פסאודואפיגרפיה מקראית: האם ייחוס כוזב של טקסטים מקראיים הוא מעשה מטעה?

המונח " פסאודואפיגרפיה", השאול מיוונית ומשמעו ייחוס כוזב של יצירה, מוכר כיום בעיקר כשם כולל לחלק ניכר מן הספרות של תקופת בית המקדש השני.^[1] זאת בשל העובדה שיצירות רבות מתקופת בית המקדש השני אכן נושאות ייחוס ספרותי כוזב.. כך למשל, ספרי חנוך א׳–ב׳ מוצגים כטקסטים קדומים שנכתבו כביכול בידי חנוך המקראי (בראשית ה:כא–כד).^[2] עם זאת, תופעת הפסאודפיגרפיה אינה ייחודית לספרות הבתר־מקראית. גם כמה ספרים ויחידות ספרותיות במקרא עצמו עשויים להיחשב פסאודואפיגרפיים. כדי לדייק בדיון, חוקרים מבחינים לעיתים בין שני סוגים של פסאודואפיגרפיה: זו של סופרים וזו של מחברים.^[3]

1. פסאודואפיגרפיה של סופרים

פסאודואפיגרפיה של סופרים (המכונה לעתים " פסאודואפיגרפיהמשנית") מתייחסת ליצירות שהייחוס הכוזב שלהן לא נקבע בידי מחבריהן, אלא נוסף על ידי סופרים או עורכים מאוחרים יותר. לדוגמה, מזמורים רבים במקרא מיוחסים לדוד (ולדמויות אחרות), ואילו חלקים מספר משלי (ראו א:א; א:י) ושיר השירים כולו (א:א) מיוחסים לשלמה. עם זאת, מעבר לכותרות או לפסוקי הפתיחה, כמעט שאין דבר המרמז על כך שהמחברים ניסו להציג את יצירותיהם ככאלה שנכתבו על ידי דמויות היסטוריות מפורסמות אלה. לפיכך, מקרים אלה מהווים דוגמאות מובהקות לפסאודואפיגרפיה של סופרים. המזמורים, השירים והמשלים נתבחרו ככל הנראה על ידי מחברים אלמונים ובהקשרים שונים — ורק בשלב מאוחר יותר נוספו להם כותרות וייחוסים לדמויות ידועות.

באופן דומה, ישעיהו מ–סו (מה שמכונה במחקר "ישעיהו השני" ו"ישעיהו השלישי") אינו טוען כי נכתב בידי הנביא ישעיהו, ואף פרקים אלה אינם מנסים לחקות את סגנונו או את אישיותו של הנביא הקודם. עם זאת, סופרים מאוחרים יותר בצרפם את ישעיהו מ–סו לישעיהו א–לט, בין אם במהלך אחד ובין אם בשלבים, יצרו חיבור הכולל קטעים מתקופות וממחברים שונים, אשר מיוחס כיום כולו לישעיהו. זוהי דוגמה נוספת לפסאודואפיגרפיה של סופרים, או פסאודואפיגרפיה משנית.

נאומים וצוואות

פסאודואפיגרפיה של סופרים — אם כי מסוג יצירתי יותר — עשויה להסביר אף את הנאומים המשולבים בתוך ספרי המקרא (למשל, יהושע כג:א–טז; שמואל א יב:א–כה; מלכים א ב:א–י),^[4] שחלקם מוצגים כנאומים פרידה, צוואות או כתבי ירושה. תופעה זו בולטת במיוחד בספר דברים, אשר מרבית החוקרים מתארכים לימי המלך יאשיהו, בסביבות 620 לפנה"ס, אך רובו מנוסח כסדרה של נאומים בגוף ראשון מאת משה (דברים א:ו; ט).^[5]

