התורה פותחת בבריאת העולם כדי להגן על זכותו של עם ישראל על הארץ?

 התורה פותחת בסיפור בריאה

מדוע התורה פותחת בסיפור בריאת העולם כולו? השאלה מופיעה במדרש תנחומא (בראשית יא, מהדורת בובר):

אמר ר' יצחק: לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", ולמה כתב מבראשית?

הפסוק שאליו מתייחס רבי יצחק עוסק במצווה להתחיל את מניין חודשי השנה באביב. רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1040–1105) מצטט את השאלה הזו בפתיחת פירושו לתורה ומסביר: "שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל".^[1]

מדרש תנחומא עונה על השאלה באמצעות פסוק:

להודיע כח גבורתו, שנאמר (תהלים קיא:ו) כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם.

תשובתו של רבי יצחק היא שי־הוה מבקש להודיע לישראל את כוחו וגבורתו, ולפיכך הוא מתאר את הבריאה.^[2] רש"י מצטט תשובה זו ומגיע למסקנה שונה; לדעתו המטרה (או אחת המטרות) של סיפור הבריאה היא להעניק לישראל טיעון שיגן עליהם מפני הטענה שגזלו את ארץ כנען.

שאם יאמרו אומות העולם: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, והם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה והוא נתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.^[3]

היות שאלוהים הוא בורא כל העולם על כל פרטיו, ולפיכך גם שליטו וריבונו, עומדת לו הזכות ליישב כל עם בכל ארץ שיבחר. תשובתו של רש"י מבוססת על מדרש נוסף על פסוק זה המצוי בבראשית רבה א, ב:

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת [גוים]"—מה טעם גילה הקדוש ברוך הוא לישראל מה שנברא ביום ראשון וביום ב' וג'? מפני אומות העולם, שלא יהו מונים את ישראל ואומרים להם, הלא אומה של בזזות אתם. אתמהא, וישראל משיבין להם ואתם הלא בזוזה היא בידכם. הלא כפתרים היוצאים מכפתור השמידום וגו' (דברים ב כג), העולם ומלאו של הקב"ה הוא. כשרצה נתנו לכם וכשרצה נטלו מכם ונתנו לנו. הדא היא דכתיב. "לתת להם נחלת גוים, כח מעשיו הגיד לעמו" הגיד להם את הדורות: "בראשית ברא אלהים וגו'".

לפי מדרש זה, ישראל נדרשים לדעת ולהאמין כי לאלוהים הארץ ומלואה כתנאי לכיבוש הארץ. אילולי אלוהים ציווה על כיבוש הארץ, היו ישראל חבורת שודדים הגוזלים את אדמתו של עם אחר ותו לא.

האם זו שאלה טובה?

חוקר הפולקלור והוגה הדעות היהודי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מתח ביקורת על עצם העלאת השאלה, וכתב כי השאלה מגלמת את זלזולם של חז"ל בעולם הטבע, שייצוגו בתורה הוא סיפור הבריאה, ואת העדפתם לחוק כמטרתה היחידה של התורה.^[4]

מבחינה אחת, ברדיצ'בסקי צודק; התורה אכן מביעה עניין בעולם הטבע, בעמים אחרים ובאופן השתלשלותם של דברים ומקומות (למשל דרך כתיבה אטיולוגית). אולם, בקשרם בין סיפור הבריאה וסוגיית הזכות על הארץ, חז"ל מזהים את הקשר העמוק בין השניים, קשר החוזר במקומות אחרים במקרא ובטקסטים אחרים מן המזרח הקרוב.

תימוכין מן המקרא לתפקיד של סיפור הבריאה בזכות על הארץ

התפיסה כי את הארץ מעניק לבני האדם האל (או האלים) חוזרת במקומות שונים במקרא.

דברים לב

שירת האזינו (דברים לב) עוסקת בעברו של ישראל:

^{דברים לב:ח} בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי אלהים.^[5] לב:ט כִּי חֵלֶק יְ־הֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

לפי פסוקים אלו, לכל אומה ניתן גבול (שטח) נפרד שהוגדר לה בידי האל שלה או בידי ישות בשם עליון. י־הוה בחר בישראל כעמו ויישב אותם בגבולות ארצו, היא כנען.^[6]

גם במקומות אחרים במקרא נמצא תיאורים דומים. בתוך כך נמסר שי־הוה הוא הישות החשובה והחזקה בעולם כולו ועומדת לו הזכות לעשות כרצונו.

עמוס ט

בפרק האחרון בספר עמוס מתואר כוחו של אלוהים הגובר על כוחות הטבע הכאוטיים:

^{עמוס ט:ה} וַאדֹנָי יְ־הוִה הַצְּבָאוֹת הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמוֹג וְאָבְלוּ כָּל יוֹשְׁבֵי בָהּ וְעָלְתָה כַיְאֹר כֻּלָּהּ וְשָׁקְעָה כִּיאֹר מִצְרָיִם. ^ט:ו הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם (מעלותו) [מַעֲלוֹתָיו] וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ הַקֹּרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ יְ־הוָה שְׁמוֹ.

