מי כתב את התורה לפי התורה?

המסורות היהודית, והנוצרית מייחסות את כתיבת התורה למשה, במאה ה-13 לפני הספירה לערך. האם זה גם מה שמשתמע מהתורה עצמה לגבי השאלה מי חיבר אותה ומתי?

הדפסה
שיתוף
סופר סתם

אנשים משתתפים עם הסופר בסיום כתיבת ספר תורה, ויקימדיה

יהודים ונוצרים כאחד מכבדים ומקדשים את חמשת הספרים הראשונים במקרא, המכונים "חמשה חומשי תורה", או בפשטות "התורה",[1] כיוון שאלו מהווים את הבסיס לכל כתבי הקודש. במשך אלפי שנים, אנשים עיינו בתוכן הספרים האלו ודנו בהיבטים שונים שלהם, לרבות השאלה מי חיבר אותם.

באופן מסורתי, התורה נתפסת כחיבור אחד, מאת מחבר אחד – ומכאן הכינוי המקובל "תורת משה."[2] עם זאת, כבר במאה ה-17 החלו כמה חוקרי מקרא להטיל ספק בכך שמדובר בחיבור אחיד, ולתהות האם ניכרות בו טביעות אצבעותיהם של מספר מחברים.

גישה זו ללימוד התורה (כמו גם טקסטים מקראיים אחרים) התפתחה במאתיים השנים האחרונות לתחום חשוב בחקר המקרא המוכר באנגלית בשם source criticism "ביקורת המקורות"[3] ובעברית בשם "שיטת המקורות" כשמדובר על מקורות התורה. גישה זו בוחנת בקפדנות תופעות כמו כמו לכידות מול העדר לכידות בסיפור, שינויים במונחים או בנקודת המבט, כפילויות וסתירות בין טקסטים ועוד. מתוך תופעות אלה נעשה נסיון לשרטט את קווי המתאר של המקורות השונים מהם נערך הטקסט, ולפענח רמזים לזהות המחברים וזמנם.[4]

ההתנגדות לשיטת המקורות

במאתיים השנים האחרונות התקיים קונצנזוס יוצא דופן בין חוקרי מקרא, לפיו התורה היא טקסט המורכב מכמה מקורות שנכתבו על ידי אנשים או קבוצות אנשים שונים בתקופות זמן שונות. עם זאת, כמה חוקרים ערערו על הקונצנזוס הזה.

יהושע ברמן, לדוגמה, חוקר מקרא מאוניברסיטת בר אילן, כתב לאחרונה מאמר בשם "קלקוליו של חקר המקרא"[5] בו הוא תוהה האם כמה ממסקנותיו המרכזיות של חקר המקרא אכן ראויות למעמד הגבוה בו הן נמצאות". הוא טוען כי:

הגילדה של 'מבקרי המקורות' לא הצליחה לפתח סט קבוע של שיטות עבודה מומלצות ונורמות מקובלות בחיפוש אחר השלבים המוקדמים מהם, לפי ההשערה, התפתח הטקסט המקראי... התוצאה המאכזבת היא שישנה מעט מאוד תמימות-דעים מקצועית.

לפי ברמן, המצב נובע מכך שהמבקרים "מסתמכים על הצדקות שהן למעשה אינטואיטיביות לשיטות המחקר שלהם. הסתמכות שהובילה לבלבול ולמשבר מקצועי". הוא מסיק שהמבקרי המקרא נמצאים למעשה "בחיפוש חמקמק אחר מקורות התורה." הוא מאמין ששיטת המקורות שרויה במשבר הנובע מ"חוסר יכולתו הרה-האסון של תחום המחקר לתקן את עצמו" וכי זו "מונצחת על ידי סוג של הכחשה".

ברמן מחשיב את שיטת המקורות לתורה כנעדרת קונצנזוס, ולפיכך לא רלוונטית ונטולת שיטות מחקר טובות. חוקר נוצרי בשם גליזון ארצ'ר ג'וניור (Gleason Archer Jr., 1916-2004), מה- Trinity Evangelical Divinity School, נקט גם הוא במילים חריפות בהערכתו את שיטת המקורות בכללה, ובמיוחד "את החולשות וסברות-השווא של התיאוריה הוולהאוזנית", כלומר, השערת התעודות – ההשערה לפיה התורה היא צירוף של ארבע תעודות שונות.[6] ארצ'ר אומר:

יש ספק רב האם ההשערה הוולהאוזנית ראויה למעמד המדעי המכובד שלה. יש בה כל כך הרבה אפולוגטיקה, טיעונים מעגליים, והסקת מסקנות מוטלות בספק מתוך הנחות לא מבוססות, עד שנראה בוודאות כי המתודולוגיה שלה מעולם לא היתה מצליחה לעמוד במבחן משפטי.