הנאומים המשולבים בספר דברים הם כה נרחבים, עד כי חוקרים מסוימים מדברים על הספר כולו כעל פסאודואפוגרפיה מחברית (ראו להלן) — ואף מתארים אותו כמעין זיוף דתי.^[6] עם זאת, כמה גורמים ממתנים — ובהם מסגרת נרטיבית אנונימית ושימוש גלוי ונרחב במקורות קדומים יותר[7] — מאפשרים לראות בספר דברים מקרה מורכב יותר של פסאודואפיגרפיה סופרתית, או משנית. קוראי ספר דברים מבינים שהנאומים המשולבים מובאים באמצעות מספר אנונימי, המשמש מתווך בין הדובר לבין הקורא.^[8]

2. פסאודואפיגרפיה מחברית

הסוג האחר של הפסאודואפיגרפיה— הנדיר יותר במקרא — הוא מה שניתן לכנות פסאודואפיגרפיה מחברית. זו מתרחשת כאשר מחבר מבקש במכוון ליצור את הרושם שהיצירה אינה פרי עטו שלו, אלא נכתבה בידי הדמות שאותה הוא מבקש לגלם.

קהלת

ספר קהלת מציג מקרה עדין. במסורת היהודית, הספר נתפס כאחת מיצירות החוכמה של שלמה. התרגום הארמי (תרגום קהלת) מתאר את הספר כדבריו של שלמה, שנאמרו מתוך מצב רוח קודר שנבע מחזון נבואי:

^{תרגום קהלת א:ב} כַּד חֲזָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּיִשְׂרָאֵל בְּרוּחַ נְבוּאָה יָת מַלְכוּת רְחַבְעָם בְּרֵיהּ דְעָתִיד לְאִתְפַּלְגָא עִם ירָבְעָם בַּר נְבָט וְיָת יְרוּשְׁלֵם וּבֵית מוּקְדְשָׁא דְאִינוּן עֲתִידִין לְמֶחֱרַב וְיָת בְנֵי עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל דִי אעתידים להגרש, אמר בדבריו: הבל הבלים...

^{תרגום קהלת 1:2} כאשר המלך שלמה חזה, ברוח הנבואה, כי מלכות בנו רחבעם עתידה להתפלג עם ירבעם בן נבט, וכי ירושלים ובית המקדש שלה יחרבו בעתיד, וכי בני בית ישראל יוגלו בעתיד, הוא אמר : "הבל הבלים!"…

בספר עצמו, המחבר מדבר בגוף ראשון על חוכמתו, מלכותו ואף על ייחוסו לבית דוד:

^{קהלת א:א} דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם.

^{קהלת א:יב} אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָ͏ִם.

עם זאת, השימוש בשם "קהלת", כינוי יוצא דופן, ואולי אף בעל גוון לשוני נשי, שמשמעו "המקהיל" או "מארגן קהל" — מוסיף רובד של עמימות. הספר כמעט נכתב בשם שלמה, אך לא לחלוטין. השימוש בשם עט זה מרכך את אופיו הפסאודואפיגרפי של החיבור: המחבר רומז לקורא לחשוב על שלמה, אולי אף לתהות אם שלמה הוא המחבר, אך מבלי לחייב קבלה מלאה של הזיהוי או של הזהות הבדויה.

דניאל

הדוגמה המובהקת ביותר לפסאודואפיגרפיה מחברתית במקרא היא המחצית השנייה של ספר דניאל (פרקים ז–יב). פרקים אלה, שנכתבו בגוף ראשון (למשל, "אֲנִי דָנִיֵּאל", ז:טו, כח), מציגים את עצמם כחזונותיו של דניאל, חכם ונביא מתקופת האימפריה הפרסית, שסיפורו מתואר בששת הפרקים הראשונים של הספר. ואולם, השימוש במילים שמקורן ביוונית, לצד ההתייחסות לאירועים ספציפיים הקשורים לאלכסנדר הגדול וליורשיו, מלמדים כי חזיונות אלה נכתבו למעשה במאה השנייה לפנה"ס, בתקופת שלטונו הרודני של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס.^[9]

במקרה זה, הייחוס הכוזב אינו תוספת מאוחרת של סופר שהושתלה ביצירה קדומה יותר, אלא חלק מובנה ביצירה עצמה. והנה הבעיה: בניגוד לקהלת, מחבר דניאל ז–יב אינו מותיר מקום רב לעמימות, אלא מתיימר לדבר בשמו של דניאל ולהציג את עצמו כדמות היסטורית שאיננו.