מיד לאחר מכן הטקסט פונה לעניין ישיבת ישראל בארצו ומזכיר את ישראל בתוך רשימה המפרטת כיצד אלוהים נהג בעמים אחרים:

^ט:ז הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְ־הוָה הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר.

הפסוק כאן מזהיר את ישראל כי י־הוה הוא אלוהי כל האומות, והענקת הארץ במתנה לישראל אינה שונה מהענקת ארצות אחרות לאומות אחרות. הטקסט מזהיר את העם כי מתנה זו תלויה בהתנהגותו.

תהלים עד

תהלים עד פותח בפניה לאל ושואל אותו האם הוא זוכר את עמו הנבחר ואת עירו.

^{תהלים עד:ב} זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ.

הבחירה של אלוהים את עמו ואת שטחו מוזכרת על רקע סיפור ניצחונו על מפלצות בראשית:

^{תהלים עד:יג} אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. ^עד:יד אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים.

קרב מעין זה, שבו אל מביס מפלצות מעולם הטבע, קרוי "Chaoskampf", מאבק בכאוס, והוא מוטיב העובר כחוט השני במיתולוגיות המזרח הקרוב, בייחוד במיתולוגיות העוסקות בסיפורי בריאה. באותה רוח ממשיך הטקסט ומתאר את בריאת העולם בידי אלוהים:

^{תהלים עד:טו} אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן. ^עד:טז לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ. ^עד:יז אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם.

הצבת הגבולות בידי אלוהים כראות עיניו כוללת מן הסתם גם את גבולותיה של ציון, מקום מושבו של אלוהים (פסוק ב).

תהלים פט

תהלים פט קושר את בחירת בית המלוכה של ישראל עם אירוע בריאה קוסמי. כמו בתהלים עד, מעשה הבריאה כרוך במלחמה בכוחות הכאוס – י־הוה נלחם ביצור מים עז הקרוי רהב:

^{תהלים פט:יא} אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ. ^פט:יב לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. ^פט:יג צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ.^[7]

מעשה הבריאה האלים של האל מגיע לשיאו בבחירת דוד למלך:

^{תהלים פט:כ} אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם. ^פט:כא מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו. ^פט:כב אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ.... ^פט:כו וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ.^[8]

בריאה ובכורה בספרות המזרח הקרוב הקדום

סיפור הבריאה המסופוטמי, אנומה אליש, מספר על הגדרת גבולות הארץ, המים והשמים לאחר מאבק:

אזי תאמת ומרדך, יועץ האלים, התעמתו; קמו לקרב, התקרבו למלחמה. האדון פרש את רשתו והקיף אותה בה. את הרוח העזה שהחזיק מאחוריו הוא שחרר לתוך פניה. כשתאמת פצתה את פיה כדי לבלוע אותו, הוא הכניס את הרוח העזה שלא תסגור את שפתיה. הרוחות העזות מילאו את כרסה; קרביה נאחזו ונפער פיה. הוא ירה חץ והוא קרע את כרסה. הוא ביתר את תוכה ובקע את ליבה. הוא הביס אותה ושם קץ לחייה. הוא השליך את גווייתה ועמד עליה (אנומה אליש, לוח ד).^[11]

לאחר שהביס את תיאמת, מרדוך השתמש בבתרי גופה לשם בריאת העולם, ולאחר מכן בנו לו אלי אָנוּנָכִּי את העיר בבל (שמשמעה אולי בב-אילי, "שער האלים")^[13] ואת מקדש אֶסָגִילָה (בשומרית "בית ירים ראש"):

שלוש מאות האגגי^[14] אשר במשמים ושש מאות אשר באפסו, נאספו כולם. האדון, בזבול הרם אשר בנו לו מושב הושיב את האלים, אבותיו, לכרה: "הנה בבל בית מושבכם, רננו בה, חדוותה רוו." ישבו האלים הגדולים, ויערכו הספלים, לכרה ישבו. אחר אשר נשאו רננות בקרבה, המה הקריבו מנחה באסגלה הנשגב, נכונו התורות, החקות יחדו, חלקו לאלים כלהם מעמד בשמים ובארץ...^[15]

לאלים מוקצים אזורים שונים לשבתם ביקום, ומרדוך מקבל את בבל. במבט ראשון נראה שהטקסט מאדיר את מרדוך, אולם למעשה הוא מאדיר את עירו, בבל, ומתאר את בניית העיר ומקדשה.^[16]

רעיון דומה מופיע בכתובת מצרית מתקופת השושלת ה25, הכתובה על גבי אבן שאבָּאכָּא. הכתובת מכונה במחקר התאולוגיה של העיר ממפיס" או "הקוסמולוגיה של העיר ממפיס"^[17]. הדגשת חשיבות העיר ממפיס ומקדשה נעשית דרך תיאור כוחו העצום של האל הבורא של ממפיס, פְּתַח:

