קינות העיר השוּמריות וספר איכה

הקדמה: קינות העיר השומריות

קינות-עיר הן אחת הסוגות המרתקות ביותר בספרות השומרית. קינות אלה מבכות את חורבנן של ערים שומריות מרכזיות במהלך שקיעתה של הממלכה המפוארת הידועה כ"שושלת השלישית של אוּר", בשנת 2004 לפני הספירה. עד היום זוהו ופוענחו חמש קינות המשתייכות לסוג הזה, שכל אחת מהן מוקדשת לחורבנה של עיר אחרת: קינת אור; קינת שומר ואור; קינת אֶרֶךְ (Uruk);^[1] קינת אֶרידוּ; וקינת ניפּוּר.^[2]

קינות הערים מתאפיינות בתיאורים עשירים וגרפיים של אימי החורבן, כולל ההרג ההמוני של תושבי העיר והרס המקדש המרכזי. בנוסף, הקינות מקדישות תשומת לב מיוחדת לספַירה האלוהית. האֵלים הגדולים מצווים על החרבת העיר, שעה שהאלים פטרוני העיר מפצירים בהם לשנות את החלטתם ללא הצלחה. האלים הפטרונים נאלצים לנטוש את העיר לפני או תוך כדי החורבן. הם חיים כגולים בערים נכריות, ומבכים את מקדשם החרב. בסופו של דבר, לאחר החורבן, הם מוזמנים לשוב למקומם המקודש ולחדש ימיהם כקדם.

איכה – חלק מז'אנר קינות הערים

עם פענוחן של קינות הערים השומריות הראשונות בראשית המאה ה-20, החלו חוקרים להבחין בקווי דמיון בינן לבין מגילת איכה.

כך למשל, בקינת אוּר (306) קוראת האֵלה המגורשת: "גולה מעירי אנוכי, מנוח לא אמצא". ביטוי דומה נמצא בקריאת בת ציון "לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ" (איכה א:ג).

דוגמה נוספת היא ההתייחסות לחסרונם של מנגנים בעיר החרבה, המופיעה בשתי המסורות:

שתי המסורות משתמשות בדימוי של כדי חרס כמטאפורה לאנשים מתים:

דוגמה מפורסמת נוספת היא תמונת 'השועל בחורבות', המשותפת למסורת הקינות במקרא ובשומר:

האם הכירו מחברי מגילת איכה את הקינות השומריות?

על בסיס מקבילות אלה ודומותיהן טענו חוקרים אחדים לקיומה של השפעה ישירה ומובהקת של סוגת קינות הערים השומריות על מגילת איכה. ואולם, ידיעותינו אודות תולדות מסירתה של ספרות הקינות השומרית אינן מאוששות סברה זו.

ככל הידוע לנו כיום, שלשלת המסירה של קינות הערים השומריות, בדומה לזו של מרבית הספרות השומרית הקלאסית, ניתקה במהלך המאה השש-עשרה לפני הספירה בקירוב. מגילת איכה נתחברה כאלף שנה מאוחר יותר, בסמוך לחורבן ירושלים בשנת 586 לפסה"נ. בתקופה זו כבר נשכחו כליל קינות הערים השומריות, הן במסופוטמיה והן באיזורים אחרים של המזרח הקדמון.

עם זאת, היעדרו של קשר היסטורי ישיר בין שתי מסורות הקינות הללו אינו נוטל את טעמה של השוואה טיפולוגית ביניהן. את השאלות ההיסטוריות ניתן להמיר בשאלות תאולוגיות ותרבותיות, ואלה עשויות להניב ממצאים פוריים ומעניינים לא פחות.

איכה והקינות השומריות: מבט תאולוגי

ספרות הקינות, מעצם טבעם של הנושאים הנדונים בה, מציפה כמה סוגיות תאולוגיות וקיומיות הרות גורל, ובהן:

• כיצד ניתן להסביר את התופעה הכאוטית של החורבן?
• איך ניתן להתמודד עם הרוע הצרוף הכרוך בו?
• כיצד ניתן לעכל את המעורבות האלוהית באירוע נורא כזה?
• האם ניתן לשקם את היחסים עם אֵל שנטש את עמו ועירו, או אף החריב אותם במו ידיו – ואם כן, כיצד?

