הברית של ספר דברים: בחירת ישראל בין ציות לחורבן

ספר דברים בנוי בתור נאום הפרידה של משה, המועבר לבני ישראל בערבות מואב, ערב כניסתם לארץ.^[1] סיפורו מתרחש בתקופת המעבר ממצב של נדודים במדבר לחיים עתידיים כתושבי הארץ, וככזה עסוק בזיכרונות העבר ובאיומי העתיד.

במרכז ספר דברים עומד אוסף חוקים, המפורט בפרקים יב–כו.^[2] לאחר מכן, בפרק כח, מוצגת רשימת התגמולים הצפויים לעם ישראל עבור קיום החוקים (פסוקים א–יד),^[3] ולצידה רשימה ארוכה יותר לאין שיעור של תוצאות הפרתם (פסוקים טו–סט).

היקף רחב ומגוון של קללות בדברים כח

רשימת הקללות המופיעה בפרק כח בדברים מושתתת על נוסחאות של חוזי וסאלים מהמזרח הקדום הקרוב,^[4] אך מצליחה לעלות עליהם באורכה, בצפיפותה, בגיוונה ובאכזריותה היצירתית.^[5] מחבר ספר דברים פורש תצוגה רטורית , השופעת תיאורים בוטים של אסונות שיפקדו את בני ישראל החוטאים.^[6] האסונות שייכים לקטגוריות שונות:

1. אסונות סביבתיים המובילים לרעב ולמחסור;
2. מחלות ופגיעות גופניות;
3. סבל נפשי, חרדה ודיכאון;
4. התפוררות חברתית;
5. מכות צבאיות ופוליטיות, מצור, תבוסה, שעבוד וגלות;
6. מכות אחרות ללא שם, "‏וְהִפְלָא...גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת" בהיקפן (דברים כח:נט).

הרשימה מתרחבת ומתארכת, כאילו על מנת להבטיח שאף רוע מוכר או מדומיין לא יישאר מחוץ לתחום. למען הסר ספק, לקראת סוף הרשימה מופיעה אמירה כוללנית על נוכחותה האפשרית של כל קללה קיימת, גם אם לא פורטה במפורש: "כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כח:סא).^[7]

רבות מהקללות מתארות מציאות קשה של אובדן שליטה על החיים; מציאות של עבודת פרך מתמשכת ללא תמורה, ושבירת תקוות. חוקרת המקרא לאורה קוויק מכנה אותן "קללות שווא", מוטיב נפוץ בתרבויות שמיות צפון-מערביות עתיקות, המוכר בין השאר מכתובות ארמיות קדומות ומהמקרא.^[8] קללות אחרות מציגות תיאור קודר של קריסת עולמו של האדם ואובדן כיוון מוחלט. לדוגמה, תיאור אובדן כל רכושו וכבודו של הישראלי, הבית, הכרם, הצאן, התהילה, האישה, הבנים והבנות, דבר שיותיר את האדם מוכה וחסר אונים, כפי שמתואר בפסוקים: "רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל־הַיָּמִים... מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים כח:לג–לד).

בהתאם לרשימת הקללות המפורטת בספר דברים, הפרשנות הניתנת בספר להיסטוריה רואה כל אסון שפקד את ישראל כעונש אלוהי על חטאיהם. גישה זו יצרה סיפור־על המאפשר לפרש כל מפלה ואסון בהקשר תיאולוגי־פוליטי.

חורבן מוחלט או חורבן פוליטי

דברים כח אינו מציג את האיומים שלו באופן הדרגתי. כבר בתחילת הרשימה מופיע איום על חורבן מוחלט:

^{דברים כח:כ} יְשַׁלַּח יְ־הוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי. ^כח:כא יַדְבֵּק יְ־הוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

השורשים ש.מ.ד ("עד השמדך") ו- א.ב.ד ("ועד אבדך"), עומדים כאן כנרדפים זה לזה, לצד השורש כ.ל.ה ("עד כלותו"), ומדגישים את סופיות העונש ואת שיא חמתו של ה'. ^[9] מסתבר שזעם ה' המוכר המלווה באיום שמד (למשל, שמות לב:י; במדבר יד:יב, יז:י) משולב בברית ומהווה חלק מהמנגנון המשפטי-פוליטי שלה. לצד זה, הטקסט ממשיך בציון קללות נוספות, ונשאלת השאלה אם יש להבין איומים אלה על דרך הפשט, כשברקע האיום החמור להשמדה.

