הכיבוש הלא שלם של ארץ כנען

הכיבוש האיטי של כנען

בסופו של "ספר הברית" (שמות כד:ז)^[1] י־הוה מתריע את ישראל מפני הציפייה לכיבוש מהיר של הארץ המובטחת. ראשית י־הוה מודיע כי מלאכו/שליחו הוא שיוביל את ישראל לכנען ויכבוש אותה למענו:

^{שמות כג:כג} כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו...

אחר כך הוא מסביר כיצד יתרחש הכיבוש בפועל: תחילה הוא "ישלח את אימתו" על יושבי הארץ (פסוק כז) ואז ישלח את הצרעה^[2] כדי לגרשם (פסוק כח).^[3] אבל הכיבוש הזה, כך מסתבר, יהיה תהליך ארוך ומתמשך. עם ישראל קטן מדי מכדי למלא את מקומם של כל הכנענים בכיבוש אחד מהיר:

‏^{שׁמות כג.כט} לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. ^כג:ל מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.^[4]

חבל ארץ שנותר ריק מתושבים יהיה כר פורה לחיות פרא וסכנה קיומית חדשה לעם ישראל.^[5] שאלת הכיבוש השלם של כנען תלויה בגודלם הדמוגרפי העתידי של בני ישראל. התובנה "האקולוגית" הזו בדבר יחסי הגומלין שבין אדמה ובני אדם והאיזון העדין הנדרש לצרכי ההישרדות האנושית מחייבת את דחייתו של הכיבוש השלם למועד מאוחר יותר.

הבטחת הארץ לאברהם

דחיית ירושת הארץ למועד מאוחר יותר מופיעה כבר בברית בין הבתרים בין י־הוה לאברהם אך בהקשר אחר ובנסיבות שונות. י־הוה מבטיח לאברהם כי ייתן לזרעו את הארץ (בראשית טז:יח)^[6] ובאותה נשימה מבהיר כי נחלת הארץ תתעכב בכמה מאות שנים, עד שחטאי האמורים יהיו רבים דיים כדי לספק לי־הוה הצדקה מוסרית למסור את ארצם לבני ישראל:

^{בראשׁית טו:יג} וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.... ^טו:טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.

עם ישראל ייאלץ להמתין לאורך תקופה זו בעבדות במצרים, עד שההבטחה תוכל להתממש.

על פי הפסוק מספר שמות שציטטנו לעיל (כג:כח) גם אחרי תקופת שעבוד ארוכה במצרים ומסע לארץ כנען יצטרכו בני ישראל להתעכב עוד קצת עד שיירשו את הארץ במלואה, והסיבה היא המגבלות הטבעיות החלות על עם קטן המבקש לאכלס חבל ארץ גדול. יהיה זה לטובתו של העם, מסביר האל, שהארץ לא תיכבש במכה אחת אלא נתחים נתחים במשך עשרות ואפילו מאות שנים.

כיבוש שלם: הגרסה המשנה-תורתית

החשש מפני חיות השדה וההבטחה לכיבוש איטי של הארץ חוזרים גם בספר דברים:

^{דברים ז:כב} וְנָשַׁל יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

אולם במקום אחר ספר דברים מביא הבטחה סותרת. נישול הכנענים מן הארץ ייעשה במהירות:

‏^{דברים ט:ג}...וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה לָךְ.

הפסוק הזה אינו שותף לחשש מפני השארת הארץ ריקה מתושבים^[7] וכמוהו החצי הראשון של ספר יהושע (פרקים א–יב), המקור המקראי המרכזי לגרסת הכיבוש השלם של כנען, רקמת טלאים ספרותית המורכבת ממסורות עממיות שונות שנערכו ועובו מתוך שאיפה לשקף את התפיסות התיאולוגיות של המחבר המשנה-התורתי.

על פי יהושע א–יב ארץ כנען כולה נופלת לידי יהושע וישראל בזכות נאמנותם הבלתי מתפשרת לתורה.^[8] זהו מסע הרס, שבה כל הכנענים מושמדים^[9] ויהושע מחלק את הארץ הריקה מיושביה לשבטי ישראל:

^{יהושׁע יא:כג} וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם לְשִׁבְטֵיהֶם וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה. ^[10]

רשימת 31 מלכי כנען שהובסו בידי ישראל (יהושע יב), הכוללת 14 ערים שאינן מוזכרות לפני כן בספר, משלימה את נרטיב "הכיבוש השלם" המשנה-תורתי.^[11] מחבר הרשימה הזו רצה שנדע מעל כל ספק: ארץ כנען כולה אכן נכבשה גם אם אין המקרא מספר בפירוט על כיבוש כל אחת מעריה.

כיבוש חלקי בספר יהושע

תפיסת הכיבוש השלם של ספר דברים ושל החצי הראשון של ספר יהושע (פרקים א–יב) מתערערת במהרה. תיאור סמוך מגלה כי למעשה לא כל הארץ נכבשה:

^{יהושׁע יג:א} וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ.