הן ברמן והן ארצ'ר מאמינים כי "הטיה ליברלית" היא גורם מפתח בדומיננטיות הלא מוצדקת של שיטת המקורות. ארצ'ר מצדד במפורש בזכות הטענה כי היה מחבר יחיד לתורה כולה, הלא הוא משה, בתקופת הנדודים במדבר, וטוען כי:

כאשר לוקחים בחשבון את כל המידע בטקסט של התורה, כמו גם את העדויות הפנימיות והחיצוניות, ומשקללים הכל בצורה הוגנת, הרושם הבלתי נמנע הוא כי התיאוריה המתאימה ביותר למידע ההיסטורי ששרד היא שהתורה חוברה על ידי משה.[7]

ברמן סובר כי "ייתכן כי התשובה האמיתית ביותר... היא שלא נוכל לדעת מתי התורה נכתבה". עם זאת, הוא כותב גם כי "האדם הראשון במקרא שחקר את תורת משה היה יהושע." ניתן להבין את דבריו כקישוט רטורי, אבל אפשר גם לראות בה ייחוס מסורתי לגבי זהות המחבר. בכל מקרה, הוא בוודאי מאמין כי חוקרים שטענו כי הטקסט המקראי הוא "אחיד ומלוכד" או "מדויק היסטורית" או "עתיק", נתפסים כשמרנים ונדחקים לשולי הגילדה של חוקרי המקרא. אך הבה נטהר את האווירה לרגע.

שיטת המקורות בתנ"ך: מקורות המוזכרים בשמם

הרעיון בבסיס שיטת המקורות, כלומר, היותה של התורה חיבור שנכתב על בסיס מקורות קודמים ושילב בתוכו חלקים מאותם מקורות, מתאים למה שאנו יודעים על ספרי המקרא לפי עדותם-הם. התורה עצמה מזכירה את "ספר מלחמות ה'" (במדבר כא:יד), ומכאן משתמע שהמחבר השתמש בו כמקור.[8]

למעשה, ספרי המקרא מלאים באיזכורי מקורות עליהם התבססו לכאורה מגוון של טקסטים מקראיים, או כאלו שמחברי המקרא הכירו וקראו:

  • "ספר הישר" (למשל יהושע י:יג; שמואל ב א:יח);
  • "ספר דברי שלמה" (למשל מלכים א יא:מא);
  • "ספר דברי הימים למלכי ישראל" (מלכים א יד:יט; וראו גם דברי הימים ב לג:יח; שם כ:לד);
  • "ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מלכים א טו:ז);
  • "דברי שמואל הרואה" (דברי הימים א כט:כט);
  • "דברי נתן הנביא" (דברי הימים ב ט:כט);
  • "דברי שמעיה הנביא ועִדו החוזה" (דברי הימים ב יב:טו);
  • "דברי יהוא בן חנני" (דברי הימים ב כ:לד);
  • "דברי חוֹזָי" [החוזים] (דברי הימים ב לג:יט).[9]

יש הטוענים כי מקורות ידועים אלו הם בדיוניים, ושהאיזכור שלהם בטקסטים האלו נועד רק כדי להעניק להם הילה של דיוק היסטורי. זהו דיון חשוב, כמובן, אך גם אם האיזכורים האלה אינם עובדות, ניכר כי מחברי הטקסטים המקראיים האלו הניחו ששימוש במקורות לכתיבתם הוא מקובל לחלוטין.