יתכן שהקללות לא נועדו להביא בהכרח לחורבן מוחלט. הדבר משתקף מפסוקי הסיום המתארים את העונש החמור: ה' יכה את ישראל בכל מחלה אפשרית, "עַד הִשָּׁמְדָךְ" (פסוק סא), אך למרות זאת, יהיו ישראלים שיישארו בחיים, והטקסט מתאר מה יעלה בגורלם:

^{דברים כח:סב} וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ.

המעבר החד בין חורבן מוחלט לחורבן חלקי מופיע גם בפסוק הבא, המתחיל בתיאור השמדתם של ישראל אך מסתיים בתיאור על הגלות:

^כח:סג וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְ־הוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְ־הוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

העובדה כי הפסוק מסתיים בתיאור של הגלות משנה את משמעותו של איום ההשמדה. מכאן ועד סוף רשימת הקללות (בפסוק סח) מתוארות שבייה ועבדות, ולא חורבן מוחלט.^[10]

שינוי זה עשוי להצביע על עריכה מאוחרת יותר, כנראה על ידי סופר שהיה מודע לגלות והתאים את הטקסט לאורה, על מנת לצמצם את איום ההשמדה ולהגבילו לתחום המדיני.^[11] מכל מקום, רעיון הגלות משתלב היטב עם הקללות האחרות, שמטרתן אינה רק לשכנע את בני ישראל לקיים את מצוות ה', אלא להותיר פתח להמשך יחסיהם עם אלוהים, תוך מתן הסבר בדיעבד לסבלם בעבר ובעתיד.

ריבונותו הנצחית של ה'

לסיכום, הקללות מתרחשות במקומות שונים, ועוברות בין קהילות, פרטים ודורות. הן מתלבשות בצורות שונות, אך תמיד מתגלות כביטוי של כוח אלוהי. אסון כלשהו יכול להוות סימן: פגע אסון – סימן שאלוהים שלח אותו; לא פגע – סימן שאלוהים מנע אותו. פגע בישראל – עליהם לשוב בתשובה; פגע באויביהם – עליהם לשמוח ולהודות לאלוהים שלא נטש אותם.

בשני המקרים, אסונות הם ביטוי להתגלות ה' בדרכים שונות. האל הוא הכוח היחיד המסוגל לנהל אסונות ולקבוע בהם סדר; הוא אלוהי כל האסונות – אלו שהתרחשו, אלו העתידים להתרחש, ואלו העלולים לצאת מן הכח אל הפועל.

כדי להבטיח את נצחיות הברית, ספר דברים מעמיד את הקללות במסגרת חוזה מחייב שאין ממנו מפלט. מסתבר שגם חוסר ציות והתנגדות לא ישחררו את ישראל מעול ריבונותו של אלוהים. טקס הברית צופה מראש, מכריז ומוכיח את נצחיותה של כפיפות זו.

חטא ועונש: דורות העבר והעתיד

הקללות נאמרות כחלק מנאום משה לדור המדבר, ובכך, מתוך העבר הרחוק, הן מביטות לעבר העתיד:

^{דברים כח:טו} וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.

הצגת הקללות כאן נועדה להבהיר קשר סיבתי: הפרת הברית בעתיד הלא מוגדר תוביל לענישה המתוארת בקללות אלו. בהמשך (דברים כח:מג), הסיפור מוצג בכיוון ההפוך, מתוך התוצאה (הקללות) נלמדת הסיבה (הפרת הברית).

^{דברים כח:מה} וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.

בפסוק זה, הדגש הוא על אחריותם של דורות עתידיים. כאשר צאצאי ישראל יחוו את הקללות, יהיה עליהם להבין שמקורן הוא הפרת הברית עם ה'. משה מתאר בפני בני ישראל את חוויותיהם של דור המדבר, והסיפור מהווה עבורם ככלי חינוכי, המצביע על הקשר בין חטא ועונשו.

התבוננות בעבר לשם הדגשת העתיד

בפתח נאום הפרידה שלו בספר דברים, טרם הצגת אוסף החוקים הדבריימי, משה מזכיר לבני ישראל את חטאיהם בעבר.

^{דברים ט:ז} זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְ־הוָה. ^ט:ח וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְ־הוָה וַיִּתְאַנַּף יְ־הוָה בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

המבט הרטרוספקטיבי חוזר ומספר את סיפור המרגלים, את סיפור עגל הזהב, ורומז בקצרה לחטאים נוספים כגון:

^{דברים ט:כב} וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת יְ־הוָה.

