היכן דמעות ה' במגילת איכה?
צילום © התורה
הקינה היא סוגה ספרותית נפוצה המבוצעת כמזמור או בדקלום מאז ימי קדם ועד ימינו, מן המזרח ועד המערב.[1] חוקר המיסטיקה היהודית הגדול גרשם שלום (1897–1982), הגדיר את הקינה כשיח טראגי המתבטא לא בשפה אלא ב"השתתקות":
קינה היא אותו השלב שבו כל שפה דואבת את המוות באופן טראגי באמת, שבו אין השפה מבטאת שום דבר חיובי כלל וכלל... בהבעת הקינה, הלשון מחריבה את עצמה, ומסיבה זו ממש, הקינה עצמה היא שפת החורבן.[2]
הקינה שופעת מלל ושפה; הקינה הורסת את השפה. ניתן להכיל את הפרדוקס-לכאורה, או אף לפתור אותו, אם נביא בחשבון את תפקידה של הקינה בהפגנת הכאב,[3] העשוי ללבוש צורה לא-מילולית של בכי המתבטא בדמעות.[4]
בכי על ירושלים
בפתיחת מגילת איכה, שחוברה אי-מתי בשנים שלאחר חורבן ירושלים בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה,[5] מתבונן עלום-שם[6] מתאר את ירושלים החרבה בדמות אשה:
איכה א:ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ.
הדמעות מקבלות ביטוי חי יותר בירושלים עצמה, בדמות אישה המביעה אותן במילותיה:
איכה א:טז עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם.
העיר אבלה על תוצאות החורבן שחוותה. היא מקוננת על עצמה.
דמעות המתבונן
מתבונן בעל טון נוקב יותר, המתמקד ביתר שׂאת בהרס שהמיט האל בָּעֵת שקדמה לחורבן, מספר על דמעותיו למראה ילדי ירושלים הגוועים ברעב ברחובות:
איכה ב:יא כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ מֵעַי.
קריאה לירושלים לבכי
למראה העוללים "הָעֲטוּפִים בְּרָעָב" (ראו בהמשך, ב: יט-כ) נסער המשקיף כדי-כך, שהוא קורא גם לחומות האבן הקרות של העיר למרר בבכי:
איכה ב:יח חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה, יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ.
היהירות הפואטית בפנייה אל חומת העיר להוריד דמעות, מזכירה את הקינות הקדומות ביותר על חורבן ערים ומקדשים.
קינות מסופוטמיות קדומות
בסוף האלף השלישי לפני הספירה, קָרס השלטון הדומיננטי של דרום מסופוטמיה, השושלת השלישית של אור, תחת הלחץ של תוקפים זרים ותחת כובד של בעיות פנימיות.[7] במשך המאה שלאחריה (המאה העשרים לפני הספירה), חיברו כוהני-קינה בבליים לפחות חמש קינות ארכניות, שבהן פירשו את האסונות כפורקן כעסם של האלים הגדולים, אך ציינו גם את הגורמים הזרים שהמיטו את האסונות.[8] מטרת הקינות היתה לרכך את זעמם של האלים, לאפשר את בנייתם מחדש של המקדשים ולהחזיר אליהם את האלים. בקינה על חורבן אוּר, מתאבלות לא רק הערים עם פטרוניהן האלים, אלא גם לבני הבנייה:
הוי עיר, מרה קינתם, הקינה אשר נשאו!...
הוי לִבני אוּר, מרה קינתם, הקינה אשר נשאו!..
הוי מקדש, ניפור, הוי עיר (ניפור)מרה קינתם, הקינה אשר נשאו!
הוי לבני (המקדש) אקור, מרה קינתם, הקינה אשר נשאו!
הוי לבני (העיר) איסין, מרה קינתם, הקינה אשר נשאו!
הוי לבני (העיר) ארך, מרה קינתם, הקינה אשר נשאו!