מקורות משתמעים

בנוסף לחיבורים המאוזכרים במפורש, ניתן להסיק את קיומם של מקורות כאלו באמצעות קריאה דקדקנית של כמה פרשות מקראיות החוזרות על עצמן בספרים שונים. תופעה זו מדגימה את התלות במקור משותף, או את התלות של ספר מקראי אחד בחברו כמקור:

  • הסיפורים על מצור סנחריב (ישעיה לו-לט ומלכים ב יח-יט);[10]
  • כיבוש יהודה בידי נבוכדנצאר (מלכים ב כה וירמיה נב);
  • חלקים נרחבים מספרי שמואל-מלכים ודברי הימים (לאורך כל הספרים);
  • תפילת דוד "ביום הציל ה' אתו... מכף שאול" (שמואל ב כב ותהלים יח);
  • רשימת השבים מן הגולה (עזרא ב:ב-סד ונחמיה ז:ז-סו);

טקסטים אלו אינם מפנים האחד לשני ואינם טוענים כי הם משתמשים במקורות אחרים, אך כיוון שיש לנו שתי גרסות לאותה פרשה, אנו יודעים שלפחות אחד מהטקסטים עשה זאת (ואולי שניהם).

חוקי חמורבי: מקור לחוקי התורה

ניתן להסתכל בצורה דומה על חוקי 'מידה כנגד מידה' שבתורה: "עין תחת עין שן תחת שן" המופיע בשמות כא:כד (וכן בויקרא כד:כ ובדברים יט:כא). אותו חוק, ובאותו ניסוח, נמצא בקבצי החוק האכדיים כמו למשל חוקי חמורבי (פסקאות 200-196), שנחקק באבן מאות שנים לפני הולדת משה. נמצא איפוא, כי עיקרון משפטי מסופוטמי עתיק – ואולי אף חוקי חמורבי עצמם – שימש כמקור עבור מחבר התורה.[11]

מחבר המשתמש במקורות?

ממצאים אלו ממחישים כי שיטת המקורות מעוגנת במקרא עצמו, והיא אינה סותרת, לפחות בתיאוריה, את קיומו של מחבר יחיד. המחברים, לרבות הקדומים שבהם, מרבים להשמש במקורות. למעשה, אחד מאבות שיטת המקורות המוצג על ידי ברמן, הוא חוקר הרפואה הצרפתי ז'אן אסטרוק (1766-1684), שהאמין כי היה זה משה שחיבר את שני המקורות אותם זיהה כמרכיבים את ספר בראשית.

יחד עם זאת, גם אם נקבל את ההצעה כי לתורה היה מחבר יחיד, האמנם היה זה משה במאה ה-13 לפני הספירה? אני חושב כי לפי עדות התורה, במילותיה שלה, התשובה היא "לא". כדי להבין את הנקודה הזו, עלינו לבחון כיצד התורה מציגה את עצמה.

תורת משה: ההשקפה המסורתית

מסורות עתיקות מניחות במפורש או במשתמע כי התורה חוברה ע"י משה.[12]

  • ספרי יהושע (ח:לא; כג:ו) ומלכים (מלכים א ב:ג; מלכים ב יד:ו; כג:כה) מזכירים את "תורת משה", או "ספר תורת משה" – אם כי אלו כנראה התייחסויות לגרסה כלשהי של ספר דברים, ולא לתורה כולה במתכונתה הנוכחית.[13]
  • ספרים מאוחרים הרבה יותר, כמו עזרא (ג:ב; ו:יח; ז:ו), נחמיה (א:ז-ט; ח:א; ח:יד; ט:יד; י:ל; יג:א) ודברי הימים (דברי הימים ב כג:יח; ל:טז; לד:יד) מזכירים גם הם את "תורת משה" או מציגים חוקים מהתורה כחוקי משה.[14]
  • בברית החדשה, לוקאס (ב:22) מתייחס ל"תורת משה", ומרקוס (יב:19) מציין כי "משה כתב לנו ש..." וממשיך בציטוט דברים כה:ה-ו.
  • בתלמוד הבבלי משה מצוין כמחבר התורה (בבא בתרא יד ע"ב-טו ע"א). ניתן למצוא הנחות דומות במקורות עתיקים אחרים, כגון פילון האלכסנדרוני (~ 50 לספירה),[15] יוסף בן מתתיהו (~ 100 לספירה),[16] ואב הכנסיה קלמנס מאלכסנדריה (~ 215 לספירה).[17]
  •  

עם זאת, כפי שכבר ציין שפינוזה,[18] מחברים אלה רחוקים מלהיות עדי ראייה. חשוב מכך, אלו אינן קביעות מתוך התורה, אלא קביעות על התורה.