אירועי העבר מוצגים כדוגמאות לחטא כולל – "וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים א:כו; וכן א:מג; ט:כג). תופעה זו הפכה למאפיין קבוע של בני ישראל, כפי שמשה מצהיר לאחר שהוא מזכיר את חטא המרגלים:

^{דברים ט:כד} מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְ־הוָה מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם.

צילו של העבר מטיל איום של אסונות עתידיים. משה אף קושר בין חטאי העבר לאפשרות של חטאים עתידיים:

^{דברים ו:יד} לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם. ^ו:טו כִּי אֵל קַנָּא יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ^ו:טז לֹא תְנַסּוּ אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה.

איומי האל, המרחפים כערפל של זיכרונות מעל רשימה ארוכה של איומים מבשרי רעות, הפכו לוירטואליים.^[12] אלימות זו "הוגלתה בזמן" אל העבר והעתיד, ונותרה תלויה באוויר בלי להתממש בהווה. כך נוצר מצב חדש: האלימות הממשית הותירה צלקות עמוקות בנפש כזיכרון טראומטי, בעוד שהאלימות הווירטואלית, הבלתי ממומשת, אורבת לרגע המתאים.

הקללות של דברים כח מוצגות כתנאי עתידי אפשרי, התלוי בכך שבני ישראל ישמרו "אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת" (יא:כב; ל:טו–יז). בכך, כוחו של ה' אינו עומד מעל החוק, ואילו שמירת התורה מהווה אמצעי להרחקת של אלימות אלוהית. התפרצויותיה הבלתי צפויות של אלימות אלוהית המתוארות במקורות קדם-כהניים וכהניים מקבלות כאן מסגרת רציונלית, שכן מחברי הטקסטים הופכים את התורה למערכת כבלים החלה גם על ה', ולא רק על עמו. יחד עם זאת, האלימות האלוהית, הכלואה בזיכרון חטאי המדבר ובקללות נוסחתיות, הופכת למנגנון של אכיפת חוק.

בחירתם של ישראל

נאומו הדבריימי של משה, הנמסר ערב כניסתם של בני ישראל לארץ, צופה ומבסס את נצחיות כפיפותם של ישראל לריבונותו של ה'. בכך, ה' נתפס כמי שאינו שונה מכל ריבון אחר במזרח הקרוב הקדום. העם, כאישיות קולקטיבית,^[13] עומד בפני צומת דרכים שבו עליו לבחור בין עבודת ה' באמונה ובנאמנות לבין התמודדות עם שרשרת עונשים בלתי נגמרת. מאז ועד היום, ישראל נותרו בצומת זו.

לעם העומד בערבות מואב, ציות אינו בחירה אמיתית בשלב זה. ההתגלות בחורב כבר התרחשה, הדור הקודם כבר נענש על חטאיו, והחוקים כבר פורטו. שיקול דעתם של ישראל כאן מצטמצם לידי הסכמה לציית למצוות ה' או להתמודד עם זעמו.

ברית "היום הזה"

משה מדגיש את הבחירה המוגבלת של ישראל באמצעות שימוש חוזר ונשנה בביטוי המפתח "היום הזה", החוזר בפרקים המסכמים הבאים לאחר אוסף החוקים הדבריימי (דברים כו:טו–ל).^[14]

^{דברים כו:טז} הַיּוֹם הַזֶּה יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.^[15]

לאחר הקללות והתזכורת על חסדי ה' לישראל עד כה, משה שב לנושא הברית, ולחשיבות קבלתה על ידי כל ישראל במקום שבו הם ניצבים "היום":

^{דברים כט:ט} אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. ^כט:י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. ^כט:יא לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.^[16]

ההווה המיידי ניצב אל מול תוקפו העתידי של החוזה לדורות:

‏^{דברים כט:יד} כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.^[17]

...והברית היא פשוטה

ככל שהנאום מתקדם, משה מדגיש שהאחריות המלאה על ההכרעה בין חיים למוות היא של ישראל בלבד:

^{דברים ל:טו} רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.

תנאיי הציות וההישרדות של ישראל אינם מסובכים להבנה; הם פשוטים מאוד, כפי שטוען משה:

^{דברים ל:יב} לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

^{דברים ל:יד} כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

ציות לחוק האלוהי הוא אמנם בחירה, אך הבחירה היא גורלית בין חיים למוות. רגע הכרעה זה נועד להתחדש בכל עת שבה ניתן לתאר פעולה בשפת החוק. בכך, האדם נושא אל העתיד את היכולת (הלא תמיד ודאית) לדחות את האלימות והעונש האלוהיים.

