הטקס המיסטי של הושענא רבא: זימון האל
קטגוריות:
תפילת הושענא רבה
התפילה ביום האחרון של חג הסוכות, הלא הוא ה"הושענא רבה", היא מן התפילות המוזרות והמרתקות ביותר בעולם התפילה היהודי. התפילה הזו היא שיאו של טקס ה"הושענות", הנערך בכל אחד מימי חג הסוכות, שבו המתפללים מקיפים את בימת בית הכנסת כשספר תורה מונח עליה עם ארבעת המינים בידיהם. תוך כדי ההקפות נהוג לקרוא תפילה הכתובה באקרוסטיכון אלפביתי שכל אחת משורותיה פותחת וחותמת במילה הושענא (כלומר "הושיע, נא!").[1]
בהושענא רבה, במקום הקפה אחת סביב ספר תורה אחד, מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש ומקיפים אותם שבע פעמים. שבע הההקפות מגיעות כל אחת עם אחת מתפילות האקרוסטיכון הכוללות את המילה "הושענא", אך הטקס אינו מסתיים כאן. בתום שבע ההקפות, מתחילה סדרה חדשה של תפילות־הושענות. כל תפילה שכזו לוקחת את הפזמון "הושע-נא", מרחיבה אותו ובונה סביבו קטע נוסף של תחנונים (אני מצטט כאן מן הנוסח האשכנזי, המוכר לי יותר מאחרים).
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ…[2] כֵּן הוֹשַׁע נָא
אָנָּא הושִׁיעָה נָא.
אָנָּא אֵל נָא, הוֹשַׁע נָא, וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.
אָנָּא אֵל נָא, הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא, אָבִֽינוּ אָֽתָּה.
הוֹשַׁע נָא, אֵל נָא, אָנָּא הוֹשִֽׁיעָה נָּא.
הוֹשַׁע נָא, סְלַח נָא, וְהַצְלִיחָה נָא, וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי מָעֻזֵּֽנוּ.
רַחֶם נָא קְהַל עֲדַת יְשֻׁרוּן, סְלַח וּמְחַל עֲוֺנָם, וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ.
שַׁעֲרֵי שָׁמַֽיִם פְּתַח, וְאוֹצָרְךָ הַטּוֹב לָֽנוּ תִפְתַּח, תּוֹשִׁיעֵֽנוּ וְרִיב אַל תִּמְתַּח, וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ.
בחמשת הפזמונים הראשונים אפשר לחוש את המתח הדרמטי מתגבר ואי אפשר להחמיץ הייאוש העולה מקולה של הקהילה המתפללת. שלושת הפזמונים האחרונים ארוכים יותר ומשתמשים במגוון גדול יותר של מילים ומושגים. בפזמון שלפני האחרון, לא רק שאנו מבקשים מאלוהים להושיענו, אלא גם לסלוח על חטאינו. בפזמון האחרון, המזכיר את תפילת הנעילה של יום הכיפורים, אנו מבקשים מאלוהים שיפתח את שערי השמים ואת "אוצרו" – כל זאת בנוסף לבקשת ההושענא הרגילה. השורה על שערי השמיים אינה הדבר היחיד בתפילה הזו שמזכיר את הימים הנוראים. בדומה ליום הכיפורים ולראש השנה, שליח הציבור בה לובש חלוק "קיטל" לבן, סימן לטהרה.
בשלב זה בטקס ההושענות המתפללים מניחים את ארבעת המינים, מרימים בידם את ה"הושענות", צרור של ענפי ערבה, ובעודם מחזיקים בענפי הערבה הללו אומרים את ההתפילה האחרונה. תפילה זו שונה מהתפילות הקודמות והפזמון שלה הוא "קול מבשר מבשר ואומר." הקול, שהוא כביכול קולו של אלוהים, מודיע דבר מה, אבל התפילה לא מפרטת מהו.
קולו של ה' המופיע בפזמון מזכיר את סיפור התגלות הר סיני, המקום בו שומע העם את "קול" ה' (דברים ד:יב) ורואה את "הקולות" של הרעמים והברקים (שמות כ:טו). אל מקום זה גם חוזר אליהו מאות שנים מאוחר יותר, ושם הוא שומע "קול דממה דקה" (מלכים א' ט:יב). בנוסף, התפילה עצמה מלאה בדימויים מקראיים ובפסוקים על "קול", כלי ספרותי שנועד לתת את התחושה שהתגלות אלוהית עלי אדמות היא אירוע מתבקש. בסיומה של תפילה זו חוזרים על הפזמון שלוש פעמים.