וכך אומרים על פתח: "בורא הכל ובורא האלים". והוא התא-תנן (החומר ההיולי), שהוליד את האלים, ושממנו יצאו כל הדברים; מזונות, צידה, מנחות, כל הטוב. וכך ידוע שהוא הנעלה שבעלים... הוא הוליד את האלים, הוא יצר את הערים, הוא בנה בתים, הוא יישב אלים במקדשיהם, הוא הסדיר את מנחותיהם, הוא ייסד מקדשיהם, הוא יצר את גופם כפי רצונם...^[18]

טקסט מצרי אחר, פפירוס ליידן, מתאר את אמון, אל העיר תבי, כמקור הבריאה וכמי שהעניק לאלים את מקומות מושבם.^[19] בפרס, הטקסט הזורואסטרי הבולט העוסק בקוסמוגוניה הוא האווסטה, הפותח בתיאור חלוקת הארצות לעמים השונים בידי אהורה-מזדא.^[20]

אף שמוטב לא לחטוא בהכללה מבנית ולטעון כי כל תורות הבריאה במזרח הקרוב הקדום עוסקות בהצדקה של הענקת ארצות והאדרת ארצו של האל הבכיר, נראה שהעיסוק בארצו הנבחרת של האל הבכיר הוא מוטיב רווח בטקסטים הללו, בעל חשיבות מבחינת מחבריהם.

השלכות תיאולוגיות

הראיות מן המקרא וממקביליו מן המזרח הקרוב הקדום מלמדות כי קיים קשר ספרותי בין תיאורי בריאה ובין הצורך להצדיק הענקה של ארץ מסוימת או בחירתה כבית המיוחד לאל ולעמו. אף שלא ייתכן שרבי לוי הכיר את המקורות מן המזרח הקרוב הקדום שנידונו כאן, נראה שהוא זיהה את הקשר שבין ייחוס בריאת העולם לאל מסוים ובין ביסוס טענת עמו של האל באשר לחשיבותה של ארץ מולדתם ולזכות האלוהית עליה.

אקרט אוטו מביא תימוכין לסברה זו ומציין כי התיאוריה הקלאסית שלפיה ספר בראשית הוא הספר הראשון ביחידה המכונה הקסטויך, ששת ספרי המקרא הראשונים (בראשית עד יהושע), מייצרת סיפור שלם שתחילתו הבריאה וסופו כיבוש כנען.^[21]

ההיבט המוסרי

הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס כתב כי טענה מעין זו של זכות אלוהית על הארץ, כאשר היא מיוחסת לאל שמטבעו אמור להיות מוסרי, מבטאת את הצורך של חז"ל להצדיק את כיבוש ארץ כנען בידי ישראל מבחינה מוסרית – לא רק בעיני מבקרים מבחוץ אלא גם בעיני עצמם.^[22]

בפרשנותו לפסוק הראשון בתורה, רמב"ן (משה בן נחמן, 1194–1270) מצטט את פרשנות רש"י לפסוק ומוסיף רעיון משלו:

אם כן, ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטא, שיאבד ממקומו ויבא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם... כעניין שכתוב: ויתן להם ארצות גויים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו – כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו, תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם.

כך קושר רמב"ן בין סיפור הבריאה כהגנה על זכותם של ישראל על הארץ ובין האיום בספר ויקרא שלפיו אם ישראל יכעיסו את אלוהים ויחטאו, יהיה גורלם כגורל האומות שחיו בארץ לפניהם. גירוש מן הארץ הוא הרחקה מעל פני האל, כפי שאומר דוד לשאול כאשר נאלץ לברוח לפלשת:

^{שמואל א כו:יט} ...כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְ־הוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.^[23]

חוקר המקרא הישראלי שמעון גזונדהייט מעיר כי פרשנותו של רמב"ן לסיפור הבריאה חושפת כי הוא מבין היטב את מטרת התורה ואת התיאולוגיה שמתחת לפני השטח שלה.^[24] לדעת גזונדהייט, התורה מורכבת ממשולש תיאולוגי של אדם, אדמה, ואלוהות, ובעיניו, הכוונה היא עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. לפי גישה זו, קיום המצוות אינו מטרה בפני עצמה אלא האמצעי לכיבוש הארץ ולהמשך האחיזה בה.

תיאולוגיה זו היא העומדת בבסיס האיום בגירוש מן הארץ שציטט רמב"ן מויקרא, וכן בבסיס דברי התורה בדברים טז:כ:

^{דברים טז:כ} צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

מטרתם של חוקי התורה היא אפוא יחסים הרמוניים בין שלושת המרכיבים – עם, ארץ ותורה – והציות לחוק הוא הכלי והאמצעי לחיים בארץ ישראל.

איזון הטענה לזכות אלוהית עם חובות מוסריות

בעיני החכמים שדבריהם מובאים כאן, הענקת הארץ לישראל בידי אלוהים היא חלק ממטרת הבריאה, וזכות אלוהית זו מצדיקה את כיבוש כנען, אך בעת ובעונה אחת משיתה על ישראל חובה מוסרית ודתית לחיות בארץ שניתנה לה כיאה וכיאות.