הצלחות וכישלונות של כתבים פסאודואפיגרפיים

במובנים רבים, התרמיות הללו אכן השיגו את מטרתם. ספרות חז"ל מקבלת כמובן מאליו שקהלת נכתב בידי שלמה. באשר לדניאל: לא רק חז"ל, אלא אפילו ההיסטוריון היהודי הגדול ביותר של העת העתיקה, יוסף בן מתיתיהו, נפל לחלוטין בפח התרמית — אף על פי שחי בתקופה קרובה יחסית לתקופת חיבור הספר.

מאחר שהבין את ספר דניאל כמתאר – ואף מנבא – את רדיפת אנטיוכוס, יוספוס ראה בדניאל את גדול נביאי ישראל. שכן, דניאל לבדו היה מסוגל לא רק לחזות את אירועי העתיד, אלא אף ידע לציין במדויק את מועד התגשמות האירועים:

^{קדמוניות10:266} עתה ראוי לספר כמה דברים על האיש הזה (דניאל), אשר לשמעם עשוי אדם להתפלא מאוד, כלומר, כי כל הדברים אירעו לו בדרך מופלאה ומבורכת, כראוי לאחד הנביאים הגדולים ביותר… ^10:267כי הספרים שכתב והותיר אחריו עדיין נקראים על ידינו גם כיום, והם משכנעים אותנו שדניאל דיבר עם אלוהים, שכן הוא לא רק נהג לנבא את העתיד, כמעשה הנביאים האחרים, אלא גם קבע את המועד שבו הדברים הללו יתגשמו. (תרגום LCL) ^[10]

ואף על פי כן, התרמית לא הצליחה להטעות את כולם. הפילוסוף הקדום והפולמוסן האנטי-נוצרי, פורפיריוס מטירו (צור) (234–305 לספירה בקירוב), היה אחד הראשונים שראה את ספר דניאל כפי שרואים אותו חוקרים מודרניים. כתביו הפולמוסיים נשרפו בימי קדם, והם ידועים רק מתוך ציטוטים בכתבי הכנסייה המוקדמים. כך לדוגמה, אבי הכנסייה הנוצרית, הירונימוס (342/7–420 לספירה בקירוב), מספר בהקדמה לפירושו על דניאל:^[11]

פורפיריוס כתב את ספרו ה-12 נגד נבואת דניאל, והכחיש כי נכתב על ידי האדם ששמו מוזכר בכותרתו, אלא על ידי אדם שחי ביהודה בתקופת אנטיוכוס, שכינויו היה אפיפנס. הוא טען עוד כי "דניאל" לא ניבא את העתיד אלא סיפר את העבר, ולבסוף כי כל מה שדיבר עליו עד לתקופת אנטיוכוס הוא היסטוריה מדוייקת, ואילו מה שעמבר לכך אינו אלא שקר, שכן לא היה ביכולתו לדעת את העתיד מראש.

הירונימוס אמנם יוצא בחריפות נגד טענותיו של פורפיריוס, אך עצם הוויכוח כבר חושף את העיקרון: קוראים ספקנים עשויים לזהות את התחבולה הספרותית, בעוד מאמינים ממשיכים לקבל את תרמית הייחוס.

האם פסאודואפיגרפיה היא זיוף או רוח הקודש?

אין זה נדיר למצוא חוקרים מודרניים המגנים על הפסאודואפיגרפיה כעל מוסכמה ספרותית.^[12] אך אמירה זו רק מחזקת את הבעיה הבסיסית: כיצד עלינו להבין ולהעריך מוסכמה זו?