התמודדותן של שתי התרבויות עם תופעת החורבן חושפת את תפיסותיה של כל אחת מהן לגבי טעמיו ואופן פעולתו של החורבן, ואת השקפותיה לגבי מערכת היחסים בין האדם לבין האל או האלים, ובמקרה של מסופוטמיה, גם לגבי מערכת היחסים בין האלים לבין עצמם. השוואה טיפולוגית בין שתי המסורות עשויה לשפוך אור על היחס בין התפיסות המקראיות והשומריות לגבי החורבן, ובכך להביא להבנה טובה יותר של כל אחת מהן בפני עצמה, כמו גם של היחס הרעיוני ביניהן.

להלן תוצג סקירה קצרה של כמה נקודות דמיון ושוני בין התאולוגיה והפילוסופיה של קינות העיר השומריות, לבין אלו של מגילת איכה.^[3]

טבעו של החורבן

הקינות השומריות: יסודות קוסמולוגיים

בקינות הערים השומריות כרוך חורבן העיר והמקדש בתוהו ובוהו קוסמי כולל. החורבן הפיזי נתפש כביטוי לחורבנה של התשתית המיתולוגית העומדת בבסיסה של העיר. על פי תפישה זו, החורבן ביסודו פוגע ב"תוכניות" העיר (שומרית:  (ĝišhurו"פולחנותיה" (שומרית: ĝarza), והוא אף גורם לעיר לאבד את שפיות דעתה (שומרית: umuš, ĝalga או dim) ; אך עיקר פעולתו של החורבן מתבצעת בשינויו של ה-me.

ה-me הוא מונח יסוד במיתולוגיה ובקוסמולוגיה השומרית, המציין, בקירוב, את קוד הפעולה הבסיסי המאפשר את קיומו של כל יסוד קוסמי או מוסד חברתי או תרבותי, כפי שהוקצה לו על ידי האלים עם בריאתו. שינויו של ה-me של העיר והארץ הוא הביטוי המיתולוגי העמוק של חורבן העיר, והוא מתרחש עוד לפני, ובחלק מן הקינות בד בבד, עם החורבן הפיסי:

אם מקדש האמח', דמגלנונה הקדושה, את עירה יצאה. עיר ה- me הקדוש –  נתהפך ה- me שלה. פולחנות ה- me הנעלה – נשתנה ה- me שלהם. באֶרידו, הכל הפך חורבות, נעשה לתוהו (קינות אֶרידוּ 17-15).

תוצאותיו של שינוי ה- me בעיר הרסניות. הקינות מתארות עיר אשר דעתה נטרפה עליה, וכל הסדרים החברתיים בה נתבלעו. בני משפחה מתנכרים זה לזה; גברים נוטשים את נשותיהם ואמהות את עולליהן; והרועים שורפים במו ידיהם את הדירים והמכלאות:

כי האם את בנה לא תבקש, כי האב "הו, אשתי!" לא יאמר, כי האשה הצעירה בחיקו לא תשמח, כי הבן הצעיר על ברכיו לא יגדל (נגזר הגורל) (הקינה על שוּמֵר ואוּר, 12–15).

גם סדרי הטבע מתהפכים: אור וחושך, חום וקור, ואש ומים משמשים בערבוביה:

לפני הסערה, אש תלהט – האנשים ייאנחו.
עם הסערה הזועפת, אש לוהבת תצרוב.
בחצות היום, עת העלות הערפילים, אש תצרוב.
בצהרי היום, עת זרוח החמה, סערה אפלה תלהט.
חמה בהירה לא תזרח בארץ; ככוכב דמדומים תאיר
בלילה הֶעָרֵב, עת בוא הצינה, רוח תימן תצרוב (קינת אוּר 192-187).