לפי פרשייה זו הארץ שטרם נכבשה כוללת את כל ערי הפלישתים ושטחים נרחבים באזורים מרוחקים בלבנון ובסוריה (שם ב–ו). ^[12]

הכנענים הנותנרים יהיו "לצנינים בעיניכם"

מוטיב הכיבוש החלקי בולט גם בנאומו האחרון של יהושע (יהושע כג:ד–ה). יהושע מזהיר את העם שלא להתחבר עם הכנענים המקומיים. אם יעשה כן יפסיק י־הוה את תהליך נישולם מן הארץ:

^{יהושע כג:יב} כִּי אִם שׁוֹב תָּשׁוּבוּ וּדְבַקְתֶּם בְּיֶתֶר הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וְהִתְחַתַּנְתֶּם בָּהֶם וּבָאתֶם בָּהֶם וְהֵם בָּכֶם. ^כג:יג יָדוֹעַ תֵּדְעוּ כִּי לֹא יוֹסִיף יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם...

ואם זה יקרה, ממשיך יהושע, יהפכו הכנענים לסכנה תמידית לעם ישראל:

^{יהושע כג:יג}...וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם עַד אֲבָדְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

בניגוד לכתוב כאן, כיבושה החלקי של הארץ לא נבע רק מגילו המתקדם של יהושע, אלא גם מסיבות נוספות.

עם ישראל אינו כובש את כל ערי כנען

קובץ טקסטים אחר בספר יהושע טוען כי עם ישראל לא יכול היה להוריש את הכנענים בגלל עליונותם הצבאית. כמה הערות קצרות בפרקים טו-יט ביהושע (רשימת הערים והמחוזות של השבטים לאחר חלוקת הארץ) מזכירות מקומות שהאוכלוסייה המקומית נותרה בהם והמשיכה להתיישב בהם לצד בני ישראל.

שבט יהודה למשל לא הצליח לסלק את היבוסי מירושלים, והיבוסי המשיך לחיות בקרבו:

^{יהושׁע טו:סג} וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא (יוכלו) [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

גם בנחלת אפרים התרחש דו-קיום דומה, אלא ששם הושמו הכנענים תחת עול השעבוד:

‏^{יהושׁע טז:י} וְלֹא הוֹרִישׁוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.

גם שבט מנשה התמודד עם בעיה דומה, אבל כשהצליח להתחזק שעבד את הכנענים שנותרו בקרבו:

^{יהושׁע יז:יב} וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְהוֹרִישׁ אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת. ^יז:יג וַיְהִי כִּי חָזְקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵשׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ.

ישראל חלשים מדי

הערות אלו על נחלות אפרים ומנשה מלוות בסיפור קצר בעניין נחלתם של שבטי יוסף שהיתה צרה מלהכיל את אנשיהם הרבים (יהושע יז:יד–יח). נציגי השבטים מסבירים ליהושע כי הם זקוקים לשטחים נוספים אך היו חלשים מדי להתמודד עם הכנעני "כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק הוּא" (שם יח).

יהושע מקשיב לדבריהם ומייעץ להם לברא יערות ולהתיישב בחלקות החדשות עד שיהיו חזקים דיים להיאבק עם הכנענים.

המובלעות הכנעניות בספר שופטים

המובלעות הכנעניות בתוך נחלות השבטים מוזכרות פעם נוספת בפרק הראשון של ספר שופטים^[13] יחד עם "שיורי כיבוש"^[14] בנחלות אחרות:

זבולון אינו מצליח להוריש את יושבי קטרן ונהלול (שופטים א:ל); אשר מותיר שבע ערים כנעניות־פיניקיות בנחלתו (שם לא–לב) וכמוהו מותיר נפתלי שתי ערים (שם לג). בני שבט דן נדחקים לאחור מפני האמורים היושבים בנחלתם ומעולם לא מנסים שוב לכבוש את המקום, ורק בשלב מאוחר יותר מטיל בית יוסף את מרותו על האזור (שם לד–לו).

מכל התיאורים הללו עולה כי חלק נכבד מארץ כנען נותר מחוץ לשליטתם של שבטי ישראל בגלל חוסר יכולתם להתגבר על הצבאות הכנעניים החזקים מהם (השוו עם פסוקים כה ולה שם). המשך הנוכחות הכנענית בשטחים נרחבים בארץ לא הוכחש במקורות אחרים והפך אפוא לעובדה מאתגרת הטעונה הסבר.

הנוסח המתוקן של תפיסת הכיבוש השלם

התקיימותן של מובלעות כנעניות בארץ ישראל מאות שנים לאחר כיבושה לכאורה הביאה את מחברי המקרא להגדיר מחדש את התנאים והאופי של ההבטחה האלוהית לירושת הארץ. מרבית ההסברים החדשים האלה מוזכרים בכתיבתה של האסכולה המשנה-תורתית שקידמה את תפיסת הכיבוש המלא. הדבר ניכר יותר מכל במבוא לתקופת השופטים.

