האם אלוהים באמת נמצא בכל מקום? המקומות הקדושים ותפקידם של הקורבנות

המקומות הקדושים ותפקידם של הקורבנות

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

תשוקתם העמוקה ביותר של המאמינים הייתה להגיע להשראת השכינה בקרבם.

פרשת צו בנויה מפרקים ו-ח בספר ויקרא, וניתן לחלקה לשני מקטעים. המקטע הראשון, פרקים ו-ז, ממשיך את הנושא של פרקים א-ה והוא הסוגים העיקריים של הקורבנות. עם זאת פרקים ו-ז מעבירים את המוקד מן המרכיבים, ההכנה והיישום של הקורבנות, אל תיאור הגדרות התפקיד בפועל של הכהנים.

הפרקים הללו מצווים בעיקר על "הנחיות טקס" מפורטות לכל אחד מן הסוגים המרכזיים של הקורבנות:

  • עולה, כלומר קורבן העולה [=נשרף] כולו על המזבח
  • חטאת, קורבן "המבטל את החטא"
  • מנחה, קורבן חיטים
  • שלמים, כלומר דורון מקודש לצרכי "ברכת שלום"

מערכת הקורבנות מהדהדת את האופי הכללי של הדת הישראלית. ראשית מגיעה העולה, אשר משמעותה המילולית הוא "הקורבן שעולה בלהבות". העולה נשרפת כליל על המזבח ומיועדת כולה לאלוהים. העולה יכולה לבוא מבהמה או מעוף. לאחר מכן הפסוקים עוברים לקרבן שמקורו מן החיטים, המנחה. באופן הזה בין העולה והמנחה נוצר מנעד של מקורות מזון אפשריים להבאת קורבן.

לאחר מכן מגיעים הקורבנות הקשורים בחטא: החטאת, ולאחריה קורבן האשם, שנועד לתקן חטאים שנעשו בשגגה ופגמים שנעשו בעבודת הקורבנות. בחלק מן המקרים, הכהנים היו מקבלים חלקים מן החטאת והאשם מתוך הקִרבה המיוחדת שלהם לאלוהים.

אחרונים חביבים הם השלמים, שנועדו לקבל את פניו של אלוהים השותף בארוחה טקסית יחד עם בעל הקורבן והכהנים. הקורבן הזה הוא תת סוג של הזבח, "ארוחה קדושה" שחלקה מוגש לאלוהים על המזבח וחלקה נאכל על ידי הכהנים והבעלים שלה.[1]

הקורבנות בתורה ובמזרח הקדום

פרשת צו, כמו יתר ספר ויקרא, שייכת לרכיב הכהני (P) שבתורה. אף שחלקים בספרים בראשית ושמות וחלקים נרחבים בבמדבר שייכים ל־P, ויקרא הוא הספר היחיד בתורה שאפשר לייחס את כולו לרכיב הכהני.[2] המסורת הכהנית ממקמת את ייסוד עבודת הפולחן בישראל בדורו של משה, לפני שהגיעו בני ישראל אל הארץ המובטחת, ומספרת על משכן נייד המתאים לשימוש בתקופת נדודיהם.

הגם כי אפשר לשאול על עצם ההיתכנות בפועל של מסורת המדבר הזו, הרי שבאופן כללי הריאליסטיות של טקסי הקורבן המתוארים במקור הכהני זוכה פחות או יותר לאישוש. זאת בהתבסס על כך שבחברות רבות במזרח הקדום נהגו טקסי פולחן דומים, ואלו גם תועדו בצורת מסמכים המזכירים את ה"תורות" של חוקי הכהנים בתורה.

מסמכים ארכיאולוגיים שכאלה נמצאו לאחרונה: 1) בכתב יתדות – בסוריה העתיקה, במסופוטמיה ובאנטוליה החתית; 2) בטקסטים אלפביתיים – באוגרית ובערי מדינה פיניקיות, ביניהן העיר קרתגו, בסוריה הארמנית, בחצי האי ערב, ובמקומות נוספים. המסמכים האלה מספרים ומצווים על טקסי הכתרה של מלכים וכהנים, חגיגות המועדים, קורבנות וטקסי טהרה.

אף שאין לנו לשער כי הקורבנות המצווים בפרשת צו או במקור הכהני בכלל נעשו בצורה אחידה במשך כל תקופת המקרא, שפע הממצאים ההשוואתיים מפריך את הטענה הנשמעת תדיר שהקורבנות הללו הם המצאה מוחלטת ומעולם לא נערכו בפועל בישראל הקדום. אדרבה, הפרשנות הריאליסטית שלהם היא המפתח לפיצוח המשמעות העמוקה יותר של עבודת הקורבנות בישראל הקדום.