הוי לבני (העיר) ארידו, מרה קינתם, הקינה אשר נשאו!
הוי עיר, אף שגבהו חומותייך, אבדה לך אדמתך![9]
קינות שומריות אלה חולקות עם מגילת איכה מספר תמות ומוטיבים, על אף שלא סביר שהמקור הקדום השפיע על המאוחר.[10]
י־הוה לא בוכה
אין אפילו מקום אחד באיכה בו האל מראה חמלה כלשהי. אדרבה, המשפט "וְלֹא חָמַל" מופיע כפזמון חוזר לאורך פרקים ב ו-ג (ב:ב, יז, כא; ג: מג), ובדומה לו "אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ" (ג: מב). למוֹתר לומר, שהאל של מגילת איכה לא מזיל דמעה על החורבן שהוא המיט.
ספר איכה כולו מבהיר היטב שי־הוה אלוהי ישראל דן את ירושלים לאבדון. למשל:
איכה ב:א אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ.[11] ב:ב בִּלַּע אֲ־דֹנָי (לא) [וְלֹא] חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ.
הפסוק הבא מזכיר לכאורה סוכן הרס אנושי,[12] אבל ה"אויב" הממשי היחיד המוזכר בשמו, אליו מיוחסות כל פעולות ההכחדה, הוא האל עצמו.
איכה ב:ג גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל[13] הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב[14] וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב. ב:ד דָּרַךְ[15] קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן[16] שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ.
אלוהים קבע שיש להרוס את יהודה, והוא אשר ביצע את ההרס בזעמו. עמדה זו מנוגדת לחלוטין לקינות המסופוטמיות הנזכרות לעיל, המזכירות את שהשחקנים האנושיים בשמם.
האלים והאלות של שומר בוכים
בקינות השומריות, האלים, ובמיוחד האלות, של הערים ההרוסות מבכים את חורבן האתרים ובני האדם.[17] למשל, לאחר אזכור חלק מהגורמים הזרים שהפכו את העיר ואת מקדשיה לעיים, הקינה על חורבן אוּר ממשיכה כך:
הם הפכו את העיר לחורבות – נאנח העם.
גבירתו (האלה) בוכה: "הוי, עירי!" בוכה "הוי, ביתי!"
נינגל (האלה) בוכה: "הוי, עירי!" בוכה "הוי, ביתי!"
"אבוי לי, האישה, נחרבה העיר, אבוי, נחרב הבית,
הוי ננה [האל, בעלה], נחרב מקדש אור; הוכו אנשיו."[18]
האלה מנסה להציל את העיר שלה
האלה מתוסכלת, כי כשנודע לה לראשונה שהאלים הגדולים החליטו להרוס את העיר, היא עשתה כמיטב יכולתה להתערב למענה, בהשתמשה בדמעותיה ככלי נשק:
כאשר ציוו [האלים הגדולים] על חורבן עירה, כאשר ציוו על חורבן אור, כאשר פקדו כי יישמד עמה – ביום ההוא, אני [האלה הפטרונית] את עירי לא נטשתי, את ארצי לא זנחתי. דמעותיי בפני אַן שפכתי, אנוכי תחינתי לפני אנליל הפלתי: "בל תחרב עירי!" ביקשתים; "בל תחרב אור!" ביקשתים; "בל יישמד עמה!" ביקשתים. אך אַן את דברו לא המיר, אנליל לא הרגיעני לאמֹר: "טוב, יהא כך!" (קינת אור 151-140)[19]
מאחר שאיכה היא חיבור מונותאיסטי, אין בה ישות אלוהית נוספת, גברית או נשית, המסוגלת לבכות את החורבן. יתרה מכך, שלא כמו בקרב אלי העיר השומרית, אין באיכה איזון בין אל המבצע את הפורענות ואל המגלה אמפתיה כלפי העם המתאבל על הסבל שנגרם.