הצגתו של משה בתורה

התורה אינה מציגה את עצמה ככזו שנכתבה על ידי משה, אלא כחיבור אנונימי אודות ההיסטוריה של העולם ושל עם ישראל עד לחייו ומותו של משה.

היעדרו של משה מספר בראשית

למעשה, השם "משה" כלל אינו מוזכר בספר בראשית, ואין כל רמז בתורה כי הוא כתב ספר זה. משה מוזכר לראשונה בספר שמות, המתעד את לידתו ופותח בתיאור חייו. השוו זאת, לדוגמה, לאופן בו ספר היובלים[19] מציג את עצמו בשורות הפתיחה שלו:

זה דְבר מחלקות העתים לתורה ולתעודה... אשר דִבֵּר למשה בהר סיני בעלותו לקחת את לוחות האבן התורה והמצווה בדבר אלוהים...[20]

קטע זה מציג את משה במפורש אם לא כמחבר אז לפחות כמי שמוסר את ספר היובלים.[21] ספר בראשית, לעומתו, פותח בדבריו של קול אנונימי המתאר את בריאת העולם. אין בספר בראשית כל ניסיון להציג את הספר ככזה ש"התגלה" למשה; הוא פשוט סדרה של סיפורים שמחברם אנונימי. בניגוד לקורא של ספר היובלים, לקורא של ספר בראשית אין כל יסוד לדמיין את משה, או כל דמות אחרת, כמחבר (או כמוסר) של הספר.

גוף שלישי

יתרה מכך, התורה מתייחסת למשה בגוף שלישי כ-600 פעמים בספרי שמות, ויקרא, במדבר ודברים ("ויאמר משה" או "ויעש משה").[22] מניסוחים כאלה עולה בבירור שמישהו אחר הוא הכותב אודות משה, ולא משתמע שמשה מבצע את (כל) הכתיבה בעצמו.

בנוסף, בספר במדבר כתוב:

במדבר יב:ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

לא זו בלבד שהתיאור כתוב בגוף שלישי, אלא שודאי לא היינו מצפים מאדם עניו שיאמר דברים אלה על עצמו!

כתיבה בגוף ראשון

כמה מחברים מהעת העתיקה כתבו, או לפחות הציגו את חיבוריהם כעדויות בגוף ראשון. מצבת מישע המואבי כתובה בגוף ראשון, כביכול מאת המלך מישע, וכתובת תל-דן גם היא כתובה בגוף ראשון, כביכול מאת חזאל מלך ארם.[23]

במקרא עצמו יש גם ספרים הכתובים בגוף ראשון, והידוע שבהם הוא ספר נחמיה, המוצג (במדיוק או שלא) כזכרונותיו של נחמיה:

נחמיה א:א דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.

אם כך, ההבנה הפשוטה ביותר של האופן בו התורה מציגה את עצמה, היא כחיבור שנכתב בידי מישהו בעל ידע (אמיתי או שנתפס כאמיתי) אודות ההיסטוריה של העולם, בפרט זו של עם ישראל. בנוסף, העניין העיקרי של אותו מחבר היה ללמד את קוראיו אודות משה והמסרים הרבים שלפי אמונתו של המחבר משה קיבל מאלוהים.

הדברים המוזכרים בפירוש כי משה כתבם לפי התורה

התורה אינה מתייחסת למשה כמי שחיבר אותה, למרות שהיא כן מתייחסת אליו כמי שכתב כמה קטעים מתוכה.

הבטחת ה' אודות העמלקים – לאחר המלחמה עם עמלק נכתב:

שמות יז:יד וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

כאן נראה כי משה היה אמור לכתוב את המשפט "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם", או סיכום של מה שקרה עם עמלק, לרבות נקמתו המובטחת של ה'.

ספר הברית – לאחר עיקרו של קובץ החוקים המכונה 'ספר הברית' (שמות כ-כג), נכתב:

שמות כד:ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… כד:ד וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'...

לפי פסוקים אלו, משה כתב את ספר הברית על מגילת ספר.

עשרת הדברות – לאחר שבירת לוחות האבן הראשונים (שמות לב), ה' מצווה את משה לפסול שני לוחות אבנים עליהם יכתוב ה' את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים (שמות לד:א-ד). או-אז, לאחר תפילתו של משה (שמות לד:ו-ט), ה' חוזר וכורת ברית עם ישראל, הכוללת אוסף של חוקים (שמות לד:י-כו) המכונים במחקר "עשרת הדברות הפולחניות" (the Ritual Decalogue). בטקסט המופיע לאחר אותו אוסף חוקים נכתב:

שמות לד:כז וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. לד:כח וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.