איכה: תיאור ריאליסטי

תיאורי החורבן במגילת איכה, לעומת זאת, מתמקדים בגילוייו הריאליים של החורבן, לא אלה הקוסמיים. המגילה מתארת את הספֵרה המציאותית והארצית, ותיאוריה הם ריאליסטיים ברובם, ואינם כוללים הפרות של חוקי הטבע. השממה היא תוצאה של החורבן והגלות (איכה א:ה) ולא של התמוטטות קוסמית כוללת:

הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ
אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ…
עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי
לִפְנֵי־צָר

תשישותם וגוויעתם של התושבים נגרמת בעקבות אירועים מציאותיים כרעב (א,יא; ד,ד-י; ה,י) או חרב (למשל ב,ד; ג,ט-יב); ותיאורי האש ששלח ה' בעירו (א,יג; ב,ג) קשורים כפי הנראה בזיכרון האש הממשית אשר שרפה את המקדש, ולא משקפים אש על-טבעית כמו בקינות השומריות.

שוני זה בין שתי המסורות קשור לנושא רחב יותר בתאולוגיה המקראית. חוקרים הבחינו בכך שהמקרא הפנה את עיקר תשומת ליבו לפעולתו של האל במישור ההיסטורי, בעוד דתות אחרות מן המזרח הקדמון מתמקדות לרוב בגילוייהם של האלים בתחום הטבע.^[4]

הטלת אחריות

קינות העיר השומריות: האלים הגדולים והאלים הפטרונים

לפי קינות העיר השומריות, מחוללי החורבן הם האלים הגדולים, ובראשם האל הראשי אֶנליל. האלים הגדולים מחליטים להביא חורבן על העיר, ומבצעים את החלטתם, אם במו ידיהם ואם על ידי שליח. (קינת שוּמר ואוּר 55-1).^[5]

מעברו השני של המתרס התאולוגי אנו מוצאים את האלים-הפטרונים של העיר, שנאלצים על כרחם לנטוש את העיר והמקדש, בהתאם להחלטה הרשמית של מועצת האלים:

כאשר ציוו [האלים הגדולים] על חורבן עירה, כאשר ציוו על חורבן אור, כאשר פקדו כי יישמד עמה – ביום ההוא, אני [האלה הפטרונית] את עירי לא נטשתי, את ארצי לא זנחתי. דמעותיי בפני אַן שפכתי, אנוכי תחינתי לפני אנליל הפלתי: "בל תחרב עירי!" ביקשתים; "בל תחרב אור!" ביקשתים; "בל יישמד עמה!" ביקשתים. אך אַן את דברו לא המיר, אנליל לא הרגיעני לאמֹר: "טוב, יהא כך!" (קינת אור 151-140).

החלוקה בין שתי קבוצות אלוהיות טיפוסית לעולם הפוליתאיסטי. במקרה הנוכחי נראה כי יש לחלוקה זו תפקיד תאולוגי יעיל. בעוד שהאחריות לחורבן עצמו מוטלת על האלים הגדולים והמרוחקים, הרי שהחמלה, הניסיונות להגן על העיר והשיבה אליה בסופו של דבר, מיוחסים לאלים הפטרונים הנגישים ורבי החסד של העיר.^[6]

מגילת איכה: ההחלטה של האל האחד

העולם המונותאיסטי של איכה אינו משתמש בחלוקה כזו. האל הזועם והמחריב הוא גם המושיע והחומל. פרק ב של איכה, למשל, מתאר את דמותו האכזרית של האל כמחריבה הבלעדי של ירושלים, ההורס את העיר והורג את תושביה במו ידיו (איכה ב:א-ה):

אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת־צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא־זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ.‏ בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל־נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ.‏ גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב.‏ דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ^[7] כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי־עָיִן בְּאֹהֶל בַּת־צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ.‏ הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיֶּרֶב בְּבַת־יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

הפעילות האלוהית באיכה ב דומיננטית כל כך, עד שכל גורם אנושי נדחק לשולי תמונת החורבן; אלוהים הוא מחוללו האחד והיחיד של האסון.