במגילת איכה נוצר הרושם שהאל המקראי אכזר וחסר רגש. הוא אדיש לסבל האנושי העמוק שהוא גרם. אולם חז"ל אינם מניחים לרושם זה להישאר בעינו.
מדרש חז"ל: ייחוס רגשי רחמים לאל
כפי שניכר גם מקטעים אחרים במקרא, לדידם של חז"ל, האל צודק ומעניש וגם רחום וחנון, בו זמנית. האל מתמרן בין מידת הרחמים למידת הדין. אי-לכך, בעוד האל של איכה אינו מזיל דמעה על החורבן שהוא הביא, הרי לא זו בלבד שהאל של מדרש איכה רבה בוכה, אלא הוא מתגלה כווירטואוז האבל.[20]
למשל, באחד הקטעים, מקונן האל על מקדשו, בהשתמשו באמצעים רטוריים המזכירים את קינת נינגַל –"הוי, עירי! הוי, ביתי!" המצוטטת לעיל:
אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: "בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם וְנִרְאֶה בְּבֵיתִי (=מקדשי) מֶה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ." מִיָּד הָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר: "בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזֶהוּ מְנוּחָתִי שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בוֹ כִּרְצוֹנָם." בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: "אוֹי לִי עַל בֵּיתִי! בָּנַי הֵיכָן אַתֶּם, כֹּהֲנַי הֵיכָן אַתָּם, אוֹהֲבַי הֵיכָן אַתֶּם? מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם ? הִתְרֵיתִי בָּכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה![21]
ללמד את המלאכים קינה
המלאכים רוצים להשתתף בקינה על החורבן, אולם הם לא קיבלו הדרכה בנושא זה. ה' מתעקש ללמד אותם כיצד לקונן.[22] בקטע הפותח בציטוט מתוך ישעיהו (כב:יב), האל מאמץ תפקיד ומחוות נשיים, כביכול (איכה רבה, פתיחתא כד):
וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְפָנָיו: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּתִיב (תהלים צו: ו): 'הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו', וְאַתָּה אוֹמֵר כְּדֵין?!
כלומר, המלאכים סבורים שהשתתפות בטקסי האבלות היא השפלה לאל וסתירה להודו והדרו.
אֲמַר לְהוֹן: "אֲנָא מַלֵּיף לְכוֹן, הַיְינוּ הוּא דַאֲמַר (ישעיה לב: יא): 'פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם,' כָּךְ תִּהְיוּ מַסְפִּידִין עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים, עַל חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְעַל חֻרְבָּן שֵׁנִי."
אמר להם: "אלמד אתכם! כלומר, כפי שנאמר (ישעיה לב: יא) 'פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם,' כך תתאבלו: על השָׁדַיִם סֹפְדִים [=מכים, מקוננים], עַל חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְעַל חֻרְבָּן שֵׁנִי.
הכאה על כל שד מקבילה כאן לאבל על כל אחד מבתי המקדש שנחרבו.
האל בוכה
טקסט אחר מאיכה רבה ממלא את החסר בטקסט המקראי של איכה, ומביא אפיזודות נלוות, כדי להראות את צידו האוהד של האל המעניש, ומחדיר למקור המקראי רמזים לבכי האלוהות באמצעות אסוציאציה בין-טקסטואלית, כאשר קריאת טקסט אחד נעשית לאורו של טקסט אחר.[23]
כפי שראינו לעיל, איכה פרק א מציג האנשה של ירושלים הבוכה. פסוקים אלה מזכירים לחז"ל פסוק מירמיהו, שבו משתמש הנביא באותה לשון עצמה, כדי לעורר את זליגת דמעותיו שלו על אסון עמו:
ירמיה ח:כג מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי.