בשלב זה מתרחש החלק המוזר ביותר של הטקס: המתפללים לוקחים את ענפי הערבה ומכים אותם באדמה חמש פעמים. לאחר מכן מחזירים את ספרי התורה למקומם וסוגרים את הארון (בקהילות מסוימות עושים זאת לפני חיבוט הערבה); המתפללים אומרים בשקט מספר פסוקים ותחנונים והתפילה חוזרת לדפוס הרגיל שלה. מהי משמעותו של טקס משונה זה?
הושענות ועיטור מזבח המקדש
על פי המשנה (סוכה ד:ה), מקורותיו של טקס ההושענות הם מתקופת המקדש.
מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: "אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא" (תהילים קיח:כה). רבי יהודה אומר: "אני והוּ/הוֹ[3] הושיעה נא". ואותו היום [=היום האחרון של סוכות] מקיפין את המזבח שבע פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים? "יופי לך [=יפה אתה] מזבח יופי לך מזבח". רבי אליעזר אומר: "ליה [=לי־הוה] ולך מזבח ליה ולך מזבח".
הטקס הזה והדיבור האישי אל המזבח המוזכר בסופו מוזרים בעליל וכמוהם גם הכנסת הביטויים הסתומים הרבים לסדרו של הטקס. אף כי קישוט המזבח בערבות המוזכר במשנה הזו הוא עניין מרתק, מאמר זה יתמקד בצורתו הנוכחית של הטקס ובתפילותיו. כמו כן ההסבר שאציע לטקס יהיה פנומנולוגי/פסיכולוגי ולא היסטורי. למרות שהתפתחותו של הטקס הזה, האופנים שבהם הגיע לידי גיבושו הנוכחי ותאריכי חיבורן של התפילות השונות הם כולם נושאים מרתקים, מחקר שכזה חורג מגבולות הגזרה של מאמר זה.
יריחו או: כמה הקפות צריך כדי להפיל חומה?
משמעות אפשרית לטקס ההושענות עולה מן הדמיון שלו לטקס המתואר במקרא. בעת כיבוש הארץ, כאשר בני ישראל מתכוננים לעלות על יריחו, אלוהים מודיע ליהושע שכיבוש העיר יתבצע באופן לא שגרתי:
יהושע ו:ב וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת־יְרִיחוֹ וְאֶת־מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל׃ ו:ג וְסַבֹּתֶם אֶת־הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת־הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים׃ ו:ד וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת־הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת׃ ו:ה וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל (בשמעכם) [כְּשׇׁמְעֲכֶם] אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כׇל־הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ׃
יש הקבלות רבות בין הטקס המתואר ביהושע לטקס ההושענות: הטקס נמשך שבוע, בכל יום בשבוע נעשית הקפה אחת סביב נקודה מסוימת, במקרה זה העיר יריחו, וביום השביעי נעשות שבע הקפות ונשמע "קול" המסמל את סיום הטקס. למרות שבני ישראל אינם מקיפים את העיר עם ספר תורה, הכהנים נושאים איתם את ארון הברית בזמן ההקפות.
מדוע נופלת החומה? מהו הקשר הסיבתי בין טקס שבע ההקפות לבין קריסת חומת יריחו? נראה לי כי התשובה היא שמדובר למעשה ב"טקס זימון" שכמוהו מצינו גם בתרבות המזרח הקדום, כמו למשל בזימון האבות הקדמונים ("הַרָפּאים") בטקסי ההכתרה של מלכי אוגרית.[4] לשבר את האוזן, חשבו על טקס הזימון של "המלאך הידידותי" גורגון על ידי ילדי כוכב הלכת טריאקוס בסדרה המקורית של מסע בין כוכבים (פרק 60, "והילדים יובילו"). הילדים מחזיקים ידיים, רוקדים במעגל ומדקלמים "ברד, ברד, אש ושלג. קראו למלאך, אנחנו נלך רחוק, בשביל לראות. מלאך ידידותי בוא אלי" שוב ושוב עד שגורגון מופיע.
בתיאור כיבוש יריחו, אלוהים מלמד את יהושע כיצד לזמן אותו. הזימון דורש טקס כישוף המיוסד על המספר שבע, מספרו של אלוהים (כפי שעולה ממקורות מקראיים רבים): שבע הקפות במשך שבעה ימים, וביום השביעי, שבע פעמים. לאחר שהעם מבצע זאת בעוד הכהנים נושאים ארון הברית מסיים את הטקס בקול חזק (תקיעת שופר), אלוהים מופיע מעל יריחו, מוחץ אותה – והחומות נופלות.
תפילת הושענא רבה כטקס זימון
הצעתי היא שטקס ההושענות, בדומה להקפות סביב יריחו, הוא טקס זימון. באמצעות הטקס אנו מכניסים את ההופעה האלוהית, "השכינה", אל בתי הכנסת שלנו על מנת שנוכל לבקש את בקשתנו. מהי בקשתנו? הישרדות בכלל וגשמים בפרט.