עם זאת, נקודת מבט מונותאיסטית אינה בהכרח תאולוגיה מונוליתית. בנוסף למודל הנוקשה של הטלת האחריות המוצע באיכה ב, מגילת איכה מציעה גם מנגנון מרוכך יותר, המאפשר הסטה מסויימת של הרוע מן האל, וייחוסו, במקום זאת, אל האויב האנושי. מודל זה אופייני לקינה הראשונה באיכה, שעל אף שהיא מצביעה על ה' כאחראי לאימי החורבן (א,יג–טו, כא), מעייניה נתונים בעיקר לאויבים האנושיים, הרודפים את בת ציון, שובים את עמה ומחללים את מקדשה (א, ג–ו), או העומדים מן הצד ושוחקים על משבתה (א, א–ב, ז–ט):

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה
וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ
אֵין־לָהּ מְנַחֵם
מִכָּל־אֹהֲבֶיהָ
כָּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ
הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים

בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד־צָר
וְאֵין עוֹזֵר לָהּ
רָאוּהָ צָרִים
שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ

כך, בעוד התיאולוגיה של קינות הערים סובבת סביב משולש היחסים אלים גדולים, אלים ; התיאולוגיה של איכה מתמקדת במשולש המקראי המוכר אלהים, אויב אנושי, ישראל. אלה הן שתי זירות פעולה שונות בתכלית, אך שתיהן מתמודדות, כל אחת בדרכה, עם האכזריות האלוהית.

גורמי החורבן

קינות העיר השומריות: טעמים אלוהיים נסתרים

באחת הקינות משתמע, כי גם אם יש לחורבן סיבה, אין לדעת מהי, שכן ליבו של אנליל "חשוך", כלומר טעמו נשגב מהבנתם של בני תמותה:

"האב אנליל, היועץ במילות צדק [...] גזר דינך המתנכר [...] הבט אל תוך ליבך החשוך, האימתני כנחשול.^[8] הו, האב אנליל, לדין אשר חרצת אין פשר" (קינת שומר ואור 458-456).

פסקה נוספת מציגה את האמונה השומרית ולפיה סופה של ממלכה מגיע כאשר משך הזמן המוקצב לה מסתיים. קיומו של משך זמן זה הוא חוק קוסמי שלא ניתן לשנותו או להתנגד לו:

את דבר מועצת האלים אין להשיב! הדבר אשר דיברו אן ואנליל תמורה לא יֵדע! אם אמנם קיבלה אוּר מלוכה – ממשלת נצח לא קיבלה!... ממשלת מלוכה נצחית מי ראה? מלכותה, ממשלתה, כי תארך – יתייגע ליבה (קינת שומר ואור 369-364).

הסבר אחר, הנרמז באופן מקוטע בקינה על ארך, תולה את החלטת האלים להחריב את העיר בהתרבותו הבלתי מבוקרת של המין האנושי:

בני התמותה פרו ורבו, במספרם לאלים נדמו [...] (האלים) עצה עמוקה יחדיו טיכסו  [...] אֶנְכִּי ונינְכִּי מזימה חרשו... אנוּל ונינוּל את הדין חרצו (קינת ארך 5-4).

הצד השווה שבנימוקים הללו הוא שאין הם קשורים במעשיהם של בני האדם, ואין לבני האדם יכולת להשפיע עליהם. בהיבט זה, התאולוגיה של הקינות השומריות איננה תאולוגית גמול.

מגילת איכה: אשמה אנושית

בניגוד לקינות השומריות, מגילת איכה מניחה, באופן בסיסי, את קיומו של מנגנון בסיסי של שכר ועונש: העיר והמקדש נחרבו עקב חטאי האומה (איכה א:ח).^[9]

חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם
עַל־כֵּן לְנִידָה הָיָתָה

לפיכך, שיקום עתידי יתאפשר רק כשהאומה תכיר באשמתה (איכה ג:מ-מב).

נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה
וְנָשׁוּבָה עַד י־הוה
נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם
אֶל־אֵל בַּשָּׁמָיִם
נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ
אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ

השקפה זו עולה בקנה אחד עם הזרם המרכזי של התאולוגיה המקראית, המבוססת על מנגנון גמול של בחירה חופשית שבצידה שכר ועונש אלוהיים.