למרות שהטקסט מעט קשה להבנה, נראה כי ה' כתב שוב את עשרת הדברים על הלוחות, בעוד שמשה כתב את החוקים החדשים של ספר הברית, אותן 'עשר דברות פולחניות', אולי על מגילת ספר.

רשימת המסעות במדבר – פרק לג בספר במדבר מונה את רשימת המקומות בהם חנה עם ישראל בנדודיו במדבר. הפרק מתחיל כך:

במדבר לג:ב וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'...

לפי פסוק זה, משה כתבת את רשימת העצירות במסע בני ישראל בהמשך הפרק.

האזינו – לפני מותו, משה מלמד את ישראל שירה ואף כותב אותה:

דברים לא:כב וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

עיקרו של ספר דברים – המקום בתורה בו נמצא את הפסוק הקרוב ביותר להצהרה מפורשת בדבר תפקידו של משה כמחבר התורה, מופיע לקראת סוף ספר דברים, שם נכתב:

דברים לא:ט וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

השאלה למה מתייחס הביטוי "הַתּוֹרָה הַזֹּאת"? מילולית משמעות המילה 'תורה' היא 'חוק'.[24] לפי ההקשר, נראה כי הכוונה לקורפוס המרכזי של ספר דברים, המוצג בתחילת הספר כ"התורה":

דברים א:ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.
דברים ד:מד וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כיוון שפרק לא כתוב בגוף שלישי ומתאר את מה שעשה משה לאחר שמסר את התורה (חוקים) לישראל, ועצם הכתיבה של 'התורה' בידי משה גם היא מתוארת, ברור כי מחבר הפרק אינו חושב שמה שהוא עצמו כותב היווה חלק מהתורה הזו, או נכתב על המגילה ההיא.[25]

במילים אחרות, מחבר ספר דברים (שאינו משה) טוען כי בספרו (דברים, או התורה כולה) כלולים החוקים שמשה לימד את ישראל ואז העלה על הכתב. המחבר אינו טוען שמשה כתב את ספר דברים, אלא לכל היותר שחלק ניכר מספר דברים מקורו במגילה שכתב משה.

התורה משתמשת בכתבי משה

בקצרה, לא זו בלבד שהטקסטים המקראיים שהזכרנו אינם טוענים שמשה כתב את התורה, אלא שהם טוענים רק שמשה כתב פרשיות מסוימות, וגם בסיפורים אלה מתייחסים למשה בגוף שלישי. כפועל יוצא מכך ברור כי מחבר התורה, שבוודאי אינו משה, אומר למעשה שהוא ביצע שימוש בטקסטים שמשה כתב, כמו ספר הברית, שירת האזינו וכדומה, והכליל אותם בספרו. אך הוא גם כלל בחיבורו טקסטים ומסורות אותם הוא לא מייחס למשה, כמו הציטוט מספר מלחמות ה' (במדבר כא:יג-טו), שירת המושלים אודות חשבון (במדבר כא:כז-ל), שירו של למך לנשותיו (בראשית ד:כג-כד), וכפי הנראה גם מקורות רבים אחרים בהם המחבר השתמש אך לא ציטט ישירות.

תיארוך התורה: ימים רבים אחרי משה

לא זו בלבד שהתורה מציגה את עצמה ככזו שנכתבה בידי מחבר שאינו משה, אלא שהיא מציעה בעצמה תיארוך חיבור מאוחר למשה. במילים אחרות, התורה היא רטרוספקטיבית, ומדברת על משה כפי שהיא מדברת על אברהם או נח. עובדה זו לא נעלמה מעיניהם של חז"ל ופרשני ימי הביניים.

מות משה

דוגמה בולטת לכך שהתורה חוברה זמן רב אחרי משה היא תיאור מות משה:

דברים לד:ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב… וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

כפי שהעירו כבר בתלמוד הבבלי (בבא בתרא יד ע"ב-טו ע"א; מנחות ל ע"א) וכן רבי אברהם אבן עזרא,[26] משה לא יכול היה לכתוב על מותו-שלו.