ההיסטוריון הספקן המנוח של היהדות הקדומה, מורטון סמית (1915–1991), לעג בזלזול לפסאודואפיגרפיה וראה בה צורה של זיוף.^[13] לעומתו, אחד ממוריו, חוקר המיסטיקה הגדול גרשום שלום (1897–1982), שעסק בעיקר בזוהר, נקט בגישה נדיבה ורכה יותר.^[14]

הזוהר כמקור השראה

הזוהר, המיוחס באופן מסורתי לרבי שמעון בר יוחאי, אך נתחבר ברובו בספרד של ימי הביניים על ידי משה דה לאון (1240–1305 בקירוב), הוא, ככל הנראה, היצירה הפסאוד-אפוגרפית המוצלחת והמשפיעה ביותר במסורת. בעיני גרשום שלום, אף על פי שהזוהר היה ללא ספק פסאוד-אפוגרפי, אין לראות בו זיוף ספרותי:

הפסאודו-אפוגרפיה [הקבליסטית] התבססה, לדעתי, על שני דחפים: פסיכולוגי והיסטורי. הגירוי הפסיכולוגי נובע מצניעות ומהתחושה שקבליסט שזכה במתנת ההשראה צריך להימנע מהתרברבות. הדחף ההיסטורי, לעומת זאת, היה קשור לרצון להשפיע על בני דורו של הכותב. מכאן נובע החיפוש אחר המשכיות היסטורית וקידוש הסמכות, והנטייה להקנות לספרות הקבלית את הברק של שם גדול מתקופת התנ"ך או התלמוד. הזוהר, או "ספר ההדר", הוא הדוגמה המפורסמת ביותר, אך בשום פנים ואופן לא היחידה, לכתיבה פסאודו-אפוגרפית מסוג זה.^[15]

שולם מציג מספר טיעונים להגנת הפסאודואפיגרפיה — טיעונים העשויים לחול הן על חיבורים מקראיים והן על ספרות קבלית:

1. ענווה — טשטוש זהותו של המחבר אינו נובע בהכרח מהונאה, אלא מן התחושה שהיצירה אינה קניינו האישי (אלא מתוך השראה).
2. שלילת המקוריות — האמונה הכנה לא פחות כי היצירה הספרותית נובעת מהשראה של מסורת קודמת ומהווה המשך שלה.
3. הרצון לשכנע — הענקת סמכות ליצירה באמצעות ייחוסהלדמות מן העבר.

עם זאת, דווקא הנקודה השלישית מטילה צל על השתיים הראשונות. אם מטרת הייחוס הקדום היא לחזק את סמכותו של הטקסט ולהשפיע על קהל הקוראים, קשה להימנע מן השאלה שהעלו בעבר פורפיריוס ובעת החדשה מורטון סמית: גם אם המניע איננו זדוני, האם ייחוס כוזב של יצירה לדמות מן העבר אינו בגדר הטעיה — ואולי אף זיוף ספרותי?

תחושת המשכיות

חוקרים מסוימים מנסים לענות על התנגדות זו על ידי שילוב של הסברים פסיכולוגיים והיסטוריים. התיאולוג הבריטי דייוויד ס. ראסל (1916–2010) כתב כי מחברי חיבורים פסאודואפיגרפייםכגון דניאל:

היו מודעים לכך שהם עומדים בקצהו של שושלת ארוכה של מסורת אפוקליפטית ייחודית, המשתרעת הרחק אל העבר, ושמקורה והשראתה באנשים מפורסמים כגון חנוך, משה, עזרא ודניאל. הם היו מודעים כל כך למקומם בתוך מסורת זו, והיו אסירי תודה כל כך על מה שקיבלו בעצמם מהעבר, עד שיכלו בצדק לראות את עצמם לא ככותבים מקוריים כלל, אלא פשוט כיורשים ומפרשים של מה שכבר קיבלו בהשראה אלוהית.^[16]