אף שנראה בעליל שירמיהו הוא המביע משאלה זו, חז"ל משתמשים באמצעים אופייניים כדי לייחס אותה לאלוהות (איכה רבה פרשה א):
מִי אָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה? אִם תֹּאמַר: יִרְמְיָה, אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹא לֶאֱכֹל, אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹא לִישֹּׁן? אֶלָּא מִי אֲמָרוֹ? מִי שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא אֲכִילָה וְלֹא שֵׁנָה! דִּכְתִיב (תהלים קכא: ד):"הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל."
במילים אחרות, המדרש פותח בשאלה האם ייתכן שירמיהו עצמו רוצה לבכות ללא הרף בלי להזדקק לאכילה ולשינה? וממשיך ועונה שזה בלתי אפשרי, ולכן מי שאמר פסוק זה הוא מי שאינו נזקק לאכילה ולשינה, כלומר אלוהים. לפי ההיגיון המנומק היטב של חז"ל, רק אלוהים יכול היה לומר פסוק זה. האל גורם לעצמו לבכות על החורבן שהוא עצמו גרם.
הבכי מציף את ה'
בהתאם לאותו מדרש, האלוהות מתישה את עצמה בבכי עד-כדי-כך, שדרוש לה סיוע. גם תובנה זו מבוססת על קריאה צמודה בפסוק בירמיהו (ט: טז–יז) שבו י־הוה קורא לנביא (איכה רבה, פתיחתא ב):
ירמיה ט:טז ...הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה. ט:יז וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם.
בעל המדרש מבחין כי האל דובר כאן בגוף ראשון רבים ("עלינו", "עינינו", "עפעפינו"). אלוהים כולל את עצמו בין התורמים לטקסי המקוננות.
המדרש מסיק שבעת הקינה על הרס הממלכה הצפונית ועל שאר האסונות שנאלץ להמיט על אנשי ישראל ויהודה, הותש האל עד כדי-כך, שנזקק לסיוע כדי להתאבל כראוי על חורבן ירושלים.
תדמית האל הקשוח המופיעה בספר איכה, מוצאת איזון בדמות הייצוג האמפאתי של האל במדרש איכה.[24]
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
6 ביולי 2023
|
עודכן לאחרונה
24 ביולי 2023
מאמר זה הוא תרגום של "Where Are God’s Tears in Lamentations" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com ביולי 2021. תורגם על ידי ALE. אני מקדיש מאמר זה לזכרו של פרופ' ישעיהו מאורי, חוקר ומורה אהוב ביותר.
ראו למשל,
Nancy C. Lee, Lyrics of Lament: From Tragedy to Transformation (Minneapolis: Fortress Press, 2010).
תרגום מאת צוות האתר. ראו:
Gershom Scholem, “On Lament and Lamentation,” trans. from German Lina Barouch and Paula Schwebel, Jewish Studies Quarterly 21 (2014): 4–12 [p. 7].
ראו גם: גלילי שחר, עילית פרבר, לינה ברוך, הקינות: שירה, הגות ותוגה בעולמו של גרשם שלום. תל אביב: כרמל, 2015.
ראו:
Paul Joyce, “Lamentations and the Grief Process: A Psychological Reading,” Biblical Interpretation 1 (1993), pp. 304-20.
ג'ויס מתייחס אל התיאוריות הידועות של יוריק שפיגל ואליזבת קובלר-רוס לגבי שלבי האבל והגסיסה, ומיישם אותן.
אבל עשוי לכלול גם כעס. ראו הערה קודמת; וכן –
W. Dobbs-Allsopp, Lamentations(Interpretation; Louisville: John Knox Press, 1989), pp. 36-41.
לא מפתיע למצוא בתהליך האבל, שהוא מעבר לגבולות השפה, ביטויי כאב וכעס השלובים צורת האשמות ומשולבים בתוך הקינות. למעשה, רוב רובה של מגילת איכה הוא אבל ותלונה, המנופפות באצבע מאשימה כנגד האל אשר שפך את זעמו על עמו באופן לא-מידתי וכה חסר רחמים. ראו,
Edward L. Greenstein, “The Wrath at God in the Book of Lamentations,” in The Problem of Evil and Its Symbols in Jewish and Christian Tradition, ed. Henning G. Reventlow and Yair Hoffman (London-New York: T & T Clark International/Continuum, 2004), pp. 29-42.
