם לכך שהתורה מאמצת פולחן קורבנות.^[15] אבל זהו גם ההסבר שלו לכך שהתורה מאמצת אתר פולחן ספציפי. כך כותב רמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק ל"א, תרגום דוד קאפח):

ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמתות, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה לפיכך ציוונו לבנות היכל לו: ועשו לי מקדש.

לפי רמב"ם, הרציונל העומד מאחורי אימוץ פולחן קורבנות והקמת אתר פולחן ספציפי נעוץ בהבנה שמעבר פתאומי מפגאניות למונותאיזם אינו תואם תהליכים של נפש האדם. הוא מבטא זאת בטענה שאנשים אינם מסוגלים לנטוש בבת אחת את מה שהתרגלו אליו.^[16] למצרים היה פולחן קורבנות, כהונה רשמית וטקסים דתיים משוכללים כגון קטורת, ובני ישראל רצו ללכת בעקבותיהם. באופן דומה, המצרים נהגו לקיים את מצוות דתם בסביבה מפוארת. וודאי שהייתה לכך השפעה גם על רצונם של בני ישראל. לפיכך, המעבר למונותאיזם נדרש להיות הדרגתי ובהתאמה לנורמות תרבותיות קיימות.

על פי גישה זו, נויו של בית המקדש או המשכן אינו ממלא צורך מהותי עבור אלוהים. אלא, האסתטיקה היא עבור הרגישויות של בני האדם העובדים את ה' (חלק ג פרק מ"ה):

ומכלל הדברים המביאים להגדיל ה׳מקדש׳ ולפארו עד שיגיע לנו ׳יראה׳ ממנו…ולהגדיל הבית עוד – הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו ׳הכהנים והלוים׳ וציוה להלביש ה׳כוהנים׳ בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים ״בגדי קודש לכבוד ולתפארת״.

באופן הזה, מציע רמב"ם, בני ישראל ייגמלו מעבודת אלילים באופן הדרגתי. ממצאים ארכיאולוגיים תומכים בתובנתו של רמב"ם, וחושפים שמקדשי המזרח הקדום היו בדרך כלל גדולים ומפוארים. האמונה הרווחת הייתה כי אלים או אלות מתגשמים בדמות או בצלם שנוצרו באופן מיוחד ושכנו בתוך המקדש.^[17] לפיכך, ניתן היה לצפות שגם לישראלים יהיה מקדש מפואר לכבוד י־הוה עם דמות כלשהו שלו השוכנת בו. מסיבה זו, טוען רמב"ם, החליט ה' לאפשר צורת פולחן זו בקרב עמו.

מכל זה משתמע שהמצוות לא ניתנו בחלל ריק. אדרבא, אלוהים הביא בחשבון את הנסיבות החברתיות וההיסטוריות של העם והתאים להן את המצוות.^[18]

יישום עכשווי של השקפת רמב"ם

מיותר לציין שחקר המקרא המודרני דוחה במידה רבה את הריקונסטורקציה ההיסטורית של רמב"ם. הצגתו של אברהם כפילוסוף קדום נתפסת כתוצר של מדרש הנקרא דרך עדשה רציונליסטית, אך ללא בסיס היסטורי.^[19] רמב"ם כאמור הניח כי אברהם, ככל הנביאים, הגיע מתוקף מעמדו הרם לשלמות אינטלקטואלית.

יתרה מזו, אין ראיה לכך שהתורה רואה בשלל חוקיה פשרות הנובעות מהחולשה האנושית ומהשפעת התרבות הפגאנית. כאמור, זהו שחזור פילוסופי של רמב"ם ולא קריאת הטקסט על דרך הפשט. ואף על פי כן, השקפתו מכילה תובנה פסיכולוגית חשובה בנושא עמדות אנושיות ביחס לפולחן.

משכן מפואר, בפיקוחו של כהן גדול המעוטר בפשתן מעודן ואבנים יקרות, נועד לעורר יראת כבוד ולתת לעם ביטוי מוחשי לנוכחות י־הוה. המשכן אפשר לבני ישראל לראות במו עיניהם לכאורה שאלוהים עימם ויוליך אותם במדבר.

יותר מ-3,000 שנים לאחר האירועים לכאורה במדבר, אנו רואים כיום דינמיקה פסיכולוגית דומה: דת נטולת חגים, טקסים, תפילות, מזמורים וכו' תיראה לרוב האנשים כלא מספקת. הרעיון של בניית מקום פולחן מחומרים מתכלים כנייר כסף או עיסת נייר, יתקבל במחאה, או בתהייה, "האם לא מגיע לאלוהים המבנה הטוב ביותר שניתן ליצור?"

מקור המחאה בצורך האנושי במרחבים פולחניים פיזיים המעוררים יראה, גם כאשר קיימת הבנה לגבי התעלות האלוהות מעבר לגבולות הארציים.