חוקרים מסוימים הרחיקו לכת אף יותר, והציעו כי חיבורים פסאודו־אפיגרפיים משקפים לעיתים חוויות דתיות־חזותיות עזות ומטלטלות.. לדוגמה, מייקל א. סטון מהאוניברסיטה העברית, אחד המומחים המובילים לספרות אפוקליפטית, הציע בזהירות^[17] כי נביאים כמו מחבר ספר דניאל לא רק האמינו שהם פועלים בהשראת מסורות דניאליות אותנטיות, אלא שאולי אף נכנסו לדמותו של דניאל, או הפכו לדניאל עצמו, לפחות באופן זמני, וחוו את עצמם כדניאל:

^{דניאל י:ז} וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָעליהם, ויברחו בהסתתר. ^י:ח ואני נשארתי לבדי וראיתי את המראה הגדולה הזאת ולא נותר בי כוח והודיי הפך עליימַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ.

ואולם, מסקרנת ככל שתהיה אפשרות זו, היא אינה פותרת את השאלה המוסרית. גם אם אנו יכולים לדמיין בקלות אדם שחווה חוויה דתית משנת חיים קשה יותר להסביר כיצד תחושה כזו מתגלמת בכתיבה, ללא מידה כלשהי של מודעות להטעיה שבדבר.כוונה מטעה

בסקירה מקיפה של הסוגיה מסכם ארמין באום, חוקר מבית הספר לתיאולוגיה בגיסן:על ידי ייחוס כתיבת ספריהם לנביאים קדומים, ביקשו מחברי כתבי האפוקליפסה להטעות את קהלם — לאו דווקא באשר לתוכן הגילוי שבספריהם, אלא דווקא באשר למקורם ההיסטורי של הספרים.^[18]

אני סבור שבאום צודק. גם אם שלום, ראסל וסטון מזהים נכונה את מסגרות הענווה, ההשראה ואף ההזיות הממתנות את השקרים הכרוכים בכך, בסופו של דבר הפסאודו-אפוגרפיה, כנוהג ספרותי מבקשת ליצור אצל הקוראים רושם כוזב: שהיצירה נכתבה בידי דמות קדומה, אף שבפועל לא היא כתבה אותה.

הונאה במקרא

ברגע שהסכמנו כי פסואודואפיגרפיה מקראית כרוכה בתחבולה מודעת, מוטב לנו להציב את הפסאודואפיגרפיה בהקשר הרחב והידוע של ההונאה, השופעת בתנ"ך.^[19]

מתוך פחד, אברהם מציג את שרה כאחותו — אמירה שהיא לכל הפחות אמת חלקית — כדי להציל את עצמו (בראשית יב:י–כ; כ:א–יח); יצחק נוהג באופן דומה ביחס לרבקה, ללא תירוץ של אחות למחצה (כו:ו–יא). מתוך חוסר אמון בעשו, יעקב ואמו רבקה מרמים את יצחק כדי שיברך את יעקב (כז:א–מה). כדי לכסות על פשע חמור עוד יותר של מכירת יוסף לעבדות, בני יעקב מטעים את אביהם לחשוב שיוסף נטרף בידי חיה רעה ( לז:כט–לה). מנגד, יש גם הונאה המוצגת באור חיובי: המיילדות העבריות מסרבות לציית לפקודת פרעה להרוג את התינוקות הזכרים, ולאחר מכן משקרות לו באשר לסיבת אי ציותן (שמות א:יט).

אף אלוהים עצמו, לכאורה, נכנס לעסקי ההונאה, כאשר הוא מורה למשה לשקר לפרעה:^[20]

^{שמות ג:יח} וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ־הוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי־הוָה אֱלֹהֵינוּ.

משה ואהרון עושים בדיוק זאת:

^{שמות ה:ג} וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי־הוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב.