בספרות חז"ל חג הסוכות קשור למים. חז"ל, בעקבות הפרושים, סברו שעל פי תורה שבעל יש לערוך במקדש בכל אחד מימי חול המועד של החג את טקס ניסוך המים.[5] טקס זה הוא גם המקור למונח שחז"ל משתמשים בו לתיאור החגיגות הליליות של חג הסוכות שהתקיימו בבית המקדש, "שמחת בית השואבה".
חג הסוכות מציין את סיום העונה היבשה ותחילתה של העונה הגשומה בישראל. חז"ל מציינים את המעבר הזה בתפילה; למחרת היום האחרון של סוכות, בחג שמיני עצרת, נכנס לתפילת שמונה עשרה התיאור "משיב הרוח ומוריד הגשם" ונשאר שם עד פסח, החג שמציין את תחילת העונה היבשה.
אם חושבים לרגע על ההשלכות ההרסניות לתקופות של בצורת בעולם הקדום, הייאוש העולה בנימתן של תפילות הושענא רבה מתחיל להישמע הגיוני יותר. בנוסף, כאשר מבינים שזהו טקס זימון, מספר מאפיינים נוספים של החג ושל הטקס מתחילים להיראות הגיוניים גם הם.
המסורת היהודית רואה בהושענא רבה את היום האחרון של מחזור חגי תשרי, היום האחרון לפני שגזר הדין האלוהי נכנס לתוקף, יום סגירת שערי שמיים. זהו מעין מיני יום כיפור עם שליח ציבור הלבוש בקיטל לבן. פתיחת ארון הקודש והוצאת כל ספרי התורה הגיוניות גם הן בהקשר הזה; ספר התורה, כמו ארון הברית, הוא הדבר הקרוב ביותר במסורת היהודית להתגלמות אלוהים בחומר.
חיבוט ערבות: הסכנה הטמונה בזימון האל
לאחר שהבנו את פשרן של שבע ההקפות, נותר לנו להבין את פשר הטקס המוזר של חיבוט הערבות. אם זימונו של האל הצליח, האם הטקס לא אמור להסתיים בביטוי כלשהו של שמחה והקלה במקום פעולה אגרסיבית כזו?
גם כאן ניתן להיעזר בכמה אנלוגיות מקראיות. במקרא, ההתגלות האלוהית בקרב בני ישראל רבת עוצמה ומפחידה כאחד. בראותם את המראות האלוהיים בהר סיני, בני ישראל נבהלים ואומרים שאם ישמעו את קולו של אלוהים הם בוודאי ימותו (שמות כ: טז). בעת טקס הקדשת המשכן, כאשר כבוד ה' מופיע, העם מיד נופל על פניו (ויקרא ט:כג-כד).
ההתגלות האלוהית לא רק מעוררת חרדה אלא גם מסוכנת. בזמני קרבה כאלו מהלך שגוי אחד מסתיים במוות. כאשר נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן הגדול, מקריבים קטורת שלא כראוי במהלך טקס ההקדשה הנ"ל, הם מתים מיד. כאשר עֻזָּה רואה את ארון הברית נופל מהעגלה ואוחז בו בכדי לייצבו, הוא נפגע ומת (שמואל ב ו:ו-ח). כאשר אלוהי ישראל מסביר למשה מדוע לא יוכל ללוות עם בני ישראל במסעם, הוא מזהיר את משה שישראל הם עם קשה עורף ולו היה עימם רק לרגע כבר היו נשמדים לגמרי (שמות לג:ה).
התסבוכת הזו היא שעומדת לפנינו בהושענא רבה. מצד אחד אנו רוצים לזמן את אלוהים בכדי שיישמע ישירות את תחינתנו לגשם, לפרנסה ולחיים. מצד שני, מה יכול להיות מסוכן יותר מנוכחותו של אלוהים בחדר? כאשר יהושע זימן את אלוהים ליריחו, הסכנה לישראל נמנעה מכיוון שתשומת לבו של אלוהים התמקדה ביריחו, והעיר אכן הושמדה על ידו. כיצד נוכל אנו להסיט את זעמו של אלוהים בבית הכנסת ולמנוע מהקריאה לאלוהים "לשכון בתוכנו" להסתיים בכיליוננו?
זוהי, אני מאמין, מטרתו של טקס הערבות. לפני שאנו קוראים את תפילת ה"קול", המייצגת את הופעת האל בבתי הכנסת שלנו, אנו מרימים את ענפי הערבה ומחזיקים אותם לפנינו.[6] הדבר נראה כ"טקס השלכה" שבו הערבות תופסות את מקומן של המתפללים המחזיקים בהן. מכיוון שהערבות חוו כעת גם את נוכחותו של אלוהים, אנו מסיטים את ההשלכות השליליות שעלולות לבוא עלינו באמצעות הכאת הערבות.