מדוע יהושע לא יכול להיות מחבר התורה?

התלמוד הבבלי (לעיל) מציין את הדעה לפיה הפסוקים הללו נכתבו על ידי יהושע, אך אין כל רמז בקטע הזה או בתורה כולה לכך שיהושע כתב אותו. חז"ל בחרו ביהושע מכיוון שהוא ממשיכו של משה, ומשכך, הוא הקרוב ביותר אליו. למעשה, פסוק ט מתאר את מעשי יהושע לאחר מות משה בגוף שלישי, ושוב משתמע מכאן שהמחבר הוא מישהו אחר:

דברים לד:ט וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

יתרה מכך, הפסוק הבא מבהיר כי המחבר אינו יכול להיות יהושע, או כל אדם אחר שחי אז:

לד:י וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

משפט זה נכתב בזמן עבר. ההשוואה הזו מקבלת משמעות רק אם היא נכתבה על ידי מי שחי זמן רב אחרי משה, ויכול להביט לאחור ולקבוע כי מאז משה, לא קם נביא כמוהו. לשמוע טענה כזאת מפי יהושע זה אבסורד לא פחות מאשר לשמוע אותה מפי משה.

הערות עריכה אודות אירועים שהתרחשו לאחר תקופת הנדודים במדבר

התורה מתייחסת במספר מקומות לאירועים המצביעים על כך שהמחבר חי בעבר-הירדן, זמן רב לאחר תקופת הנדודים וכיבוש הארץ. על רבים מהם עמדו שניים מפרשני ימי הביניים, רבי אברהם אבן עזרא (1167-1089)[27] ורבי יהודה החסיד (1217-1150).[28]

הכנענים בארץ – הכתוב מתאר את הגעת אברם לארץ בזמן בו "הכנעני אז בארץ" (בראשית יב:ו; יג:ז).[29] ברור כי המחבר חי בזמן שבו הכנעני כבר לא היה בארץ – אך לפי המקרא, כיבוש כנען התרחש רק לאחר מות משה.[30]

הר ה' – לאחר עקידת יצחק, אברהם קורא למקום "ה' יִרְאֶה" (בראשית כב:יד), ולכן, מוסר לנו המחבר, "יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". הערה זו מתייחסת לאמירה ישראלית עתיקה אודות הר המוריה,[31] המובנת רק אם נכתבה לאחר בניית מקדש שלמה. מכאן משתמע כי מחבר התורה חי לכל המוקדם בימי שלמה.[32]

המלך הראשון של ישראל – בסוף פרשיית תולדות עשו מופיעה רשימת מלכי אדום, הפותחת כך:

בראשית לו:לא וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

המלך הישראלי הראשון בהיסטוריה לפי המקרא הוא שאול (שמ"א ט), והוא מלך זמן רב לאחר תקופת המדבר. שוב משתמע מכאן כי המחבר חי לכל המוקדם בתקופת שאול.[33]

המן – בספר שמות, מסתיימת פרשיית המן בקביעה הבאה:

שמות טז:לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.

פסוק זה נכתב מנקודת מבט של מי שחי לאחר שהמן הפסיק לרדת, כיוון שהוא מתייחס אל ירידת המן כאל אירוע מהעבר. לפי יהושע ה:יב, דבר זה קרה לאחר שבני ישראל חצו את הירדן:

יהושע ה:יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.

עבר הירדן – ספר דברים פותח בתיאור מיקומם של משה וישראל כשמשה התחיל לומר (או לכתוב) את הנאום המתועד בספר דברים:

דברים א:א אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…

אם משה נמצא בעבר הירדן, הרי שהמחבר אינו יכול להיות באותו צד (אחרת לא היה מודגש "בעבר"). נמצאנו למדים כי המחבר כותב כשהוא בארץ ישראל שממערב לירדן, לאחר ההתיישבות הישראלית.[34]

הכיבוש שכבר קרה – בתיאור ההיסטוריה של הר שעיר, נכתב בספר דברים כך:

דברים ב:יב וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם.

המחבר מתאר את כיבוש ארץ כנען כאירוע שהתרחש בעבר; בהגדרה, דברים אלו היו חייבים להכתב לאחר תקופת ההתנחלות.