רגע נצחי של פסאודו-בחירה

קהל היעד המקורי של סיפור ספר דברים כלל אנשים שחוו את חטאי המדבר באופן ישיר או שמעו עליהם ממקור ראשון. עבורנו, הקוראים המודרניים, אירועים אלו שייכים לעבר הרחוק. בעוד שקללות פרק כח בספר דברים היוו עתיד רחוק עבור קהל היעד המקורי, הן משמשות כיום מעין נבואה והסבר לאסונות הרבים שחוו הקוראים המאוחרים או אבותיהם. אסונות אלו כוללים את חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס, את מסעו של סנחריב בשנת 701 לפנה"ס, וייתכן שאסונות נוספים.

ספר דברים מוצג כנאום של משה בערבות מואב, שבו מסר את דברי הברית עם ה' במילותיו שלו, בעוד שה' נעדר ממעמד הנאום. מסגרת זו מאפשרת לבני ישראל מאוחרים יותר, החיים בין אסונות עבר לאסונות אפשריים בעתיד, לשחזר בעצמם את רגע ההכרעה. לו רק יבחרו בחיים, כפי שהם מתוארים בשפת החוק, יוכלו לדחות את הופעתו החוזרת של זעם ה' אל העתיד הבלתי נודע.

אחרית דבר

הפשרה של יהושע

הבחירה המדומה העומדת במרכז טקס הברית מוצגת ביתר פירוט בסוף נאומו האחרון של יהושע. לאחר שציווה על בני ישראל לנטוש את פולחן אלילי אבותיהם, הוא ממשיך (באמצעות אותה טכניקה רטורית של כינוי זמן):

^{יהושע כד:טו} וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְ־הוָה בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר (בעבר) [מֵעֵבֶר] הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יְ־הוָה.

העם נענה בתוקף שהם מחויבים לעבוד את ה':

^{יהושׁע כד:טז} וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת יְ־הוָה לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ^כד:יז כִּי יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.... ^כד:יח ...גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת יְ־הוָה כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ.

העם מתעקש שה' הוא אלוהיהם מאז ומתמיד ומזכיר ליהושע את תולדותיהם כעמו. יהושע מתעלם מגרסת ההיסטוריה (המקוצרת) על פי העם ומתיאור הקשר שלהם עם האל, ומנסה, לכאורה, לשכנע אותם שאם ינקטו בצעד זה, לא תהיה דרך חזרה:

^{יהושע כד:יט} וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יְ־הוָה כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם. ^כד:כ כִּי תַעַזְבוּ אֶת יְ־הוָה וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵיטִיב לָכֶם.

כשבני ישראל חוזרים ואומרים שהם יעבדו את ה' (יהושע כד:כא), יהושע מציין שהברית כבר נכרתה:

^{יהושע כד:כב} וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת יְ־הוָה לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים.

יהושע מצווה את ישראל להשליך מעליהם את האלים הזרים, אך העם נענה בהבטחה כללית, מתעלם מפרטי הציווי וחוזר על דבריו הקודמים.

^{יהושע כד:כד} וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע.

הסצנה מסתיימת בכך שיהושע כותב את הברית "בספר תורת אלהים" ושם אבן גדולה לפני המקדש בשכם כעדות נצחית עבור הדורות הבאים. עם זאת, העדות הכתובה אינה רק תיעוד הברית עם האלהים, אלא גם תיאור הדרך בה נוצרה.^[18]

מסתבר אפוא, שאם אכן הייתה כאן בחירה אמיתית, הרי שהיא נעשתה לפני זמן רב, על ידי האל, ולא על ידי העם.

^{יהושע כד:ג} וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן...

הקשר של העם עם ה' נוצר זה מכבר, עוד בטרם יהושע הציע להם ברית חדשה. ואכן לעם אין כוונה להתנגד או לסרב למרות ה' כעת. נותר להם לבחור את אופן קבלת הבחירה של ה', וזהו עניין של עשייה גרידא.

לכל מי שבוחר בחיים על פני מוות, האפשרות החלופית שהציע יהושע, דהיינו לעבוד אלוהים אחרים, בטלה ומבוטלת. בסירובם החוזר ונשנה לאפשרות החלופית שמציע יהושע, העם חושף את חוסר התוכן בבחירה שהוצעה להם, תוך הכרה מלאה בתנאיה, נאמנות בלתי מעורערת לאל. בכך, הם מפגינים את החירות היחידה שנותרה להם: החירות להכיר ולהפגין בגלוי את כניעתם המוחלטת לאל.