הנוכחות הכנענית כעונש

המבוא לתקופת השופטים מתאר כיצד חזרתו המתמדת של עם ישראל על חטאיו, בכל פעם שה' הושיע אותו מאויביו, גרמה לשינוי בתוכנית האלוהית המקורית:

^{שׁפטים ב:כ}...יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי. ^ב:כא גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת.

הכתוב ממשיך ומנמק את השינוי הזה:

^{שופטים ב:כב} לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ יְ־הוָה לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא. ^ב:כג וַיַּנַּח יְ־הוָה אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ.

לא זקנתו של יהושע מסבירה את המשך נוכחות הכנענים בארץ; אלא, תפיסה מעודכנת: הכנענים נתפסים כ"שחקני משנה" בתוכנית אלוהית מתוכננת מראש, הבוחנת את נאמנות ישראל. כדי ליישם תוכנית זו, יהושע אינו זוכה לניצחון מוחלט. כמצופה, בני ישראל מתגלים כחוטאים מושבעים, המחקים את התנהגות הכנענים שנותרו ובכך מביאים על עצמם חורבן. בשל חוסר נאמנותם, עם ישראל מביא על עצמו עונש ולעיכוב מתמשך בכיבוש הארץ.

הנוכחות הכנענית נועדה ללמד את ישראל להילחם

סופר משנה-תורתי אחר נתן הסבר שונה. י־הוה השאיר את הכנענים בארץ כדי שגם הדורות הבאים יוכלו להתנסות בחוויה המרוממת של מלחמת כיבוש:

‏^{שׁפטים ג:ב} רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם.

י־הוה ילחם למען עמו, יחשוף את כוחו האדיר, וכך יאחד את ישראל ויחזק אותו באמונתו.

כוח עבודה זמין

הסבר אחר להישארות הכנענית בארץ ניתן מפי המחבר המשנה-תורתי של ספר מלכים. ברשימת הערים והמבצרים שבנה שלמה מצוין כי צאצאי העמים שנותרו בארץ נאלצו לשמש כעובדי כפייה:

‏^{מלכים א ט:כ} כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. ^ט:כא בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

אין זה מפתיע כי שלמה המלך, לכאורה גדול הבונים בתולדות ישראל, נזקק לעובדי כפייה; למפעלי הבנייה שלו, ובייחוד לבית המקדש, הוא גם גייס עובדי מס מבני ישראל (מלכים א ה:כט–לב).

מה שמפתיע הוא שמחבר ספר מלכים, שהשתייך לאסכולה המשנה-תורתית, לא הביע מורת רוח מכך ששלמה עבר על הציווי להשמיד את הכנענים עד חורמה (דברים כ:יז). עם כל העוצמה המיוחסת לשלמה אפשר לצפות כי יטהר את כנען מעובדי אלילים הללו אך הוא לא עשה כן וגם אין הדבר מוזכר לו כחטא. החטא המפורש היחיד של שלמה הוא התמיכה בעבודת האלילים של נשותיו הרבות (מלכים א יא:א–י).

ההשלכות ההיסטוריות של הכיבוש הבלתי ממומש

היקף הכיבוש של ארץ כנען היה עניין שנוי במחלוקת בישראל הקדום במשך דורות. כך מעיר סמיואל ר' דרייבר (1914-1846) על תיאורי הכיבוש הסותרים של המקרא:

תיאור זה [שמות כג:לט–ל] שונה בתכלית מן התמונה האידאלית של כיבושי הבזק המצטיירת בקטעים הדברימיים ביהושע, שמהם נולדה התפיסה הידועה של "הכחדת הכנענים"... אך הוא כן ממשיך את הקו של הקטעים הקדומים יותר ביהושע ובשופטים ולפיהם היו בארץ מחוזות רבים שלא הצליח ישראל להוריש מיד הכנעני וכי הארץ נכבשה בהדרגה...^[15]

גם אם סיפור הכיבוש השלם של יהושע, המתואר לעיתים כקרובות כ"ניצחון בזק", נשמע מושך ומלבב באוזניהם של כמה אנשים, אין זו אלא פנטזיה על עבר שלא התקיים.^[16] מתברר כי בשלב מסוים אחרי ההתנחלות בארץ, אולי כבר בימי מלכות שלמה, נזנחה השאיפה לכיבוש מלא.

הצורך לנמק את המשך נוכחותם של עמי כנען למיניהם בקרב ישראל עד סוף תקופת המלוכה הוליד מגוון הסברים. עם ישראל חטא ונענש; המלחמה בכנענים נועדה לחזק את העם; הכנענים היו ניסיון לעם ישראל; הכנענים היו חזקים מדי; הכנענים היו כוח עבודה זמין בידי מלכי ישראל הראשונים.

הנימוק "האקולוגי" לפיו עם ישראל הקטן לא יהיה מסגול ליישב את הארץ כולה וחלקים רבים ממנה ייהפכו כר פורה לחיות טרף (שמות כג:לט–ל) הוא אפוא רק אחד מתוך שלל הסברים לכיבושה החלקי והאיטי של הארץ.