מיטתו של עוג – לאחר תיאור כיבוש הבשן, נכתב בספר דברים כך:

דברים ג:יא כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן…

הכתוב מתייחס למיטתו העצומה של עוג ככזו שנמצאה בעיר הבירה של עמון, רַבָּה. כיצד היא הגיעה לשם? וכי היא לא היתה בארמונו של עוג בבשן, איזור ישראלי נכון לאותה תקופה? אין זאת אלא שהמחבר חי בתקופה מאוחרת בהרבה, והמיטה מצאה את דרכה איכשהו מבשן אל רבה, שם היא הוצגה לכל מי שרצה לראות.[35]

בחינת זהות המחבר ללא כשל לוגי

הראיות לעיל מצביעות על כך שמחבר התורה אינו משה. המחבר, או המחברים, חיו בארץ ישראל לא לפני ימי שאול (רשימת מלכי אדום) או אולי אף שלמה (ההערה אודות הר המוריה). כצפוי, כמה פרשנים מסורתיים ניסו לפרש מחדש כמה מפסוקים אלו, וטענו, למשל, כי משה היה המלך הראשון של ישראל,[36] או שמשה כתב בכוונה-תחילה כמי שנמצא בארץ אליה היה עתיד עם ישראל להגיע. עם זאת, אם לצטט את ארצ'ר, זהו "כשל לוגי".

מחבר התורה ממשיך מעבר לחמשת החומשים

קריאת התורה כאילו זו מסתיימת עם ספר דברים, היא מלאכותית במידה רבה. לולא הטענה המסורתית כי משה כתב את התורה בלבד, ולולא התקדשה התורה על ידי היהודים (והשומרונים) כחטיבה נפרדת מספרי הנביאים, היה בהחלט ניתן לטעון שאותו קול של מחבר אנונימי ממשיך אל ספר יהושע,[37] ואולי אף אל ספרי שופטים, שמואל ומלכים. למעשה, זוהי השקפתם של כמה חוקרים בני-זמננו, המתייחסים לכל חטיבת הספרים הזו כאל "ההיסטוריה הראשונית" או ה- "Enneateuch", כלומר – תשעת הספרים (בניגוד לחמשת החומשים).

וכך, אם ניקח את התורה ברצינות, ניכר כי הטקסט עצמו טוען רק להיכרות אישית עם כמה מקורות שנכתבו על ידי משה, ולידע אודות שיח בין משה ובין האל, או בין משה לבני ישראל. הדבר דומה לידע שיש למחבר לגבי אברהם, יעקב, נח וכן הלאה. מסורות מסויימות עשויות לטעון כי משה הוא שחיבר את התורה, ולפיכך לתארך אותה למאה ה-13 לפני הספירה, אך טענה זו אינה מופיעה בתורה עצמה; למעשה היא מנוגדת לחלוטין לאופן בו התורה מציגה את עצמה.

אנונימיות כמאפיין נפוץ בספרות המזרח הקדום

כדאי להדגיש כי לרוב איננו יודעים את שמות המחברים של יצירות מופת מתקופת המקרא. האפוס המסופוטמי של גילגמש, המפורסם בשל סיפור המבול שבו, לדוגמה, הוא אנונימי.[38] איננו יודעים מי חיבר אותו במקור, או כמה זמן הוא עבר בעל פה לפני שעלה על הכתב. כך גם המצב לגבי הסיפור המסופוטמי של הבריאה, "אֶנוּמָה אֶלִישׁ".

האפוסים האוגריתיים הגדולים אודות בעל, כֶּרֶת ואַקְהַת, הם כולם אנונימיים. אילימילְכּוּ (Ilimilku) היה הסופר שהעתיק את הטקסט, אך לא זה שחיבר אותו. בדומה, "נבואת נֶפֶרְטִי" המצרית, מתקופת הממלכה התיכונה, מכילה כמה ציטוטים בגוף ראשון, אך הטקסט מתייחס לנפרטי עצמה בגוף שלישי, כלומר, היא אינה המחברת של יצירת הספרות הכבירה הזו.

באופן דומה, תוכלו לקרוא את הבשורות הקנוניות של הברית החדשה (הבשורות על פי מתי, לוקאס, ויוחנן) מראשן עד סופן בלי שתמצאו באף אחת מהן הצהרה כלשהי על זהות המחבר. כלומר, גם הן אנונימיות, והשמות שהוענקו להן מקורם במאה השנייה, ולא בבשורות עצמן.