מכאן שהונאה היא לעתים נסלחת בתנ"ך — בין אם מתוך פחד או דאגה לטובת הכלל — ועוד יותר מכך, היא לעתים היא בדיוק מה שאלוהים מצפה מבני ישראל.^[21]

השקר הפסאודואפיגרפי של אחי יוסף להצלת עצמם

לאחר מות אביהם, אחי יוסף חוששים שהוא מתכנן לנקום בהם:

^{בראשית נ:טו} וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמלנו אותו.

כתוצאה מכך, האחים מציגים בפניו את בקשתו, לכאורה, של אביהם שנמסרה כביכול ערש דווי, שלא יפגע בהם:

^נ:טז וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. ^נ:יז כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

יוסף מגיב באומרו לאחיו כי מכיוון שאלוהים התכוון לטובה במעשיהם, אין בכוונתו לנקום בהם על העוול שעשו לו.. אפשר לקרוא את הסיפור הזה כסיפור אמיתי, ולהניח שיעקב אכן נתן להם הוראה שלא שיתף בה ישירות את יוסף. עם זאת, בהתחשב בכך שספר בראשית מתעד אינטראקציות נרחבות בין יוסף לאביו החולה (מח:א–כב), כמו גם את דברי הפרידה של יעקב מכל בניו (מט:א–לג), הסיפור של האחים נראה לא סביר, ואפילו מנוגד לאינטואיציה.

לפיכך, מוטב לקרוא את הסיפור במידה של חשדנות, מתוך הבנה שעדות האחים כאן היא בדויה: יעקב לא אמר דבר כזה. כבר בבראשית רבה, החכם מהמאה ה-2, ר' שמעון בן גמליאל, מייחס לאחים אמירה שקרית:

^{בראשית רבה ק:טז} תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאַף הַשְּׁבָטִים דִּבְּרוּ דְבָרִים בְּדוּיִם בִּשְׁביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים, והנה הוא כתוב: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר וגו', וְהֵיכָן צִוָּה לֹא מָצִינוּ שֶׁצִּוָּה.^[22]

הרלוונטיות של הקטע בספר בראשית ופרשנותו המסורתית ברורה למדי: ייחוס אמירה לדמות מן העבר — דברים שהייתה עשויה לומר, ואולי אף ראוי היה שתאמר — אינו נתפס בהכרח כשקר חמור ובלתי נסלח. נהפוך הוא, גם מקרה זה נכלל בגדר מה שהתנ"ך, ואפילו המסורת היהודית המאוחרת, עשויים לראות כהטעיה מוצדקת — ואפילו נסלחת.

חייו של אדולפו קמינסקי: אוטוביוגרפיה מדומה

הסופרת הצרפתייה בת זמננו, שרה קמינסקי (נולדה ב-1979), כתבה את הספר "אדולפו קמינסקי: חייו של זייפן",^[23] המציג לקוראיו את זיכרונותיו של אביה, אדולפו קמינסקי, בגוף ראשון. כזייפן מסמכים צעיר ומוכשר — מיומן בייצור דרכונים מזויפים באיכות גבוהה — אדולפו קמינסקי הצטרף למחתרת הצרפתית בפריז במהלך מלחמת העולם השנייה, והציל רבים ממוות באמצעות אומנות ההונאה שלו. אביה, עם זאת, לא כתב זיכרונות; במקום זאת, הוא סיפר את סיפורו לבתו, שמצאה שקשה לה לספר את סיפורו בדרך אחרת:

מדוע הספר נכתב בגוף ראשון, כאילו אבי מספר את סיפורו שלו, בעוד שאני עצמי כתבתי אותו? למעשה, התחלתי את כתב היד בגוף שלישי ובזמן עבר. אך לאחר שכתבתי כמה פרקים, נתקעתי בסיפור, ולא הצלחתי להמשיך. לא היה זה "חסימת הכותב" הידועה, שכן ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב. הייתי משותקת.