ראו:
Edward L. Greenstein, “The Book of Lamentations: Response to Destruction or Ritual of Rebuilding?” in Religious Responses to Political Crisis, ed. Henning G. Reventlow and Yair Hoffman (London-New York: T & T Clark International, 2008), pp. 52-71.
במגילת איכה ניתן למצוא מספר קולות מקוננים שונים. קולות אלה עשויים להישמע אף כדיאלוג או כוויכוח. ראו את מאמרי:
“Voices in Lamentations: Dialogues in Trauma,” TheTorah (2015).
אף שהמסורת מייחסת את כתיבת המגילה לירמיהו הנביא, שהיה פחות-או-יותר בן-הזמן, יש סיבות רבות להתנער ממסורת זו, ולו בשל גישתו השלילית של המשורר לנביאים (ראו: ב:ט; ד:יג). כמעט כל המחקרים בני זמננו מונים סיבות רבות להתנערות זו. אפילו פרשנותה המסורתנית של יעל ציגלר נוטה לאמביוולנטיות בעניין זה. ראו:
Yael Ziegler Lamentations: Faith in a Turbulent World [Jerusalem: Maggid, 2021], pp. 3-7).
מכל מקום, הדוברים במגילה אינם המחבר. יש במגילה דוברים אחדים, ביניהם גם מספר נשים.
ראו, למשל:
Piotr Michalowski, The Lamentation over the Destruction of Sumer and Ur (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 1989), pp. 1-3.
חמש הקינות חוברו על הערים אור, שומר, ניפור, ארך וארידו. הן זמינות בהוצאות אנגליות שונות. לסקירה כללית, ראו:
Willam W. Hallo, “Lamentations and Prayers in Sumer and Akkad,” in Civilizations of the Ancient Near East, ed. Jack M. Sasson (4 vols.; New York: Scribner’s, 1995), vol.3, pp. 1871-1881.
לפרטים נוספים, ראו
Nili Samet, The Lamentation over the Destruction of Ur (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2014), pp. 1-13.
תרגומי הקינות במאמר זה לקוחים מתוך המאמר: נילי סמט, "קינות הערים השומריות ומגילת איכה: לקראת מחקר תאולוגי משווה," שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כא (תשע"ב), עמ' 110-95. לסקירה כללית על סוגת קינות הערים במזרח התיכון הקדום ובמקרא, ראו:
Edward L. Greenstein, “Lamentation and Lament in the Hebrew Bible,” in The Oxford Handbook of the Elegy, ed. Karen Weisman (Oxford-New York: Oxford University Press, 2010), pp. 67-84.
ראו:
Nili Samet, The Lamentation over the Destruction of Ur (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2014), p. 57.
השוו גם ל:
Piotr Michalowski, The Lamentation over the Destruction of Sumer and Ur (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 1988), p. 61.
לתרגום ישיר בעברית ראו: : ש' שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, הוצאת עם-עובד, 1996, עמ' 429-428.
לניתוח המקבילות, שלא מגיע למסקנה שיש קשר ישיר, ראו:
W. Dobbs-Allsopp, Weep, O Daughter of Zion: A Study of the City-Lament Genre in the Hebrew Bible(Rome: Pontifical Biblical Institute, 1993).
הערת העורך: ראו גם נילי סמט, "קינות העיר השומריות וספר איכה", התורה (2021).
לטיעון, שאיכה דומה יותר לקינה פולחנית מאשר לקינה על עיר, ראו: אורי גבאי, "הסוגה הספרותית של מגילת איכה", התורה (2021).
הכוונה היא לעיר הקודש ולמקדשה (ראו, למשל, ישעיהו סו:א).