בקצרה, התורה נמצאת בחברה טובה, לצד רבות מיצירות המופת מהמזרח הקדום שגם הן אנונימיות. יפות, רבות-משמעות ומרגשות – אבל אנונימיות.

מחשבות אישיות: ליברלי ושמרני

בנעוריי למדתי שמשה כתב את חמשת חומשי תורה. כפי שהראיתי, התורה עצמה כלל אינה טוענת זאת. עם זאת עליי להדגיש, כי אני מאמין שמשה היה דמות היסטורית אמיתית וכי הוא ידע קרוא וכתוב. אני גם מאמין כי היתה יציאה של עבדים ישראלים ממצרים. אך איני יכול לקבל את הרעיון שמשה כתב את התורה. זו אינה טענה שמקורה בתורה, ולמעשה היא נסתרת מינה ובה מהתורה עצמה.

יש שיציעו כי "העמדה הליברלית" היא שמשה לא כתב את התורה, ו"העמדה השמרנית" היא שהוא כן כתב אותה. אני חושב שהמינוח צריך להיות הפוך. כיוון שהתורה מעולם אינה טוענת שמשה חיבר אותה, ומשתמע ממנה די בבירור שהיא נכתבה מאות שנים אחרי ימיו, העמדה ה"שמרנית" – כלומר, זו הנאמנת לעדות התורה עצמה – אמורה להיות זו הסוברת כי משה אינו המחבר, וכי זמן כתיבתה אינו המאה ה-13 לפני הספירה.

לחלופין, להתעלם מעמדת התורה עצמה, ולקבוע כי משה כתב אותה במאה ה-13 – זו באמת עמדה "ליברלית", אם כי לא היחידה, כמובן. זו עמדה "ליברלית" מכיוון שהיא "חופשית" (המילה הלטינית liber משמעה חופשי) מהמגבלות של הדרך בה התורה מציגה את עצמה.

מובן כי חוקרים רבים המזוהים כשמרנים לא יזדהו עם השימוש שלי במונח "ליברלי" בעודי מתאר השקפות מסורתיות הנתמכות בדוֹגמה או באמונה. עליי להודות שאני 'משחק' עם המונחים כאן, אבל אני מנחש שהקורא מבין את הנקודה אותה ניסיתי להדגיש.

בסופו של דבר, אני חושב שהמונחים "ליברלי" ו"שמרני" אינם מועילים, וכאשר אנשים משתמשים בהם, הדבר מעיד יותר על עצמם מאשר על האדם אותו הם מתארים. אכן, יש לי חברים בתחום חקר המקרא המחשיבים אותי כשמרן; לא מכיוון שעמדותיי השתנו, אלא מכיוון שהגדרה זו משקפת היכן הם עומדים ביחס אליי.[39]

התורה עם שיטת המקורות ובלעדיה

באשר לתורה, השקפתי האישית היא ששיטת המקורות חיה ובועטת.[40] אמנם יש שפע של ויכוחים והבדלי דעות בין חוקרים בתחום – מהו התיחום המדויק בין המקורות, כיצד הם שולבו, האם הם היו תעודות נפרדות או שהם נוספו זה לזה, ולמתי יש לתארך כל אחד מהם.[41] ועדיין, יש קונצנזוס יוצא דופן בנוגע לכך שהתורה מכילה סימנים מפורשים לריבוי מחברים, וכפי שדיוויד קאר (Carr) מגדיר זאת, "התורה התעצבה כשילוב של שכבה כהנית, שכבה לא-כהנית... וחלק ניכר של ספר דברים".[42] עם זאת, במאמר הנוכחי ניסיתי להציג את הדברים כפי שהם, אפילו כאשר לא מזכירים את שיטת המקורות.

אם כמה חוקרים מאמינים שעבר זמנה של שיטת המקורות – וזו אינה דעתי – אולי מקום טוב "להתחיל בו מחדש" יכול להיות האופן שבו התורה מציגה את עצמה: טקסט אנונימי, המשלב מקורות קודמים שחלקם מזוהים ככאלו שנכתבו על ידי משה, שנכתב בארץ ישראל ממערב לירדן מאות שנים לאחר תקופת הנדודים וההתנחלות.

הערות שוליים