במשך חודשים ארוכים, בלי שום מושג למה, עצם המחשבה לשבת מול המחשב גרמה לי להרגיש רע. החלטתי לקחת הפסקה ולהקדיש את עצמי לפעילויות אחרות. השבועות חלפו, ועדיין לא מצאתי פתרון לבעיה שלי; התחלתי לפקפק ברצינות ביכולתי להשלים את הפרויקט. כלומר, עד היום שבו הבנתי שדיבור על אבי בזמן עבר היה כמו לכתוב את ההספד שלו מראש.

וכך, בעודו עומד שם מולי, חי וקיים, ועונה על שאלותיי, הייתה לי התחושה שאני דוחקת אותו אל קברו. הייתה לי התגלות: הייתי חייבת לתת לו לדבר! מחקתי את כל מה שכתבתי והתחלתי מההתחלה, תוך שימוש בגוף ראשון, כדי לתת לו קול.^[24]

אמנם, סיפורה של שרה קמינסקי אינה מהווה אנלוגיה מדויקת, ואף לא קרובה, לסופרים הקדומים שהציגו את עצמם כנביאים מן העבר הרחוק, בהתחשב בפערים התרבותיים והדתיים הגדולים ביניהם. אך קטע זה עוזר לנו להעריך את הפסאודואפיגרפיה לא כנוהג ספרותי אלא כאמצעי כתיבה מעורר השראה. במקרה זה, המסגרת המטא־ספרותית הגלויה — ההקדמה שבה המחברת חושפת ומסבירה את הבחירה בגוף ראשון — מנטרלת מראש כל ממד של הטעיה. בכך היא עומדת בניגוד לחיבורים פסאודואפיגרפיים קדומים, הנוטים להסתיר את מקורם.

יש גם אירוניה דקה אך מסקרנת בסיפור: כדי לספר את חייו של זייפן מסמכים, נדרשה המחברת לאמץ, במידה מסוימת, זהות שאינה שלה. . ואף על פי כן, אין להתעלם מן העובדה שדווקא באמצעות זיופיו הפך אדולפו קמינסקי למציל חיים. עם זאת, הדרכונים המזויפים שלו לא הפכו לאותנטיים בדיעבד בזכות הישגם בהצלת חיים; הם נותרו זיופים. סיפורו של אדולפו קמינסקי עוזר לנו להבין שגם לזיוף יש מקום; יש עת לאמת, ויש עת לשקר.

שקר אינו תמיד דבר רע

כולנו – או לפחות רובנו – אומרים לעיתים דברים שאינם נכונים (או נמנעים מלומר דברים נכונים) במגוון הקשרים. בחיי היומיום שלנו אנו משקרים כדי להגן על פרטיותנו ("אני בסדר, תודה") או כדי להרגיע את ילדינו או בני זוגנו ("אל תדאג, מותק"). מה שמכונה "שקר רפואי" — למשל ערבוב תרופות במזון טעים יותר על מנת להקל על נטילתן, או הצגת פרוגנוזה באור חיובי כדי לאפשר תקווה כלשהי — הוא דוגמה נוספת להקשר שעשוי להיות מוצדק לשקר. תחום הלוחמה מביא דוגמאות נוספות: מהסוואה ועד ריגול ועד דיסאינפורמציה אסטרטגית, מובן שאדם ישקר לאויביו. אכן, ישנם תחומים שונים בחיים שבהם רבים, לעתים קרובות למדי, בוחרים בשקר על פני האמת – יותר ממה שאנו מודעים לכך.^[25]

אז כן, יש שקרים בתנ"ך. אך המסקנה המתבקשת אינה לדחות את הספר, אלא הדבר מזמין אותנו להתחיל במלאכה הקשה של התמודדות עם השאלות המוסריות הנוגעות לרמאות, ובמיוחד: אילו סוגי שקרים מותרים ובאילו נסיבות? כיצד נוכל להבחין בצורה ברורה יותר בין רמאות מוצדקת לכנות אמיתית? שאלות אלו עולות לא רק מן הדמויות המקראיות המשקרות, אלא גם מן הסופרים המקראיים שבחרו להסתיר את זהותם על ידי כתיבה במסווה של אחרים.