מפתיע שבניגוד לקינות השומריות, מגילת איכה כלל לא מזכירה את בבל, סוכנת ההרס. האיזכור של אדום בפרק ד:כא–כב מתייחס לתפקידה כשׂשׂה על החורבן (כאוכלת פגרים); אולם לחקירת נושא זה נדרש דיון ארכני ומפורט.
העם משול לחי בעל קרנים, כגון צבי, שגאוותו ויופיו הושחתו בגדיעת קרניו.
בכך שהסיג ה' לאחור את ימינו (=כוחו ועזרתו) , הוא איפשר לאויב לפעול כרצונו.
"דרך קשתו" – היורה מכין את הקשת לירייה כשהוא דורך עליה בפועל כדי לשמור על יציבותה, ומותח את המיתר אל קצה הקשת השני.
"אוהל בת-ציון" = המקדש.
ראו במאמר הקלאסי:
Samuel Noah Kramer, “The Weeping Goddess: Sumerian Prototypes of the Mater Dolorosa,” Biblical Archaeologist 46 (1983), pp. 69-80.
על נשים מקוננות במקרא ובתרבויות אחרות, ראו, למשל,
Nancy C. Lee, The Singers of Lamentations: Cities under Siege, from Jerusalem to Sarajevo (Leiden: Brill, 2002)
וראו עוד להלן.
ראו:
Samet, The Lamentation over the Destruction of Ur, p. 67.
לתרגום ישיר בעברית ראו ש' שפרה ויעקב קליין (הערה 9, לעיל), עמ' 436.
תרגום מתוך: נילי סמט, קינות הערים השומריות ומגילת איכה: לקראת מחקר תאולוגי משווה - שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כא (תשע"ב), עמ' 101–102. לתרגום ישיר בעברית ראו ש' שפרה ויעקב קליין, עמ' 432.
ראו עוד:
Alan Mintz, Ḥurban: Responses to Catastrophe in Hebrew Literature (New York: Columbia University Press, 1984), pp. 49-83.
לתרגום [לאנגלית] ודיון בקטעים הרלוונטיים, ראו:
David Stern, Parables in Midrash: Narrative and Exegesis in Rabbinic Literature (Cambridge, MA-London: Harvard University Press, 1991), pp. 24-34.
לתרגום [לאנגלית] של קטעים ארוכים ממדרש איכה רבה, ראו:
David G. Roskies (ed.), The Literature of Destruction: Jewish Responses to Catastrophe (Philadelphia-New York-Jerusalem: Jewish Publication Society, 1988), pp. 51-60.
לניתוח ספרותי ותימטי נרחב של מדרש זה, ראו:
Galit Hasan-Rokem, The Web of Life: Folklore and Midrash in Rabbinic Literature, trans. Batya Stein (Stanford: Stanford University Press, 2000(.
מתוך: מדרש איכה רבה, פתיחתה כד (מהדורת סולומון בובר, עמ' 25). הניקוד לפי אתר ספַריה.
גם קטע זה לקוח ממדרש איכה רבה, פתיחתה כד (מהדורת סולומון בובר, עמ' 24‑25). הניקוד נלקח מאתר ספַריה.
לעניין מרכזיותה של הפרשנות האינטר-טקסטואלית במדרש, ראו:
Daniel Boyarin, Intertextuality and the Reading of Midrash (Bloomington-Indianapolis: Indiana University Press, 1990).
קריאות כאלה הן לעתים קרובות, אם לא בדרך-כלל, דו-סטריות. ראו, למשל:
Graham Allen, Intertextuality, 2nd ed. (London: Routledge, 2011).
לתפקידו התיאולוגי של המדרש, ראו, למשל:
Yochanan Muffs, The Personhood of God: Biblical Theology, Human Faith, and the Divine Image (Woodstock, VT: Jewish Lights, 2005).
מאמרים קשורים :