זהו מוטיב רווח בעולם הכישוף האפוטרופי. באמצעות מתן אפשרות לרוע בקנה מידה קטן להתרחש (פגיעה בערבות) מָתקבלת הגנה מפני רוע חמור יותר בהמשך. השעיר המשתלח ביום הכיפורים, הנושא את כל חטאי ישראל ומובא לשד עזאזל (ויקרא טז:כא-כב) הוא דוגמה קלאסית לכך. אם כן חיבוט הערבות מגן על המתפללים מכל השלכה רעה שעלולה הייתה לבוא עליהם בעקבות הזימון של אלוהים לשמוע את תפילותיהם.
בנימה אישית
הושענא רבה היא אחת התפילות האהובות עלי, אבל זה לא תמיד היה כך. בשנות העשרים לחיי החשבתי את עצמי כרציונליסט ההולך בגישתו של הרמב"ם ותמיד הרגשתי שיש משהו שבטי או פרימיטיבי בתפילה הזו. נהגתי לדמיין מה עשוי לעבור בראשו של אדם העומד מבחוץ ומתבונן בגברים בטליתות מסתובבים בלולביהם ובאתרוגיהם במעגלים וקוראים שוב ושוב את המילה הושענא. בתקופה ההיא אין סיכוי שהייתי שוקל ברצינות את ההסבר של הטקס המוצע במאמר הזה.
אולם לאורך העשור האחרון השתנו דעותיי על הטקס הזה מטרותיו. במקום לראות בטקסים יהודיים כ"מעשים רציונליים" בעלי משמעות פילוסופית עמוקה, אני רואה בהם כעת מעשים המבטאים אמיתות פסיכולוגיות עמוקות – מעשים התורמים לאיוורור רגשי ולריפוי רוחני. בטקס ההושענות טבועה אמת עמוקה. כשהשנה החדשה מתחילה אנו מוצאים עצמנו מלאים בחששות. אנו חוששים שאנו או יקירינו עלולים לחלות או שמא נאבד את פרנסתנו. אנו מפחדים מטרור או מלחמה. אנו חוששים שהנישואים שלנו יתמוטטו או שילדינו ילכו בדרך לא טובה. אנו מפחדים שאיננו מוצלחים או שאיננו ראויים להצליח. אנו רוצים לקרוא לאלוהים ולדבר עם אלוהים ישירות אבל אנחנו לא יכולים. כפי שקובע קהלת – הספר שאנו קוראים מדי שנה בשבת חול המועד סוכות – העולם פשוט לא עובד ככה.
ולכן, בכל שנה אנו עומדים אל מול הפחדים והמתח הללו ובאמצעות טקסים יוצאי דופן שכאלה פותחים ערוץ תקשורת עם אלוהים. בעזרת טקס הזימון שלנו אנו כביכול מכריחים את אלוהים – אותו אלוהים שלימד את יהושע לפני אלפי שנים איך לעשות זאת – להיכנס לבתי הכנסת שלנו, וזוכים לשפוך בפניו את ליבנו. זהו שיאם של חגי תשרי, סיום ראוי לעונה של תקוות וחלומות.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
7 באוקטובר 2022
|
עודכן לאחרונה
23 בספטמבר 2024
מאמר זה הוא תרגום של "The Mystical Ritual of Hoshana Rabbah: Summoning God" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com בספטמבר 2013. תורגם על ידי צוות האתר.
בשבת קוראים את התפילה אך ללא ארבעת המינים וללא הקפה.
כל שורה בקטע הזה מזכירה דמות מקראית אחר.
משמעותו של ביטוי זה שנויה במחלוקת. אין לי הצעות חדשות בנושא.
. מתועד ב־KTU 1.161. למידע נוסף על טקס זה ראו:
Baruch Levine and J. M. De Tarragon, “Dead Kings and Rephaim: The Patrons of the Ugaritic Dynasty,” Journal of the American Oriental Society 104 (1984): 649–659.
חז"ל אמנם מודים שלטקס ניסוך המים אין בסיס בתורה (ראו בבלי, סוכה לד ע"א) ובכל זאת התלמוד מנסה למצוא בסיס או רמז כלשהו לגבי טקס זה בטקסט המקראי (ראו בבלי תענית ב ע"ב). על פי חז"ל הטקס הזה היה אחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים בין הפרושים לצדוקים ופעם אף הוביל למהומה כאשר כהן גדול צדוקי שפך את המים על רגליו במקום על המזבח וגרם למתבוננים הפרושים "לרגום אותו באתרוגיהם" (ראו סוכה ד:ט). (לגרסה אחרת של הסיפור ההוא, ראו יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג).
לפי רש"י אפילו מנערים אותם כמו לולב (ראו: שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרס"ד סעיף ד בפירוש הרמ"א).
מאמרים קשורים :