משמעות הקורבן

הכיצד אנו אמורים למצוא היגיון בכל הריטואלים הללו? מדוע הקורבנות הם עניין כה חשוב? התפיסה המקובלת סוברת כי בישראל הקדום התפילה לבדה לא הייתה צורה מספקת של עבודת אלוהים אלא אם כן היא הייתה מלווה בקורבן. זאת מפני שמטרת העבודה לא הייתה רק "לתקשר" עם אלוהים אלא גם להביא להשראת השכינה האלוהית, כלומר לכונן "יחסי קרבה" עם אלוהי ישראל.

האמצעי להשיג יחסי קרבה אלו היה תפילה המבקשת מאלוהים להתקרב אל עמו, אך הצורה הישירה יותר הייתה הגשה של מתנות מסבירות פנים. אם כן הצורה הנכונה ביותר להסתכל על קורבן היא כאל דורון לאלוהים. כך המילה מנחה מבטאת הן מתנה של אדם לרעהו (למשל בראשית כב:יד) והן מתנה שאדם מביא לאלוהיו – קורבן (למשל בראשית ד:ג).[3]

התשוקה העמוקה ביותר בעבודת הפולחן הייתה להגיע לידי "קרבת אלוהים" (ישעיהו נח:ט, תהילים עג:כח). המאמינים כמהו לנוכחות האל, כפי שבא לידי ביטוי בשאלתם הנושאת של בני ישראל במדבר: "היש י־הוה בקרבנו אם אין?" (שמות יז:ז).

הדבר שממנו פחדו יותר מכל היה שאלוהים יסתלק מחברת בני האדם וייטוש את עמו. בישראל הקדום ובתקופות מאוחרות יותר פעילותם של מקומות קדושים, ובייחוד של מקדש מרכזי, הם שהפכו את נוכחות האל לממשית. העלייה לרגל נתפסה כאחד האמצעים לשימור הקשר החי הזה, ובייחוד בתקופות מאוחרות יותר זכו משלחות העולים לרגל שבאו מן הגולה לחשיבות גדולה.

כל אחת מן החגיגות השנתיות הללו כונתה "חג", כלומר "עלייה לרגל". הכהנים וידאו שהטקסים הציבוריים נעשו כראוי, והידיעה שהטקס מתנהל כראוי עזרה להמתיק את הפחד שהאל יסתלק מקהילתו אף בקרב אלו שלא הקריבו קורבנות בעצמם.

גבולות הקורבן

מטבעו של אדם היה זה בלתי נמנע שתיפול הבנה לא ראויה בדבר סגולתם של הקורבנות ויעילותם תיתפס כדבר המגיע בצורה אוטומטית. עובדי האלוהים החלו להאמין כי די היה במעשה הקורבנות על מנת להבטיח את המשך הברכה האלוהית, בלי קשר לאופייה המוסרי של החברה הישראלית. חשוב לציין כי המקרא משמר ביקורת רבת עוצמה על עבודת הקורבנות, בעיקר אצל נביאי ישראל, שהוקיעו בצורה בוטה את המנטליות השגויה הזו.

מכאן יש שהסיקו כי הנביאים התנגדו לעצם עבודת הקורבנות – טענה שקשה מאוד לקבל על הדעת. כל המקורות המקראיים תומכים בתפיסה לפיה אלוהים מקבל קורבנות שהוגשו לפניו בלב שלם, כפי שמורה לנו המילה המקראית הנפוצה בהקשר הזה "לרצון". וכך בישעיהו (נו:ז):

ישעיהו נו:זוַהֲבִיאוֹתִים אֶל־הַר קׇדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל־מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכׇל־הָעַמִּים.

מה קרה לקורבנות?

מכאן עולה מאליה השאלה על גורלה של מערכת הקורבנות. האם המנהיגים היהודים המאוחרים יותר כבר לא ראו בה דבר חשוב ו"נגמלו" ממנה? הטענה הזו לא מחזיקה מים מבחינה היסטורית. אלא עבודת הקורבנות פסקה בעקבות החלטותיהם השקולות של מלכים, כהנים, ונביאים לצמצום המרחב המקודש למקום אחד בלבד על פני האדמה, המקדש בירושלים.

נראה כי היהודים, אשר האדירו את המקדש בירושלים, לא היו בטוחים שאלוהים נמצא בכל מקום ו"קרוב לכל אשר יקראהו באמת" (תהילים קמה:יח), שכן אם היו מאמינים בזאת לא היו משקיעים את המאמץ והמשאבים לבניית ועבודת המקדש.

כך בסופו של דבר כאשר המקום הקדוש היחיד נחרב והעם היהודי גלה מארצו, יהודים בכל מקום נעשו מנועים מקיום דתי מלא ונשארו במצב הזה גם עד ימינו אנו. ההתיישבות המחודשת של מדינת ישראל במולדתה הישנה מעמידה אתגר בפני היהדות בת ימינו: הגדרה מחדש של קדושת המקום, הגדרה שתתאפיין בתפיסות חדשות של קדושה ובדרכי ביטוי חדשות של עבודה דתית.[4]

הערות שוליים